רש"י על חולין קל״א א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ק״ל ע״ב:י״ג רש"י על חולין קל״א ע״א:ב׳ »

1 חולין פתח ↗

דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: והאפרחים כו' כמו בסיס להם כו'. הנה בירוש' ע"ז פ"א סוף הלכה ז' גבי כיפה מבואר דהיכי דהגמר הוא מעמיד הבנין אסור הכל והוי כמו שזה כל הדבר, ועיין בהך דע"ז דל"ה כמאן דאיתא לאסורא בעיני' דמו ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מא"ס גבי הך דע"ז דף ס"ה ע"א גבי העביר לי מאה חביות במאה פרוטות דס"ל לרבינו דשם לא מהני הולכת הנאה לים המלח כיון דכל זמן דלא גמר הדבר לא נתחייב לו השכירות ועי' בהך דב"ב דף פ"ז ע"א ברשב"ם בד"ה אבל גבי מאה יום במאה דינר כתב ג"כ כן דכל הזמן הוי כמו מציאות אחת ולא נחלק, חזינן דגם זמן לא הוי נחלק, ועי' נזיר דף ז' דמבואר שם ג"כ לחד תירוצא לרבה דמשך זמן הוא מציאות אחת ולא מופרד וזה תלי' בהך דתמורה דף י"ח ע"ב בגירסת רש"י שם גבי אם שייך לומר גבי עשה דרגל א' אם אח"כ עובר בכל יום ויום בעשה כמו גבי בל תאחר דמבואר בר"ה דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום ויום, ועיי' בר"ה בבעל המאור דלא ס"ל כן ובירוש' דר"ה הוי זה בעי' דאיפשטא אם בין רגל לרגל אם עובר על העשה ע"ש דפשט דלא עבר, והגדר אם כל היכא דהתו' נתנה זמן אם ר"ל דהחיוב מתחיל מיד רק דיש לו תשלומין כל הזמן שנתנה לנו התורה או דכ"ז שלא עבר הזמן אין נ"מ לנו וזה בעצם מחלוקת בירושלמי פ"ג דקידושין גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום עיין שם וכבר כתבתי בזה ועיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ב' גבי תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה ובירוש' שם יש עוד שיטה דלא הוי כלל תשלומין רק מציאות אחת ע"ש וכן נ"מ גבי גדר תמיד אם החיוב בכל יום ויום פרטי, השמטה במ"ש בגדר דהיכא דכתיב פרט זמן כמו בתמיד כל יום הוא מציאות בפ"ע וזה ר"ל בברכות דף ס"ג ע"ב תדע כו' וערב א' לא קרא כמו שלא קרא כו' ומה זה ועוד מה מדייק ערב אך כך דקמ"ל דק"ש היא בכי"ו מצוה פרטית לא חלקית וכ"כ בזה בח"א גבי ת"ת כה"ג דאין עליו חיוב מיום לחבירו ולכך חל בגדר נדר בהך דנדרים ד"ז אשכים כו' דעל ת"ת דלמחר אין מוזהר כעת ע"ש במ"ש בהקדמת דברי רבינו וה"נ ר"ל כך דביטל כל המצוה אך מ"מ מצות יצ"מ הוה כל היום רק חלקיי ולכך נקט ערב כמ"ד אין מזכירין. ע"כ השמטה. להקריב א' בבוקר וא' בערב או זה חיוב תמידי שבכל יום יקריב שני תמידים השמטה-במ"ש בגדר תמידין אם הם דברים חלוקים פרטים או חיוב תמידי, ועי' בהך דמנחות דף מ"ט גבי תמידין דלמחר ומוספים דהאידנא חזינן משם דגם עכשיו יש חיוב שיהי' למחר תמידין וכבר כתבתי מה דמבואר בירוש' ברכות פ"ד דצריך לשם היום חזינן דהתמיד חיוב של היום הפרטי ועי' מנחות דף צ"ט ע"ב גבי תורה, ועי' עירובין דף ס"ה גבי יזיף ופרע ובסוכה דף כ"ז ע"א מבואר דלא מהני השלמה היכי דהוי חיובים נפרדים, ועי' בירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת גבי גדר דבל תאחר דמוטל עלי' חיוב בתחילה שלא יבוא לידי בל תאחר חזינן דזה דבר נמשך ולכך קיי"ל דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום בבל תאחר וכה"ג גבי עשה דרגל א' עי' רש"י תמורה די"ח ע"ב דגם זה עובר בכל יום ויום, אך בירוש' ר"ה פ"א הוי זה בעיא ועי"ש בבעל המאור בפ"א דר"ה דמבו' שם דלא עבר וכ"כ בזה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה דנ"מ במה שכת' הירושלמי ברכות פ"ד דצריך להקריב את התמיד לשם היום ואם עבר והקריב שלא לשם היום ההוא אם זה נקרא שינוי, ומה זה, ועיין זבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו והוי שם מחלוקת ועיין שם ברש"י ותוס' דהוי בגדר שינוי קודש, אך אם נימא דתמיד הוי כלל, לא פרטי, אז הוי כמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג הל' ג' גבי הפריש חטאת על חלב שאכל אמש כיפר כו' ור"ל דכיפר על חטאת שהפריש, וזה ר"ל רבא בדף ז' חטאת ששחטה לשם חטאת אחר כיפר, ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס', וחטאת דם ששחט לשם חטאת חלב אז פסקינן דפסול ואם שחט חטאת חלב לשם דם אז י"ל דכשר ולא עלה, ועיין בפי' המשניות כאן בריש פ"א דזבחים במה שאמר וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת, השמטה במ"ש בפיה"מ לרבינו רפ"א דזבחים דשם של קרבן ציבור אינו ניקבע רק בשעת שחיטה וכמו הך דזבחים דף וי"ו ע"ב סכין מושכתן כו' וע"ש ברש"י ותוס' גבי תמידים שלא הוצרכו לציבור ור"ל דאף דאנן קיי"ל במנחות דף ק"א דטהורים אין נפדין ושמואל לשיטתי' אזיל דס"ל שם ובירוש' יומא פ"ה דטהורים נפדין ולדידן צריך גם הטעם דלב ב"ד מתנה וכ"כ במ"א דלמאי שכתבו התו"י יומא דף מ"א דהא דקיי"ל דאין הקינין מתפרשות קאי גם אשאר קרבנות דלא כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ז ע"א ובזבחים דף ס"ז ע"א ד"ה חטאת, וא"כ לפ"ז גבי קרבן צבו' אם לא נימא דהגזבר הוה כבעלים, עי' בירוש' רפ"א דתרומות, ומעשרות פ"ה וא"כ ע"כ קודם השחיטה לא איקבע ובאמת נראה דמה דמבואר בפסחים דף ע"ג וכ"מ בזה גבי אשם שניתק לרעיה כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם זה מן התורה או רק מדרבנן, ובאמת כך דהנה זה מחלוק' בתמורה דף כ' ובשבועות דף י"ב אם הוה עולת יחיד או עולת ציבור ר"א ורבנן, ומבואר בתמורה דף י"ג דר"ש ס"ל כר"א דלנדבת יחיד ובהך דזבחים דק"ג דמשמע שם להיפך וכן בפסחים דף ע"ג דשם קאי לר"ש, ועי' מנחות דף ד' ע"א ובתו"כ פ' ויקרא דבורא דחיבא פ' יו"ד דיליף שם ג"ש אשמו אשמו דמותרו לנדבה ואח"כ יליף שם היקש אשמו מחטאתו דמותרו לנדבה ור"ל דרק לקרבן ציבור כמו מותר חטאת וכמו מדרש יהוידע הכהן דשקלים וזבחים וכ"מ, ור"ל כך דמן התורה לר"ש ולר"א סתם אשם שנעשה מותר אם הקריבו אותו הוה כמו עולת יחיד, אך אם ניתק מפורש והמשיכו לעולת ציבור הוה לעולת ציבור, ובזה א"ש הסתירו' אף לר"ש ור"א וכן מוכח ל' רש"י פסחים דף ע"ג וזהו כוונת התו"כ בפ' צו בפ' ד' פ"ח על קרא דישחטו אמר שם ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים כו' ואח"כ אמר אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט ועי' חולין דף ל' ע"ב ואח"כ אמר ר"א אומר מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון ולכאורה מה שייכות דרשות אלו לכאן, וגם זה מבואר בכ"מ דשחיטה כשירה בזר אך כך דהנה מקרא דאשם הוא במנחות ד"ד וכ"מ יליף אשם שמתו בעליו דניתק לעולה