רש"י על חולין קכ״ח ב:כ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

רש"י על חולין קכ״ח ע״ב:י״ח » « רש"י על חולין קכ״ח ע״ב:כ״ב

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ישראל שמכר כו' ואם אחר כו'. הנה כאן פסק רבינו דפירות של ישראל שנמרחו בפטור חייבין במעש' מדבריהם ולק' בהכ"ב פסק דפירות של א"י שיצאו לחו"ל ונמרחו שם פטור אפי' מדרבנן הואיל ונמרחו בפטור ע"ש בהשגות והך דמנחות דף ס"ז ע"ב גבי בעלי כיסין כ"כ דרבינו מפרש לה בענין אחר וכן להיפך אם נימא דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר ואח"כ קנאן הישראל ומרחן לפי שיטת רבינו לק' בהכ"ב דפירות חו"ל שנכנסו לארץ ומרחן שם חייבין רק מדרבנן ול"ד לחלה חדא משום דגבי תבואה לענין מעשרות אף קודם מירוח אם הפריש הוי מעשר ולכך נדחה וכע"ז מחלק הירוש' פ"א דחלה דגדיש שנדמע חייב בתרומה ופטור מן החלה ור"ל כך דכבר הארכתי בזה בח"א ובח"ג אי טבל הוא איסור עצמי או איסור מחמת דבר אחר ע' פסחים דף מ"ח וביומא דף פ"ג ע"ב וכ"מ והנה בביצה דף י"ג ע"א אמרינן דמעשר ראשון שהקדימו בשבלין שמו טובלו לת"מ ע"ש ברש"י אך רבינו ז"ל בהל' מעשר פ"ג הי"ט פסק דלא הוי טבל רק לענין מכת מרדות אך לא כתב מכת מרדות מדרבנן כמש"כ פ"ד ה"ב וע' בירוש' ספ"א דתרומות דאין לוקין על טבלו דבר תורה אך רבינו כ' סתם ונ"ל כך דרק היכא דהטבל הוא איסור עצמי הוא גופא איקרי קודש כמבואר בירוש' מעש"ש פ"ה ובתוס' יבמות דף פ"ו ע"א וקדושין דף ל"ח ע"ב וכ"מ זה רק אם נעשה ע"י מירוח והכנסה לבית אבל טבל זה שנעשה רק ע"י שקרא עליו שם מעשר אין עליו שם קדושה בעצם והוי כמו מעש"ש עד שלא הכניסו לירושלים וע' מש"כ רבינו בהל' מעש"ש פ"ב ה"ו ומוכח בירוש' מעש"ש פ"ב ורש"י יומא דף ט' וב"מ דף צ' דרק לאו ללקות אין בו אבל איסור לאו יש בו ודלא כשיטת התוס' מכות דף י"ב ע"ב והוא ג"כ מטעם זה דלא חלה עליו קדושה בעצם רק משנכנס לירושלים ולכך מהני פדיון קודם כניסה דאין עליו קדוה"ג ובזה א"ש הא דקדושין דף נ"ג ע"ב וב"מ דף צ' וכ"מ בתוס' לענין אי יש עליו לר' יהודה בגבולין שם ממון גבוה אך נ"מ דהיכא דכבר היה בירושלים ואח"כ יצא לגבולין וכמ"ד מחיצה לקלוט דאור' ובין היכא דעדיין לא נכנס לירושלים וכן אם נטמא פקעה קדושתו ולכך יכול לפדותו וע' רש"י יבמות דף ע"ג וע"ד דהיכא דנטמא קל ויכול ליקח ממנו בגדים וא"ש קו' התוס' שם ולכך קיי"ל דאסור לגרום טומאה למעשר שני כמבואר בסוכה דף ל"ה ע"ב ובירוש' פט"ז דשבת דאסור לטמא דהיא תרומה היא מעש"ש ואף דמהך דפסחים דף ל"ח ע"א משמע דמותר לגרום טומאה למעש"ש ע"ש ברש"י ד"ה או דילמא. אך י"ל כך דהנה ע' ירוש' בכורים פ"ב ה"ג על הך דולא בערתי ממנו בטמא דיליף מזה שאסור לבערם בטומאה דמקשה ל"ל הא צריך לפדותם ומתרץ שם או דזה קאי אבכורים או דקאי אלקוח בכסף מעש"ש דלא מהני פדיון אליבא דר' יהודה והנה לכ"א לפי המבואר בירוש' פ"ג דמעש"ש ה"ב מוכח דאם לקחו תרומה בכסף מעש"ש ונגע טבול יום דנטמאת מחמת התרומה מ"מ אין לה פדיון דצריך שהטומאה תהיה מחמת מעש"ש וע' תוס' זבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה אזהרה וא"כ שוב שפיר משכחת לה אף לדידן שלא יהא יכול לפדות בלקוח בכסף מעש"ש שנטמא כגון תרומה ונגע בו טבו"י ונ"מ לענין ביעור דמותר בתרומה ואסור במעש"ש אך באמת זה תליא בהא דירוש' פ"ג דחלה ה"ז דטבו"י אין עליו שם טמא ולכך יש הרבה דברים שאינם חיבור בטבו"י וזה מחלוקת דר"מ וחכמים ספ"ג דטבו"י אי טבו"י מקרי טמא וע' מס' כלים פ"א מ"ח בפה"מ ובחולין דף ל"ד ע"א וזה כוונת רש"י בחולין דף קכ"ח ע"א ד"ה מהדר דכ' דהוא טומאה דרבנן והוא תמוה אך כך דכ"כ דאין עליו שם טמא וכמבואר בפסחים דף ל"ד ע"ב מעלה בעלמא וע' ירוש' סוטה פ"ה ה"ב דיש עליו שם טהור ואף דפסקינן דעל ביאת מקדש חייב כרת כמש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ד וכן לגבי תרומה ס"ל לרבינו בפ"ז מהל' תרומות דחייב מיתה ביד"ש ולא כשיטת התוס' זבחים דף י"ז מ"מ לגבי אכילת קדשים מבואר בפי"ח מהל' פסוה"מ דאינו חייב כרת:ונראה דה"ה בהא דקי"ל והובא בדברי רבינו בפ"ז מהל' תרומות ה"א דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה משום דמחוללת ופקע ממנה שם קודש נ' דאם נגע בה טבו"י אינה נקראת מחוללת דכיון דהקדושה שבה גרמה שתטמא א"א שתפקע עי"ז וכ"כ כה"ג בח"א בהל' יבום ובאמת לפה"מ בהל' פרה ספי"ד דהיכא דנטמאה התרומה טומאת מעלה אף שהיא דאור' כמו טומאת פרה לא נקראת מחוללת וע' תוספתא פ"א דשבועות דקרי לה טומאת קדישות ואינו חייב על ביאת מקדש אך בתו"כ פ' ויקרא מבואר דחייב וע' ספ"ו מהל' אה"ט דנראה שם דהשורף והמשלח אין מטמאין אוכלין ומשקין משום דטומאתן מעלה בעלמא וגזה"כ כמש"כ התוס' ב"ק דף ע"ז ע"א וע' נדה דף ל"ה שעיר המשתלח יוכיח כו' וזה ר"ל דזה לא מקרי גדר טומאה ע' תוס' שם דף נ"ה ע"ב גבי שעיר המשתלח וע' זבחים דף ק"ה ע"ב לענין נבלת עוף טהור דאין מונין בה ראשון ושני והוא ג"כ מחמת זה ונ"מ אי מותר להכניס הפרים עצמם אח"כ למקדש וכן השעיר המשתלח עצמו וע' זבחים דף ק"ה ע"א דמשמע שם דפרים הנשרפים אף לאחר שיצאו מותר להכניסם לעזרה וכן לגבי שעיר המשתלח כה"ג וי"ל דזה תליא אי מטמא טומאת אוכלין וכן נ"מ אי מותר להכניס נבלת עוף טהור עצמו למקדש וי"ל דזה תליא במש"כ לעיל אי נבלת עוף טהור הגורם טומאה הוא רק הצואר או להיפך דחידוש הוא מה שאינו מטמא רק בבית הבלועה וע' נדה דף מ"ב עשהו בנבלת עוף טהור ר"ל דלכך אינו מטמא רק בבה"ב משום דאז נולדה לה הטומאה ולכך לא שייך בה דין טומאה בלועה וכמו דאמרינן בירוש' ספ"ו דיומא דהצואר היא מחיצת עוף טהור וה"נ גבי דם יולדת שנעקר כיון דאז נולדה הטומאה לכך לא שייך בה דין טומאה בלועה ודחי דגבי נבלת עוף טהור שוב אח"כ אין עליה שם טומאה כמבואר בתו"כ פ' אחרי דאין מטמאה ביציאתה משא"כ בדם. וע' חולין דף ל"ד דהוה בזה מחלוקת ר"א ור"י ושבועות דף ז' וזבחים דף ע':ובאמת נ' דיש עוד נ"מ אי הך דנבלת עוף טהור מטמא בבה"ב הוא רק היכא דיש עליה טומאה מחמת שהיא נבלה או היכא דטמאה מחמת דין כמו תקרובת ע"ז וע' בהל' אה"ט פ"ו ה"ז דאף לדידן מטמאה במשא כנבלה ומפ' כן הך דחולין דף י"ג ע"ב יש לך אחרת שמטמא במשא ור"ל מחמת טומאת ע"ז וע"ש ברש"י והיך הדין לגבי עוף טהור כה"ג ואי מטמא בבה"ב ומהך דפסחים דף ע"ג מוכח דמטמא בבה"ב דהא בחולין דף מ' ע"ב מוקי לה דמיירי בעוף וא"כ מה מקשה שם בפסחים מאי תקן הא תקן לענין שלא מטמא בבה"ב וע' נדה דף מ"ב ותוס' חולין דף ע"א ע"א ד"ה מי דמוקי לה דמיירי בתחב לו חבירו ורש"י ז"ל שם דף כ' ע"ב מוקי לה כשבלעה מידי משום דס"ל דאין משא בלא היסט ע' רש"י פ"א דכלים ופ"ה דזבים וחולין דף קכ"ד ע"ב אי משא הוי בלא היסט ובזה י"ל קו' תוס' חולין דף ע"ב ע"א דהא מטמאה במשא גבי טבעת וכן גבי עובר מת דפירש"י דהוא משום טומאת ביה"ס וה"ק דהא מטמא במשא אך י"ל דכה"ג בלא היסט לא הוי משא וגם י"ל משום דבטיל לגביה גופה לא מקרי משא וע' ירוש' פ"א דקדושין גבי בהמה מעוברת אי הוי עליה דין משא לענין קניית הולד במשיכתה וע' נזיר דף נ"א גבי גלגלין וב"ק דף ע"ח וב"מ דף ע"ט ע"ב ש"מ ביניתא אכריסא תקלא ר"ל דזה בטל לגוף וע' ירוש' סוטה פ"ה דמת אינו מטמא בהיסט ובספרי פ' חקת ובמק"א אבאר זה:אך י"ל דתקרובת ע"ז שאנו ע' שבת דף פ"ג גם י"ל דאי נימא כמ"ד זבחים דף ע' ע"א דנבלת עוף טהור בבה"ב א"צ כזית בכדי אכילת פרס וא"כ שפיר תקן ומה מקשה בפסחים שם וע' כריתות דף י"ג ע"ב בתו"י. וכן י"ל נ"מ להיפך דהא דממעטינן נבלת עוף טהור מכל טומאה זה רק בגדר נבלה אבל לא לגבי תקרובת ע"ז וא"כ שפיר ר"ל במתני' חולין דף י"ג שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ר"ל אף בעוף דאז טומאת משא הוא רק משום ע"ז:והנה רבינו ס"ל בהאה"ט פ"ג ה"ב כך דגבי נבלת עוף טהור מטמא טומ"א בלא הכשר מים ובלא הכשר שרץ משא"כ גבי פרים הנשרפים דס"ל דבעי הכשר שרץ אך לא הכשר מים וע"ש בהשגות ובהל' פ"א פ"ה ה"ז ובחולין דף קכ"א דאמר שם דלא בעי לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וע' ירוש' חגיגה פ"ג דמבואר שם דנבלת עוף טהור א"צ לא הכשר ולא טומאה לטמא טומ"א רק לגבי מנין מחלק שם בין דבר שהטומאה שלו מחמת דבר הראוי לאכילה ובין דבר שהטומאה שלו היא עי' גזיה"כ דהוי כמו דאמרינן חולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ע"ש בתוס' ושם דף ע"ג ע"ב וזהו ג"כ כונת הגמ' חולין דף ל"ו ע"ב עשוהו כהכשר מים ר"ל דכיון דחזינן דאף עצים ולבונה מטמאים ע"כ לא תליא כלל בשם אוכל וע' תוס' חולין קכ"ח ע"א ד"ה הרי גבי יד ותוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה וכ"מ:אך באמת כך דהנה גבי נבלת עוף טהור חשיב לה במשנה ב' בבות צריך מחשבה ומטמא טומ"א בכביצה:והנה בדברי הגמ' דזבחים שם ק' מה זה דאמר מ"ל ר' מאיר הוא ומה ס"ד כלל לאמר ר' מאיר היא הא כ"ע ס"ל דנבלת עוף טהור מטמאה טומ"א וע' תוס' חולין דף ק"ב ע"א ד"ה ר"מ:והנה בתוספתא ס' מס' זבים הוא מחלוקת בתנאים דחד ס"ל דלטומ"א דוקא כביצה וחד ס"ל דדי בכזית וחד ס"ל דאף בבה"ב דוקא כביצה והנה במס' עוקצין הובא בבכורות דף י' וכ"מ מבואר דגבי נבלת עוף טהור יש חילוק בין כרכים לכפרים לגבי מחשבה וכאן סתם אך נ"מ כך דלגבי פרים הנשרפים ופ"א עיקר הדבר מה שסופו לטמא טומאה חמורה הוא במתעסקין בה לעשות כדין וא"כ אם חישב עליה לאוכלה שוב לא שייך בה הך דין דסופה לטמאה וע' זבחים דף צ"ד ע"א אי אמרינן מיגו דמבטל למחשבתו והוי דבר הראוי לקבל טומאה אי נקרא דבר המקבל טומאה ולכך ס"ל לרבינו דצריך הכשר טומאה ממקום אחר משא"כ בנבלת עוף טהור דכשמחשב לאוכלה אז סופה לטמא:אך כ"ז לדידן דס"ל דשעיר המשתלח אינו מטמא מחיים משום שהוא חי ואינו בגדר מחשבת טומאה וכמו דאמרינן בנדה דף נ' ע"ב דמחשבת חיים ומחשבת חיבור דלא הוי מחשבות משום דחיותו מטהרתו כמש"כ התוס' בב"ק דף ע"ז ראיה מבן פקועה ודגים וכ"מ וכן לגבי טריפה דקי"ל דטהור וזה תליא אי משום די"ל תקנה בשחיטה כמבואר חולין דף קכ"ו ע"ב ודף ע"ב ע"ב או משום דהיא חיה ואינה מטמא. וע' בחולין דף ע"ה ע"א גבי נולדו בדגים סימני טריפה ע"ש בזה ובתוס' זבחים דף ס"ט ע"ב דאבר מן החי מן הטריפה מטמא משום אבר מן המת חזינן דרק משום דיש לו תקנה בשחיטה וזה שוב א"ל תקנה אך כיון די"ל תקנה שוב א"א לחול עליו וכן נ"מ לר"ש דס"ל בחולין דף ס"ח ע"ב דקלוט במעי אמו שרי אי ר"ל משום דהשחיטה תתירנו משום כל בבהמה או משום דעדיין לא חל האיסור כיון דאין אמו טמאה ונ"מ לקלוט במעי פרה טריפה לר"ש כיון דאין שחיטת אמו מתירתו באכילה כמבואר שם דף ע"ה אי יש עליו ג"כ שם בהמה טמאה וזה תליא גבי בן ח' הנמצא במעי טריפה דאסור ע' חולין דף פ"ה אי ר"ל דאסור מחמת טריפה ע"ש בתוס' או מחמת בן ח' וכ"כ בזה בח"א מהך דנדה דף כ"ד דחל שם טמא על עובר במעי טהורה גבי השסיעה ע"ש. וא"כ לר"מ א"צ מחשבה כיון דס"ל דגם שעיר המשתלח חי מטמא טומ"א וא"כ שוב גם פרים הנשרפים א"צ הכשר טומאה:והנה במתני' הנ"ל דנקט בתרי בבי ר"ל כך דהא דמטמא טומ"א בכביצה ר"ל אף בכפרים ובלא מחשבה ובכזית בכרכים דעומד לאכילה מטמא טומ"א ולכך פירש"י שם במה דנקט צריכה מחשבה דקאי אפחות מכזית ולכ"א תמוה ל"ל זה הא לא הוי כמו נבילה ופרה ע' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ומש"כ רבינו בהל' טומ"א פ"ג סה"ג אבל כזית אב הטומאה זה קאי רק אנבלת בהמה ולא אנבלת עוף והא דבעי בגמ' דזבחים שם קאי אנבילת עוף טהור בכפרים ולכך הוי ס"ד דגמ' דהמשנה אתיא כר"מ כיון דגבי כביצה לא בעי מחשבה אף בכפרים ודחי שם הגמ' דאתיא כרבנן והא דלא בעי מחשבה בכביצה היינו בכרכים ולצרף גם שם בעי מחשבה ובאמת מדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ג ה"ב והט"ז משמע לכ"א דגם כזית אם חישב עליו מטמא טומ"א וצ"ל דבכרכים וגם חישב עליו הוי כמו נקיט בפומי' וי"ל דגם לרבנן די בכזית וע' חולין דף קכ"ח ע"ב גבי החותך בשר וברש"י שם דגרסינן כזית ובדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ג ה"ה ובהשגות שם דהשיג על רבינו דהא לא קי"ל כן משום דס"ל דכיון דקי"ל דאבר צריך גם בשר כמבואר שם דף קכ"ח ע"ב אין עליו שם מעשה עץ והא דבעי חישב תחילה משום דנהי דהך דסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר מים והכשר שרץ כמבואר שם דף קכ"א וע' תוס' שם דף ע"ג ע"ב ד"ה סד"א דהיכא דאינו מעשה עץ טמא וא"צ הכשר שרץ כמו גבי מי פרה אך מ"מ גבי הכשר מים הא דסופו לטמא טומאה חמורה לא עדיף מנפל עליו מים ואנן קי"ל כמ"ד שם דף קכ"ח דאין הכשר קודם מחשבה לכך צריך לחשב עליו תחילה וע' בדברי רבינו פ"ג מהל' טומ"א ה"ט גבי החותך בשר מאדם חי דא"צ הכשר והשיג הר"א ז"ל והטעם דס"ל לרבינו דאדם מקרי סופו לטמא טומאה חמורה והא דחולין דף קכ"א דיכול לחתכו חדא דלגבי אדם לא שייך זה ע' ערובין דף ל' ע"א דגבי אדם לא אמרינן זה ובאמת בחולין דף קכ"ה ע"ב הוא מחלוקת דר' יוסי ורבנן וע"ש בתוס' וא"כ י"ל דהא דחולין דף קכ"א קאי לר"י דלשיטתיה אזיל דאמרינן הואיל ויכול לחותכו משא"כ לדידן ולכך לא פסק רבינו כן רק דזה תליא אי המחשבה חלה בשעת חתיכה או קודם דאז יש עליו הך סברא דסופו לטמא כו' והוי כמו הכשר לאחר מחשבה משא"כ כשחישב עליו אח"כ ולכך שם בה"ג גבי בשר הפורש מן החי דשם פורש מאליו בלא חתיכה והמחשבה באה אח"כ והוי גדר הכשר קודם מחשבה ולכך בעי הכשר אחר. גם י"ל דלכך מוקי בחולין שם הך דהחותך אליבא דר"מ משום דשם גריס כזית וכמו בהך דזבחים דף ק"ה הנ"ל. עכ"פ טבו"י הוי רק מעלה וע' מעילה דף ח' גבי מחלוק' דאבא שאול ורבנן דקלישא לה טומאה והנה רבינו בהל' מטמו"מ פ"ה ה"ד ס"ל דטבו"י ארוך דיולדת דהיינו מטבילת ז' עד מ' לענין קדשים יש עליו שם טמא בלא טבו"י אף לדידן דלא ס"ל כאבא שאול ולא גריס בנידה דף ע"א ע"ב הא מני אבא שאול היא וכן נידה מתוס' חולין דף פ"ח ע"א דלא גרסי זה ומש"כ שם רבינו ויראה לי שמאחר כו' צריכה טבילה אחרת בסוף ר"ל בסוף מ' דבל"ז א"י למסר לכנוס לשער נקנור להקריב קרבנה כיון דעדיין יש עליה שם טמא ולא מהני הערב שמש בלא טבילה ובזה א"ש מ"ש התוס' זבחים דף י"ז ל"ל קראי ביולדת ע"ש וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פי"ח הי"ג ובהל' ק"פ פ"ו ובזה י"ל מה דרבינו סותר עצמו בהל' סנהדרין פי"ט ה"ב ור"ל כע' מש"כ התוס' זבחים שם גבי שחיטה ובאמת קו' התוס' שם בל"ז לק"מ דנ"מ דלא נימא כמו דאמרינן בירוש' הוריות פ"ב דכיון דאינה ראויה לכולם אינה ראויה למקצתן מחמת דליכא בעדות. עכ"פ בשאר טבו"י אין עליהם שם טמא רק לר' מאיר דס"ל בספ"ג דטבו"י הנ"ל דיש עליו שם טמא ולכך בחולין דף קכ"ח דקאי לר"מ שם פירש"י דזה רק מדרבנן ר"ל מה דנקרא טמא אך כ"ז לר' יוחנן דס"ל בירוש' חלה פ"ג ובסוטה פ"ה דטבו"י נעשה טהור גמור לשאר דברים אך ר"ל דס"ל בירוש' דחלה שם דהני דאין חיבור בטבו"י גם בשאר טומאות הוי רק דרבנן וכן לענין חלה וא"כ מוכח דס"ל דטבו"י יש עליו שם טמא וא"כ לדידיה י"ל דתרומה שלקחה בכסף מעשר ונטמאת בטבו"י שפיר פודין אותה אף בירושלמי וע' ירוש' תרומות פ"ב ה"ב גבי הך דלא אמרינן דכוונתו שלום מן הטומאה משום דקאי מטומאת טבו"י ואין לטבו"י מגע אצל טבל ע' סוטה דף ל' ע"ב ועירובין דף ל"ו וירושלמי חלה פ"ג ובנידה דף ז' וא"כ לפ"ז אף דתרומה נפסלת בטבו"י ואסור לטמאה י"ל כיון דאם ישאל על התרומה שוב פקעה הטומאה א"כ י"ל דאין בזה איסור ולכך כ"כ דאין הטומאה מחוללת ע"ז וא"ש הך דפסחים דף ל"ח דזה קאי לר"ל דלשיטתיה אזיל דחלה של מעש"ש יגרום לה טומאת טבו"י ויפדה אותה ואח"כ ישאל על התרומה ותפקע הטומאה וע' בר"ן נדרים דף פ"ה ע"א גבי הפקר כה"ג ובמנחות דף ק"ב ע"א לבתר דפקעה קדושתיה במאי הדר רכבא וע' בירוש' תרומות פ"ג ה"ד דהוי מחלוקת אי מותר לטמא טבל של מעש"ש. עכ"פ היכא דפקעא קדוה"ג ע"י טומאה או היכא דלא נכנס עדיין לירושלים אין עליה קדוה"ג ולכך לא הוי לאו גמור ללקות עליו אם אכלו חוץ לחומה. וע' מש"כ רבינו בפ"ב הי"ט וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק כו' והוא משנה וצ"ל דר"ל כגון בכורים קודם שראה פני הבית דרבינו לשיטתיה אזיל דס"ל דלענין מיתה חייבין על בכורים תיכף משנכנס לירושלים והוי בגדר תרומה ולאחר שראו פני עזרה הוי בגדר קדשי מקדש ולאחר הנחה וקריאה שוב הדר והוי גדר תרומה דהוא נכסי כהן ע' חולין דף קל"א וכן נראה דהא דמבואר בחולין דף ס"ח ע"ב וכן פסק רבינו דאם יצאו חוץ למחיצתן וחזרו דמותרין דזה רק לאחר הנחה דפקע מהן שם קודש וע' תוס' מכות דף י"ח ע"א ותוס' פסחים דף כ' דאין על בכורים דין דחיבת הקודש ובתוספתא טהרות פ"ב דלענין טומאה הוי כתרומה וקמ"ל רבינו דמ"מ אסור להסיק בהם:וא"כ דהיכא דלא הוי עצם הקדושה לא לקי וכן ס"ל לרבינו דטבל של תרומת מעשר שלא נטבל רק מחמת שקרא שם מעשר לא לקי עליו ובאמת הוי טבל דאור' ולכך מבואר בירוש' דחלה שם דהא דפטור מעשר שהקדימו בשבלים מת"ג זה רק אם מירח ואח"כ הפריש ת"מ דמיד שמירח יש עליו טבל של ת"מ בעצם ולכך פוטר מת"ג משא"כ אם עדיין לא מירח רק דנטבל לת"מ לא הוי טבל בעצם ואם הפריש אז ת"מ צריך להפריש גם ת"ג לאחר מירוח וכן גבי מעש"ש שהקדימו למעשר ראשון למ"ד ממון גבוה הוא דהוי קדוש בעצם נפטר ולמ"ד ממון הדיוט הוא לא נפטר ואמר שם דלמ"ד לא נפטר ר"ל גבי מעשר שהקדימו בשבלין אם הפריש קודם מירוח ת"מ אז גם מהת"מ צריך להפריש ת"ג ולמ"ד נפטר גם מהמעשר הנשאר א"צ להפריש והטעם דמאן דמחייב כמש"כ לעיל דלא הוי טבל בעצם רק הוי כמו שיש בו תרומה וכ"כ בזה לעיל וע' מש"כ רבינו בהל' תרומות פ"ג הכ"א גבי בן לוי שהיה לו כו'. ובתרומות פ"ב מ"ב ע"ש בר"ש בפ"א מ"ה דמשמע שם לכ"א דמטבל של מעש"ש יכול לתרום על ת"ג והוא תמוה אך ר"ל כך דכשהקדימו בשבלים דאז אם לא נמרח עדיין יש מציאות שיתחייב בת"ג וע' פ"ה מהל' תרומות הי"ג בהשגות להיפך דאף אם הקדימו בכרי אם כבר הפריש ת"מ ולא הפריש ת"ג מ"מ א"י להפריש על טבל של ת"ג דהוי כע' מן הפטור על החיוב דהוא חד שמא וכע"ז ס"ל בפ"ז מהל' מעשר ה"ג ורבינו ז"ל בפה"מ שם בתרומות ס"ל להיפך וי"ל דקאי אהקדימו בשבלין וכ"ז שלא נתרמה ת"מ אם ימרחנה קודם א"כ לא יהי' טבול לת"ג ולכך א"י להפריש משא"כ אם כבר הפריש ת"מ קודם מירוח שוב הוי טבל לת"ג ושפיר תרים כן ס"ל לרבינו. עכ"פ חזינן דגדיש שנדמע חייב ופריך מה בין זה לעיסת מדומע דפטור מן החלה ותי' דגבי עיסה נעשית מדומע בשעה שעדיין לא היה אפשר להפריש חלה משא"כ בתו"מ ולכך גבי פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מה"ת משא"כ במעש' הוי רק דרבנן כמש"כ רבינו לק' הכ"א:והנה הפקר מבואר בחלה וכן פסק רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ג דחייב בחלה ובירוש' יליף לה כמו קודם ירושה וישיבה ואף דהוי עליהם דין הפקר כיון דלא נתחלקה עדיין וכמש"כ הראב"ד ז"ל בפי' לת"כ ר' פ' בהר וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין בדברי הירוש' פ"א דמעש' גבי הזורע בשדה הפקר:השמטה במ"ש גבי חלה דהיכא דהוא הפקר חייבת.אך בדברי רבינו פ"ח מהל' בכורים ה"ו מוכח דגבי הפקר אם גלגלה העסה ולא נתכון לזכות בה פטורה מן החלה וכן מוכח בתוספ' חלה פ"א האשה שהפקירה עיסתה כו' אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל בחלה פ"א היכא דנתגלגלה שלא מדעת בעלים או מעצמה ועי' ב"ק דף צ"ד ע"א גבי הך דראב"י ואכמ"ל: ע”כ השמטה.ובאמת י"ל דהמשנה ר"ל אם קודם גלגול זכה בה וכמו פירות חו"ל שנכנסו לארץ משא"כ אם גלגל עיסת הפקר ולא נתכוון לזכות בה או כמו הך דיבמות דף נ"ב ע"ב קסבר כו' פטורה מן החלה אך מלשון רבינו לא משמע כן וגם דאל"כ למה לא נגמר זה מהך דבכורות דף י"ב ע"ב ומבואר בספרי פ' שלח דעיסת שביעית מרבינן לחיוב חלה אף דהוי הפקר מתחילה וע"כ דר"ל דאף כעת הוא ג"כ עדיין הפקר וגם י"ל דלכך נ"מ בין חלה למעשרות משום דחלה לא בעי ירושה וישיבה ולכך אם גלגל עיסתו לאחר שנתגייר או לאחר שנפדה חייב בחלה מה"ת דזה הוי כמו פירות חו"ל שנכנסו לארץ וכמבואר ברפ"ב דחלה ירוש' ובאמת הטעם דקי"ל דהיכא דהקדש במחובר אם הביאה שליש ביד הגזבר ופדאן פטורין אף דקצרן ההדיוט אף דעדיין ליכא שום חיוב מעשרות ומה נ"מ בינו לבין חלה וא"ל משום דגבי מעשר פחות משליש אין בו חיוב מעשר אף אם קצר וא"כ נמצא דהתחלת חיובו היה ברשות ההקדש משא"כ גבי חלה דאין נ"מ בין פחות משליש לשליש דמ"מ לר"א דס"ל בפ"א דחלה דגם בחלה אם קצר בפחות משליש פטור מן החלה וכה"ג גבי הקדש מאי וע"כ צ"ל דהקדש עושה כמו שנתבטלה הירושה והישיבה כיון שיד הכל שוה בו דאסור לכל כע' דאמרינן בירוש' פ"א דמעשרות ויהי' נ"מ לפ"ז אם הקדיש את הפירות במחובר בלא הקרקע וע' בדברי רבינו הל' מעשר ספ"ב וספ"ד ובתוספתא דחלה. אך י"ל דיש נ"מ משום דבחלה מחוסר כמה מלאכות כע' דמבואר בב"מ דף ע"ד בהך דרב ושמואל גם י"ל דקמח ונעשה עיסה הוי כמו פנים חדשות ע' ב"ק דף צ"ד ע"א דהוי שינוי וביצה דף ל"ח וכ"כ בזה במק"א משא"כ בקצירה מן המחובר וע' תוס' נזיר דף י"ב ע"א דילפי מהך דקדושין לחלה ובמק"א אבאר זה:והנה נבאר שיטת רבינו בדיני מירוח הנה זה מוכח מדבריו דס"ל כשי' התוס' קידושין דף מ"א ע"ב דאף למ"ד דאין קנין לעכו"ם אם מרחן ישראל לאחר שלקחן חייב אבל אם לא לקחן אף שמרחן הישראל פטור וע' בכורות דף י"א ע"ב דפליגי רש"י ותוס' גבי אריס ובתוס' פ"ב דפאה ובמשנה שם ספ"ב גבי פועלים וכ"כ בזה בח"א ובח"ג אך אם הפירות גדלו ברשות הישראל ומכרן לגוי דאם מרחן הגוי אינם חייבים רק מדבריהם מ"מ אם מרחן הישראל ברשות הגוי חייב מה"ת כמש"כ התוס' קידושין שם:והנה רש"י גיטין דף מ"ז ע"א גבי ישראל שלקח שדה מגוי כתב רק אם ישראל לקח הפירות ומירחן משמע דאם לא לקחן רק מירחן ברשות הגוי פטור והא דלא מוקי הגמ' דהחיוב מדרבנן וכמש"כ רבינו משום דק"ל להגמ' למה נקט כה"ג לקח שדה מהגוי עד שלא הביא שליש וחזר ומכרו לו משהביא שליש לשני ישראל שמכר שדהו לאחר שהביא שליש ע"כ דס"ל לרבינו דלא כרש"י רק דמיירי שהישראל מירח הפירות ברשות העכו"ם דג"ז חייב כמש"כ אך הא מה"ת חייב מטעם לקוח דס"ל דג"ז נקרא לקוח ולא כשי' התוס' גיטין דף כ"ג ע"ב דהיכא דגדל ברשות הלוקח הרבה לא מקרי לקוח ואף דרבינו לק' בהל' מעש' פ"ב ה"ב כ' דאם נגמרו ביד הלוקח חייב לעשר מה"ת ע' תוס' ב"מ דף פ"ח וכ"מ זה רק היכא דהלוקח הוא בר חיובא משא"כ כה"ג דלא הממרח הוא הגורם החיוב רק המירוח ר"ל לא הפועל רק הפעולה אז לא מקרי שלו מה"ת ולכך מוקי בלקחן וחזר ומכרן דאז לא הוי לקוח וכמש"כ התוס' שם ורש"י ס"ל להיפך דע"כ מיירי שהישראל לקחן מן הגוי ומרחן וא"כ הוי לקוח דס"ל כהך שיטה דזה מקרי לקוח לכך נקט כה"ג דכיון דמתחילה היתה של עכו"ם וקנה הישראל וחזר ומכרן לגוי משהביא שליש ואח"כ חזר הישראל ולקח הפירות דאז שניהם הוי בעלים ולא לוקחים:והנה לשיטת רבינו כ"כ לעיל דפירות שגדלו ברשות הגוי אם הקרקע ג"כ שלו נהי דדין טבל יש עליהם מ"מ הקדושה פקעה אך זה רק אם גם הקרקע שייך לגוי אבל אם מכר לו רק הפירות אף קודם שהביאו שליש והקרקע נשארה תחת ידו יש בהם גם קדושת טבל וכן להיפך אם מכר הגוי פירותיו לישראל כשהן מחוברין בלא הקרקע אין בהן רק דין איסור טבל ולא הקדושה וע' ירוש' מעש' פ"ה ה"ד דגבי שביעית דין של קדושת שביעית החלות וההפקעה לא תליא בשליש רק בעשבים ואף די"ל דרק גבי שביעית כן משום דנגעי גם באוכלי בהמה אך ע' בירוש' פ"ט דשביעית ופ"ח דמספקא ליה שם אי גבי אוכלי בהמה של שביעית שייך דין קדושה לענין שיהא אסור לאבדם. אך שם לא תליא בהקרקע דקדושה יש על הפירות בלא הקרקע וע' ירוש' פ"ז דפאה גבי הנוטע כרם להקדש דחלה עליו קדושת שביעית אף דפטור מכל דבר ובירוש' שביעית פ"ד ה"ט אמר מה היא קודש אף תבואתה קודש ור"ל דלא תליא התבואה בהקרקע וא"כ לפ"ז כאן י"ל דישראל שמכר פירות מחוברים לגוי בלא הקרקע אף שעדיין לא הביאו שליש שפיר י"ל דיש בהם דין קדושה ונ"מ כך דהנה מבואר בירוש' ספ"ה דמעש' דלמ"ד הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב ה"ה בנתמרחו מאליהם ומש"כ רבינו בפ"ג מהל' מעשר ה"ז ובירוש' מעש' פ"ב דר' יוחנן ס"ל דשבת קובעת אף אם לא לקטו לשבת ובפ"ג שם ובפ"ד ה"א אמר שם דרק דבר שדרכו כן ס"ל לר"י דטובל אף של חבירו שלא מדעת ואף דהא קי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ובאמת זהו הטעם ג"כ דהא דמבואר בנדרים דף ל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חבירו אי צריך דעת וע"ש בתו"י דזכות הוי כמו שליחות ומ"מ צריך דעת ור"ל משום דבגמ' שם ובב"מ דף כ"ב אמרינן דבעי שליחות ובעי דעת גבי תרומה ושליחות בלא דעת לא מהני כמו אתם דהרי חזינן דאף אם תרם הוא בעצמו מ"מ כשנשאל לחכם מהני דנתבטלה הדעת וה"נ גבי שליח דאף דהוא שלוחו לכל דבר כמו בן הבית וכ"ד מ"מ צריך דעת וע' ירוש' גיטין פ"ז דמדמי הך דזרק לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונשתטה וכן בתרומה אם תרם את כריו ואמר שיהא תרומה למחר ונשתטה דמי להך דר"י ור"ל גבי קורדייקוס לענין כתיבת גט ואמאי לא אמר כן לענין אמר לשלוחו לתרום ונשתטה קודם שתרם שיהא השליח תורם וע"כ דל"ד דצריך שבשעה שיפעול השליח את הדבר יהי' בעה"ב בר דעת מחמת ההקדש וזהו משום דבתרומה יש ב' דברים חדא מה שמקדי' התרומה וזהו צריך דעת ועוד מה שמתקן הטבל ובזה די שליחות וזכות ע' לק' פ"ד ה"ט י' י"ג דמהני רק בגדר שליח ולא אמרינן דמסתמא ניחא ליה לאריס גבי תרומה משום דאין הגורן נעקר עד שיתרום כמב' בירוש' שם וכ"מ ובתוס' שם הובא בהשגות על הי"ד וכ"ז שלא נעקר הגורן יש על האריס שם בע"ב ע' ב"מ דף ע"ב וכ"מ בזה וב"ק דף קי"ג ע"ב וכ"כ בזה בהל' מת"ע בח"ג:והא דמבואר בשבת דף קמ"ח ע"ב גבי רועה שיכול להקדיש שלא מדעת התם שאני משום דהבהמה היא שלו והוא ג"כ יכול להקדיש פסח עבור עצמו ולק' אאריך בזה. ולכך אם תורם משלו על של חבירו דאז בשביל ההקדש הוא שלו ורק בשביל תקון הדבר בזה די בזכות וא"צ דעת וגם מירוח לא דצריך שיהא ממורח ועי"ז נטבל רק החסרון מה שאינו ממורח ולכך די אם נתמרח מאליו או ע"י אחר וע' תוס' מנחות דף ס"ז ע"ב ד"ה כדי שכ' דגבי תבואה שהיתה מתחילתה של גוי המירוח פוטר אם מרחו גוי ואם היתה של ישראל המירוח אינו מחייב ונ"מ לאכילת קבע. אך כך דגבי תבואה שגדלה ברשות ישראל כבר חלה עליה הקדושה ואז גם המירוח מאליו או ע"י אחר מהני דזה רק כמו חסרון מעשה לכשנעשה המעשה מאליו נתחייב ופשטה קדושה כמו הך דגטין דף מ"ג גבי גמרי או פקעי אף דכעת הוא דעת אחרת ובמס' כלים פ"ה מ"ד גבי תנור שהוסק ע"ש בר"ש הגרסא רק ע"י מירוח גוי א"א לחייבו וע' זבחים דף ט"ו ע"א דהולכת פסול גרע מהולכה מאליו ובסנהדרין דף קי"ב ע"א דהדיחוה נשים גרע מהודחו מאליו וע' בכורות דף ג' ע"א גבי הך דעריבא בהחולין וכ"מ בזה. אבל היכא שגדל ברשות העכו"ם ואז אף לדידן דס"ל אין קנין מ"מ קדושה אין בהם כמש"כ ואז צריך שיתחייב ע"י מירוח ישראל ומאליו לא מהני ונ"מ לפמש"כ דאם התבואה עדיין של גוי לא מהני מירוח ישראל זה רק אם גדלו ברשות העכו"ם ובקרקע עכו"ם אבל אם גדלו ברשות ישראל או עכ"פ בקרקע ישראל אף אם גדלו ברשות ישראל רק פחות משליש לפמש"כ דמ"מ יש בהם שם קדושה אז אם מירחן ישראל אף ברשות הגוי חייבין ואף דמרש"י גיטין דף מ"ז ע"א הנ"ל לא משמע כן שם עד שלא הביא שליש היתה ביד גוי ולית בה דין קדושה כדפר'. וגבי סוריא לפי המבואר בדברי רבינו יש בה ב' דינים חדא דיש קנין וא"כ פירות הגדלים בקרקע שלו אינם בגדר חיוב כלל ועוד דלא תקנו חכמים חיוב בסוריא רק אם יש לישראל פירות בקרקע שלו ונ"מ דהיכא דגדל פירות גוי בקרקע ישראל ומכרה פירות לישראל אחר קודם שהביאו שליש ג"כ פטור וזהו דדייק רבינו כאן הי"ח וחזר ישראל ולקחה וכן בה' ט"ו כ' הואיל ואינם בקרקע שלו:והנה אם מכר ישראל פירות תלושין או מחוברים לאחר שהביאו שליש לגוי ומרחן ישראל ברשות הגוי ג"כ פטור דכאן ליכא קדושה ומה דמבואר כאן בהכ"א גבי שותפות חלקו של גוי פטור מכלום דמשמע לכ"א דר"ל אם מירחם גוי וא"כ מוכח מזה דאם מירח גוי פירות ישראל חייב אף בסוריא אך זה אינו דבאמת כ"כ דלמה בפירות של ישראל שנכנסו לחו"ל ונמרחו שם פטורים אף מדרבנן וגבי מירח גוי פירות של ישראל חייב מדרבנן וצ"ל כך דהנה כ"כ בזה בהל' מת"ע דלפי המבואר בב"מ דף פ"ח וכן מוכח בירוש' פ"ג דמעש' ה"א דכל הני דברים הקובעים במעשר אף דפסקינן דאין קובעין רק אם נגמרו זה רק דתרתי לא עבדי גמר וקבע אבל חדא עבדי או גמר או קבע ונ"מ דבלא גמר אף אם היה אחד מהם צריך אח"כ להכניסם לבית או לחצר. אך שאר דברים אף אם אח"כ הכניסם לבית לא הוי רק מדרבנן אבל מירוח ואח"כ הכניסו לבית הוי חיובו מה"ת:והנה המעיין בדברי' בה' י"ג וי"ד דגבי הני דמירחם העכו"ם חייבים מדבריהם מה ר"ל אם ר"ל שהמירוח גופא יקבע עכ"פ מדרבנן או ר"ל דלא הוי פטור ואם עשה קביעות אחרת חייב ע"י מדרבנן וכמו אם תרם דקי"ל תרומה קובעת לאחר גמר מלאכה או דזה לא נקרא נגמרה מלאכתו כלל וצריך לעשות לאחר התרומה עוד איזו קביעות ובזה פליגי רבינו והר"א ז"ל לק' ס"פ י"א מהל' מעשר גבי המפקיד פירותיו אצל הגוי שכ' שם רבינו שאם החליף הגוי פטור והר"א ז"ל כתב דחייב מדרבנן וכאן לא השיג הר"א על רבינו רק אם היו הפירות תחילה של ישראל וקרקע של ישראל רק עדיין לא הביאו שליש דרבינו ס"ל דפטורים והר"א ס"ל דחייבים אבל אם הפירות מתחילה הם של גוי לא פליג הר"א ז"ל כאן וכע' שכ' בתוס' מנחות דף ל"א וס"ז ע"ב. אך כך דכאן בהל' י"א וי"ג ר"ל הר"א דפירות עכו"ם מתחילה אם מירחן גוי פטורין מכלום ר"ל אם אח"כ לא עשה שום דבר שיקבע עי"ז לבד ההכנסה לכן ס"ל דבזה כיון דמתחילה היה של גוי פטור משא"כ כשהיה מתחלה של ישראל והקרקע של ישראל בלא הבאת שליש זה גופא חייב מדרבנן עכ"פ אם הכניס אח"כ אבל בהל' מעשר הנ"ל דכ' שם רבינו דאם היו הפירות שהפקיד ישראל אצל הגוי נגמרים ואינם מתוקנים חייב להפריש שמא לא החליפם ואם הפריש כ' רבינו דהמעשר הוא ספק וע"ז השיג הר"א דכיון דהפריש שוב עכ"פ אם הפריש תרומה נעשה המעשר ודאי חייב דקבעה תרומה ואם הפריש מעשר נעשה עכ"פ מעש"ש ודאי דס"ל דאם גמר בדבר אחר ודאי דנקבע אחר כך אף אם היה של גוי מתחלה שאין בו צד קדושה ורבינו חדא דסבירא ליה דשל גוי מתחלה הוי המירוח כמו פטור גמור דאף אם יעשה אח"כ קביעות אחרות אינו כלום וכמו דמבואר בירוש' פי"א דמעש' דאם הפקיר שבלים נפטר לגמרי דאף דיעבד אם הפריש לא עשה ולא כלום וכדמב' לק' פ"ב הי"ב וע' רש"י ע"ז דף מ"א ע"ב גבי מערים אדם אם הכניסו במוץ והטעם דפטור משום שלא ראה פני הבית בשעה שנכנס ולא קבע ולכך היכא דלא בעי בית ודי אם נמרח אף בגורן לא איכפת לן וכמש"כ התוס' שם דף נ"ו ע"א ומנחות דף ס"ז ותו"י יומא דף י' ע"ב ומ"מ זה ודאי דאף אם אח"כ נכנס לבית עוד הפעם לא נקבע דהוי דיחוי וע' רש"י ביצה דף ל"ד ע"ב ד"ה מ"ט וכמו הך דירוש' פ"ג דחלה גבי שני ישראלים שעשו עיסה בשותפות ע"מ לחלקה בצק דנדחה לעולם וע' ירוש' מעש' פ"ג ה"ג דבעי שם הי' מחצה מכניסין לבית ומחצה לשוק דכ"ז שלא נכנס לבית די בהפרשת דמאי ובעי שם דאם זו ההפרשה שמפרש דמאי דהיינו ת"מ ומע"ר אי זה יהי' גורם שיקבעו שמא הני פירות מהמכניסין לבית ולא הפריש ודאי ושוב ע"י ההפרשה דעכשיו יהי' נקבע ואסור לאכול בלי תרומה וא"כ יגרום שיקדים מעשר לתרומה ואמר שם דצריך להתנות דאם הוא מהמכניסין לבית לא תהא ההפרשה כלום. הרי חזינן דאף דההפרשה היתה מחמת ספק מ"מ הוי קבע וע' תוס' ב"מ דף ו' ע"ב גבי ספק מעשר דהקשו שם בד"ה ליפטרי דהא יכול לעשות שיהי' כמו קרא לי"א עשירי מחמת ספק ולכ"א קשה הא הוא מחלוקת בנזיר דף ל"ב דאיכא למ"ד דרק טעותו ולא כוונתו חזינן דס"ל להתוס' דזה ג"כ בגדר טעות כיון דהוא עושה בגדר ספק וע' רש"י בכורות דף ס' ע"א דמשמע להיפך ע"ש במשנה ובהך דגיטין דף ל"ד ע"א גברא לקיומא תנאיה קבעי משמע דכיון דסובר דהגט אינו גט מחמת שקיים התנאי ובאמת לא קיים לא הוי גילוי דעתא בגיטא וע' כריתות דף כ"ד ע"ב דהיכא דמפריש בספק אי אמרינן לבו נוקפו וגמיר ומקדיש ובנדרים דף פ"ז גבי מת לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו שיצא משום דלא עקר ליה בודאי וזהו ג"כ כוונת ירוש' במגילה פ"א ה"א דאמר בשם רבי חייא רבא הכל יוצאין בי"ד כו' לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות כו' ור"ל כך דזה ודאי אם עדיין לא עבר יום ט"ו אף דכבר קרא בי"ד צריך לחזור ולקרא אם הוא בן כרך דלא מסתבר אלא בשעבר ר"ל דיעבד וכיון דעדיין יש יום ט"ו צריך לקרא וראיה דהא תני דהיכא דיש ספק חייב לקרא ב' ימים ואמאי אינו יוצא ממ"נ ביום י"ד וע"כ דזה הוי כמו לכתחלה וחשש דלאו דלא יעבור ליכא כאן דזה רק אם לא קרא בזמנו ולכך הוי זה כמו לכתחלה וע' תוס' קדושין דף נ"ו וסוכה דף מ"א דהיכא דיכול לתקן הוי כמו לכתחלה וא"כ היך משכחת הך דין דהכל יוצאין דאם עבר גם יום ט"ו מה יכול לעשות וע"כ דזה אתיא כמ"ד דאם עשאן באדר א' ג"כ יצא ע' מגילה דף ו' ע"ב ור"ה דף י"ט ע"ב ואם לא קרא אז צריך לקרא בשני וזה הוי דיעבד וזהו דקאמר ר' חייא דאם קרא באדר א' בי"ד ובט"ו לא קרא אם נימא דיצא שוב א"צ לקרא באדר ב' ואם לא צריך לקרא ודחי דבאמת אף אם יש ט"ו יוצא בי"ד אם קרא כדי לצאת דהוי דיעבד אבל בספק דאז קורא בי"ד מחמת הדין שמא הוא בן י"ד צריך לחזור ולקרא בט"ו וזה ר"ל שם דהוי כעיקר זמן כרכים והוי כמו עקירה דטעות דמנחות דף מ"ט וזה ר"ל ג"כ הגמ' שבת דף כ"ד ע"א גבי מזכירין של חנוכה בבהמ"ז דגבי חנוכה אמר א"צ להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר וגבי ר"ח אמר דצריך להזכיר ובדיעבד בשניהם א"צ לחזור כמבואר ברכות דף מ"ט אך כך דגבי ר"ח הוי זה כמו גדר מטבע של ברכה וכע' הא דירוש' פ"ו דברכות גבי ברכה אחת מעין ג' אי צריך להזכיר של שבת ע"ש משום דהוי כמטבע של ברכה וכ"כ בזה בח"ג דנ"מ גם בשבת ויו"ט דקיי"ל דצריך לחזור ולברך ביו"ט שחל בשבת ובירך והזכיר של יו"ט ולא של שבת ובירך פעם ב' והזכיר של שבת ולא של יו"ט אי צריך לחזור ולברך פעם ג' וזה תליא דאי נימא דהוי מטבע ברכה דהתקון והנוסח כך הוא צריך לברך פעם ג' ואי נימא דרק משום הזכרה הא הזכיר שניהם וכן גבי ר"ח אם לא הזכיר הוי כמו חסרון בבהמ"ז רק דבדיעבד יצא וזה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף ז' גבי סמיכה ותנופה דאמר שם לא כיפר וכיפר ר"ל אם הדין דסמיכה ותנופה לא שייך כלל להקרבן רק דאם לא עשם אף דעבר על עשה מ"מ בהקרבן אין שום שינוי או דגם בהקרבן יש שינוי רק דאינו מעכב וזה ג"כ הגדר גבי קצירת העומר אף דמצוה לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר כמבואר במנחות דף ע"א וע"ב אך נ"מ אי ר"ל דמצות הקצירה לא קיים כלל רק דזה לא שייך לדין העומר דהוא כשר בלא הקצירה וכמו בבא מן העליה או דגם הקצירה בדיעבד קיים דהקצירה הוא פרט מן העומר רק דאינו מעכב הא דבלילה ובדיעבד כשר אף ביום וע' בירוש' ספ"ב דמגילה וספ"א דר"ה אי קצירת היום דוחה שבת דר"ל דזה ג"כ גדר מצוה אף ביום או רק מפני שצריך לעומר ולא מקיים מצות קצירה ולא דחי שבת אם לא קצר בלילה וכן גבי הך דעדי החדש לקדש את החדש אי זה הוי גדר מצוה בפ"ע כמבואר בר"ה דף כ' כזה ראה וקדש ודף כ"א ע"ב ע"ש ברש"י דמשמע דזה הוי מצוה בפ"ע ולא משום דקידוש החדש בלא עדים הוי חסרון בהקידוש אף דאינו מעכב ולכך מבואר במנחות דף ס"ד ע"א דלית ביה צורך גבוה אף דהא נ"מ לקרבנות החדש וע"כ דזה לא תליא כלל בזה אף לכתחלה אך מ"מ אם קידש בלא עדים עקר כל המצוה ע' בירוש' יומא פ"ד דמדמי הקטרת איברים ופדרים של אמש לעדי החדש ר"ל ג"כ דלא דהוא גמר קרבן ורק דבדיעבד אינו מעכב וא"כ לא שייך כלל בשבת ויו"כ דגבי הקטרה של קרבנות שבת הוי כמו חביבה מצוה בשעתא דפסחים דף ס"ח ע"ב וע' יומא דף מ"ו וזהו הגדר מהא דמבואר בירוש' מגילה שם דהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק. וזהו כוונת הגמ' פסחים דף ס"ט שהרי דחתה שחיטה את השבת ר"ל וא"כ התחיל במצוה אבל כאן לא שייך זה רק דההקטרה היא מצוה בפ"ע ולכך דחי שבת. וכן הדין דהזכרת ר"ח בבהמ"ז הוי חסרון בבהמ"ז ובדיעבד יצא משא"כ בשל חנוכה לא הוי כלל משום מטבע רק משום דבעי להזכיר וא"כ אם בירך בלא הזכרה לא שייך דיעבד ונ"מ די"ל שמוטל עליו חיוב לאכול עוד הפעם כדי להזכיר דכיון דהזכרה לא קיים כלל וזהו ג"כ כוונת הגמ' סוטה דף ו' ע"א מי קרמינן עליה בע"כ ר"ל שהדין לא יעשה דבר שעי"ז יהי' דיעבד לבטל דין וע' כ"מ בהל' מלכים גבי קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ונשלם הזמן תוך המלחמה דחוזר דלקדש אשה לכתחלה בתוך המלחמה א"י להפקיע המצוה וכן נ"מ במאנס את הבתולה ואח"כ נשא אחותה ומתה דלא פקע השעבוד לישאנה ע"י שנשא את אחותה דהא דמבואר בירוש' פ"ג דכתובות דכבר נפטר זה רק שבשעה שאנסה היה נשוי אחותה וכן הדין גבי יעוד בקדושין דף י"ט ע"ב למ"ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו דא"י אחר לקדשה מחמת דהתורה נתנה רשות לאדון שתהא מקודשת לו למפרע ע"ש בתוס' ובירוש' שם דמקשה דאמאי לא הוי מקודשת ואינה מקודשת ונימא ד"ב הקידושין תופסין בה ותירץ שם דלא הוי שיור משום דהוי כמו מכבר לכשארצה וא"כ ל"ד לשאר מעכשיו ע' תוס' יבמות דף צ"ג ע"א אך באמת כיון דכאן התורה זיכתה לו זהו ובפרט לשיטת רבינו דס"ל דאף דבעי דעתה ורצונה דעת האב לא בעי משום דזה הוי גזיה"כ וע' בירוש' פ"ד דכתובות דדין מוש"ר לא שייך בה. וכן יהי' נ"מ דהנה בירוש' אמר שם דיכול למוכרה למי שנשוי אחותה ודוחק לאמר דס"ל דמוכרה לקרובים רק די"ל דגבי אחותה משכחת לה אם יש לו בן מאשה אחרת ומ"מ מבואר שם בירוש' דאם מתה אחותה והאדון רוצה ליעדה א"י משום דבעי דבשעת המכירה תהי' בגדר קדושין ואפי' למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דמ"מ היעוד לא הוי רק גזיה"כ ושיהא בשעת הקנין ובאמת נ"מ ג"כ דאם נימא דיכול להתנות שלא לייעד שוב לא חל עליה כלל הדין ולא מהני יעוד ובזה א"ש מה דבגמ' דילן משוי לה למתנה עמש"כ בתורה וע"ז מקשה בירוש' דהא אינו מחויב ליעדה. רק דר"ל דלא יהא בה דין יעוד וא"כ עוקר הדין בודאי וע' מכות דף ג' ע"ב וכן נ' ג"כ דמד"א שם דמוכרה לפסולין דהיינו לחייבי לאוין דתפסי בה קידושין מ"מ י"ל דיעוד לא מהני וע"ש ברש"י דכיון דזה חידוש שחידשה לנו תורה י"ל דלעבור על לאו לא חידשה לן וע' ירוש' רפ"א דיבמות דאף למ"ד קדושין תופסין ביבמה מ"מ אם היבם מיבמה פקעי הקידושין וע' תמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש"כ בזה בח"א בהל' אישות פ"י הי"ג וכן יהי' נ"מ אם אשה שקנתה אמה העבריה אי יכולה לייעד לבנה וע' במכילתא פ' משפטים דמשמע שם לכ"א דגדר יעוד לבנו הוא מחמת דאב חייב להשיאו אשה ולכך מבואר בירוש' פ"א דקידושין דבבן בנו ליכא יעוד וא"כ באשה ג"כ לא שייך