רש"י על חולין כ״ח א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין כ״ח ע״א:א׳ רש"י על חולין כ״ח ע״א:ג׳ »

1 חולין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מָלַק בְּסַכִּין, מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְהִי נָמֵי דְּכִי תָּבַר לֵיהּ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת הָוְיָא לַהּ טְרֵפָה, תַּהְנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה!

2 דור רביעי פתח ↗

והנה לפי פרש״י ז״ל דלר״ע קרא דשחוטי חוץ רק בקדשים כתיב, הרי דוזבחת לר״ע הוה ציווי על הזביחה, וממילא כאשר צויתיך הפירוש כמו בקדשים, דעד עתה היתה הזביחה רק מצוה בקדשים, כי גם קדשים אם היה נוחר אותם, ניהו דנפסלו אבל נטהרו מידי נבלה, והיתה השחיטה ענין עבודה דוקא בקדשים עיין לב ארי׳ בסוגי׳ זו ד״ה ומידי דברי, דכ׳ דבמדבר היתה השחיטה עבודה ופסולה בזר ולכן אמרה תורה, עתה אני מצוך גם על שחיטת חולין, כמו שצויתיך עד עתה בקדשים, וממילא דליכא ציווי, רק על בקר וצאן שדבר בהם הכתוב, ואפילו נרבה צבי ואיל מכח היקש, אבל עוף א״א לרבות כלל דא״כ בקר וצאן דהוה פרט מה קממעט, וכמש״כ לעיל. אבל אם נאמר דגם לר״ע היתה שחיטת חולין בבקר וצאן אסורה במדבר מקרא דשחוטי חוץ וא״כ קרא דכי ירחק וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך, אתא להתיר הזביחה בבקר וצאן בחוץ, מה שנאסר עד עתה, ולא אתא קרא לצוות כלל, אלא מכללא נשמע דכיון דנתן טעם להיתר זביחה משום ריחוק מקום, ממילא נשמע דנאסר להם הנחירה, וא״כ מסתבר דכל נחירה נאסר להם דמאי שנא בקר וצאן מחיה ועוף דמה דכתיב בקר וצאן, לא על איסור נחירה קאי אלא על היתר זביחה, כי איסור נחירה רק ממילא משתמע, ולא עליו כיוון במה דאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ולכן כאשר צויתיך אי קאי אוזבחת אין לו פירוש, כי על היתר זביחה לא בעי להראות מקום לקדשים, דלפי דעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל דגם לר״ע אתא וזבחת להתיר הזביחה בבקר וצאן, ולא לצוות על הזביחה, מה זה דמראה מקום לקדשים, והרמב״ן בנמוקיו הוצרך משום זאת לחלק בין שחט לזבח, כדי שנוכל לאמר כאשר צויתיך בקדשים על אופן הזביחה. ופלא תראה שכתב שם וז״ל: ועתה כשבא להתיר בשר חולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיוחם קרבנוח וכו׳, לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהי׳ זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולן קרבנות עכ״ל. האי בלבד וכו׳ אינו מדוקדק כלל דהרי מהיתר הזביחה קמדבר ולא מהיתר אכילה שהיה מותר גם עד עתה גם בלא זביחה, כי נחירה אשתרי להו וגם בזביחה לא נאסר הבשר, כי גם בקדשים בחוץ אין איסור על הבשר רק משום דלא נזרק הדם, ומי יתיר איסור קדשים, עיין קידושין נ״ז ע״ב ברש״י שם או כמש״כ התוס׳ שם מדרשה דשלי בשלך, אבל החולין דלית בי׳ הני טעמי, אף דחייב כרת על הזביחה, אבל הבשר היה כשר וגם משום כל מלתא דאמר רחמנא וכו׳ ליכא, עיין בזה בסוגי׳ דהשוחט בשבת מש״כ שם, וא״כ האי בלבד שכתב הרמב״ן הוא דוחק גדול בקרא, אפילו לפי דעתו דפעל ושחט יותר מורה על חתיכת סימנים מפעל וזבח, ומתפרש דאני מתיר לך הזביחה כמו בקדשים גם בחוץ, ונשמע איסור נחירה מכללא, אבל ציווי מפורשת על זביחת חולין ליכא. ולא עוד אלא דפירוש זה בלא״ה קשה להעמידו דלכתוב רחמנא ושחטת, ולא בעי כאשר צויתיך וכמש״כ לעיל. ובפרט כי אם לשון זביחה אינו ממעט נחירה, איך כתבה התורה ״וזבחת״ על היתר שחיטה ואיסור נחירה והוא ראי׳ שאין עליה תשובה. ולכן פירושו של הרמב״ן, שכתב עליו שהוא הפשוט והנכון לדעתי העניה לא פשוט ולא נכון הוא אלא הפשוט והנכון הוא כמו שפירשו רבי בברייתא דכאשר צויתיך הוא מאמר בפני עצמו וכאילו היה כתיב כאשר צויתיך לזבוח ונשמט תיבת לזבוח משום דלעיל מני׳ כתיב וזבחת וקאי נמי אשלמטה אכאשר צויתיך, ולא קאי על וזבחת דרישא דקרא דהוא היתר ולא ציווי, אלא כאשר צויתיך לזבוח על פה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, כי בהאי כאשר צויתיך מדבר על כלל הזביחה בכל בע״ח, ולא בבקר וצאן בלבד דבקר וצאן דאדכר בהאי קרא, אהיתר זביחה קאי, והאי היתר לא בעי רק בקר וצאן שהיה נאסר בהם הזביחה בחוץ, דחיה ועוף לא היו באיסור זה, כמש״כ למעלה, דאף תורים וב״י, אף דאית בהו איסור שחיטה בחוץ, היינו דוקא בקדשים ולא בחולין, וכיון דעתה בהאי כאשר צויתיך נאסר להם הנחירה מה לי בהמה מה לי חיה ועוף, ולא הזכיר רבי ה׳ דברים הפוסלים בשחיטה משום דהם כבר היו, שייכים בקדשים, ולא הוצריך עליהם הלכה חדשה, וגם נכללים המה בכלל לשון הקרא דושחט וזבח כאשר נבאר לקמן, אבל שיעור השחיטה לא נתבאר לא מבעי בעוף דליתא בקדשים בשחיטה, אלא אף בבהמה לא הי׳ צריך ב׳ סימנים לעכב, כאשר אבאר. ולכן מביא הש״ס האי דרבי להאי תנא דפליג אר״א הקפר, וס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, אף דסובר כר״ע דנחירה הותר להם במדבר, וזה מוכרח מדלא מפרש דהאי כאשר צויתיך קאי אקדשים, דלרי״ש ע״כ הכי פירושו ואתא למעט כיסוי דם מבקר וצאן, כמו שביארנו למעלה, אבל לר״ע אע״ג דוזבחת להתיר הזביחה אתא, מ״מ האי כאשר צויתיך מאמר בפ״ע הוא וכאלו הוה כתיב כאשר צויתיך לזבוח, וקאי על כל בע״ח לאסור הנחירה שהי׳ מכשרת עד עתה, ולצוות על השחיטה ועל האי כאשר צויתיך אמר ר״ע לא בא הכתוב אלא לאסור להם הנחירה לשיטת הרמב״ם, ולא על וזבחת דבעי להתיר הזביחה בחוץ.