ע"ש. והנה למ"ש לר"א סתם הוא עולת יחיד, אך מ"מ אם המשיכו מפורש בשעת שחיטה נעשה עולת ציבור וסלקא דעתך לומר דאף דקי"ל שחיטה בזר כשירה מ"מ צריך כאן שיהיה השוחט עכ"פ מן הציבור בגדר שלוחא דרחמנא, וכ"כ בזה שיטת רבינו דאף דאין תמורה בקרבן ציבור מ"מ לוקה ולא הוה כמו קרבן של אחר בלא רשות עי' בהל' תמורה פ"א ובזה א"ש מ"ש רש"י תמורה ד"ט ע"ב ד"ה מהו שימירו ור"ל לגבי מלקות עכ"פ וע"ש בדף י"ג ע"ב וא"כ צריך דווקא הני דהוו בכלל קהל קמ"ל דהכל כשרים וכ"כ בזה די"ל דזהו כוונת הגמרא תמורה דף ב' ע"ב דס"ד דאשה כי עבדא תמורה לא לקי' ור"ל בקרבן ציבור דהרי אשה אינה שוקלת עי' שבועות דף י"ד ע"א וכן זה ר"ל התו"כ אין לשון שחיטה אלא משיכה כמ"ש שמושכו מן אשם לעולת ציבור, וזה אמר ר"א מכאן לעולת ציבור שהשחיטה בצפון ובזה א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש ויקרא פ' ז' פ' ב' ע"ש ור"ל כמ"ש, ונ"מ ג"כ כמ"ש מ"ש התוס' מנחות דף ע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ דאם יש לא' מישראל חמץ אינו עובר, חזינן דס"ל דבקרבן ציבור אין לפרט שם בו, ומדברי רבינו בהל' תמורה בפ"א נראה להיפך דפסק דלוקה וכ"כ התוס' זבחים ד"ד ע"א ד"ה וישנם, וצ"ל דנ"מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועי' בר"ן נדרים דפ"ד ע"א דפליג שם עם הריטב"א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר"ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר"ל הך דיומא דף נ' גבי מקופיא, ובהוריות דף וי"ו גבי מת א' מן הציבור ע"ש אף דמה שייך בזה מיתה דהמציאות לעולם יש, וכמבואר שם ועי' בתו"י יומא דף נו"ן ותוס' מעילה ד"ט ע"ב וכן שם גבי מת אחד מב"ד דכיון דהכפרה הוא על הב"ד התואר וכמבו' ב"מ דצ"ו ע"ב וכ"כ רש"י גיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי דגבייהו לא שייך לא יגוש, ור"ל כך דזה רק על התואר ועי' נדרים דף מ"ח ע"א גבי כותב חלקו לנשיא ובגיטין ד"ל ע"א גבי מפריש עליהם בחזקת אותו השבט ר"ל ג"כ כך, דהתואר לעולם ישנו, ועי' עירוכין דף ל"א ע"ב גבי בתי ערי חומה דיצא הקדש שאין לו דורות, וכ"כ בהך מחלוקת דברכות ד"נ דריה"ג ור"ע גבי ציבור אם יש נ"מ בין הרבה למעט ע"ש, ובנדרים דף ס"ה ע"ב ודמ"ח ע"א ע"ש גבי דברים של אותה העיר, והנה עי' במכילתא פ' בשלח גבי שבועה שהשביעה יוסף דאמר שם דאח"כ השביעו בניהם לבניהם וכו' א"כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי ועי' בהך דשבועות דף ל"ט גבי שבועת מרע"ה לישראל, ועי' בהך דיבמות דף ע"ט ובירוש' פ"ד דקידושין דמרע"ה גזר רק לאותו הדור, והגדר בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ"ת ורק כשהן בא"י ועי' נזיר דס"א ע"ב דגבי ב"נ ליכא גדר קהל ולכך אף מרע"ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא"י לא הי' יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו, ועי' בירוש' פ"ד דקידושין הובא בתוס' ב"ב דקכ"ב דאף לימוהמ"ש יהיו אסורים ועי' ב"ב דקכ"א גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם ועי' גיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול, וכ"כ במ"א דזה הגדר בפסחים דנ"ד וכ"מ דאין ת"צ בבבל, וכן הך דעירוכין ד"י ע"ב אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, דציבור לא הוי רק בא"י וכן הגדר מה דמבו' בברכו' נ"ח אין אוכלסא בבבל, וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין דף ל"ב ע"ב גבי גדר סוכות וגדר קדושה שניה וגדר ביטול יצרא דע"ז דא"א בלא זכותא דא"י ור"ל גדר צורה בלא חומר תואר בלא עצם קדושת אויר, עי' זבחים דנ"ד וס"ב ע"א ובתוס' דס"א ע"ב דאנשי כנה"ג הפרידו את האויר מן הקרקע במקום המזבח ע"ש ושוב לא שייך ע"ז כמבו' בירוש' חגיגה ורש"י סנהדרין גבי כשפים ועי' במאי דפליגי רבי' והראב"ד בה' תשובה פ"ח בענין לאחר תחה"מ וזה מחלוקת תנאים בזבחים דקי"ח ע"ב ע"פ בין כתיפיו שכן. אך נ"מ בין קרבנות שהם קבועים כמו תמידים ומוספים או רק סיבה כמו הך דהוריות ד"ו הנ"ל דרק סיבה וכן נ"מ לפמ"ש התוס' שבועות דף י"ד היכי דאין מעות בלישכה וצריך לגבות מפרטים לתמידים ולמוספים אז י"ל דיש חלק לכל א' וכמו גבי פר העלם דבר למ"ד בתחילה מגבים הוריות ד"ג ע"ב ומנחות דנ"ב וכ"כ בזה דלמ"ד דפר העלם לכל שבט, אם הגבי' היתה לכל שבט לקרבנו או גבו מכל הציבור לזה השבט, עי' בירוש' הוריות גבי סמיכה ובדברי רבינו בה' שקלים, וכן מי שלא חטא ג"כ צריך ליתן ובגדר הך דב"ב דנ"ה גבי פרדכת מסעיא מתא וכן נ"מ גבי נשים אם צריך ליתן להקרבנות, אם הם בכלל ציבור, והארכתי בזה בהך דתענית דף י"ג ובירוש' שם גבי עוברות ומיניקות ולא נקט סתם חולה רק משום דאינן בכלל ציבור לזה ובירוש' ע"ז פ"א נשי דפלחי ובמ"א אבאר, וכן בהך דחגיגה ד"ו דבמדבר הי' הקרבנות קרבים משבט לוי ואיקרי קהל עי' בהוריות ד"ו וביומא ד"נ ברש"י ומ"מ ודאי הי' שייך לכל הציבור, ולכך מבואר ב"מ דף נ"ז ומנחות דף צ' דאין ריבית להקדש, דכ"כ דעיקר איסור ריבית הוא בעת השעבוד עי' ב"מ דף ס"ב וב"ק דף ל' וב"ב דף צ"ד ולהקדש לא שייך שעבוד דאין זה דבר המסוים, וכ"כ דלכך השמיט רבינו בהל' שאלה הך דב"מ דף צ"ו גבי טבח דהוי שאילה בבעלים ומ"מ בהל' שכירות פ"י פסק דמסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר ע"ש בהשגות, אך ר"ל דאין עליו שום שעבוד וחיוב לשלם אם הפסיד כיון דלא שיעבד עצמו בפרטים ולדבר מסוים, דכל שעבודים צריך דווקא בדבר מסוים וכמ"ש רבינו בהל' מלוה גבי ערב ובהל' מכירה וכ"מ, ועי' ב"מ דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה לניסא ע"ש, וזה ג"כ הגדר דיומא דף פ"ו ע"ב צריך לפרט ובהך דעירוכין דף כ"ג וגיטין דף ל"ה ע"ב גבי היתר חכם ואכ"מ, עכ"פ הא דב"ק דף צ"ט גבי טבח אומן דבשכר חייב זה רק ליחיד ולא לציבור וא"כ פטור והוי פסידא דלא הדר ולכך מסלקין, ועי' ב"ק דף כ"ג ע"ב גבי עיזי דשוקא ותוס' כתובות דף נ"ו ע"ב, וגם השכר רק להתואר לא להעצם ולכך לא נקרא ש"ש וכה"ג מבואר בירוש' כתובות פי"ב במאי דאמר רבי תדור אלמנותי בביתי כו' משום דהבית דהדירה שלו הו' מחמת תואר נשיא ולא מחמת העצם, וה"נ כן והשעבוד הוא רק על הגוף, וכן גבי מ"כ אין עליה' שעבוד עי' גיטין ד"ל ובירוש' שם ועי' חולין דף קל"א ובהך דב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ח גבי שומר דממעט שם היכא דמסר לו הדבר ליתן במתנה לכל מי שירצה, וע"כ הטעם דצריך לשעבד עצמו לדבר מסוים וכמו גבי לחלק לעניים דפטור אף מפשיעה אף לשיטת רבינו בהל' שאלה