רש"י על חולין ב׳ א:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ב׳ ע״א:ג׳ רש"י על חולין ב׳ ע״א:ה׳ »

1 חולין פתח ↗

הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

2 יכין תמורה פתח ↗

אלא שאם המיר מומר נתפס בקדושה כלעיל סי' א'. אב"י והא דלא נקט תנא בקיצור, הכל שהמירו תמורתם תמורה אלא שלוקה. תירץ רש"י ריש חולין, דכך הוא לשון התנאים, הכל שוחטין. הכל סומכין, הכל חייבין, ולתוס' כאן י"ל דלישנא אלימא נקט, לאשמעינן דאפילו במזיד עושה תמורה. או דסד"א דאשה אף דלוקה, מ"מ לא מקרב תמורה דידה. דאהני מיעוטא דלא יחליפנו, בלשון זכר, דלא מקרב תמורתה, ואהני רבוייא דהמר ימיר דתלקה. קמ"ל:

2 דור רביעי על חולין פתח ↗

רש״י ד״ה לא שאדם רשאי להמיר דכתיב לא יחליפנו וכו׳ עכ״ל ויש להעיר למה הביא רש״י ז״ל כאן לאו דלא יחליפנו ולקמן בד״ה וסופג את הארבעים הביא הלאו דלא ימיר, אבל ניחא ע״פ מה שכתב המהרש״א ז״ל בתוס׳ ד״ה וסופג דמש״ה לא לקי שמונים משום דהוה לאו הניתק לעשה ולא אייתר הלאו השני להוסיף עוד ארבעים כי צריך לתרי לאוי ללקות עכ״פ חדא, ולפי״ז ניחא דאלא שאדם רשאי להמיר דלא מיירי רק מאיסור גרידא מביא רש״י ז״ל הלאו דלא יחליפנו דכתיב ברישא דלענין איסורא לא איכפת לן אף שניתק לעשה אבל אהא דסופג את הארבעים מוכרח להביא הלאו השני דלא ימיר כי הוא גורם המלקות דבלא לאו השני הוה ניתק לעשה ודו״ק.

3 חולין פתח ↗

4 חולין פתח ↗

1 התם כדקתני טעמא - דעקר להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא אבל הכל שוחטין בדוכתיה קאי דכל כמה דלא עקר ליה ותנא לא שיהו הפסולים רשאים לשחוט כדעקר התם משמע דלכתחלה רבינהו והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד:

2 לא שהאדם רשאי - דכתיב לא יחליפנו ורישא הכי קאמר הכל דין תמורה נוהגת בהם והא דתנא ברישא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שהאדם רשאי כו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך הכא אע"ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו:

3 מומר - נתפסת השניה ושתיהן קדושות:

4 וסופג את הארבעים - משום לאו דלא ימיר:

2 דור רביעי פתח ↗

בא״ד בסוף דבריהם בפרק כה״פ איצטריך למיתני נשים הואיל ובשאר עבודות פסולות ואפילו כהנות עכ״ל, עיין באחרונים שנדחקו בכוונתם, ולפענ״ד הכוונה דנשים כהנות אינם פסולות לעבודה מטעם זרות אלא משום שהמה נקבות ולא זכרים כי כהנות אוכלות בתרומה ופוטרות פטר רחמן מבכורה הרי דאינה זרה ושם במשנה מנה כל מיני פסולים לעבודה שהמה כשרים לשחיטה ומנה זרים ישראלים ונשים כהנות וטמאים ונקט עבדים משום אינך או ג״כ עבד של כהן דאוכל בתרומה והוא זר, כנ״ל בכוונת התוס׳. אבל אני תמה עפ״י תוס׳ חגיגה י״ז׳ ע״ב ד״ה וסמך שהקשו דלמה לא נמעט נשים מהקישא דושחט וסמך דכמו שאינן סומכות כך אינן שוחטות, ותירצו דמרבינן דנשים שוחטות בקדשים בפ׳ כה״פ, ועל תירוצם זה תמהני דלא מצינן שום ריבוי פרטי לנשים רק ושחט והקריבו בני אהרן כתיב מלמד שמקבלה ואילך מצוות כהונה אבל השחיטה כשרה בזר וכיון דידעינן דלאו עבודה הוא ממילא אמרינן דכל הפסולין לעבודה כמו נשים ועבדים נמי כשרים לשחיטה וא״כ באמת עדיין קושי׳ התוס׳ במקומה עומדת דנמעט נשים משחיטת קדשים מהיקשא דושחט וסמך, אבל יהי׳ איך שיהי׳ מה דנדחקו התוס׳ כאן למה לי׳ למיתני׳ נשים בהדי הנך פסולים הוא פלא גדול הלא איצטריך טובא לאשמעינן לאפוקי מקושי׳ התוס׳ חגיגה הנ״ל וצע״ג. ובגוף קושי׳ התוס׳ חגיגה הנ״ל נראה לי לתרץ עפ״י התוס׳ קידושין ל״ו ע״א ד״ה קבלות והזאות שהקשו למה לי מיעוטא דבני ישראל ולא בנות ישראל דנשים אינן בסמיכה תיפוק לי׳ דהוה מ״ע שהז״ג דנשים פטורות, ותי׳ דאיצטריך כי היכי דלא נקיש סמיכה לשחיטה ולומר דסמיכה נוהגת בנשים כמו שחיטה שמרבינן מושחט שהשחיטה כשרה בנשים עכ״ל והנה כאן יפה כתבו דאיתרבאי נשים מושחט דניהו דליכא רבוי פרטי עליהם אבל כיון דממילא איתרבאי הוה מצינן למידרש היקשא מסמיכה לשחיטה ולחייב בסמיכה שהוא לחומרא ולא להיפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דאינן בסמיכה, - ועיין תוס׳ ב״ק ג׳ ע״א ד״ה דומי׳ דרגל דלעולם הקום ועשה הוא החומרא, עיי״ש, וא״כ כיון דיש לנו מיעוטא דבנ״י דלא נדרוש היקשא דסמיכה לשחיטה לחייב נשים ע״כ דנשים שוחטות, ואין להקשות דעתה שידעינן ממיעוטא דבנ״י שאין נשים סומכות נדרוש להפך דנשים אינן שוחטות, זה אינו דא״כ לכתוב קרא מיעוטא דבנ״י בשחיטה ולא בסמיכה, גם יש לדרוך דרך אחר ולומר עפ״י מה שכתב הריטב״א בסוגי׳ דמ״ע שהז״ג דלעולם אין לדרוש נגד הכלל אם יש לדרוש להפך, וא״כ ל״ל בני ישראל למעט נשים מסמיכה כי היכי דלא נדרוש היקשא לשחיטה לחייבם דהא ודאי נדרוש להפך להוציא נשים משחיטה כי היכי דלא נדרוש נגד הכלל דמ״ע שהז״ג נשים פטורות אלא ודאי דנשים בכלל שחיטה מ״מ לכן איצטריך ב״י בסמיכה למיעוטי נשים, וזה כעין מה שכתבו התוס׳ קידושין ל״ד ע״ב ד״ה ט״ו ט״ו מחג המצות עיי״ש ואפילו לפי הבנת הפ״י ז״ל שם בכוונת התוס׳ עיי״ש גם כאן ניחא דהא איכא ושחט דכולל גם נשים, ואולי כוונו התוס׳ חגיגה לזה במה שכתבו דאיכא ריבוי לנשים בפ׳ כה״פ וכוונתם דושחט ובני ישראל דכתוב בסמיכה הוה ריבוי בפירוש לנשים, ודו״ק, אבל עכ״פ דברי התוס׳ כאן לא נתיישבו איך העלימו עין ממה שכתבו בחגיגה וצע״ג.

« רש"י על חולין ב׳ ע״א:ג׳ רש"י על חולין ב׳ ע״א:ה׳ »