3 חולין פתח ↗

4 דור רביעי פתח ↗

1 מלק - עוף קדשים בסכין נבילה דאין מליקה אלא בציפורן:

2 נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת - בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק לעיל חולין דף כא. הויא טרפה משום דסכין לאו מליקה הוא:

3 תיהני לה סכין - שחותך סימנין לאחר שנטרפה:

4 לטהרה מידי נבילה - דהא טרפה ששחטה אינה מטמאה ועוד נחירתו זו היא שחיטתו והך שחיטה מן העורף בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס כדאמרינן בפ"ק שם דף כ: מ"מ לא גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף כדתנן לקמן חולין דף נו. אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנין כדכתיב ושפך או עיקור אבל הריגה בעלמא לא:

2 רש"י על חולין פתח ↗

בלא רוב - רוחב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא דהא זעירי מפרקת ורוב בשר קאמר:

4 דור רביעי על חולין פתח ↗

ע״ש גמר׳ ל״ק כאן במחובר מעיקרא, וכאן בתלוש ולבסוף חברו, הנה כתבנו לעיל דטעמא דמחובר הוא משום דאין דרך הלכה והבאה בכך, וכן משמע ממה שכתבו התוס׳ כאן, דמשום שמא ידרוס ודאי דאין חילוק בין חלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרא, ובכל זאת אנו רואין, דחז״ל עשו האי פסול מחובר לגזה״כ חק בלי טעם, ע״י שמחלקין בין מחובר מעיקרא לתלוש ולבסוף חברו, אבל כן דרכן של חז״ל במקומות אין מספר, מפני טעם כמוס שהי׳ להם בזה, והרי תראה בשחיטה עצמה כמה דינים אשר על ידם נעשה הענין חק יותר מחק פרה אדומה, למשל שהיי׳ פוסלת בשחיטה ומי לא יבין את זאת, כי הטעם גלוי לכל, למען לא יאריך לענות נפש הבע״ח שלא לצורך, ואח״כ בא רבא לקמן ל״ב ע״א ואמר, השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה, וענין השחיטה עצמה הלא היא בסימנים, כדי שתצא נפשה ע״י שפיכת דם הנפש על הארץ, אשר בשביל זה קראה התורה האי מעשה, גבי חיה ועוף בלשון שפיכת דם שנ׳, כי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, וזאת שחיטה לר׳ ישמעאל, וגם לר״ע עכ״פ נחירה בסימנים, עיין רש״י לקמן כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי, ועיין חינוך גבי מצות שחיטה, ולבסוף שנינו במתני׳ לקמן ל״ג ע״א דהשוחט ולא יצא מהם דם כשרים עיין שם מה שכתבתי בזה, והנה בלא יצא שום טיפת דם, הרי האי מעשה שחיטה מעשה קוף בעלמא, והמיתה ע״כ מחמת סיבה אחרת נתהווה עיין ברמב״ם שם ובדברנו, ובכל זאת אמרו חז״ל דכשרה, ועשו ע״י זה מעשה השחיטה לחק בלי טעם ולקולא ומזה יש תשובה נצחית למה שכתב קדוש זקני בעהחת״ס ז״ל בתשו׳ סי׳ רנ״ד ליו״ד, דהא דלא דרשינן טעמא דקרא לר׳ יהודה היינו להקל אבל להחמיר ודאי דרשינן טעמא דקרא גם לר״י עיי״ש, וזה נפרך מאלף מקומות וחד מהן כאן, דהרי אין לך טעם יותר מבורר מבשחיטה שהיא שפיכת הדם, ובכ״מ לא משגחינן על הטעם, ומקילינן בשוחט את המסוכנת שלא יצא ממנה אפילו טפה אחת שכשרה אם פשטה ידה או רגלה, ולא עוד אלא דגם ר״ש דדורש טעמא דקרא אינו חולק על זה שהרי ר״ש איירי שם במשנה ואומר הוכשרה בשחיטה, והדברים עתיקין, וידועים ליודעי בינה, ודו״ק.

« רש"י על חולין כ״ח ע״א:א׳ רש"י על חולין כ״ח ע״א:ג׳ »