פ"ה הל"א ולא כמו גבי קרקע והקדש ועי' במ"ש הר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ח ע"ב דכל זמן שלא נטלה הדבר לצורך עדיין אינה שלה עי"ש ובאמת נ"מ במי שאמר לחבירו שיכול ליתן חפץ למי שירצה אם יכול הוא בעצמו לזכות בו, ועי' בהך דגיטין דף כ"ד ובמה שכתבו הראשונים ז"ל הובא בהה"מ בהל' אישות פי"ז ובהל' עירובין פ"ו הל"כ שהעושה שליח למכור קרקע שלו אין השליח יכול לקנות לעצמו וזה ר"ל הך דב"ק דף כ' ע"ב וב"מ דכ"ו ע"ב גבי גזבר וגבי מציא' אם לאחר הגבהה יתכוון לגוזלה דממי גוזלו כיון דידו משועבדת כו'. עכ"פ השעבוד צ"ל לדבר מסוים ולכך קיי"ל בקידושין דף ט"ו דהענקה לא שיי' שעבודא דר' נתן עי"ש דזה רק תואר וכבר כתבתי דלא שייך דבר מסוים בעניים דזה איננו תואר עצמי מלבד אם מיקץ קייצי כבהך דב"ק דף צ"ג דאז אף אם יתעשר כבר זכה בחלקו והגדר הוא כמו שכתבתי כבר בכל דבר הכולל אם הוא עצם אחד או מחובר מפרטים. ובזה יש לבאר הך דברכות דנ"ח ע"ב גבי עובדא דר"פ ור"ה ברי' דר"י ורב אחא ברי' דר' איקא דבריך עלייהו ויהבו בי' עינא ומת, וע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל כך משום דזה רק בגדר תואר אוכלסא והנה עי' ביבמות די"ד דלכך ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם משום דמחדדי טפי אף דב"ה רובא וא"כ חזינן דס"ל דאזלינן בתר הצורה אף דבהעצם הוי מיעוטא, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן כה"ג גבי חולה ביו"כ, והנה ב"ש אזלי לשיטתייהו בכמה מקומו' דס"ל דהצורה הוא העיקר, ע' בגיטין דף פ"א גבי כותב גט על תנאי דפוסל לכהונה אפי' לא נתקיים ועי' חולין דף קל"ו ע"ב ובתוספ' תרומות דב"ש ס"ל דאזלינן בתר מרא' גבי תרומה דהוה כמו שני מינים, ועי' במאי דפליגי בסוף עוקצין ב"ש וב"ה דלב"ש קצח פטור מן המעשרות והטעם דס"ל דהעיקר הוא הריח וזה ריחו קשה ברכות דף מ' וזה ג"כ הגדר דפליגי בחגיגה דף י"ב דשמים נבראו תחילה לדעת ב"ש ור"ל דהצורה היא העיקרית וכן זה הגדר דיבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דערוה אבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א. עכ"פ כאן נמי חזינן דר"א ברי' דר' איקא דאחשבינהו כמו אוכלסא ובריך עלייהו ברוך חכם הרזים ס"ל ג"כ כך א"כ ס"ל כב"ש ולכך נענש כמבוא' בברכות דף י"א ובמ"א אבאר בזה, ועי' בתו"כ פ' אמור דקרבנות של ציבור אין כופין, ור"ל דרק שקלים דהתורה צוותה שכל יחיד צריך לשקול קיי"ל דממשכנין וזה שייך רק להפרטים ולא בצורה מינית ונ"מ כמ"ש אם נאבדו השקלים אז צריך כל א' למסור לציבור לצורך הקרבנות ומרצונו. וכה"ג ס"ל לב"ש ב"מ דף מ"ג ע"ב גבי אם חישב לשלוח יד בפקדון דנתחייב ע"ש ומיירי שהפקדון מונח ברשות הנפקד וכמבו' בירו' רפ"ח דשבועו' ומשו' דעי"ז כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב ודף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ דמבואר בכ"מ עי' ב"ב דף פ"ה דרשות המפקיד שהפקדון מונח שם שייך להנפקד וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו ונעשה רשות הנפקד והוי זה בגדר משיכה צורית וב"ש לשיטתייהו כמ"ש. ע"כ השמטה. ועיין בלשון רש"י מנחות ד"ג ע"ב דמ"ד דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה מ"מ לא עלתה, וכשיטת רבי' בהל' פסולי המוקדשין פט"ו הל"ט גבי שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה, והוי כמו לשם חולין וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ גבי פסח אם שחטו לאוכליו וזרק דמו שלא לאוכליו אף דכשר מ"מ לא עלתה דהוי כמו לשם מת בחטאת, וכבר כתבתי בסתם גבי פסח וחטאת אז כשר ועלה כו' אך מ"מ לא כיפר, וכן בפסח אף שיצא ידי פסח מ"מ מצות הפסח לא קיים, וגבי פסח נ"מ דיש לומר דפסח כזה לא דוחה שבת דהמצוה לא קיים והארכתי בזה אם הדחי' שדוחה שבת הוא החיוב או המצוה, ונפקא מינה לדרך רחוקה למאן דאמר דתבוא עליו ברכה פסחים דף צ"ב ע"ב אם חל ערב פסח בשבת וכן לגבי מילה אם החיוב דוחה שבת או המצוה ונ"מ לאשה לדידן דפסקינן דמילה כשירה בנשים אם מותרת למול בשבת דחיובא ליכא ומ"מ המצוה נתקיים על ידה וכן נראה במה דמבואר במנחות דף ע"ח ודף מ"ז ודף מ"ח וביצה ונזיר דכבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן לא עלו ועיין שם דף מ"ט זה רק בהשני כיבשי עצרת כמבו' שם אבל ז' כבשים אם שחטם לשם אילים או אילים לשם כבשים יש לומר דעלו דהוי כמו חטאת לשם חטאת אחר כמ"ש, אך יש לומר דמ"מ אם הי' שבת לא דחי וכמ"ש גבי חטאת ופסח ויש לומר דזהו כוונת התוספת' הובא בתוס' מנחות דף מ"ט ועיין בירוש' פסחים פ"ו וכוונת רבי' בפי' המשניות רפ"א דזבחים מה דמחלק בין קרבן ציבור לשל יחיד בשלא לשמן כבר כתבתי דבאמת מפרש כפי' הערוך בתוס' שבועות דף י"ב וכ"מ דקרבן ציבור כל זמן שלא נשחט אין עליו שם פרטי כלל וא"כ ממילא לא חל עליו הגדר דחטאת פסול שלא לשמה, וכן באמת הך דתמורה דף ט"ו ודף ט"ז גבי דלא שייך הני ה' חטאות בחטאת ציבור ג"כ מטעם זה, דעדיין אינה חטאת כלל ואף דמ"מ נ"מ גבי שעיר של יו"כ דכבר נתקדש ע"י הגורל בזה כבר חל שם חטאת, וכן גבי פר העלם דבר וזה ג"כ אף דהם של ציבור מ"מ תלי' במה דפליגי במנחות דנ"ב ובהוריות אם באים מתרומת הלשכה או אם גובין מכל הציבור, ועיין בירוש' הוריות פ"ב דס"ל דלא כמ"ש רבינו בהלכות שגגות פי"ב דהכפרה הוא על הב"ד לכו"ע אף לדידן דסבירא לן דמייתי י"ב פרים דלא כר"מ, ועיין בהוריות ד"ז ע"א במשנה דנקט שם שאין ב"ד חייבים ועי"ש אם זה רק לר"מ או גם לדידן ועיין שם ד"ג ע"א בהך בעי' אם מת הב"ד קודם שעשו רוב ונתמנה ב"ד אחר, ור"ל ג"כ אם הכפרה הוא על הפעולה או על ההוראה, ולשיטת רבינו העיקר הוא על ההוראה, ר"ל התשובה של החטא, וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' הך דנדרים דף ל"ו וכ"מ גבי תורם משלו על של חבירו אם טובת הנאה של התורם או של בעל הכרי וכן גבי תמורה אם המתכפר או המפריש, ועיי"ש בירושלמי בנדרים דתלי' זה בזה ור"ל הגדר אם הנתינה לכהן וכן גדר התמורה אם זה בהחומר או הצורה של הדבר שהוא העיקר ועיין בירוש' מעש"ש פ"ג גבי טבל של מעש"ש שהי' בירושלים והפרישו עליו מעש"ש מפירות שהם חוץ לירושלים ולא הי' בירושלים וכן להיפך אם עשה כל הטבל שהי' בירושלים מעש"ש על פירות אחרים שלא היו בירושלים אם יכול לפדותן, וברש"י חולין דף קל"א גבי אם הפקיד טבל אצל כהן דזכה בהמתנות שלא הורמו עדיין איך הדין אם הפריש ע"ז הטבל ממ"א אם הוי כמו זכי' או לא ועיין בתוספתא מעש"ש ועירוכין דמבואר דהפדיון של הקדש ומעש"ש הוי כמו משיכה דהוי כמשכן מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן כתב רבינו בפי' המשניות ספב"ת דמעש"ש גבי הך דמקומו מושכר לו דהוי כמו משיכה, ועיין תוספ' ב"ב דף ע"ו ורש"י גיטין דע"ז ע"ב גבי גט ע"י קנין אגב ור"ל דהוי כמשיכה ואתי שפיר מה שהקשה שם הר"ן ועיין זבחים דף ע"ז ומנחות דף מ"ח גבי חולין בעזרה כה"ג היכא דפדה מבפנים, אך שם יש לומר דצריך גדר כניסה זבחים דף פ"ב ע"ב ודף צ"ב ע"ב גבי דם בצוואר בהמה ושבועות דף י"ז. עכ"פ גבי פר העלם דבר שפיר חל עליו שם חטאת קודם שחיטה ועיין הוריות דף ו' מה דאמר שם גבי שעיר ר"ח לא מייתי מציבור ור"ל מתרומ' הלשכ' לא כפירושם רק קאי אההבאה דזה רק מתרומת הלשכה ואין שם פרט עליהם כלל, ועי' בתוס' זבחים דף ח' ע"א ותו"כ פ' ויקרא דצריך קרא גבי פר העלם דבר שפסול שלא לשמו אך שם י"ל אשאר עבודות וטעות סופר שם בתו"כ, וכן גבי שעיר הפנימי מבואר בירוש' פ"ו דיומא ופ"א דשבועות דלזה מהני מה שאומר הכה"ג לה' חטאת שלא ישתנה לקרבן אחר דזה הוי נצחי, וכה"ג אמר בירוש' פ"ב דסנהד' גבי כה"ג שחטא מה אני כו', מגמר' דילן ביומא ס"ב וס"ד ושבועות דף י"א וי"ב לא משמע כן והירוש' מפרש דהך ועשהו וכן הוא בתו"כ דר"ל מה שכה"ג אומר לה' אך באמת לפי הנראה בירוש' פ"ב שם דזה ר"ל הך דיומא ד"מ וקידושין דף י"ד ואין ד' עושהו חטאת. וכן גבי שני כבשי עצרת מבואר בתו"כ פ' אמור דצריך שתהא הזביחה לשם שלמים ור"ל דאף דהא קבעי' תנופה קודם השחיטה כמבואר מנחות דמ"ו מ"מ המצוה שיהא מפורש לשם שלמים ועיין בדברי רבינו בהלכ' מעשה"ק פ"ה דדייק שם דסתם כשר בעולה ושלמים, אך י"ל דמ"מ בקרבן ציבור צריך מפורש לשמן אף דקבעי' תנופה וי"ל דגם עקירה בטעות אף דלא הוי עקירה כמבואר פסחים דע"ב ומנחות דף מ"ט וכן פסק רבינו בהלכ' פסולי המוקדשים מ"מ המצוה לא קיים, ועיין בתוספת' פסחים פ"ה ובדברי רבינו בהלכות שגגות גבי עולת תמיד וקרבן ציבור וכן גבי חטאות ציבור ששחטו שלא לשמן חייב קרבן ומ"מ יקריב אימרים לערב וכשיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל ומ"מ חייב קרבן או דמיירי בעוקר וכמבואר פסחים דף ע"ב ורק באומר מותר עי' בירוש' פסחים שם ומנחות דף מ"ט ובזה לא שייך עשה מצוה ע"ש בירוש' או דגבי קרבן ציבור לא עדיף מסתם ועיין ברש"י זבחים דף קט"ו דגם חטאת כשר סתם אך זה רק משינוי קודש אבל לא בעלים, ועי' ברש"י עירובין דף ל"ז ע"א ד"ה לאיזו ע"ש ברש"י ותוס' ורש"י ותוס' זבחים דף ע"א ע"ב וספרי פ' קרח דאם אינו יודע לשם מי זרקו הרי זה חטא, והנה באמת גבי שלמי ציבור שלא לשמן דכשרים ולא עלו ולא קידש הלחם כמבואר במנחות דף ע"ח ודמ"ח מ"מ מה שמם עליהם, וכן בחטאת כה"ג, ועיין תוס' מנחות דף פ"ט ע"ב דגבי תמיד י"ל דהוי עולה לקיץ המזבח אבל בשלמים לא שייך זה וצ"ל דזה יהי' בטלים להני שיבואו לשמן, ולכך מבואר בתוספת' דמנחות דהלחם שלהם כשר לכבשים אחרים ואף דיש סברא בגמר' דהוקבעו בתנופה ע"ש דף מ"ו ועיין זבחים ד"ו ע"א גבי שלא לשמו מכח לשמו ובמ"ש הת"י יומא דף נו"ן ע"ב גבי תמורת הפסח דהוי מציאות אחת עם הפסח, אבל אם חל ע"פ בשבת לא דוחה התמורה וה"נ גבי כבשי עצרת כה"ג כיון דלא יצא המצוה ולכך חייב חטאת ועיין תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ובתוס' זבחים דף ס"ח ע"א גבי חטאת העוף ורש"י שם דף פ"ב ע"א גבי הני דאם עלו לא ירדו, והנה באמת לפי מאי דמוכח לשיטת רש"י תמורה די"א ע"א ודף כ"ה ע"ב גבי למ"ד וולדי קדשים במעי אמן הן קדושים והוא דבר בפ"ע, מי התיר בשר העובר לאכיל' ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"א דצריך מיעוט לקרא דאין מקריבים להאימרים של העובר או משום מחוסר זמן להקרבה עיי' זבחים די"ב ותמורה דף יו"ד דלגבי הקדש לא הוי מחוסר זמן ולגבי הקרבה הוי מחוסר זמן, וכמו ליל ח' דחולין דף פ"ב דלהקדיש מותר ולהקריב אסור מחמת מחוסר זמן, חולין שם וזבחים שם, ודלא כרש"י שבת דקל"ו, והגדר דלילה של יום של מחר הוי כמו שהלילה ג"כ מיום של מחר, וזה רק בזמן שהי' על הדבר מקצת יום, אבל אם עי"ז לא יהי' לו היום אז לא חל על הלילה שם היום, וזה נ"מ בין הקדש להקרבה, וכן גבי מקצת הלילה ככולו גבי אבילות וגבי ספירה, פסחים פ"א, מגילה כ' נזיר ט"ז נדה ע"ב, השמטה גבי גדר זמן דיש זמן שהוא נקודה ויש זמן שהוא שטח דבר המצטרף זה לזה ולקמן אבאר בדברי הירושלמי פ"ג דקידושין שכתבתי גבי אם קידשה מעכשיו ועד ל' יום אם כל רגע ניתוסף להגמר או שברגע האחרונה אז נגמרה ועי' בירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע על הככר שיאכלנו היום ובאמצע הזמן נשרף הככר דלוק' אם לוק' מיד או לאחר שיעבור היום כיון דשוב לא יהי' הזמן חל על הככר כיון שהככר אינו ועי' בר"ן נדרים ד' ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם הקבלה הוא על הדבר או על הזמן וכבר כתבתי בזה בח"ב על הך דברכות דף כ"ח שינוי הלשון בגמ' גבי מתפלל תפלת מוסף לאחר הזמן דנקט שם לישנא דתברא וגבי מנחה נקט לישנ' דצערא משום דנ"מ אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומי' זה לזה או דבר נמשך זה הזמן בעצמו ונ"מ אם נאנס אח"כ ועי' מ"ש הנ"י פ"ד דב"ק ב"ק על דף כ"ב ובגדר מ"ש רבינו בהל' קר"פ גבי פסח שני וע' תו' שבועות דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בלשון התוספת' ברכות פ"ו גבי תפילין דנקט שם מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום ומה ר"ל בזה ועי' תוס' סוכה דף מ"ה ע"ב ודל"ט ע"א בד"ה עובר וסנהדרין דף פ"ח ע"ב אך לפי מ"ש בח"א דיש נ"מ בין של יד לשל ראש, דשל יד המצוה הוא ההנחה ושל ראש המצוה הוא שיהיה מונח עליו וכל רגע ורגע הוא מקיים המצוה, ועי' שבת דף קנ"ג ע"א ושמן כו' ועי' בתוס' שבת דף קל"א ע"א גבי מילה כה"ג ועי' בזבחים דנקט שם גבי מנחה ומוסף דכיון דמטי זמן מנחה כמאן דשחיטו תרווייהו ובאמת שם בגמ' גבי שלמים וחטאת דשחטינהו לתרווייהו דיש שם מחלוקת דרבינו עם רש"י ז"ל ועי"ש בתוספות אם ר"ל דשחטן בב"א או אף בזה אחר זה אך מ"מ כעת הם שחוטי' וא"כ לשיטת רבינו דרק אם שחטן בב"א א"כ לפ"ז איך אמר שם דמנחה ומוסף שבא זמן המנחה הוי כמאן דשחיטו תרווייהו הא המוסף הגיע זמנו תחלה וע"כ דהזמן שלו הוא נמשך, לא תשלומים, ועי' פסחים דף פ"א וכ"מ גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי זב וזבחים דף צ"ט ע"א גבי אונן שטבל דמוכח שם דאנינות כל היום מתחדשת מהלשון דחוזר' עליו וכה"ג כתבתי בהך דר"ה דל"א גבי האיר המזרח מתיר אם ר"ל זה הזמן או כל היום וכל