רש"י על חולין קל״ט א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין קל״ט ע״א:ד׳ רש"י על חולין קל״ט ע״א:ו׳ »

1 שלח תשלח פתח ↗

והנה בגמרא חולין דף קמ"א, פליגי חכמים ור' יהודה בנוטל אם על בנים, דר' יהודה אומר דלוקה ואינו משלח, וחכ"א משלח ואינו לוקה ואיבעיא להו בגמרא בטעמא דר' יהודה דס"ל לוקה ואינו משלח, אי משום דר"י ס"ל לאו הניתק לעשה לוקין עליו, ולפי"ז מה דסבר ר"י דלוקה ואינו משלח, הביאור דאינו נפטר בשלוח, או דסברת ר"י הוא משום דשלח מעיקרא משמע, והיינו דשלח אינו עשה לתיקון הלאו, אלא מתחייב בעשה ולאו, ובסברת חכמים לא נזכר שום דבר בגמרא, ואח"כ מסקינן דטעמא דר"י משום דס"ל שלח מעיקרא משמע, ולפי"ז יש להסתפק מהו סברת חכמים דפליגי אר"י, אי חלוקין רק על סברת ר"י דס"ל דאין כאן עשה המנתקת הלאו וס"ל דכן מנתקת, אבל בהא אי שלח הוה נמי עשה קודם שעובר על לאו, בהא מודו חכמים לר"י, דכן הוה עשה גם דמעיקרא, או דס"ל דהעשה אינה נוהגת כלל אלא לאחר הלאו, והדבר מבואר להדיא בגמרא שם, באותו עמוד בסוגיא דשלוח הקן נוהגת גם במצורע, דפרכינן שם דלמאי איצטריך ילפותא תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומשני ל"צ דעבר ושקלה לאם, דלאו עבריה, עשה הוא דאיכא ופרכינן הניחא למ"ד קיימו וכו', ותו, לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא, אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלחה, דלאו ליכא, עשה הוא דאיכא, והרי האי תירוצא דמר בר רב אשי הוא גם אליבא דרבנן דפליגי אר"י, מדפרכינן ותו לר"י מבואר דהפירכא הראשונה היה אליבא דרבנן אר"י, מדפריכנן ותו לר"י מבואר דהפירכא הראשונה היה אליבא דחכמים, וע"ז קאי תירוצא דמר בר אשי, וכן פרש"י להדיא, וא"כ הרי מבואר להדיא בגמרא דנטלה ע"מ לשלחה דלא עבריה ללאו, ואפי"ה עשה איכא, ואי נימא דלחכמים אינו אלא עשה המנתקת את הלאו, א"כ כאן שנטלה ע"מ לשלחה ולא עבריה ללאו כמבואר בגמרא איך איכא כאן עשה בלי עבירה על הלאו, וע"כ מבואר להדיא בגמרא דגם לחכמים אף דס"ל דהוה עשה המנתקת ללאו, מ"מ הוה נמי עשה דמעיקרא, ולא פליגי על ר' יהודה אלא במה דס"ל דלא הוה אלא עשה דמעיקרא, ואינו בא לתקן הלאו, וע"ז פליגי וס"ל דגם מנתק הלאו, דשלח לאחר לקיחה נמי משמע, ומה דפרש"י שם בד"ה זה, וז"ל אלא משלח אחר לקיחה תוכ"ד ואינו לוקה ואם לא שלח לוקה וצריך לשלח אחר לקיחה משמע, כונתו דעשה המנתק הלאו צריך לקיימו ולשלח תיכף אחר לקיחה, אבל בודאי גם לפני הלקיחה איכא מצות עשה לחכמים, וכן מה שפרש"י במכות דף ט"ז ע"א ד"ה וחכ"א, קסברי שלח אחר לא תקח משמע דהו"ל ניתק לעשה ואם לקחת שלח, כונתו דגם אחר לקיחה משמע, ולאפוקי מדר"י, וכן מבואר להדיא ברש"י חולין דף קל"ט ע"א ד"ה איחייב ליה בשלוח כשמצאן עכ"ל, ומבואר דתיכף כשמצאן חייב במצות שלוח, וכן מבואר בפרש"י חולין דף קט"ו, שכתב שם דפרכת הגמרא משלוח הקן שיאסר מצד כל שתעבתי לך, הוא משום דשלוח הקן נאסרה באכילה ולכן תיאסר גם אח"כ מדין לא תאכל כל תועבה עיי"ש, ואי נימא דליכא עשה דמעיקרא, הלא לא נאסרה מעולם באכילה, דהרי יכול לטפח על הקן שיוגבהו האמהות ושניהם מותרים, בין האמהות בין הביצים והאפרוחים, וע"כ מבואר דדעת רש"י דבשלוח הקן איכא עשה דמעיקרא לדעת החכמים, אלא דס"ל דמנתק גם הלאו, וכן מבואר להדיא ברש"י בב"מ דף ק"ב ע"א בד"ה ואי דלא שלחה הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך, עכ"ל.

2 חולין פתח ↗

אֶלָּא, דְּאַגְבְּהַהּ לְאֵם, וְאַקְדְּשַׁהּ, וַהֲדַרָה. מֵעִיקָּרָא אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּשִׁילּוּחַ מִקַּמֵּי דְּאַקְדְּשַׁהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: הִקְדִּישׁ חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ – חַיָּיב לְכַסּוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בְּכִסּוּי קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי הֶקְדֵּשׁ.

1 איחייב ליה בשילוח - כשמצאן ומשום דאקדשה בתר הכי לא פקע ליה שום מצוה מינייהו. דתניא וכו' מוקדשים אין כסוי הדם נוהג בהן כדאמרינן בפרק כסוי הדם לעיל חולין דף פג: משום שחיטה שאינה ראויה שאסורים בהנאה:

2 שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות - דחיובא דחייל עליה לא פקע:

1 חולין פתח ↗

« רש"י על חולין קל״ט ע״א:ד׳ רש"י על חולין קל״ט ע״א:ו׳ »