רש"י על חולין מ״א א:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין מ״א א:ד׳
4 כְּתַנָּאֵי: גּוֹי שֶׁנִּיסֵּךְ יֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה – אֲסָרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד – שֶׁאֵין מְנַסְּכִין יַיִן אֶלָּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶחָד – שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא כׇּל הֵימֶנָּךְ שֶׁתֶּאֱסֹר יֵינִי לְאוֹנְסִי״.
פירוש רש"י על חולין מ״א א:ד׳
4 שניסך - שכשך ידו לתוכו לעבודת כוכבים:
5 שלא בפני עבודת כוכבים - רבותא אשמועינן:
6 אסרו - אף בהנאה דאדם אוסר דבר שאינו שלו:
7 ועוד שיכול לומר לו - אפילו ניסכו לעבודת כוכבים:
8 לא כל הימנך כו' - דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
9 לאונסי - על כרחי שתאסר: