רש"י על חולין י״ג א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין י״ג ע״א:א׳ רש"י על חולין י״ג ע״א:ג׳ »

1 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו.

2 שואל ומשיב מהדורא תליתאה פתח ↗

והנה בשנת תרי"ד שאל אותי תלמודי המופלג מוה' ניסן זיס נ"י במ"ש התוס' בשבת דף ק"נ ד"ה ודיבור מי אסור שכתבו פירוש מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה אלמא דמותר מה"ת דאל"כ מה ראיה מדיבור מצוה לרשות ע"כ דמה"ת אין איסור דמה"ת לא שייך לחלק בין רשות למצוה ולפ"ז לפי מה דמשני חפציך אסור חפצי שמים מותרים ממילא הדרינן למה דס"ד דדיבור אסור מן התורה וע"ז שאל דמלבד דלא נראה כן דיהי' דיבור אסור מן התורה אף גם דא"כ איך כתבו התוס' בשבת דף קכ"א ד"ה אין דאפילו בדרבנן אמירה לעכו"ם שבות מהך דלא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים וחבירו מיירי בעכו"ם והרי שם הוה איסור תורה. והנה קושייתו גדולה מאד והנני יוסיף דהרי בע"ז דף ט"ו ביאר רש"י בהדיא דאמירה לעכו"ם שבות הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר וביותר אני תמה דא"כ כל אמירה לעכו"ם שבות ת"ל דאסור מן התורה דהרי הוה עכ"פ ודבר דבר. אך ביאור הדברים נראה לפענ"ד דהנה התוס' בגיטין דף ס"ז כתבו דדיבור שעל ידו נגמר המעשה זה מקרי דיבור דאית ביה מעשה אבל דיבור דצריך עדיין לעשות מעשה זה מקרי דיבור גרידא. ולפ"ז נראה לי לחלק דדוקא אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל אם אומר שיעשה לו מעשה א"כ זה אינו רק דיבור גרידא דאמירה לבד אינו עיקר התכלית אבל מי שאומר לחבירו וכ"ש לעכו"ם שיעשה לו מלאכה לאחר שבת דע"ז קאי שם דהנראה שתעמוד עמי לערב הוא דשרי דאינו רק הרהור אבל שיאמר לו שיעשה מעשה לערב אסור א"כ זה הדיבור הוא גמר האיסור דמה שיעשה עמו לערב אין איסור רק מה שא"ל בשבת ובכה"ג באמת הדיבור אסור מן התורה וזה דכתיב ודבר דבר ודו"ק היטב כי היא חדש. וע"ד הפלפול אמרתי לפמ"ש למעלה בשם הב"מ דלכך אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל במקום שהשני מותר לעשות ולא אסור משום שליחות משום דעכ"פ גופו שובת ולפי"ז יהיה חידוש דין דאם נימא דגם דיבור שאין בו מעשה אסור מן התורה שוב יגרע דבזה יהיה שייך שליחות בחבירו ישראל דלא שייך שגופו שובת דאמירה דלית בה מעשה אסרה תורה וא"כ בחבירו ישראל יהיה אסור מן התורה משא"כ בעכו"ם דלא שייך שליחות בעכו"ם וא"כ מיושב ג"כ דברי התוס' כנ"ל ע"ד הפלפול. אבל הראשון עיקר ומה שהקשה על דברת התוס' בשבת דף קנ"א ד"ה ש"מ שכתבו דאף לר"ש ובצריך לאותו כיבוי לעשות פחמין דא"כ מ"פ בדף ק"נ אמירה לעכו"ם שבות ופירש"י דזה נלמד מהא דאין אומרים לו כבה והא שם הוא איסור תורה הנה כבר קדמו בספר בית מאיר הנה בפשיטות ל"ק דבאמת מיירי בכל גווני כיבוי ושפיר מוכח אמירה לעכו"ם שבות אפילו באיסור דרבנן. אמנם בלא"ה ל"ק דבאמת צריך ביאור מה שכתבו דלר"ש אסור דצריך לכיבוי וקשה דמכל מקום הקטן דאין צריך לעשות פחמין אינו רק איסור דרבנן ומיהו יש לומר כיון דעכ"פ האם צריך להחמין אפשר דכה"ג אסור דמקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה וגם קטן יש לו מחשבה בכה"ג ועיין חולין י"ג ברש"י ותוספות ולפ"ז בנכרי לא שייך שצריך לגופו דניהו דהישראל צריך לעשות פחמין אבל העכו"ם א"צ לפחמין ונמצא גוף המלאכה שעושה עכו"ם אינו מלאכה דאורייתא כיון דהעכו"ם א"צ לפחמין וז"ב כשמש ותדע דאל"כ יסתרו דברי התוס' אהדדי דהרי הוכיחו דאפילו באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו"ם והרי לר"ש יש איסור תורה וע"כ דדוקא לגבי קטן כתבו הכי משא"כ לענין עכו"ם ודו"ק היטב:

1 מחשבה גרידא לא קא מבעיא ליה - דשמיע ליה הא:

2 מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - לפי ראות עינינו אבל אין אנו יודעין אם עשה מעשה זה לשם מחשבה זו:

« רש"י על חולין י״ג ע״א:א׳ רש"י על חולין י״ג ע״א:ג׳ »