רגע ורגע ונ"מ כגון אם בזמן שהאיר המזרח היה המקדש קיים ואז דווקא עומר לחד תנא ואח"כ קודם ההקרבה חרב בהמ"ק מתי יהיה ההתרה ועי' תוס' פסחים דף נ"ה ע"א גבי שבולת ובירוש' סוף יומא גבי כפרת יוהכ"פ ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב גבי לאו דבל תלין ותוס' ריש חגיגה אם שייך דיחוי בשעות ועי' תוספ' פסחים ספ"ב גבי מצה נקט ג"כ משתחשך לא אכל משתחשך אוכל כל הלילה וכ"כ בזה דאכילת מצה הוא דבר נמשך, ועי' במאי דפליגי הבבלי עם הירוש' דגמ' דילן בברכות דף ס' ע"ב ובר"ה דף כ"ו קרא לקריאת הגבר גדר בינה ובירוש' ברכות פ"ט קרי לי' חכמה חכם הרזים ומשום דזה ידוע דחכמה הוא עצם הדבר ובינה הוא התחלקות לפרטים לטעמים ולסברות עי' בירוש' פ"ט דסוטה משמת ר' יוסי פסקה הבינה וזה ר"י נימוקו עמו עי' רש"י עירובין דף נ"א ועי' מנחות דף כ"א גבי מלח טעם כבינה ע"ש בתוס' ועי' בירוש' פ"ד דתענית דר"י היה מבני יונדב בן רכב ע"ש בני שותי מים עי' במכילתא פ' יתרו וזה סברא חילוק הדבר ולפמ"ש לעיל גבי קריאת הגבר יש ב' גדרי' א' אילת השחר והב' עמוד השחר ואילת הזמן המעורב ביום ובלילה בערך הרכבה מזגית ועמוד השחר הוא המחלק בין יום ולילה. עכ"פ יש דבר שהיום הוא נקודה, לא מתחלק, ועי' פסחים ד"ב היכן מצינו כו' עי' שם וגבי קדשים קיי"ל דשעות פוסלות זבחים דף כ"ה וכ"מ ועי' בירוש' נדרים פ"י ה"י גבי מע"ל של הפרה וברא"ש שם דף ע"א ע"ב. ע"כ השמטה. ועי' ב"מ דקי"א גבי שכיר שעות דלילה מחלוקת דרב ושמואל ור"י ור"ש אך מ"מ לר"ש אם עבר עליו גם כל היום ולא פרע עובר גם על הלאוין של הלילה וזה כוונת הגמ' שם מכאן אמרו כו' ור"ל לר"ש דאז הוי הלילה מציאות בפ"ע כן מבואר בירוש' שם, וגבי עובר כל זמן שלא נולד אין הזמן שלו נחשב אבל מ"מ אין עליו שם זמן וגבי הקדש קרבן האיסור רק שלא יהא פחות משמונה וגבי הקרבה צריך שיהא בן שמונה ועובר כיון דאינו בגדר זמן לא הוי פחות מח' אך מ"מ לא הוי ח' ולכך יכול להקדיש אבל לא להקריב ועיין ברש"י זבחים דף י"ד דבמה אין עליו שם חוץ למקומו ודף כ"ו ע"ב אין משום דאין לו מקום כלל או משום דבמה כל מקום מקומו, וזה מחלוקת בשבת דף קל"א אם דבר דאין קביעת זמן אי מקרי אין לו זמן, או כל יומו זמנו ע"ש, ועוד טעם יש שם גבי אימרים של עובר דעדיין אין עליו שם אימרים דאין על איבריו שם פרט, וכבר כתבתי בזה דהך דקידושין דכ"ד גבי סימא עין עובר של שפחתו ויוצא לחירות יש לומר דהוי רק בגדר שאר ראשי איברים לא עין דעדיין אין שם עין עליו, וע"ש בחולין דף ע"ד גבי הושיט ידו כו' אך נ"מ גבי במה דקיי"ל בע"ז דף כ"ד דעולת נקיבה כשירה לקרבן בבמה אם הייתה מעוברת אם מקריבים גם העובר, דאם מחמת גדר דלא הוי פרטים אימרים לא שייך כאן, דהרי כליל ואם מחמת מחוסר זמן הרי מחוסר זמן והך דזבחים דל"ה ע"ב שם קאי למ"ד וולדי קדשים בהוויתן ר"ל לידה כו' ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס' ד"ה הא דלא חשיב שליל לגבי פיגול. עכ"פ מהני הזריקה שלהם לגבי הוולד וכמו הך דמעילה ד"ו ע"ב וד"ז ובזבחים דף קי"ב ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ע"ש ובאמת למ"ד דהעובר חולין איך מהני השחיטה של האם הא נקראת לגבי העובר שחיטה שאינה ראוי' כמבו' בחולין ד"פ ע"ב ע"ש כיון דצריך לזריקה, ואף דבלא שחיטה לא מהני כמבו' שם וזה תלי' אם שחיטת קדשים הוי דבר פרטי וכמו דמבואר דדם סכין מקדשן סוטה די"ד ע"ב וזבחים די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ודע"ח ורש"י שם דק"א ע"א דלאחר שחיטה לא מהני פדיון מחמת קידוש הסכין וכן כ' רש"י שבת דף כ"ה ולכך גם הסכין נפסל שנתקבל בפסול עי' זבחים דף כ"ה כיון דאין לו תוך ונ"מ ג"כ אם הדם שיצא לאחר שחיטה קודם קבלה אם יש בו מעילה מחמת דם, עיין מעילה דף י"ב גבי מקיז דם דחייב, וע"ש וברכות דף ל"א ותמורה דל"א ע"ב אי משום הדם או משום הקרבן אך נראה דאף גבי שלמים י"ל דמהני קדושת הסכין להדם דימעול בו קודם קבלה כיון דעדיין אינו ראוי לכפרה, והסכין דהוא כלי שרת קידשו, ובזה א"ש דברי הגמ' במעילה די"ב והרמב"ם שם. ועיין פסחים דס"א ע"ב ומעילה דף ג' ע"ב אם שחיטה הוי פרט או רק לצורך זריקה וקבלה ותוס' מנחות ד"ט ע"א דשחיטה לצורך קבלה מדבעי פנים ור"ל דלמה לא מהני שחיטה בלשכות או באויר העזרה, עיין זבחים די"ד ודכ"ו ודנ"ו גבי לשכות וזה ר"ל ג"כ הגמ' מנחות דמ"ז דבעי' פנים לפני ה', וכן נ"מ אם שחט התמיד בשבת אבל לא נזרק דמו אם חייב חטאת על השחיטה וכמו בהך דשבת דקל"ג ע"ב גבי לא גמר הציצין המעכבים ובירוש' שם אמר בגבי מל ולא פרע דחייב חטאת משום שבת וזה תלי' אם הוי מילה ופריעה שני דברים המעכבים זא"ז או דבר אחד וזה תלי' בהך דיבמות דע"א ע"ב אם הוי זמן שהי' די במילה בלי פריעה ועיין סוכה דנ"ג ע"ב גבי תר"ת וגיטין ד"ס ע"א כיון דאידבק כו', ועי' מנחות דק"ב גבי שחיטה ותוס' סנהד' דל"ה ע"א גבי מיתת ב"ד אם מכפר אף דצריך ג"כ קבורה מ"מ מיקרי המיתה תיקון. עכ"פ איך מהני השחיטה של האם לגבי העובר שהוא חולין, אך יש לומר דנ"מ אם ישאל על ההקדש לאחר שחיטה קודם זריקה, עיין תוס' כריתות דף י"ג ושבועות דף כ"ד ע"ב וקודם זריקה וודאי מהני דעדיין שם הבעלים עליו, ולגבי העובר שהוא חולין הוה כמו שנשאל. עכ"פ לשיטת רש"י מהני זריקה אחת על האם ועל העובר אף דהוא קדוש בפ"ע, ועי' בירוש' יומא פ"ה אם נתערב דם פר כהן משיח ופר העדה הוי כמו מציאות אחת ודי מתנה אחת לכו"ע, ועיין זבחים דע"ה ובזה י"ל הך דזבחים דס"ה ע"א גבי קרבן עוף לאכול כחצי זית כו' ואיך שייך בקרבן א' בעוף אכילה והקטרה אך נ"מ בהנך דבאים שנים תחת א' עיין זבחים ד"צ וביומא דמ"א בהני הוי כאחד בהני ה"א דמצטרף. עכ"פ י"ל דגבי תמורת פסח לשיטת הת"י הנ"ל מהני הזריקה של ק"פ אף על התמורה, ועיין בספרי פ' ראה, ותמורה די"ז ע"ב ודי"ח דצריך גם גבי תמורה זריקה מיוחדת. על כל פנים לילה שייך ליום רק אם יש לה מקצת יום וכה"ג הארכתי בזה במאי דפליגי גמ' דילן תענית דף י"ב ובירוש' שם פ"ב דתענית אם קבלת התענית הוי מן המנחה ולמעלה או בלילה, משום דהירוש' ס"ל דכל תקנת חכמים לא שייך הלילה ליום, עיין תענית דף י"ב ע"ב אספו זקנים דרק ביום ורק לגבי עינוי של אכילה חל גם על הלילה, וגבי יוה"כ מבואר ביומא דף פ"א דצריך כל הני קראי על הלילה בפ"ע ועל היום בפ"ע, וע"ש בת"י גבי שבת ובאמת, במכילת' גם בשבת יש קרא וגבי פורים מבואר במגילה ד"ז דאכלו בלילה לא יצא וע"ש די"ט ע"א גבי פרוז בן יומו ע"ש ברש"י, וירוש' שם דאם גר נתגייר לאחר שהאיר המזרח פטור, השמטה מ"ש בגדר האיר המזרח.

