רש"י על חולין קי״ג ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין קי״ג ע״ב:ו׳ רש"י על חולין קי״ג ע״ב:ח׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה תרי מיעוטי כתיבי ה' דכתיב כו' כצ"ל:

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

נמצאו כל האסורין למזבח הרי הן י"ד ואלו הן, בעל מום, ושאינו מן המובחר, ומחוסר אבר מבפנים, וטריפה, וכלאים, ויוצא דופן, ורובע, ונרבע, ושהמית האדם הנעבד, המוקצה, האתנן, המחיר, מחוסר זמן. השגת הראב"ד, ונרבע, א"א מאי טעמא לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו. הכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס לתרץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה, וכדאמר בגמ' בפ"ב דחולין דף ל"ח אי דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן, ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקיי"ל א"א לצמצם השמיטו רבינו עכ"ד הכ"מ ודבריו תמוהים דלפי דבריו דנולד אחר שנשחטה אמו הוי יוצא דופן למה כתב הרמב"ם בהל' ד' כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו, והוא ממתני' דבכורות דף נ"ז איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה, איברא דקשה למה לא כתב שם הרמב"ם שמתה אמו וכבר הקשה זה שם הכ"מ, עוד קשה דבפ"ו מהל' בכורות הל' י"ד לגבי מעשר בהמה כתב וכן היתום שמתה אמו או נשחטה עם לידתו, עכ"פ א"א לומר דנשחטה אמו ואח"כ ילדה הוי יוצא דופן כיון דבמתני' מפורש שזהו יתום, וכן כתב הרמב"ם בעצמו, ובזה נראה לומר דאף דבגמ' דחולין אמר להדיא דמתה והדר ילידתיה הוי יוצא דופן ודוקא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים פסול מטעם יתום יש חילוק ממתה אמו לנשחטה אמו, דבנשחטה כיון דקיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, וכתב הרמב"ם בפ"א הל' י"א דבע"מ שהומם אחר שהקדישו דצריך העמדה והערכה אם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, א"כ אפי' נולד לאחר שחיטה לא הוי יוצא דופן דשפיר קרינן בזה כי יולד, אבל כל זה לדין יוצא דופן אבל לגבי דין יתום מוכח ממתני' דלא מהני מה שמפרכסת אחר שנשחטה, דכיון דתנן שנשחטה אמו ואח"כ ילדה וא"א לומר דהכונה שכבר מתה קודם הלידה דא"כ הו"ל יוצא דופן וע"כ שהיא מפרכסת, ואם הכונה דנגמר הפרכוס עם גמר הלידה הו"ל למיתני זה ועוד דא"כ הו"ל ממש כמו מתה דצריך ג"כ לאוקמי דמתה עם גמר לידה, וע"כ דבנשחטה ואח"כ ילדה אין נ"מ, ואם נמשך הפרכוס גם אחר הלידה ג"כ נקרא יתום, דכיון שכבר נשחטה אין הפרכוס מוציא מדין יתום אף דפרכוס מוציא מדין יוצא דופן, דלגבי יוצא דופן דצריך שיהי' ע"ז שם כי יולד, וכיון שהיא מפרכסת ויש לה כח והיא כחיה שפיר הו"ל לידה, אבל תחת אמו לא מיקרי כיון שהאם כבר שחוטה. אלא דבאמת צריך טעמא למה לא מיקרי תחת אמו אם נשחטה אמו והיא עדין מפרכסת ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דתנן בבכורות דף י"ב דאין פודין פטר חמור בשחוטה אלמא דלא מיקרא שה אבל באמת זה אינו ואדרבא משם ראיה להיפוך דשם אמרינן דטעמא משום דילפינן שה שה מפסח, וביומא דף מ"ט פריך למ"ד בפרו אפי' בדמו של פר מהא דאין פודין בשחוטה, ומשני משום דגמרינן שה שה מפסח ובפסח גופיה משום דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה, ומוכח דבלא זה הוי אמרינן דאפי' שחוט קרוי שה, אלא דיש לומר דתחת אמו שאני דאף דשה אפי' שחוט קרוי שה, אבל אמו משמע חיה ולא שחוטה, והעירוני דכן מבואר ברש"י בחולין דף קי"ג דממעט בגמ' חלב שחוטה מקרא דבחלב אמו ופירש"י דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה, ואפשר עוד דבעינן לקיומי קרא כפשטיה דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו שתהי' ראויה לשבעת ימים וכמש"כ הריטב"א בגיטין דף כ"א גבי אין כותבין גט במחובר ע"ש. אלא שעלינו לבאר מה דלא כתב כאן בהל' ד' שמתה אמו וכן מה דבהל' בכורות גבי מעשר בהמה כתב שמתה אמו או נשחטה עם לידתו ולא כתב לשון המשנה שנשחטה ואח"כ ילדה, ובזה שלא כתב בהל' ד' שמתה אמו נראה דטעמו הוא כמו שכתב כאן הר"י קורקוס דכיון שלא אפשר אוקימתא זו דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים להלכה כיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם, וכבר כתבו שם התוס' דאוקימתא זו היא רק אם יבוא אליהו ויאמר שהי' בצמצום הלידה והמיתה, לכן לא הביא זה הרמב"ם רק שנשחטה ואח"כ ילדה, ומזה מבואר כדברינו דבזה לא צריך דוקא שנפסק הפרכוס ומתה עם גמר הלידה כיון דאי אפשר לצמצם, אכן מה דבהל' בכורות לא כתב כלשון המשנה וכתב שמתה או נשחטה אמו עם לידתו זהו משום דבאמת לא כתב גם כאן הרמב"ם דיתום הוי מהפסולין למזבח דהא כתב בהל' ד' וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אע"פ שאין בהם מום שנאמר שור או כשב או עז עד שיהי' כל מין ומין בפני עצמו לא שיהי' מעורב מכשב ועז כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום, וקשה למה לא כתב בתחלת ההלכה בין הפסולין שמנה גם יתום והזכיר יתום רק בדרשת הכתוב. לכן נראה דשיטת הרמב"ם דכיון דבשום דוכתא לא הזכיר התנא במתני' דיתום הוי מפסולי מזבח דהא כשנמנו במתני' איסורי מזבח בזבחים דף ע"א ובדף פ"ד ובתמורה דף כ"ח שנמנה יוצא דופן לא נמנה יתום, לכן מוכח דיתום לא הוי מאיסורי מזבח, ורק במעשר בהמה נמנה יתום במתני' בהדי יוצא דופן בבכורות דף נ"ז, וטעמא משום דכל הני דנמנו במתני' כמו רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן הויין חסרון ופסול בעיקר הקרבן דגם יוצא דופן כיון שנולד שלא בדרך לידה שיצא דרך דופן, או אפי' אם יצא דרך רחם לאחר מיתת האם הוא חסרון בעיקר הקרבן שהולד שלא יצא כדרכו אפשר שיהי' חלש יותר מטעם זה, ולכן אין זה דרך כבוד לקרבן שצריך להיות מן המובחר, ואף דשלא מן המובחר בדיעבד מרצה, אבל יוצא דופן פסלה התורה, ועכ"פ יש כאן חסרון בעיקר הקרבן, אבל יתום שנולד בדרך לידה גמורה אלא שעם לידתו מתה אמו א"כ אין כאן חסרון בעיקר הקרבן כלל ולכן אף דבמה שגילתה תורה דהקרבן פסול לא צריך שינה עליו הכתוב לעכב, אבל תחת אמו פרט ליתום אמרינן דאינו אלא למצוה דלשון והיה שבעת ימים תחת אמו הוא דגילתה התורה שהמצוה היא שיהי' הקרבן בן שבעת ימים וגם שיהי' קצת תחת אמו, אלא דבשבעת ימים אמרה תורה בפירוש ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אבל יתום לא גילתה תורה דהוא פסול ואינו אלא למצוה. ולכן כשמנה הפסולין בתחלת הלכה ד' לא מנה יתום דאינו פסול לקרבן והביא רק דרשת הספרא פרט ליתום, היינו דמעיקר המצוה הוא שלא יהי' יתום, ולכן כיון דקיי"ל א"א לצמצם ואם זה פירש למיתה וזה פירש לחיים יש בזה ספק יוצא דופן א"א לכתוב להלכה דזהו יתום כיון דסובר דיתום אינו פסול בדיעבד ויוצא דופן פסול בדיעבד, אבל בהל' מעשר בהמה דיתום פטור ממעשר בהמה כמו יוצא דופן וטעמא דמה דגמרינן מגז"ש דתחת תחת, קרא דמעשר בהמה דכתיב תחת השבט מקרא דתחת אמו הוא עכ"פ מיעוט דיתום אינו נכנס לדיר להתעשר ולא שייך שם לכתחלה ובדיעבד ולכן אין נ"מ דאף דמטעם ספק יוצא דופן הי' ג"כ פטור מ"מ שפיר כתב דינא דמתני' דמתה אמו עם לידתו הוא פטור גם מטעם יתום ואולי יש לומר דיש נ"מ בזה דאיכא ב' צדדים לפטור וכמו שכתבו התוס' בעירובין דף ה' ובחולין דף כ"ח ואפשר דנ"מ אם יהי' ספק בעיקר היתום כגון שיש הכחשה אם הוא יתום או בספק בתערובות להפוסקים דספק א' בגוף וספק א' בתערובות מצטרף לס"ס, דעכשיו דיש ב' צדדים צד א' דיוצא דופן וצד א' דיתום לא יצטרך לס"ס להתיר וכמו שכתבו התוס' בכתובות דף ט' ד"ה אי למיתב דאם ספק א' אינו שקול אינו מצטרף לס"ס והאריך בזה הש"ש אכן אין טעם זה מוכרח דבל"ז ג"כ ניחא דכיון דעכ"פ אפשר לפטור גם מטעם יתום כתב לשון המשנה. וכיון שכתב הרמב"ם כלשון המשנה שמתה אמו או נשחטה לכן כתב עם לידתו ואף דבמשנה תנן ואח"כ ילדה, משום דבמשנה קאי רק על נשחטה, אבל מתה ע"כ בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים מיירי כדאמר בגמ' בחולין, אבל הרמב"ם צריך לפרש דבריו לכן כתב עם לידתו דקאי על מתה או נשחטה והשמיענו דגם בנשחטה עם לידתו דע"פ רוב מפרכסת אחר השחיטה מ"מ הוי יתום וכמו שכתבנו דפירכוס אינו מוציא מתורת יתום, ובנשחטה עם לידתו אף דאין כאן צד פטור של יוצא דופן, דהא אם נשחטה קודם גמר לידה כיון שמפרכסת לא הוי יוצא דופן אלא יתום ויש ספק שמא נשחטה אחר לידה דהא א"א לצמצם מ"מ בספק ג"כ פטור ממעשר בהמה דעשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובפרט דיש ב' צדדין לפטור דבין אם נגמר השחיטה קודם הלידה בין אם הי' בצמצום פטור ממעשר בהמה. ועתה עלינו לבאר השגתו של הראב"ד כאן ולכאורה אין קושייתו על דברי הרמב"ם אלא על כל המשניות שכשנמנו פסולים ויוצא דופן עמהם לא נמנה יתום, ויש לומר דזהו באמת כונת הראב"ד ולכן כתב מ"ט לא תני יתום, אכן לפי"מ שכתבתי דיתום באמת אינו פסול והוא רק מצוה ולא שנה עליו הכתוב לעכב א"כ מיושב מה דלא נמנה במתני', אבל על הרמב"ם הוא ביחוד קשה דהא מנה בין הי"ד פסולים, שאינו מן המובחר, ובזה הא כתב בפ"ב הל' ח' שאם הקריבן הורצו, וכיון שכן אמאי לא מנה גם יתום דלכתחילה אסור להקריב. לכן נראה דהרמב"ם סובר דגם לכתחלה אין איסור להקריב יתום ועיקר מה שנתמעט יתום הוא שלא להקדישו, וטעמא דכיון דאסור להקדיש מחוסר זמן, וכן דריש בספרא מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן מנין שאף להקדש ת"ל לקרבן, וכן כתב הרמב"ם בהל' י' דהמקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בע"מ עובר ואינו לוקה, וא"כ מה דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו זהו שיהי' חולין שבעת ימים וגם תחת אמו קצת ולכן אף דשבעת ימים הוא לעכובא גם לרצוי קרבן כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, אבל תחת אמו לא מצינו דהוא עיכוב לדין הקרבה ונ"מ דאם הוא ולדות קדשים שא"צ להקדישן ליכא בהו דין יתום אף דאיכא בהו דין יוצא דופן, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הלכה ח' ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אילו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי לו ולא הזכיר יתום, והכ"מ הביא דברי הרמב"ם ולא כתב על זה כלום וידוע שזהו דרכו במקום שאין לו מקור מפורש על דברי הרמב"ם. ונראה דמקורו הוא מהא דתניא בתמורה דף י"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דתני חדא דנאכלת לזכרי כהונה בעזרה כחטאת ותני חדא דנאכלת בכל מקום לכל אדם כחולין ומוקי בגמ' דפליגי אי ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין או בהויתן הן קדושין וכתבו בתוס' דהא דנקט בן ארבעה חי דאילו בן ה' אינה ניתרת לר' מאיר בשחיטת אמו, והרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הל' ג' כתב השוחט החטאת ומצא בה בן ארבעה חי ה"ז נאכלת כבשר החטאת, שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים, וכתב הלח"מ דאף דבד' הרמב"ם א"א לומר כד' התוס' דהא לא קיי"ל כר"מ וגם כלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו מ"מ כתב בן ארבעה לאשמעינן טעמא דבמעי אמן הן קדושים דאי בן ה' שכלו לו חדשיו אפי' אי בהוייתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם לאחר שחיטה, ולא משמע כדבריו דכתב הרמב"ם בן ד' רק משום זה לומר הטעם דבמעי אמן הן קדושים אלא דבאמת הוא פשוט דהרמב"ם סובר דדוקא נקט בברייתא בן ארבעה דאי בן ה' שכלו לו חדשיו הוי יוצא דופן. והתוס' שהוצרכו לומר טעם זה סוברים כהראב"ד בפירושו לתו"כ פ' אחרי דיוצא דופן אינו פסול אלא בחולין, אבל בולדות קדשים למ"ד במעי אמן הן קדושים אינו פסול משום יוצא דופן, והוכיח זה מהך דינא דשוחט את החטאת ומצא בן ד' חי דנאכלת כחטאת ומד' הראב"ד מוכח דלא כהלח"מ דעכ"פ למ"ד בהוייתן הן קדושים פסול משום יוצא דופן אבל הרמב"ם הא כתב להדיא דגם בולדות קדשים איכא דין יוצא דופן אף דסבר במעי אמן הן קדושים, ומוכח דמחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו חדשיו דבלא כלו לו חדשיו ניתר לגמרי ע"י האם כיון דאין לו דין קרבן מיוחד, ובפרט לפי"מ דקיי"ל עובר ירך אמו לכן ניתר גם לענין זריקה בזריקת החטאת דהוי כמו אבר מאבריה, אבל אם כלו לו חדשיו אף דבחולין ניתר בשחיטת אמו, אבל בקרבן דצריך זריקה