זה ובמק"א אבאר זה. וע' הל' תרומות פ"ג ה"ד ובהשגות שם דלכך אין תורמין במדה דחיישינן שמא יטעה דכיון שהוא מקפיד שהרי תורם במדה משא"כ באומד דיודע הוא שא"א שלא יטעה וכן הוא בירוש' דמאי פ"ה ה"ב וע' גיטין דף ל"ה ע"ב דלכך צריך לפרט את הנדר כדי שלא יטעה ושם דף ג' ע"א גבי לפני נחתם לשמה וכ"כ בזה. עכ"פ רבינו ז"ל ס"ל דבמקום שיש בו קדושה מירוח הגוי אינו פועל רק הוי כמו שאינו ולכך אם אח"כ יעשה קביעות ויכניסם חייב מדרבנן וכן אם מירח ישראל אז אף הוא של גוי עדיין הוי גמר וכמש"כ ואם בא לעונת המעשרות והוא ביד ישראל מירוח של עכו"ם הוי פעולה מדרבנן כיון דיש בו קדושה וגם גדר חיוב ביד ישראל אבל אם מכר הגוי פירות לישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אף דנתחייבו ביד הישראל מ"מ אין בהם קדושה והמירוח של עכו"ם לא מהני לא לפטור ולא לחיוב וצריך קבע וגמר אחרינא והטעם כע' דמבואר בירוש' תרומות פ"א דהגוי א"ל מחשבה לא לתרומה ולא להכשר ור"ל דמחשבתו אינה כלום לכן כל היכא דבעי לפעול מצד מחשבה לא שייך גבי גוי וזה מה דמבואר בכ"מ עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ולכא' קשה יהא מועיל אם הוא עכו"ם קטן כע' הא דקדושין דף כ"ב ע"ב אך כך דכל היכא דבעי מחשבה עכו"ם לא שייך לזה וזהו דר"ל רש"י גיטין דף מ"ה ע"ב שמא כתבו עכו"ם לשמו לא ר"ל לקראת לצאת בו רק לשם קריאה בעלמא ובמק"א אבאר זה. ולכך עכ"פ נשאר בו חיוב מדרבנן משא"כ בישראל שמרחו בחו"ל דזה הוי מעשה לפטור לכך גם מדרבנן פטור ונ"מ דפירות של א"י שיצאו לחו"ל ומירחו שם גוי י"ל דחייב מדרבנן וכה"ג כ' במק"א גבי טלית של גוי ובית של גוי דאף דקיי"ל דטלית שאולה ובית שאולה פטורים מן הציצית ומן המזוזה זה רק אם שאולה מישראל ושכרה מישראל אבל מגוי דבזמן שהם שלו י"ל דהפטור הוא דלא הוי בית דירה כע' הא דעירובין דף ס"ב וכן י"ל דאין עליו שם בגד ע' תוס' חולין דף ע"א ע"ב וכשבא ליד ישראל חל עליו זה השם א"כ אין עליו שם שאול וע' תוס' ב"מ דף פ"ח ע"א גבי לקוח ואף דא"כ יקשה דא"כ היך משכחת הך דין דטלית שאולה פטורה למ"ד חובת טלית הוא וכ"כ בזה בח"א ובח"ג אך י"ל כך דהנה מבואר בסוכה דף ט' דהציצית בעי ג"כ שיהא שלו ע"ש וא"כ לפ"ז אם נימא דטלית שאולה החיוב הוא מצד השואל ולא מצד המשאיל וא"כ אם שאל טלית מחבירו צריך להטיל בו ציצית שלו אבל אי נימא דהחיוב הוא מצד הטלית אז די בציצית של חבירו ובזה א"ש ג"כ מש"כ התוס' סוכה דף כ"ז ע"ב ד"ה כל למה גבי ציצית טלית שאולה פטורה ושל שותפים חייבת ומ"ש מסוכה והוא לכא' תמוה דהא גבי ציצית ר"ל דהטלית פטורה ואם הוא של שותפות ובשעה שלובשה היא שלו כמש"כ הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב חייב משא"כ גבי סוכה דיש עליו חיוב שתהא לו סוכה ואינו יוצא בשל שותפות אך י"ל דנ"מ להציצית אם יוצא כשהיא של שותפות עכ"פ גבי גוי דאינו בגדר חיוב לא הוי בגדר פוטר וכע' דמבואר בירוש' חלה פ"ג ה"ד גבי ב' עכו"ם שעשו עיסה ע"מ לחלוק ע"ש:וכן יהי' נ"מ בהא דמבואר בחולין דף ע"ג ע"ב דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול ור"ל דכ"כ בהל' מא"ס דיש נ"מ בין שחיטה למיתה דמיתה צריך שתהי' פועלת בכל האברים דלא דהנבילה מטמאה רק המיתה מטמאה וראיה לזה מהא דחולין דף ע"ה ע"ב דבן פקוע מן הטריפה אף דלענין אכילה צריך שחיטה להתירו מ"מ אם מת טהור מלמטה וזה א"א לאמר דיש שחיטה למחצה וא"כ איך מהני אח"כ השחיטה להתירו באכילה כיון דכבר נשחט לענין לטהרו מידי נבילה ויהי' בגדר שהי' ע"ש בתוס' ד"ה בן ושם דף ל"ב ע"ב מי מצטרף סימן ראשון כו' ודף ל' ע"א ד"ה השוחט וע' זבחים דף כ"ז ע"א דכל זריקה שאינה מכפרת כו' ע"ש וע"כ משום דנהי דנבילה הוי והשחיטה הב' מוציאה מידי נבילה מ"מ אם מתה אינה מטמאה דמ"מ לא מתה דאף אם היתה מתה היתה שחיטת אמה מטהרתה ואף דשם לא שייך הטעם דכל בבהמה ואף אבר היוצא קי"ל דשחיטת אמו מטהרתו ואף אם הוא מת כמבואר שם דף ע"ד דהוא מחלוקת דאמוראי ותוס' שם דף ע"ב ע"א ד"ה וחכמים וע' הל' אה"ט פ"ב ה"ו וה"ט דלכא' מוכח שם דפסיק כמ"ד דאף מת טהור דאל"כ אם הוא חי במאי הוכשר והוא פוסק שם בה"ז כר' יוחנן אך י"ל כמש"כ הבעה"מ שם דע"כ שם מיירי בקדשים דאל"כ מה שייך מגע טריפה כמבואר שם בגמ' ובקדשים שייך חיבת הקודש וכ"כ בזה בח"א דנ"מ ג"כ לאבר מן החי מבן פקועה שנולד מן הטריפה אי יש עליו כיון דאם מת לא הוי נבילה וע' בדברי רבינו בהל' מא"ס פ"ה הי"א גבי אבר היוצא שנחתך לאחר שחיטה ע"ש בהשגות ובאמת נ' דבזה פליגי הני דחולין דף ט' לא בדק בסימנים אי מטמא במשא או לא ע"ש ור"ל אין דין אמ"ה תליא במה שבלא שחיטה יטמא כנבילה ונ"מ להך דין שכ' עכ"פ זה מקרי נבילה אך לא מתה וכה"ג מבואר בחולין דף קכ"א ע"ב יצא מכלל חי ולכלל מת לא בא וכן בתמורה דף י"א ובכורות דף ג' ונדה דף כ"ד דיש דבר שהוא נבילה ויש דבר שהוא מתה וזה הנ"מ ג"כ בין נפל שאינו חי ל' יום כמבואר שבת דף קל"ו ובין נפל שאינו חי ח' ימים לגירסא דנדה דף כ"ד ע"ב דזה הוי כמו גדר מת ונ"מ דאף לשיטת רבינו דס"ל בהל' נחלות ספ"א דנפל ג"כ יורש את אביו אף דלא כלו לו חדשיו בנפל כה"ג מודה דעיקר הטעם דלא גרע מעובר כמש"כ התוס' סנהדרין דף פ"ד ע"ב דנפל עדיף מעובר ע"ש בד"ה הו"א אך זה רק היכא דיש עליו עכ"פ שם עובר רק דע"י איזו סיבה לא כלו לו חדשיו וע"ז אמרינן בב"ב דף קמ"ד ע"א דירושה הבאה מאליה שאני אבל היכא דהיה מתחילה גוף שאינו ראוי לבראה כמו גוף אטום וכ"ד לכ"ע אינו כלום ושם גבי חליצה ויבום הוי יבום טוב ע' יבמות דף ל"ה ע"ב ודף ס"ט ע"ב גבי תרומה דאם מת העובר בתוך מעיה אוכלת בתרומה וכן מבואר בתוספתא דיבמות פ"ט ומדברי רש"י שבת דף קל"ו ע"א ונידה דף מ"ג ע"ב נ' דס"ל דהא דבעי שיהי' בן קיימ' גבי יבום זה רק אם נולד לאחר מיתת האב אבל אם נולד קודם מיתת האב ומת לאחר מיתת האב לא איכפת לן רק שיהי' בגדר בן וע' ירוש' יבמות פ"ד דדי שיצא ראשו ורובו מחיים ובירוש' ספ"ד דקדושין ובפרט לפמש"כ בח"א דיש מיני ולדות שהם נגמרים לאחר הלידה והגמר שלו הוא ח' ימים לבהמה ול' יום לאדם וע' נזיר דף י"ג ע"א דמוכח שם דכה"ג יש עליו שם בן רק מ"מ ההורגו פטור דהוי רק גרמא כיון דבשעת ההריגה עוד לא נגמר וזהו כוונת התוס' רפ"א דערכין וכ"כ בזה. עכ"פ לענין ירושה יורש אך זה רק במוחזק ובקרקע אבל במטלטלין ובדבר שאינו מוחזק אז הירושה היא רק בגדר זכיה ועובר ל"ל זכיה ובזה א"ש מה שהקשו על רבינו מהא דדף ל"ט בכתובות גבי קנס דנפל אינו יורש דשם רק גבי קנס ובמטלטלין דאינו מוחזק וע' בנדה דף נ"ז ע"א דכותים ס"ל דנפלים אין להם קבורה מחמת דאין להם נחלה וכן ס"ל לרשב"ג בסנהדרין דף מ"ח ע"א דאין לנפלים פתיחת הקבר וזה ר"ל הגמ' ב"ב דף ק"א ע"ב בנפל ור"ל דאז א"צ שיעור ויכול לקוברן מעומד וזה רק כגון גוף אטום וכ"ד וע' כתובות דף כ' ע"ב גבי תלוליות ובירוש' פ"ז דנזיר ה"ב ופ"ד דקדושין דרק אם יצא ראשו ורובו בחיים אז צריך קבורה כדין:והנה אף דמבואר בתו"כ הובא בתוס' פסחים דף ט' וכ"מ דאין כהן מיטמא לנפל זה רק בגדר אב חדא דאין שם בן עליו וב' דמבואר בירוש' נזיר פ"ז הנ"ל דנפלים הוי כמת שחסר ושוב אין בו דין טומאת קרובים אבל מ"מ שם מת מצוה יש עליו ואדרבה מכיון שאין לו קרובים הוא לעולם מ"מ אלא שאם יש ישראל אינו מטמא לן כהן וכ"כ בזה בח"ב ובח"ג שיש ג' גדרים בקבורה קבורת קרובים וזהו דין הטומאה והאבילות מה"ת ולכך גבי הרוגי ב"ד דלית בהו חיוב קבורת קרובים אין בהם דין אבילות כמבואר בסנהדרין דף מ"ו ע"ב וזה ר"ל שם דף מ"ז ע"ב דכיון דאין הריגה מכפרת שוב אין הקבורה מוטלת עליהם וממילא אין בהם דין אבילות מה"ת וכן היכא דפירשו אבותיו מדרכי צבור אסור לכהנים להטמא להם דשוב אין מוטל דין קבורת קרובים עליהם וע' תוס' מו"ק דף כ' ע"א דמסתפקו שם אם יש הבראה בלא אבילות ושם דף כ"ד ע"ב ובאמת מגמ' דף ס"ג בסנהדרין מוכח דיש הבראה בלא אבילות דאל"כ איך אמר שם דאין מברין על הרוגי ב"ד הא לא הוי כלל דין הבראה עליו וע"ש דף י"ח ע"א דגבי כה"ג ג"כ יש הבראה אף דמבואר במו"ק דף י"ד ע"ב דכולא שתא לגביה כרגל דמיא. וע' תוספתא דסנהדרין פ"ח דאף לאחר עיכול הבשר שלוחי ב"ד מלקטין עצמותיהם ולא הקרובים ומ"מ מבואר בדברי רבינו פי"א מהל' סנהדרין דהקרובים עושים לו תכריכים אז דבשעת קבורה ראשונה אסור לקוברו בתכריכים כדמוכח בירוש' נזיר פ"ז ה"א דאסור לד"א לקבור עמו וזה ר"ל הגמ' סנהדרין דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"ב גבי עץ שנתלה עליו דרק עמו בתפוסתו ולא ממש וזהו כוונת הגמ' בנזיר דף מ"ג ע"ב מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו ר"ל דחזינן גבי אחותו דהיכא דנשתנית אינו מיטמא לה גבי אחותו נשואה נמצא דשינוי הגוף מועיל שלא יטמא לה ה"נ גבי מת. אך זה רק אם חסר בשעת מיתה אבל לאח"כ ס"ל לרבינו בהל' אבל פ"ב הי"ד דרק דדי בראשו ורובו משום דבשעת מיתה קיי"ל בנזיר דף נ"א ודף ס"ה דאם חסר אין לו תפוסה ולא שכונת קברות ודוקא אם חסר כדי שינטל מן החי וימות כמבואר בירוש' שם ובתוספתא אהלות הובא בדברי רבינו הל' טו"מ פ"ט ה"ה וא"כ אין עליו דין קבורה מחמת קרובים רק מחמת מת מצוה לכן הרוג ג"כ כן משום מת שחסר ע' נדה דף כ"ח ונזיר דף ס"ה ולכך א"ל תפוסת קברות אבל אם בשעת מיתה כבר חלה עליו מצות קבורה אז כ"ז שיש ראשו ורובו או ראש ושדרה לר"י דס"ל בירוש' מו"ק פ"ג ובאהלות פ"ג מ"ו ובמס' שמחות פ"ב ופי"ב שפיר מיטמא לו והא דמייתי הגמ' בנזיר דף מ"ד ע"א ראיה מהך דאביו של ר' צדוק ר"ל כך דכמו דחזינן דהיכא דכבר נקבר דנתקיימה בו מצות קבורה דאסור לכהן לטמא לו כן גם במת שחסר בשעת מיתה ג"כ לא יטמא לו וכמש"כ וע' מס' שמחות פ"ג דהוי