3 שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

מתנות שלא הורמו כו'. כתב ה"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ היכי הוו ניחא ליה לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ"ח ז"ל חי"ד סימן ס"א ס"ק ל"ד מ"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רש"י ז"ל במשנה שם ד"ה ואפי' ישר' וז"ל וקס"ד דאע"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע"ש: ודע שמדברי רש"י ז"ל הללו מבואר דס"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל וכמ"ש רבינו פ"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ"ל דאע"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר"י ב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע"ש ומסוגייא זו ק"ל טובא למ"ש רש"י ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ח ע"א ד"ה אהדר ליה וז"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ור"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז בב"י וק' טובא דא"כ היכי אמרינן הכא דכ"ע בין רבי בין ר"י ב"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר"א וא"כ ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס"ל דעוברין עליו ב"י אלא אהיתרא דמתיר ר"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע"כ תנאי היא ובפלוגתא דר"א ור"י ותו דבנדרים דף פ"ה ע"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל"ק הא ר' הא ר"י ב"י ודחי לה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר"א והא ר"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א"ע זה ודאי דוחק גדול וצ"ע: ודע שהתוס' ז"ל פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב"א ז"ל שכתב ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק"ל להך אבע"א דס"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב"א ז"ל גירסא זו דא"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר"י ב"י ס"ל דהא ל"ק דתלמודא דקאמר דכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור"י ב"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס"ל כמי שהורמו דמיין כנ"ל אך הדבר הקשה למ"ש הריטב"א ז"ל שאחר שהכריח כגי' רש"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז"ל מפר' שלא כפי' רשב"ם ז"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע"כ ואף למ"ש התוס' שם בד"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע"כ אי ס"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ"ש התו' ז"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה"ה דהו"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ"ד דטובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז"ל הן אמת שמדברי רשב"ם ז"ל שם שכתב ה"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז"ל היתה כגירסתינו אלא דס"ל כמ"ש הר"י בעליותיו שם בכ"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את"ד יע"ש והיינו דק"ל להריטב"א ז"ל דמההיא דפ' י"נ משמע דס"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ"ל ליישב דברי הריטב"א ודו"ק: ולענין הלכה קי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז"ל וכ"כ בפ"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש"ע ח"מ סי' רע"ח ועיין בהרב כנה"ג ז"ל חי"ד סי' ס"א בהגהת ב"י אות י"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ"ל: טעם המלך ח הרב קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ קשיא לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות כ"ז א' אמר הש"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש"ה בש"ס והר"ן כתב בחולין קל"א א' דיש במתנות טו"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר"ן אע"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ"מ כיון דמ"הת הו"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ"א י"ד סי' ס"א סעיף כ"ה עייש"ה ובפר"ח ס"ק ס"ג ועי' חולין קל"א א' תוס' ד"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש"ס בכורות כ"ז א' ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ"ל כיון דעכ"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ"ד טו"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די"ל לעולם לא מקרי טו"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב"ם פי"ב מהל' תרומה הלכה כ' שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב"י סי' של"א טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר"ח ס"ק מ"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב"ם עייש"ה. ואולי סמך גם הרמב"ם על סוגייתנו דר"א אומר טעמא דמתני' משום טו"הנ וע"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו"הנ זאת מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין קל"א א' שאין בו טו"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד"ה יש בו טוה"נ דאפ"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש"ה במהרש"א דהנה אמרי' ב"מ י"א ב' אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה"נ טו"הנ אינו ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ"ש הש"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די"ל טו"הנ ממון ואפ"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ"ק דב"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו"הנ אינו ממון וסוגיין כר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל וכ"כ הרמ"א בח"מ סי' ר"ג סעיף א' וז"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה"מ פ"ה דמכירה עייש"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב"מ עייש"ה ולפ"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו"הנ ע"כ אינו ממון דאל"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש"ס דרצה הש"ס לקיים דקנין הי' ע"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו"הנ והא שם הקנה ר"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל"א ב' ובנדרים פ"ה ב' וא"כ היאך יכול לומר דהקנה ע"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע"כ כדעת תוס' בחולין קל"א א' ד"ה יש בו טו"הנ דאפילו אם אין בו טו"הנ זו שיכול ליקח דינר מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע"י אגב ועי' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים פ"ה ב' וכן בחולין קל"ד א' דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ"ז ל"ק דהאי נמי יש בו טו"הנ אך כ"ז לדעת תוס' אבל ר"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב"מ לא ס"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש"ס וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו"הנ כמו שמבואר בש"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו"הנ וא"כ קשיא שפיר ומוכח לפ"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש"ך שם בסי' ר"ג ס"ק א' דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש"ה בש"ך לפ"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס"ל דס"ל אפילו טו"הנ אינה ממון אפ"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל"כ הו"ל להקנות ע"י חליפין ומשני לי' הש"ס ולא היא אפילו אי אין טו"הנ כלל אפ"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב"ם דפסק פ"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט' וז"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ"ל וכ' שם ה"המ דלית לי' להרמב"ם תירוצו של ר"פ ב"מ י"א ב' דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ"ק דקדושין עכ"ל וכונת הה"מ ממה שהוכיח פה מקדושין כ"ז א' דהש"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע"כ דהש"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר"ג וע"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב"מ וכן כתב הש"ך סימן ר' ס"ק א' ולפ"ז קשיא על הרמב"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע"כ דלא כבעל העיטור ורמ"א ואפילו אי טו"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב"ם דע"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל"כ יקנה בחליפין וכד משני הש"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ"ז צריכין למימר דהרמב"ם הי' סובר כדעת ר"ת דפירות ר"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ"ז אייתר לן נמי קושי' הש"ך בסימן שי"ג ס"ק א' על הרמב"ם דכ' פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה' במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש"ך א"כ קושית תוס' ב"מ י"א ב' ד"ה וכי בצד שדהו במק"ע עייש"ה בש"ך ולפי דברינו ל"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר"ג אבל הרמב"ם סובר כדעת ר"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר"ג ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש"ס לפי שכתבו תוס' בחולין קל"א א' ד"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו"הנ מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ"ד טו"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו"הנ דאסור ליקח דינר וא"כ לפ"ז ממעשר עני נמי ל"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש"ך אין הוכחה לתוס' מ"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב"ם לשיטתי' אזיל דהרמב"ם פ"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י' כתב בפי' וז"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ"ל. הרי מוכח דהרמב"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה"הד נמי שעני הראשון תובעו א"פ לפ"ז הרמב"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים מ"ז ב' לכונת מ"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו: ואולם בדברי הש"ך סימן ש"נ מצאתי מבוכה וזה לשון הש"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר"ם בר ברוך וז"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ"ל הש"ך עייש"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא י"א ב' דמשמע שם דס"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין נ"ח א' סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ"ע: ודאתאן עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת"ל והוא בדברי רש"י חולין קל"א א' בד"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש"י ז"ל וז"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ"ל רש"י. וכתב הפר"ח סימן ס"א סעיף קטן י"ז דלהכי פירש רש"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו שכתב שם וז"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה לכן פירש רש"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה"ג שנתן לו המתנות ע"מ לזכות בו עייש"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש"ס ובאוקימתא הראשונה שם ק"ל א דהקשה הש"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש"י שנתן לו ע"מ לזכות דלפי דברי הפר"ח ניחא דעיקר טעמא של רש"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש"ס שהקשה מברייתא בע"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות כ"ז א' וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר"ן ואחריו הרמ"א בסימן סק"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב"ב יותר הו"ל לרש"י לפרש לישנא אחרינא דריב"ב מוכח דס"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים מ"ו א גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר"ן והתי"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש"ס עייש"ה בר"ן ובתי"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע"כ כלישנא אחרינא של רש"י שנתן לו הבהמה ע"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש"ס והא רב חסדא הוא המ"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא"כ קשיא בן בתירא אב"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש"י כמבואר וקשיא לפ"ז מדוע המתין רש"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר"ן בסוגיין דחולין וז"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר"ח ז"ל עכ"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר"ח בסי' ס"א סוף ס"ק מ"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע"ש והרש"ל והפר"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר"ן עיי"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש"י וא"כ הרי אם אכלן אח"כ הבעל הבית אפ"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע"ז מסיים וקי"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב"מ ו' ב' הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר"ח סימן ס"א ס"ק ל"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב"מ ו' א' ד"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין קל"א א דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ"מ אינן זוכין במתנות וא"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש"ס חולין קל"ג א האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ"ל הפר"ח עייש"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר"ח עצמו משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע"הב אינו יכול לתבוע רק טוה"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב"ם ז"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה' וז"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה"נ אינו ממון וכן פ' פרק י"ב מהל' תרומות הלכה י' וז"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ"ל ואולם פרק י' מהלכות נדרים הלכה י"א משם מוכח דפוסק טוה"נ ממון דאם ל"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ"מ בשם ר"מ בר"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש"ך בחושן המשפט סימן ש"ן עייש"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב"ם פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט' וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור עכ"ל וכתב הכסף משנה ומ"ש רבינו ה"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב"ם הכא בלא"ה תמוהין כמו שהשיג הראב"ד שם וז"ל א"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ"מ דלהרמב"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש"ה בלח"מ שנדחק א"כ מאי הקשה הש"ס מחלה עיי"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים מ"ז ב' וא"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב"ם איך יגרוס בתירוץ של הש"ס דא"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ"ע: עוד קשיא על דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מעילה הלכה ט' שפסק שם וז"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש"ס נדרים ל"ד ב' אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים פ"ה א א"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש"ך בסי' ש"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב"מ י"א ב דאית ליה טוה"נ אינו ממון א"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב"ם פ"ז מהלכ' מעילה הלכה ד' וז"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה"נ שבו ואי טוה"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב"ב קכ"ג ב' ד"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש"ס וז"ל תוס' רי"ד שם לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו"ה אינו ממון עכ"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים פ"ה א גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי"ד וכן פי' שם רש"י והרא"ש והר"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי"ד ישנים בנדרים פ"ה א. ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו פ"ה מהלכות נחלות גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו' דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ"ש רשב"י אומר כו' סבר דלב"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב"י עכ"ל וא"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת"ק דמתני' בין ב"ש ובין ב"ה הכי ס"ל ואף לרשב"י דאית ליה דב"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ"ש הרע"ב והוא גמ' מכות י"ט ב' דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב"י אומר משום ר"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו ואם כן קשיא לן קושי' הש"ס מר' יוסי וע"כ כדמוקי דר"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא"כ אין מי שחולק דב"ה ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב"ם פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד פסק כתנא קמא דרשב"י וכתב שם וז"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ"ג מהלכות מ"ש הלכה י"א דתמה שם על הרמב"ם דפסק הלכה י"ז מ"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין נ"ד ב נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ תימא על הרמב"ם דהוא פוסק בכ"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר"י קורקוס דע"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות י"א א ואמר ר"נ ארב"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ"ל כמי שהורמו דמיין וא"כ לכאורה קשיא דר"נ אדר"נ דהא בקדושין נ"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר"נ דאמר הלכה כר"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש"ס וכר"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ הרי אליבא דר"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס"ל טוה"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א"כ עכ"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב"ם והר"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב"ם פי"ב מהל' בכורות הלכה כ"ד גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ הרמב"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

