רש"י על חולין כ״ח א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין כ״ח ע״א:ד׳ רש"י על חולין כ״ח ע״א:ו׳ »

1 חולין פתח ↗

מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ … כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּושֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.

2 חולין פתח ↗

3 דור רביעי פתח ↗

ב שיטת התוס׳. ס״ל לרבותינו בעלי התוס׳ דהן ר׳ ישמעאל והן ר׳ עקיבא סברו דהאי קרא דשחוטי חוץ רק בקדשים איירי, והא דאמר רי״ש דבשר תאוה אתסר להם במדבר מהאי קרא דהתיר להם עכשיו כשנכנסו לארץ, דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר, יליף, דמכלל דעד השתא הוא אסור להם, וכן ר״ע דקאמר בשר נחירה הותר להם במדבר ממאי דנצטוו עתה בכנסתם לארץ על השחיטה יליף, דעד עכשיו הותרה הנחירה, והגם דדור המדבר לא מצי ידע הני דינים מהני קראי שנאמרו בסוף ארבעים שנה, ורק אנן יודעין זאת מדיוקא דהני קראי, ס״ל להתוס׳ ע״כ דלהם נאמרו הדברים על פה, וממילא הן תיקון הנחירה לר״ע, והן השחיטה לרי״ש ע״פ נאמרו במדבר. גם אפשר לאמר דחיוב שחיטה לרי״ש יליף מזאת תורת הבהמה והעוף כמו לרש״י אליבא דרי״ש. אלא דנתקשו בתוס׳ מנ״ל להש״ס דפליגו דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהני תרי דינים מצי להיות קיימים שניהם כאחד ואין סתירה ביניהם דבשר תאוה של בקר וצאן הראויים להקרבה גם ר״ע אפשר שיודה שהוא אסור בין בשחיטה ובין בנחירה, והותרה כשנכנסו לארץ בקרא דבכל אות נפשך אלא דרק ע״י שחיטה מדכתיב וזבחת. וגם רי״ש מצי סבר דבחיה ועוף ובעלי מומין, היתה הנחירה מותרת במדבר, ואתא קרא דוזבחת לאסור הנחירה והניחו בקושי׳. ומובן מאליו דלשיטת רש״י ז״ל אין התחלה לקושי׳ זו, דהא דאסור להו בשר תאוה לרי״ש ע״כ מקרא דשחוטי חוץ ידעינן, ואיך קאמר דאתסר להו דהא שם בפירוש שחיטה כתיב ולא נחירה, דואל פתח אוהל מועד לא הביאו כתיב, ובעינן דוקא שחיטה הראוי׳ לאוהל מועד, ואי דמודה דנחירה אשתרי להו א״כ גם בבקר וצאן אשתרי להו הנחירה וא״כ הותר בשר תאוה בנחירה, אע״כ דרי״ש פליג אר״ע בדינא דבשר נחירה.

5 מאן תנא - דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר:

6 כאשר צויתיך - למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן ציוהו בכתב:

7 רוב אחד כו' - לאו מקרא יליף אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה:

« רש"י על חולין כ״ח ע״א:ד׳ רש"י על חולין כ״ח ע״א:ו׳ »