בזה מחלוקת דתנאי והא דמשמע בנזיר דף מ"ג ע"ב דאף במת שחסר מוטל על היורשים שם לא בגדר קרובים רק דהקבורה מוטלת על נכסיו וע' ביבמות דף פ"ט ע"ב דאמר ומיטמא לה שם לא ר"ל הכהן רק הישראל דמוטל עליו לקוברה מחמת לה יטמא וכן ר"ל ירוש' ביבמות פי"א דמיטמאון על הספק ר"ל בישראל דמחויב להתעסק בה ולהיטמא וזהו כוונת הגמ' ביבמות שם דמקשה והא הכא דמדאור' אביה מטמא לה והך אביה לאו דוקא כמש"כ רש"י שם דע"כ אין להאב והא דלא מוקי לה ביתומה בחיי האב י"ל דס"ל כשיטת התוס' יומא דף י"ג ע"ב דאלמנה אין לה חופה ושם נקט קנין חופה ומקשה רק מאחיה ומיירי שלא נבעלה עדיין ולכך מחויב אחיה ליטמא לה וע' תוספתא כתובות פ"ד דמוכח לכ"א דאין מוטל חיוב קבורה על האב דנקט שם נישאת יתר עליו הבעל שחייב בקבורתה י"ל דשם קאי אנשואה וע' בירוש' כתובות שם אם קברה האב אי מוציא מיד הבעל וכן פסק רבינו בהל' אישות אך י"ל דשם החיוב רק מחמת בזיון וע' רש"י שבת דף ק"ה ע"ב דמוכח שם דאף הני קרובים דאינם בגדר טומאה ג"כ מוטלת עליהם קבורה. ומת שחסר והרוגי ב"ד ומת מצוה וכן נפלים שלא יצאו ראשם ורובם בחיים הקבורה שלהם על כל ישראל ג"כ בגדר קבורה ונ"מ דאסור לשופם או לחתוך אותם ע' עירובין דף ל' וחולין דף קכ"ה ע"ב אבל גוף אטום ואברי המת הקבורה שלהם מחמת איסור הנאה וכן הוא גבי גוי ע' נדה דף נ"ז ע"א ובתוס' שם גבי ציון ובירוש' רפ"ז דנזיר דעכו"ם אינן טעונין קבורה וע' ירוש' ע"ז פ"א דאסור לקוברם בא"י משום לא תחנם ובירוש' מו"ק פ"א גבי קבורת גר תושב ע"ש בהשגות על הרעהמ"א שם ובזה א"ש הך דבכורות דף י"ב ע"ב בכור הוא דבעי קבורה פשוט כו' וקשה דילמא קאי אנפל ולפמש"כ דרק גוף אטום א"צ קבורה ע"פ דין ובגוף אטום ליכא בכורה וע' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב אי איסור הנאה הוא מחמת דבעי קבורה או הקבורה היא מחמת אה"נ וכמו הך דע"ז דף ס"ב ע"ב דמשמע שם דאה"נ הוא מחמת דבעי קבורה גבי עץ שנתלה בו כו' ובמש"כ רבינו בהל' סנהדרין פט"ו ה"ט דהטעם הוא כדי שלא יעורר זכרון רע ולכא' ק' הא אסור בהנאה אך י"ל דאם נתלה אותו על מחובר שוב לא נאסר ובאמת עיקר הגדר גבי תכריכים דאסור בהנאה אי משום דבטלינהו למת וזה רק היכא דנקבר עמו דאז בטלינהו אי משום דכיון דקוברין עמו נאסר ע' סנהדרין דף מ"ח ע"ב דרק מיטה הנקברת עמו ובנדה דף ס"א ע"ב מבואר דאף היכא דעושה בשביל המת לספוד בו ג"כ אסור בהנאה משום דהוי צורך המת וע' יבמות דף ע"ד גבי לא נתתי ממנו למת ושם דף ס"ו ע"ב גבי איצטלא ובמק"א אבאר זה. עכ"פ מיתה צריכה שתפעול בכל האברים אך מ"מ גבי שרץ כיון דיש ריבוי בחולין דף קכ"ו ע"ב דגם ביצה המרוקמת וכן עכבר של אדמה טמא אף דהוא לא חי ולא מת דהא לא נפלה בו נשמה עדיין ול"ד למלקות דשם דף ס"ד משום דהוא מין שרץ אף דעדי' לא שרץ על הארץ וע' נזיר דף נ"א דצריך שיעור שיהא נפלה בו נשמה וע' בכורות דף ח' ע"ב גבי הך דרצוצא שמתה איך נפיק נשמתא משמע דיש בו גדר חיים אך זה נראה דשם אינו מטמא רק אם הוא כברייתו שלים אבל אם חסר אינו מטמא כמו הך דנדה דף נ"ו ע"א גבי שרץ וגבי זבוגא דמחוזא. ויהי' ג"כ נ"מ אם ביצת עוף המרוקמת מטמא בבית הבליעה ע' ביצה דף ז' ע"א ובתוס' מנחות דף ע' ע"א דאמרינן שם מיתה עושה ניפול ובזה י"ל הטעם שפסק רבינו בפ"ג מהל' אה"ט דכנפים ונוצה אף דמטמאי טומ"א גם בנבלת עוף טהור דלא כפי' הר"ש מ"מ אינם מטמאין בביה"ב וכ"כ בזה בהל' מא"ס והטעם י"ל כמש"כ רש"י ערכין דף ז' ע"ב לכך שער של מת לא נאסר משום דלא פעלה בהם המיתה שום דבר וה"נ י"ל גבי נוצה וכנפים והוי כמו מיתה עושה ניפול וא"כ לא מת כלל וכ"כ בזה בח"א אי כנפים בעוף הוי גדר אבר וזה תליא בגרסת רש"י זבחים דף ס"ח וכ"מ דג' יבש גפה ורבינו ג' יבש גופה וע' חולין דף נ"ו ע"ב ודף נ"ח ע"ב גבי נוצה ודף קמ"א ע"ב רגליה דהא כנפיה וכ"מ ובמחלוקת רבינו והרא"ש ז"ל בפ"ג מהל' מא"ס ה"ח ואף דמבואר שם דגבי עוף טהור הוא רק מדרבנן יש לחלק בין היכא דנגמר העוף ולא נגמר. וכ"ז לגבי מיתה אבל לגבי שחיטה ר"ל דהדבר שממנו בא האבר נשחט לא שפעלה השחיטה גם בהאבר וכ"כ בזה בח"א. וע' יבמות דף כ"ט ע"א בהך דר' שמעון דהיכא דהוי ב' אחיות בב"א וגם איסור מצוה צריכה חליצה ומה דמקשה שם מערוה ר"ל כך שהיו לו ב' נשים האחת ערוה והב' חייבי לאוין וכיון דמבואר שם דף מ"ד ע"א דגבי חייבי לאוין לענין יבום אבראי קיימי ולא נפלו קמיה רק לחליצה לחודא וכמו גבי צרת אחות איילונית כמבואר שם דף י"ב ע"ב וכע' דאמרינן בפסחים דף ס"א ע"ב דערל אינו פוסל אם חישב עליו שלא למנוע אך עיקר החילוק הוא כך מפני מה צרת ערוה אסורה אי משום דהיא פטורה והוי אשת אח או משום דין דצרה במקום מצוה וע"ש דף ג' ודף ח' ובירוש' שם פ"א ה"ד דהוי זה מחלוקת דאמוראי וא"כ אי נימא משום צרה שפיר יש עליה שם צרה אבל אי נימא משום אשת אח כיון דהא פטורה כאן י"ל דאינה פטורה כלל כיון דאינה זקוקה לו ליבום רק לחליצה וע"ש דף ל' גבי הך דג' אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד וכנסה הנשוי נכרית ומתה אשתו של שני אם אח"כ מת הנשוי נכרית אי גם הנכרית אינה זקוקה ע"ש בתוס' ורבינו ז"ל בפה"מ ס"ל דזקוקה אך בתוספתא שם מבואר להיפך והטעם דרבינו משום דאמר שם בגמרא דהפטור הוא דהוי כמו שיש לה בנים ר"ל לא משום ערוה וראיה דהא שם דף נ"ה ע"א מצריך קרא לחייב כרת על אשת אח שיש לו בנים ובזה א"ש ג"כ הך דשם דף צ"ח ע"א דאמר ראיה דאין אב לגוי דאמאי ב' אחים תאומים אינם מיבמים וקשה הא מ"מ אב שלהם הוא גוי ואין עליהם שם יחדיו וע"כ צ"ל דזה רק לפטור ולא לחייבו משום אשת אח וכ"ע דצריך קרא שם דף נ"ה על אשת אח מן האב ואכמ"ל עכ"פ היכא דלא הוי בגדר זה אינו פוטר ואינו פוסל וזה תליא אי גרסינן מירוח עכו"ם פטור או פוטר וכע"ז כ' בח"א בהל' מזוזה וגבי חו"ל מחלוקת דר"א ור"ע בחלה אי חו"ל הוי מקום פטור או פוטר וזה לא שייך רק לאחר שנכנסו לארץ אבל קודם לזה לא שייך שם פוטר כיון דעדיין לא הוי חיוב כלל ובירוש' אמר שם טעם משום למפרע נתתי דא"י מוחזקת היא וע' ר"ה דף י"ג ע"א גבי חדש ובירוש' פ"א דקדושין ופ"ג דערלה דמצריך קרא לחדש של א"י שלא יפקע ממנו האיסור אם יצא לחו"ל ומה צריך קרא ע"ז ובמה יפקע האיסור ודוחק לאמר דנ"מ אם עשה לחם מחדש בחו"ל כיון דהוא לאו בפ"ע כמבואר בכריתות דף ה' וכה"ג י"ל במה דס"ל לרבינו בהל' מעש"ש פ"ב ה"ה דרק אם שתה רביעית יין חייב מחוץ לחומה ולא אזלינן בתר כזית כתרומה וכ"כ בזה בהל' מא"ס ובהל' כלאים בח"א ובח"ג אך י"ל דרבינו ר"ל כשהכניס יין לפנים מחומת ירושלים וא"כ לא חל חיוב הלאו רק על יין ולא על ענבים אך גבי חדש הא מבואר בירוש' חלה פ"א ה"א וה"ב דלחם תלוי בקלוי וכרמל דכל שחייב בזה חייב בזה אך י"ל דר"ל כך דלא נימא כמו דס"ל לרבינו בהל' פסוה"מ פ"א הט"ו ול"ב דבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים אף במקום שאינם נפסלים אם לא הכניסם בשעת זריקה לא תועיל הזריקה להתירם באכילה כיון שאינם בפנים ומפרש כן הך דמעילה דף ח' ע"א אבל לאכילה הוא דלא מרצה וע' תוס' מנחות דף מ"ז ע"א ד"ה שיהא גבי לחם כה"ג וה"נ סד"א דהעומר אינו מתירם כיון שהם חוץ למחיצתם קמ"ל קרא ואף דמחובר מתיר העומר בהשרשה י"ל דזה גרע כיון שאינו במקומו וע' מנחות דף י"ב ע"א דהוי שם מחלוקת מי גרע חסר או יוצא וע' ירוש' גיטין פ"א דשם מבואר להיפך דגבי חו"ל לענין בפ"נ ובפ"נ אם נו"נ בא"י והוליכו לחו"ל למ"ד דגזרינן מוליך אטו מביא ולא מצא' שם ומצאה בא"י א"צ לאמר בפ"נ וכ"ע הך דפסחים דף נ"ב ע"א אטו אגבא דחמרא כו' וגבי מחובר הוי בעיא בירוש' פ"ב דגיטין ה"ד אם כתבו וחתמו בתלוש וחיברו ואח"כ תלשו אם הגט קשר וצ"ל דמספקא ליה אם החיבור הוי כמו פנים חדשות או רק משום דא"א ליתנו וזה תליא בהך בעיא דמנחות דף ע' ע"א גבי שבולת שמרחה בכרי והדר שתלה אי פרח טבלה ואף דגבי תרומה כ"כ דלא פקע שם משום דהוי גדר קדושה ולא פקע משום כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכן הדין גבי הקדש דקי"ל במעילה דף י"ב ע"ב ובתמורה דף ל"א ע"ב דבקדשי בה"ב מועלין בגדולין והך דין שכ' רבינו בפ"ה מהל' מעילה והוא מתרומות פ"ט ובירוש' ספ"א דערלה שם מיירי בזרעו כלה ע"ש בירוש' דמחלק כן ובאמת נ"מ אם הדבר שזה נצמח ממנו ישנו אז אסור הכל וזהו כוונת רש"י פסחים דף ל"ד ע"א גבי בצלין דגדולין מקרי אם הבדל בעצמו נתוסף וזה ר"ל הגמ' בנדרים דף נ"ח במדוכנין וע' מנחות דף ע"ה ע"ב גבי בא מלחם גדול ובע"ז דף מ"ב דהיכא דעיקר ע"ז קיימת גרע טפי לענין שברים. עכ"פ הדבר עצמו שנעשה קודש לא פקע בכדי וע' מעילה דף י"ב וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכ"מ אך כ"ז גבי פירות א"י שיש בהם גדר קדושה אך גבי פירות סוריא לא שייך זה ואף אם מרח העכו"ם פירות ישראל שגדלו בקרקע ישראל פטורים לגמרי וא"כ כוונת רבינו שכ' חלקו של גוי פטור דמשמע דשל ישראל חייב ר"ל אף אם מירח ישראל דבסוריא גם זה פטור דכיון דיש ברירה הוי כמו שגדל בקרקע של גוי וכמו בה' י"ז גבי ישראל שהיה אריס ר"ל אף אם מירחם הישראל ובאמת י"ל דכמו דאמרינן בבכורות דף ט' ע"ב ובתמורה דף י"א ע"ב דאף לר"י דס"ל שותפות עכו"ם חייבת בבכורה מ"מ אין בו קדוה"ג ה"נ י"ל גבי קרקע א"י שיש לגוי שותפות בו מ"מ קדוה"ג פקעה ממנו וזה ר"ל בגמ' טבל וחולין מעורבין זב"ז ונ"מ דאם נמרח מאליו לא נתחייב וכמש"כ וזה ר"ל הגמ' בחולין דף קל"ה ע"ב למעוטי שותפות עכו"ם ר"ל כך דגבי טבל אף דהקדושה פקעה מ"מ יש בו איסור כמו לדידן דס"ל אין קנין לעכו"ם כו' דמ"מ הקדושה פקעה רק איסור יש ולגבי ראשית הגז דלא טבלא שוב פטור לגמרי:

2 חולין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר.

3 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ע"ב שהקשו דלמה אוקמא כר"מ משום טומאת בית הסתרים ולא משני דבשעת פרישתו מאביו נטמא ולפי מה שאמר ניחא דבשלמא משום טומאת בית הסתרים ניחא דהי' בו כביצה אבל בעת פרישתו צריך שיהי' בו כזית דאל"כ אינו מטמא עכ"ד. והנה לבבי לא כן ידמה וכן השבתי לו בראשית ההשקפה דמ"ש דאם נימא דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה צריך שיהי' כביצה. לפענ"ד לא נהירא דכ"ז שלא נפרש ונבדל לגמרי ובאותו אבר הי' בו יותר מכביצה ושתים ואם כן בעת פרישתו מאביו נטמא כיון דהאבר היה עליו טומאה חמורה ובעת הבדלו מן האבר קיבל טומאה נטמא בו ומידי דהוה אם הי' שלש על שלש נקרע מבגד גדול דאף שלא מטמא טומאת מדרס אבל נטמא טומאת מגע מדרס וכדאמרו בדף ע"ב וה"ה בזה. ומיהו אפשר לדחות דשאני התם דמטמא טומאת מגע מדרס שהרי נגיעה במדרס אבל כאן הוא מטמא טומאה אחרת דהיינו טומאת אוכלין והאבר טמא טומאה אחרת חמורה ועכ"פ ל"ש לומר שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו שאביו לא נטמא טומאה זאת רק טומאת אבר ניהו דחמור אבל טומאת אוכלין לא תוכל לקבל עד שיהי' בו כביצה ועכ"פ מה שמעלתו הקשה על רש"י דלמה צריך כביצה לק"מ לפמ"ש דיש לומר דע"כ לא אמרי' דלא פקע טומאה רק כשנטמא מקודם אותה טומאה שהיא מטמאה עכשיו וכמו בבגד שמקבל טועאת מגע מדרס והרי אף שכעת שלש על שלש אינו ראוי למדרס אבל מ"מ נגע במדרס אם משום טומאת בית הסתרים או משום בשעת פרישתו מאביו אבל כאן בעת שהיתה מחובר הי' עליה טומאת אבר א"כ אח"כ כשחתכה ופקע לה החמורה איך תאמר שמ"מ טומאת אוכל לא פקע מינה הא כעת מקבלת טומאת אוכל ואוכל צריך כביצה וגם יש לומר עפמ"ש התוס' בדף ע"ב ד"ה אלא ובמנחות דף כ"ד להקשות דאיך חל טומאת אוכל הקלה על טומאת אבר החמור ולא אמרינן שבע לה טומאה וכתבו דשאני התם דטומאת אוכל חמור דמצרף עם אוכל אחר להשלים לכשיעור ובאמת שזה דחוק אך לפענ"ד היה נראה דע"כ לא אמרי' דשבע לה טומאה רק במקום שרוצה לחול בעוד שטומאה שעברה עליו מה שאין כן כאן דבעוד האבר כלו בשלמותו יש עליו טומאת אבר החמור והוא חשב עליו לאכלו א"כ בעת שיאכל כזית ממנו או כביצה וכדומה אז לא יהי' עליו טומאת נבילות דבשר הפורש מן החי טהור רק שצריך שיחול עליו שם אוכל מקודם דאח"כ טהור וא"כ עכ"פ בעת שהוא מחובר להאבר לא חל עליו טומאת אוכל רק לאחר שיתלש ויאכל ממנו וא"כ ל"ש כאן שבע טומאה וז"ב לדעתי והמעיין ברש"י חולין דף קכ"ח ע"ב יראה שכוון לזה ע"ש ברש"י ד"ה טהור ע"ש שמסיים שנשארה עליו הקלה שלא הי' לו עד עתה הרי שלא חלה בעודו מחובר ולא שייך כאן שבע טומאה וז"ב ולפ"ז שפיר צריך כביצה דאל"כ ל"מ דהא בעודו במחובר לא חל עליו שם טומאת אוכל וכמ"ש וז"ב ודוק. וגם במה שחידש מעלתו דאם נימא דפרישתו מאביו קיבל טומאה תו צריך כביצה לפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת רבינא ס"ל דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי והקשו התוס' דף ע"ג שם דאם כן למה צריך הש"ס לשנויי בדף קכ"ט דר"מ היא הא כמאן דמפרת דמי ואינו מקום סתרים וכתבו דכל דאינו עומד להפרד לא אמרינן כמאן דמפרת דמי ולפ"ז נראה לי דבר נכון דזה דוקא בעודו מחובר אבל בשעה שהתחיל לחתוך מעט ממנו והוא רוצה להפריד כזית ממנו וכדומה א"כ ראינו שבדעתו להפרידו ושוב הוה כמפרת אף שעודו מחובר כל שהתחיל לחתוך ואם כן שפיר קיבל טומאה בעת פרישתו מאביו וז"ב מאד. ובזה יש לומר דגם עולא דאמר בשעת פרישתו קיבל טומאה הוא דגם הוא ס"ל כמאן דמפרתי דמי ורק דכל שהוא מחובר ס"ל לעולא דאינו כמפרת וכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי רק דכל שהתחיל לחתוך שפיר קיבל טומאה מאביו וז"ב ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בחידושיו לחולין דף קכ"ט שם שהקשה גם כן דאמאי לא משני בעת פרישתו מאביו קיבל טומאה א"כ כמאן דמפרת דמי דמיירי שלא נשאר אז יותר בשר והדבר יפלא דאם כמפרת דמי אף בעודו מחובר מטמא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אינו קושיא דלוקי כרבינא דלא קיי"ל כרבינא ועיין לח"מ פ"ח מפסולי המוקדשין הלכה ט"ו רק דעיקר הקושיא דגם עולא ס"ל כן וכמ"ש וע"ז שפיר תירץ דכיון דרק בשעה שהתחיל לחתוך הוה כמפרת לעולא ואז לא נשאר באבר יותר בשר ואין עליו דין אבר מן החי. שוב מצאתי במלמ"ל פכ"ג מכלים ה"ט שכתב כדברי מעלתו והנראה לפענ"ד כתבתי גם הקשה על הרשב"א הנ"ל כמ"ש ולפמ"ש מיושב הכל גם מ"ש דעולא ע"כ פליג ארבינא דהרי הש"ס קאמר מש"ה קתני חתכה לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא פליג על כל הסברא רק אם חתכה הוא דהוה כמאן דמפרת אף שלא חתכה כלה ועיין לב ארי' שהקשה על רש"י דלמה צריך כביצה הא כבר קיבל טומאה בעודו בשלמותו ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי ראיה למ"ש למעלה דאף לעולא דלא ס"ל אוכלין כמאן דמפרתי דמי כל שהתחיל לחתוך ודאי מודה מהא דתנן במס' עוקצין פ"ב משנה ה' מחתך לבשל וכו' התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חיבור והתוסיו"ט כתב בשם הר"ש פירוש דאותה חתיכה שמתחיל למרק אינו חיבור דסופו למרקה לגמרי הרי בהדיא כמ"ש ובזה יש לומר דלכך בנתזין לגמרי בב"א לא שייך בשעת פרישתו מקבלי טומאה דהרי באמת כל סברתו הוא משום דאוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי וא"כ זה דוקא כל שלא נתזין בב"א אבל אם נתזין בב"א א"כ שוב לא מתחברי כלל ואמאי נטמאו ולכך מודה עולא בזה. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל שם על התוס' ע"ש ודוק ועיין לאא"ז שער אפרים סי' א' שהאריך אי קי"ל כרבינא דאוכלין כמאן דמפרת ולא נזכר מדברי הראב"ד פ"א מפהמ"ק והלח"מ הנ"ל. ודרך אגב ארשום במה שהראני הרב החריף ושנון מו' מאיר בראם ני' הא דאמרו בחולין דף כ"ט ע"ב אירע בה פסול בשחיטתה ופירש"י שנתנבלה בשחיטה אינה מטמאה בגדים שאין כאן עבודה ואם אסף אפר או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טימאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה וע"ז אמר שהראש יוסף תמה בזה תרי תמיה. חדא דמה ענין טומאת נבילות לטומאת בגדים והא נבלה אינו מטמא בגדים ועוד הא כל שמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילות וכן הקשה הוא דהא כל שאין סופה לטמא טומאה חמורה ובאמת שהדברים תמוהים ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דהנה יש שני מיני טומאות טומאת מגע בגדים מחמת הפרה וטומאת נבלה והנה כבר נודע מה שהאריכו התוס' בחולין דף ע"ב ובהקומץ אי שייך שבע לה טומאה וכל שחלו בב"א ודאי מטמא מחמת שניהם ולפ"ז גם כאן אם הי' נוגע בה א"כ כיון שנטמא מחמת נבלה הי' נטמא מחמת הפרה ג"כ דהרי בתחלת השחיטה טרם שנתנבלה או אף בסוף טרם שנתנבלה היתה מטמאה משום פרה א"כ באו שניהם כאחד דבסוף השחיטה נטמאת מחמת הפרה ומחמת נבלה וא"ל כיון דנתנבלה שוב אין כאן עבודה דזה אינו דעכ"פ עד גמר השחיטה אינה נבלה ובפרט לענין טומאה ועיין כו"פ סי' ל"ג ובתב"ש שם וא"כ גורר הטומאת נבלות גם טומאת הפרה אבל כל שלא נטמא משום נבלה כגון שלא נגע רק שנתעסק בפרה אם כן שוב כל שנתנבלה שוב אין כאן פרה שהרי נפסלה ולמה תטמא אבל כל שנגע בה ונטמא משום נוגע בנבלה הרי עליה הי' שני טומאות ונטמאו הבגדים וידעתי שזה דוחק אבל מה אעשה כי הציקתני ליישב דברי רש"י ובזה יש ליישב כל הקושיות אבל כל הדברים יגעים. והנה במה שנדחק זקני הגאון בשער אפרים סי' א' ליישב דברי הב"י שדחה דברי הר"ב והלא דברי הר"ב מבוארים דבאמת חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ואף שהגדול עולה עמו מ"מ עומד לחתוך וע"כ דמכל מקום מקרי שלם לענין ברכה וה"ה בזה וע"ז נדחק בטעמו של הב"י באמת במחכת"ה לא זכר שם דברי הרמב"ם והלח"מ פ"א מפהמ"ק הט"ו דלא קי"ל כהך דרבינא וכמ"ש הלח"מ. אמנם גוף דברי השער אפרים בכוונת הרב לפענ"ד אינם נכונים שהרי הר"ב אינו אומר כן וז"ל הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסוף סוף יש לו לחתוך ולבצוע לית לן בה ע"ש ולפי דברי השער אפרים הכי הי' לו לכתוב דאף שסופו לחתוך ולבצוע כעת שלם הוא. אך לפענ"ד דברי הר"ב נכונים בפשוטם דע"כ לא שייך לחלק בין כשהגדול עולה עמו רק בדבר שעומד להיות כל ימי היותו בשלימות רק שאירע מקרה שנפרס מקצתו בזה כל שעולה עמו מקרי עדיין מעורה ונחלקו ר"מ ור"י איזה צד צריך להיות עולה עמו אבל בפת באמת עיקר הפת עומד לחתוך ולבצוע אטו להיות עומד כך שלם אפה לפת ורק הברכה צריך שיהיה על השלם שהוא יותר נאה א"כ אין הקפידא שיהיה שלם אח"כ וא"כ שנאחז בו מה בכך שלא יוכל לעלות עמו הא אח"כ גם כל הפת יהיה נחתך ונאכל ועיקר אנו דנין באשר הוא שם וכעת היא בשלימות שהרי נאחז בו ומעורה במקצת וז"ש הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסופו לחתוך ולבצוע לית לן בה מקרי שפיר שלם והיינו דכאן א"צ שיהיה שלם גם אח"כ רק בעת הברכה והבציעה וכעת הוא שלם ודו"ק היטב.