השמטה למש"כ שם דיש ב' גדרים גבי הפרשת תרומה אחד הקביעות מקום והקביעות שם אחד להתרת השירים ואחד להקדיש התרומה ועיין תוס' יומא דף נ"ו וסוכה דף כ"ג ע"ב אם גבי ודאי מותר כה"ג לענין שבת ע"ש ובדברי רבינו בהל' מעשרות פ"ט דס"ל דמותר והנה כ"כ בהל' שבת דגבי הפרשת תרומות ומעשרות בשבת יש שני טעמים לאסור אחד מפני שמתקן השיריים והב' מפני שמקדיש התרומה ולאיסורא דמקדיש לא מהני מה שהתנה מע"ש גבי ודאי רק גבי מעשר עני דשם האיסור רק משום תיקון לא משום מקדיש בזה גבי תנאי ודאי מע"ש מותר ליתן המעשר עני לעני אבל בתרומה אסור דע"י הרמה מקדיש התרומה וזה אסור בשבת ובזה א"ש הך דמבואר בפ"ד דדמאי מ"ו דרק במעשר עני של ודאי ע"ש בר"ש ובזה יתבאר ג"כ דברי הירוש' פ"ג דפסחים ה"ג מתניתא ביו"ט של פסח הא בשאר יו"ט מותר וחד שם אמר דאף בשאר יו"ט אסור משום לא תעשה מלאכה ור"ל כך דהוה ס"ל דהאיסור הוא רק משום מקדיש לא משום מתקן דביו"ט זה שרי משום אוכל נפש וא"כ לפי"ז יכול לעשות קביעות מקום בלבד בלא קריאת שם רק ביו"ט של פסח א"א זה דהא אם לא קרא עליה השם עדיין אין שם חלה עליה ועבר על בל יראה אם תחמיצה ולאפותה ותשאר בתנור שתשרף כמו דמבואר שם לר"א א"א דא"כ שוב בטלה למפרע כמבואר בירוש' פ"ז דדמאי ואידך ס"ל דגבי חלה האיסור ג"כ משום תיקון וזהו מה דאמר משום לא תעשה מלאכה משום מתקן. וא"כ אסור אף בשאר יו"ט וא"ש. והך דירוש' דדמאי שהביא התוס' סוכה דף כ"ג ע"ב שם משום דרבי ינאי הוה כהן כמבואר בירוש' דתענית פ"ד והוא היה יכול לאכול גם התרומה לאחר התיקון והך דיבמות דף צ"ג ר"ל כך דבאמת כל הפירות היה שלו דלא כמש"כ התוס' ביבמות שם רק דהנה בירוש' פ"ז דדמאי ה"א ופ"ה ה"ב דאמר שם עד כדון כהן כו' ישראל אם יאמר תרומת מעשר כו' מוכח דס"ל דלא קי"ל כר"א בן גמלא דישראל יכול להפריש ת"מ ועיין בפ"א דתרומות סוף ה"א דמשמע דס"ל דרק בדיעבד אם תרם הוה תרומה אבל לכתחלה לא ובזה מבואר דברי הירוש' פ"ה דדמאי ה"ט גבי הך דר"ז דמייתי שם הך דאבא אנטולי זבין פירי כו' ע"ש וביאר דברי הירושלמי כך דאבא בעצמו לא רצה לתקן הפירות דהיינו ת"מ רק אמר ללוי דהוא יתקן ואח"כ נתן לו בחזרה והקפיד עליו ריב"ל וס"ד שם דלכך הקפיד שנטלה ממנו והקשה דריב"ל אדריב"ל דהא ס"ל דנוטל דמים מן השבט בלוקח מן העכו"ם ואח"כ אמר דלכך הקפיד משום דכיון דלוקח דמים מן השבט שוב א"צ ליטול רשות מלוי והוא עצמו יכול להפריש ת"מ. והנה מבואר בירושלמי פ"ה דמעש"ש ה"ה דאף אם ס"ל דאין נותנין מעשר לכהן מ"מ מכהן לא מפקינן מעשר ליתן ללוי וכן פסק רבינו ז"ל בפ"א מהל' מעשר ועיין ברש"י קדושין דף נ"ח ע"ב ד"ה ה"ג. דלכאורה לא משמע כן שכ' רק לאחר שקנס משמע אבל קודם שקנס מוציאין מכהן ללוי ע"ש. אך בעצם כך דלא משום דהכהן א"צ ליתן רק דהוא נוטלן לעצמו וא"כ גבי טבל דעדיין אין שם מעשר ראשון עליו לא שייך בו לומר דזכה בו הכהן. ועיין בכורות דף י"א ע"ב. אך שם גבי תרומה לא משום דהכהן זכה בו רק משום דהוא פטור ליתן ולכך אם אמרינן כמו שהורמו דמיין נפטר משא"כ גבי מעשר דרק משום זכיה ועיין בהך דחולין דף קל"א ע"א דמשמע דזכה בהו בעודן בטבל בגדר זכיה אך זה תליא בב' לשונות דרש"י שם ע"ש ברש"י ד"ה כמי. והנה לפי"ז ר"י אף דהפירות הוה שלו מ"מ כ"ז שלא הפריש מעשר עדיין לא זכה בהמעשר אף שהוא כהן ולכך שאל לר"ח אם יכול להפריש ת"מ וליטלן לעצמו ואמר דיכול להפריש משום דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"ש: ע"כ השמטה

1 דאתו לידיה - דכהן:

2 בטבלייהו - שהופקד הטבל אצלו:

3 כמי שהורמו דמיין - זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם. ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

ההפקר כו' הרי הוא כמו נדר כו'. ע' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א גבי אמר על הלקט כו' ואמר שם דברי הרב כו' ומדמה לה להך בעיא שם דהקדש ומשמע דהוה כמו גדר הקדש. וע' בהך דב"ב דף קמ"ח ע"ב בבעיא דשם אם שכ"מ יכול לחזור בו ובהך דנדרים דף ז' ע"א גבי יד דר"ל דהיינו צדקה. ונראה דס"ל לרבינו דיכול לשאול על הפקר וע' מש"כ בה"ג בהל' כיסוי הדם דמאי דמפקיר לעניי הקדש הוא. וע' בתענית דף כ"א ה"ה הקדש ואין לך כו' ועי' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ג הי"ב יהיה הקדש וע"ש בהשגות ובאמת זה תליא אם ההפקר הוא שמסלק רשותו ממנו וממילא אין עליו שום רשות או ר"ל שנותן רשות לכל מי שירצה שיכול ליטלה וע' ביצה דף ל"ט גבי הך מחלוקת דמעינות הנובעין אם הוה של כל העולם או בלא שום בעלים וע' רש"י חולין דף קל"א ע"א ד"ה כמי שהורמו שכתב שם שזכה בהם מן ההפקר ור"ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות בעלים ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים ועי' תוס' ב"מ דף ו' ע"ב ובהך דקדושין דף כ"ז ע"א גבי מקומו מושכר למעשר ר"ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר וע' בהך דב"מ דף מ' ע"ב כי זכה רחמנא כו' לנקוטי פאה ומשמע דלזה יש להם זכיה בגוף השדה וע' בהך דנדרים דף מ"ב ע"ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה וע' בב"ב דף ע"ט אם שייך גדר חצר בהקדש ובנדרים דף ל"ד ע"ב ע"ש בר"ן וכ"מ. וע' בספרי פ' נשא פסקא ו' מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו' קורא אני עליו כו' ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע"ש וע' בתוספתא ב"מ פ"ג גבי הך דשאל ר' יוסי לחכמים הרי כו'. ור"ל משום דהכלי משועבד להכהן וע' תענית דף ח' ע"ב בתוס' ד"ה אלא וסנהדרין דף כ"ה ע"א בתוס' גבי משחק בקוביא ע"ש. ואף דקי"ל דאין הפקר עד שיפקיר לכל זה רק ר"ל דאם עשירים יטלו יהי נקרא שלהם אבל בדבר שיצא מרשותו לגמרי אף דאין רשות ליטול רק לעניים שפיר יש עליו שם הפקר וא"ש בזה מ"ש התוס' בגטין דף מ"ז ע"א ד"ה אדעתא וע' מש"כ הר"ש בפאה פ"ה ובירוש' שם גבי גדיש שלא לוקט ושם בה"ד לגבי בעה"ב העובר לר"א דאח"כ צריך לשלם אם הוא חייב במעשרות ע"ש ברא"ש והטעם דזה לא מיקרי הפקר לעניים לבד כיון דיצאה מרשותו לגמרי וע' בהך דב"ק דף כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה זה. אך באמת הטעם דכמו דאמרינן במתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהם דהרי הן של בעה"ב ומ"מ פטורין מן המעשרות וה"נ כן כיון דעניים נטלו אחרים שוב הוה הני כמו אין עניים מקפידין ע"ז שהרי הם לא יטלו זה וע' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י דמבואר שם דהפקר לא הוה שינוי רשות. וע' מש"כ בזה לק' בה' מתנות עניים ספ"ו. ונמצא כך דאם הפקירם לזמן אז הוה בגדר שהוא נותנם לכל ולכך אם לא זכו יכול לחזור בו וגם כיון דפקע' רשותו ממנו אך לאחר זמן חוזרת לו כעין הך דנדרים דף כ"ט. וע' בהך דמנחות דף ק"ב ע"א כיון דפקע כו' במאי הדר רכיב עליה וע"כ צ"ל כה"ג. וכן הדין בנכסי הגר ובהמות המדבר ע' ערובין דף ע' ע"ב וב"ק דף מ"ד ע"ב דכל הזוכה בו הוה שלו ולא בגדר הפקר רק דהוא שייך לכל וע' בירוש' דמאי פ"ג ה"ב דמשמע שם דזה הוה בגדר הוצאה מרשותו ולק' בהל' מעשר אבאר זה. וע' בהך דב"ק דף קט"ו ע"ב אם יכול להפריש מן הפקר. אף שחייב במעשרות. על שלו. וזה ר"ל ג"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"א דתרומות ה"ה שכ' אבל ההפקר אולי תהי' כו' ואמאי לא אמר משום דהוה פטור אך י"ל כה"ג. גם י"ל דנ"מ לפי המבואר בירוש' פ"א דמעשרות הובא בדברי רבינו לק' בהל' תרומות פ"ב הי"ב דאם הפקיר קמה וזכה בה אף דפטורה מ"מ אם הפריש ממנה הוה תרומה וקמ"ל דמ"מ על שלו אינו יכול להרים וגם יהי נ"מ לפ"ז מש"כ דלשיטת רבינו מהני שאלה אם עכ"פ נפטר מן המעשר. וע' מש"כ הר"ן ז"ל כאן דף ס"ז ע"א ודף פ"ד ע"א דמ"מ לא נעקר לגמרי. ובזה יש לישב דברי הרא"ש כאן דף מ"ג ע"ב ד"ה מכאן ואילך. דנקט דאם היה יכול לחזור בו היה מפקירו וחוזר בו ע"ש דהוא לכאו' תמוה דמה ירויח בזה הא חייב במעשרות כמבואר שם דף מ"ד ע"ב. אך י"ל דר"ל שישאל. גם י"ל דנ"מ בין פירות תלושים לקמה דבפירות תלושים אף אם חזר בו מ"מ נפטר דהוה כמו דיחוי משא"כ במחובר. וכעין דמחלק הירוש' בפ"א דמעשרות ובפ"א דחלה גבי גדיש שנדמע:

3 צפנת פענח על התורה פתח ↗

שם.עי׳ רש״י חולין דף קל״א ע״א ד״ה כמי שהורמו, שכתב שם שזכה בהן מן ההפקר, ור״ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות הבעלים, ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים. וע׳ תוס׳ ב״מ דף ו׳ ע״ב, ובהך דקידושין דף כ״ז ע״א גבי מקומו מושכר למעשר, ר״ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר. וע׳ בהך דב״מ דף י׳ ע״ב כי זכה רחמנא וכו׳ לנקוטי פאה, ומשמע דלזה יש להם זכי׳ בגוף השדה. וע׳ בהך דנדרים דף מ״ב ע״ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה, וע׳ בב״ב דף ע״ט אם שייך גדר חצר בהקדש, ובנדרים דף ל״ד ע״ב ע״ש בר״ן וכ״מ. וע׳ בספרי פ׳ נשא פסקא ו׳ מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו׳ קורא אני עליו כו׳ ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע״ש. וע׳ בתוספתא ב״מ פ״ג גבי הך דשאל ר׳ יוסי לחכמים הרי כו׳, ור״ל משום דהכלי משועבד להכהן. וע׳ תענית דף ח׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה אלא, וסנהדרין דף כ״ה ע״א בתוס׳ גבי משחק בקוביא ע״ש.

« רש"י על חולין ק״ל ע״ב:י״ג רש"י על חולין קל״א ע״א:ב׳ »