רש"י על חולין קל״ב ב:ט׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין קל״ב ע״ב:ח׳ רש"י על חולין קל״ב ע״ב:י׳ »

9 לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ!

פירוש רש"י על חולין קל״ב ב:ט׳

9 למאי הלכתא - קאמר הא עשרין ותרתין שנין:

10 אילימא - דמאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה תו לא משמתינן להו:

11 והתניא בד"א - דתו לא משמתינן להו:

12 במצות ל"ת - דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה:

13 כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב - שאין בהן חסרון כיס כולי האי:

« רש"י על חולין קל״ב ע״ב:ח׳ רש"י על חולין קל״ב ע״ב:י׳ »