1 החותך כזית בשר מאבר מן החי - בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה:

2 חתכו ואח"כ חישב עליו - להאכילו לעובד כוכבים:

3 טהור - דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הלכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואחר כך חתכו קבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היה לו עד עתה:

1 משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

שלשה על שלשה כו' אבל בגד שנטמא במדרס כו'. חילוק זה שכתב רבינו הוא בגמרא בפרק בהמה המקשה עלה ע"ב. וראיתי למרן שכתב ופירוש רבינו שלא כדברי רש"י ע"כ. וכעת לא ראיתי חילוק בין דברי רבינו לדברי רש"י והכל הולך אל מקום אחד דאם הוא בגד גדול ונקרע ויש בקרע האחד שלשה טפחים על שלשה טפחים ובקרע השני שלש אצבעות על שלש הנה זה הקרע קטן אף שטהר מן המדרס יש בו טומאת מגע מדרס לפי שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודברי מרן ז"ל לא ידעתי כוונתם. ודע שהתוספות שם הקשו דבפרק העור והרוטב עלה קכ"ח אמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ומוקי לה כרבי מאיר דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא ולפי דברי עולא לוקמה אפילו כרבי יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי להעלות ארוכה ע"כ וקושיא זו הקשו אותה התוספות בפרק הקומץ עלה כ"ד ושם נחה דעתם בתירוץ זה וכתבו דבהעור והרוטב מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמא ע"כ וכוונתם היא מבוארת וכבר הביא הרשב"א תירוץ זה בפרק העור והרוטב אך מה שכתבו כגון דמשהו ראשון לא ידעתי כוונתם: ודע שראיתי לרש"י בפרק העור והרוטב שכתב החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה וכו' ע"כ. ואני תמיה בדברי רש"י הללו דאף שנודה לדבריו דאית ליה דפחות מכביצה אוכלין כשם שאינו מטמא כך אינו מקבל טומאה היפך ממה שכתב רבינו בריש פ"ד מהלכות טומאת אוכלין מ"מ הכא אין צורך לומר דמה שחתך הוה כביצה דכיון שזה חישב על הבשר שבאבר והיה בו כביצה ונטמא משום מגע בית הסתרים אף שמה שחתך הוא פחות מכביצה מ"מ טמא הוא שהרי בששה שנטמא היה בו כביצה וכביצת אוכלין טמאין שחתך מהם חציין נהי שחצי זה אינו מטמא לאחרים מ"מ טומאה לא פקע מיניה והרי הוא אוכל טמא וזה פשוט ואין צורך להביא ראיה לזה *א"ה עיין לקמן בסמוך דאינו כ"כ פשוט ואפשר דרש"י ס"ל דפשטא דברייתא היא דמה שחתך הוא מה שחשב עליו והכל הוא שיעור אחד וכיון דע"כ מה שחשב הוא כביצה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מש"ה כתב דגם מה שחתך הוא כביצה אך אי לאו דמסתפינא אמינא דגירסתנו דגרסינן כזית היא עיקר ובזה מיתרצא קושיית התוספות והרשב"א דאמאי אוקמוה כרבי מאיר משום דאי אמרת בשלמא דטומאה זו היא טומאת בית הסתרים ניחא שאף שאין במה שחתך כביצה מ"מ טמא הוא לפי שבשעה שקיבל טומאה כבר היה בו כביצה שמחשבתו של זה היתה על כביצה ואשמעינן ברייתא דאם לא חתך כי אם כזית טמא לפי שנטמא בטומאת בית הסתרים ובאותה שעה היה בבשר כביצה אך אי אמרינן דטעמא דברייתא הוא משום דקיבל טומאה מאביו בשעת פרישתו א"כ צריך שיהיה כביצה במה שחתך ובברייתא קתני כזית וזהו מה שהכריחו לרבי אבא בר ממל לומר דברייתא זו רבי מאיר היא וכמו שכתבנו ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. וסבור הייתי לומר שלא נעלם מהתוספות כל זה אלא דס"ל דלקבל טומאה מקבל בכל שהוא וכסברת רבינו ומש"ה הקשו דאף דתניא החותך כזית מצינו למימר דטעמא דטמא הוא משום דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו אך הרואה יראה דברי התוספות בכמה מקומות דאית להו דאף לקבל טומאה בעינן כביצה. עוד כתבו התוספות דבעי לאוקומי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכה"ג משני בפרק אמרו לו עוד הקשו התוספות מההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין עלה פ"ה גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזרו טומאה על היוצא דא"כ היה מטמא מה שבפנים ודחי דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבל טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק ע"כ. ודע דהכא לא מצינן לשנויי דליכא במה שיצא שיעור טומאה דא"כ אפילו למאן דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמאה הכא ליכא טומאה כיון דליכא במה שיצא שיעור טומאה וזה פשוט וכן כתבו התוספות בפרק הקומץ והתוס' תירצו דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקמא אפילו בסכין רחבה ע"כ והתוספות בפרק הקומץ כתבו ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה ע"כ ונראה שדעתם לחלק בין חותך בסכין לחותך ביד עוד כתבו התוספות בפרק הקומץ דמחתך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהוא חותך מעט ומשליך מעט וחוזר ומחתך מעט ומשליך עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפורש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהו ומשליך ע"כ וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק כיצד צולין יע"ש עוד הקשו התוספות דאמאי לא הקשו לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות דאמר אהא דתנן בפ"ק דמכשירין המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינם בכי יותן והיוצא מהם הרי הם בכי יותן ואמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ"ט בשעת פרישתם מהם הכשירום ופריך עלה ממתניתין דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל עד שיניח כשערה ותוחבו בסירה ונמשך ממנו והלה עושה פסחו וכו' ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר לטמא לאדם ומשני בניתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ותירצו דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו בניתזין בכל כחו מקבלין טומאה בשעת פרישתם דעד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש לנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע"ג דלא ניחא ליה כדתנן כל משקה שאין תחלתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההיא דרופא לגמרי ע"כ. ואני מסתפק בדברי התוס' הללו דלפי פשטן נראה דס"ל דכל דבר המטמא אף כשלא הובדל לגמרי אף בניתזין וזה סותר מה שכתבו דההיא דפרק העור והרוטב בעו לאוקומי אף בניתזין והתם אבר מן החי מטמא אף שלא הובדל לגמרי ואולי התוספות סברי דטעמא דההיא דהעור והרוטב הוא משום דבעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה וכן כתבו וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה ע"כ. וכוונתם היא דהשתא דאתינן להכי דההיא דפרק כיצד צולין לא מיתרצא אלא בסכין רחבה אף ההיא דהעור והרוטב לא מיתרצא אלא בסכין רחבה דניתזין אינו מעלה ומוריד בדבר שאף קודם שהובדל לגמרי מטמא והי' אפשר לומר דלעולם קושטא דמלתא בכל דבר מהני ניתזין אלא שהתוס' כתבו דלכך הקשו לשמואל ולא לעולא משום דעולא הוה מצי למדחי דשאני נדון דידיה דאף קודם שהובדל מטמא ולכך אף בניתזין מטמא אבל לעולם דלפי האמת כי היכי דמהני ניתזין בדשמואל הכי נמי בדעולא *א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פי"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'. ודע שמה שכתבתי לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו שאף שאינם מטמאים לאחרים מ"מ טומאתם לא פקע מינייהו כך נראה לי שהדין הוא כן ואע"ג דלגבי טומאת בגדים קי"ל דבגד טמא שנפחת משלש על שלש אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה פקע טומאה מיניה מ"מ שאני התם דבגד אינו נקרא בפחות משלש על שלש אבל אוכלין אף פחות מכביצה אוכל מיקרי ואף לפי מה שכתבתי בסי' נ"ב דכל דבר שנשתנה שמו פקע טומאה מיניה אף שעדיין נקרא בגד שאני התם דנשתנה שמו אבל הכא כביצה נקרא אוכל ופחות מכביצה נמי נקרא אוכל. ומה שהכריחני לזה הוא משום דאלת"ה לא משכחת אוכל תרומה טמאה שיהיה במיתה כי אם באוכל כביצה דאם אכל כזית לא שהרי זית זה פקע מיניה טומאה ודבר זה לא אמרו אדם מעולם. אך מה שקשה עלי הוא מה שכתבתי בסי' פ"ט בפירוש התוספתא דקדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמוסין טמאים כו' דמיירי דתורמוסין הללו היו כביצה בשעת קבלת טומאה וצמקו וחזרו ותפחו ומשמע מהתם דבשעה שצמקו נטהרו ולפי מה שכתבנו לא יתכן דין זה וצ"ע *א"ה תמצאנו לעיל פ"ד מה' טומאת אוכלים דין א' יע"ש ומה שרמז הרב בסי' נ"ב תמצאנו לקמן בפירקין דין י"א יע"ש. ודע דאמרינן בפרק כיצד צולין דף פ"ה דלרבינא חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי ע"כ ודברי רבינא הם בפרק בהמה המקשה עלה ע"ג עלה דההיא דתנן דהבשר מגע נבילה ופריך טומאת בית הסתרים היא ותירץ רבינא חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגעי בהדדי והתוס' בחולין הקשו דאמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואחר כך חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כרבי מאיר ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי וכן כתבו בפרק הקומץ רבה דף כ"ד עוד כתבו שם דההיא סוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא. וראיתי להרשב"א בחידושיו בפרק העור והרוטב עלה דההיא דאמרינן אמאי טומאת בית הסתרים היא הכא לא מצי לשנויי בשעת פרישתן מאביהן קבלו טומאה מאביהן א"נ אוכלין כמאן דמיפרתי דמי דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי כך פירשו בתוס' ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושיא דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן קיבלו טומאה אבל לרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי מה יושיענו מה שלא נשאר בו בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה דאמרינן אלא לרבינא מאי חתכה. ודע דמסוגיא דפרק בהמה המקשה מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דלמא לא ס"ל לדעולא כלל. ולענין הלכה אי קי"ל כרבינא אי לא עיין במה שכתב הראב"ד פ"א מה' פסולי המוקדשין דין ט"ו ובמה שכתבו מרן והרב בעל ל"מ שם.*א"ה ועיין בדברי הרב המחבר בפ"ב מהלכות הנזכרות. ומ"ש רבינו ז"ל שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואחר כך נחלק טהור מן המדרס ואין בקרעים הללו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע ע"כ. דבריו הללו הם משנה מפורשת בפכ"ז מכלים מ"י ודע שר"ע ז"ל פסק דאין הלכה כר"י וכ"כ במתניתין דסדין וכ"כ רבינו ז"ל במתניתין דסדין ובמשנתנו ג"כ איכא נוסחי דכתיב בהו ואין הלכה כר"י אך בחיבורו פסק כר"י וטעמא דמילתא משום דת"ק דר"י ר' מאיר הוא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה עלה ע"ב ואנן לא קי"ל דטומאת בית הסתרים מטמא וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו קשרים ובפ"ב דעירובין. אך אני תמיה למה לא הביא רבינו סיום דברי ר' יוסי דקאמר אלא אם כן נגע בו הזב. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתניתין דסדין דפירש דמאי דקאמר ר' יוסי אלא אם כן נגע בו הזב הוא אחר ששמהו וילון כו' ולפי פי' זה גם דברי ר' יוסי דמתניתין דשלשה על שלשה הכי פירושו אא"כ נגע בו אחר שנחלק ולפי זה לא הוצרך רבינו להביא דברי ר' יוסי שאם יש בקרע שלש אצבעות על שלש אצבעות דמקבל טומאה מכאן ולהבא וכמו שכתב בפרק זה דין ז' אך אני תמיה דמסוגיית הגמרא דפרק הקומץ רבה עלה כ"ד מוכח בהדיא דדברי ר' יוסי מיתפרשן דנגע בו הזב קודם שעשאו וילון כלומר או שקדם מגע למדרס או שדרס עליו ברגלו יחף שבאו מגע ומדרס כאחד ולמדנו ר' יוסי דלא אמרינן שבע ליה טומאה בבת אחת וכדאיתא בברייתא התם מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ולפי זה חידוש גדול למדנו ר' יוסי והיה לו לרבינו להביא דבריו וגם ברייתא דשני סדינין כעת לא ראיתי לרבינו בחיבורו שהביאה ולא ידעתי למה והדבר אצלי צריך תלמוד וצ"ע. *א"ה עיין לעיל בפירקין דין ז' ועיין פי"ב מה' שאר אה"ט דין י':

3 חולין פתח ↗

רש"י על חולין קכ״ח ע״ב:י״ח » « רש"י על חולין קכ״ח ע״ב:כ״ב