אינו ניתר בזריקת האם כיון דהוי ולד גמור ושייך ביה בעצמו דין זריקה, לכן אף דהותר לדין שחיטה בשחיטת האם אבל זריקת האם לא מהני ביה ולא שייך בזה ההיתר של כל בבהמה תאכלו ולא עדיף מבהמה טרפה דהולד אינו ניתר בשחיטת אמו וה"נ קדשים אינם ניתרין בשחיטה לחוד וצריכים זריקה, וזריקת האם לא מהני לולד כיון דהוא ולד גמור וכבר נשחט החטאת והוא קרבן בפ"ע, ולכן ודאי צריך הוא להיות ניתר בזריקת דמו של עצמו, ובזה כבר פסלה התורה יוצא דופן. ומבואר דהך ברייתא גופה הוא מקורו של הרמב"ם דכיון דתניא בן ד' חי דמוכח דאם כלו לו חדשיו פסול מדין יוצא דופן א"כ ה"ה כל הפסולים, אבל כל זה הוא בפסול יוצא דופן דהוא פסול בעצם, אבל דין יתום אינו פסול אלא מצוה שלא להקדיש עד שיהי' שבעת ימים ותחת אמו, ובשבעת ימים כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, אבל ליכא דין איסור אפי' לכתחלה שלא להקריב יתום אם הוא כבר קדוש ולכן לא כתב הרמב"ם בפסול ולדות קדשים אלא דין יוצא דופן ולא דין יתום כיון דאינו אסור בהקרבה אם הקדישו, אבל מובחרים הוא איסור להקרבה כמש"כ הרמב"ם ונלמד מקרא דשמה תביאון. איברא דלכאורה קשה על יסוד זה דהא ה"נ כתוב גבי בכור שבעת ימים יהי' עם אמו ובספרא בפ' אמור וכן במכילתא בפ' משפטים למדו מהני קראי דמגלו אהדדי דיתום הוא רק כשלא הי' עם אמו אפי' שעה אחת, וגבי בכור הא קדוש מאליו וע"כ דהוא פסול בהקרבה, אבל באמת לא קשה דגבי בכור נמי נפרש שהמצוה היא שיהי' בן שבעת ימים וגם עם אמו וביום השמיני תתנו לי, והיינו שיחזיקו הבעלים הבכור שבעת ימים וגם מצוה שיהי' שעה אחת עם אמו ולאפוקי שלא ישחוט האם ביחד עם יציאת הולד אפי' באופן שלא יהי' יוצא דופן, בפרט דגבי בכור נמי מצוה להקדישו כדאיתא בנדרים דף י"ג מקרא דהזכר תקדיש, א"כ זהו המצוה שיהי' רגע אחת עם אמו ויקדישו מדברי המנ"ח מבואר דמצוה לכתחלה להקדישו תיכף כשנולד וצ"ע דמ"ש משאר קדשים שאסור להקדיש מחוסר זמן וצ"ל כיון דבל"ז קדוש מאליו אין בזה איסור שלא להקדיש מחוסר זמן ואף דגבי שאר קדשים ל"ש שנפרש דהמצוה היא שיהי' תחת אמו שלא ישחוט את אמו עם לידתו דהא השתא הוא חולין ואיזה מצוה יש עליו עכשיו אפי' אם יש במחשבתו להקדישו אחר שבעה ימים וע"כ דבזה המצוה היא שלא להקדיש אלא ולד כזה שהוא כבר שבעה ימים ושהי' תחת אמו בשעת לידתו, אבל בבכור נוכל לפרש דעיקר המצוה הוא שיהי' שעה אחת עם אמו. והנה זה מפורש בחולין דף קל"ו ע"ב דבקדושת בכור אין חסרון יתום דאמר שם דבכור וראשית הגז שוין שאין חילוק יתום בהן מה שאין כן במעשר בהמה דיתום אינו נוהג בו מעשר בהמה, איברא דרש"י פי' שם דבכור קדוש אפי' יתום ואינו קרב וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא לא הזכיר דין יתום כלל גבי בכור ובזה א"א לומר כמו שכתוב בתשובות הרדב"ז דמה שלא הזכיר הרמב"ם יתום בין פסולי מזבח הוא משום שהוא בכלל יוצא דופן והאריך בזה הגאון "הגדול" ממינסק בחדושיו למשניות בכורות ביתרון האור עי"ש אבל בבכור לא יתכן זה התי' דהא יוצא דופן אינו קדוש בבכור כלל דלא הוי פטר רחם ויתום