רש"י על חולין קל״א א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין קל״א ע״א:ו׳ רש"י על חולין קל״א ע״א:ח׳ »

1 חולין פתח ↗

לְמַאי, לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לִכְדִתְנַן: לָמָה אָמְרוּ נִכְסֵי כֹהֵן? שֶׁקּוֹנֶה בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה.

2 משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים פתח ↗

שהוא קונה מהן – מן הביכורים, עבדים וקרקעות ובהמה טמאה – ואינו חייב לאכלם בעצמו, ובעל חוב נוטלן בחובו – אם הכוהן חייב כסף לחברו רשאי בעל החוב לגבות את חובו מן הביכורים, והאשה בכתובתה – האישה שנתגרשה מבעלה הכוהן גובה את כתובתה אף מן הביכורים שברשותו של הכוהן, וספר תורה – כך הנוסח בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שישה קטעי גניזה וספרי ראשונים. כך אף הנוסח בציטטה של המשנה בבבלי חולין קלא ע"א ובפירושי ראשונים לחולין. הנוסח בדפוסים של המשנה, "כספר תורה" ונמצא כבר בפירושו של רבינו יצחק בן מלכיצדק, אינו אלא להקל על מבנה המשפט במשנה ועל פירושו, אך אין לו יסוד בנוסחה של המשנה. רש"י בחולין פירש: "וספר תורה אף על פי שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפילו בהמה טמאה לוקח מהן" שם. לפי פירושו של רש"י ספר תורה הוא בין הדברים שהוא רשאי לקנות מן הביכורים. רש"י התקשה בפירוש זה, שהרי נאמר שאפשר לקנות אפילו בהמה טמאה. אף אם נסביר שיש בהיתר קניית ספר תורה עניין מיוחד קניית דבר שאינו לאכילה, הרי קשה להסביר את מקומו בשורת הדברים, שכן ספר התורה היה צריך להימנות בין הדברים שמותר לקנות ולא אחרי "והאישה בכתובתה". ואמנם כך הגיה הגר"א, אך אין לכך סימוכין בנוסח המשנה. בתוספתא למשנתנו נאמר כי "המוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם" פ"ב הט"ו, ומסתבר כי התוספתא מוסבת להלכה "וספר תורה". אמנם ספר תורה הוא נכסו של האדם והוא רשאי למכרו ככוהן המוכר את הביכורים, שהם "נכסי כוהן", אך אין הוא רואה סימן ברכה לעולם. אף בתלמוד הירושלמי למשנתנו סה סע"ד נמסרו הלכות בשאלה אימתי מותר למכור ספר תורה, ואף שאלות ששאלו את רבן שמעון בן גמליאל על מכירת ספר תורה. אין אנו מקבלים את הגרסה "כספר תורה", אך מפרשים "וספר תורה" שדינו כביכורים. הביכורים כספר תורה מקודשים ואף הקונה אותם חייב לנהוג בהם בקדושה, אך רשאי למכרם ובעל חוב או אישה רשאים לגבות אותם בחובם. בשם רבי יהודה הברצלוני מובא שהמשפט "וספר תורה" אינו מוסב אלא על ההלכה שבעל חוב ואישה בכתובתה רשאים לגבות את חובם אף בלקיחת ספר תורה כשם שהם רשאים לעשות זאת לביכורים: "ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, וקבלנו פירוש דבר זה וכן ספר תורה רוצה לומר שגובה אותו בעל חוב והאשה בכתובתה"19ספר התרומות, שער א ח"א, סוף סימן ח, והביא את דבריו הבית יוסף לחושן משפט, סימן צז סוף ס"ק כג. .

7 למה אמרו - למאי הלכתא:

8 וס"ת - אע"פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהן:

« רש"י על חולין קל״א ע״א:ו׳ רש"י על חולין קל״א ע״א:ח׳ »