קדוש בבכור והו"ל לכתוב דאינו קרב אלא נאכל במומו, ודוחק לומר דסמך בזה על דיני איסורי מזבח כבכל קדשים כיון דבאמת לא כתב זה הרמב"ם גם בהלכות איסורי מזבח, אלא רק בהך דרשא דפרט ליתום וא"כ בכל אופן הי' לו להשמיענו דבכור אינו קרב כשהוא יתום ומוכח דבאמת סובר הרמב"ם דבכור קרב כשהוא יתום משום דליכא פסול יתום כלל בהקרבה אלא דמצוה להקדיש למזבח זה שאינו יתום, ולכן מצוה שיהי' בעת לידתו תחת אמו שלא ישחטו את אמו וישאר יתום ואתיא הגמ' דחולין הנ"ל כפשטה דבכור יתום קדוש אפילו להקרבה. איברא דלכאורה כל דברינו מופרכים מגמ' ערוכה בבכורות דף מ"ב ע"א דפריך שם, על רב חסדא שאמר דבטומטום ד"ה ספיקא הוא וקדוש מספיקא, מהא דתנן בתמורה דף י"ז הטריפה והכלאים ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ומשני סמי מכאן טומטום ופריך ע"ז מברייתא דתניא חמשה לא קדושין ולא מקדישין ומשני אפיק טומטום ועייל יתום ומפורש דיתום נמי לא קדושין ולא מקדישין אפי' בדיעבד, אלא דבאמת יש לומר דאדרבא מכאן ראיה להיסוד שכתבתי, דכבר תמהו על הרמב"ם שסותר משנתו, דגבי בכור פסק כרב חסדא דטומטום קדוש מספיקא ובכל הני דפריך בגמ' על רב חסדא מערכין ומשלמים ומטומאת נבלת עוף טהור ומתמורה וכו' עיי"ש, דבכל אלו תניא טומטום ואנדרוגינוס ומשני בגמ' דבכולהו סמי טומטום, והרמב"ם פסק בכל הני דטומטום ואנדרוגינוס שוין, וכבר האריך בזה הלח"מ בפ' ד' מהל' אישות וכתב שם דהרמב"ם מחלק בין בכור לכל הני, דכל הני איכא בהו קרא יתירא דהזכר ובבכור ליכא יתורא דקרא ולא סבר דדרשינן גם הזכרים ועוד תי' באופן אחר עי"ש כדי לאוקמי כל הנך ברייתות כפשטן דתני בהו טומטום, אכן לפימש"כ מיושב באופן יותר מרווח דהרמב"ם באמת הכריח שיטתו, למיתני בכל הנך ברייתות טומטום בהדי אנדרוגינוס, מדין יתום, דסובר דיתום לא נתמעט כלל בדיעבד כנ"ל והכריחו לזה משום דבשום דוכתא לא אשכחן במתני' ובברייתא דיתום פסול, רק בהך דרשא דספרא דתחת אמו פרט ליתום, ולכן בשביל זה סובר דהוא שנוייא דחיקא למיפק טומטום ולעייל יתום בכל הברייתות, ובעיקר הסברא לחלק בין בכור לאינך בדין הטומטום אף דהלח"מ ביאר כן ע"פ דרשות דהזכר אבל י"ל זה ג"כ בסברא דדוקא היכי שבא על ידי קדושת פה אמרינן דמיעטה התורה שיהי' זכר ודאי דאם אינו ודאי אצל המקדיש לא נתפסה קדושת פיו, ולכן בכל הני דמייתי בגמ' דמיירי בקדושת פה אמרינן דהזכר זכר ודאי למעוטי טומטום אף שהוא ספק בדין, אבל בבכור כיון דמאליו הוא קדוש וקמי שמיא גליא אם הוא זכר בזה לא נתמעט טומטום והוא קדוש מספק. ובזה יש לומר דבבכור ליכא לדידן קרא יתירא דדוקא קרא דהזכרים בפ' קדש לי כל בכור דכתיב וכל פטר שגר בהמה אשר יהיו לך הזכרים לד', שפיר איכא למילף לעיקר קדושת בכור, אבל הזכר דכתיב בפ' ראה הא כתוב שם הזכר תקדיש, וא"כ לא נוכל למילף מיעוט אלא לזה דמצוה להקדישו ונאמר דטומטום שאינו זכר ודאי אין מצוה להקדישו, אבל אין למעט דאינו קדוש מאליו מדין בכור, ומה דכתיב בפ' קדש לי כל בכור על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים, לא מייתי זה בגמ' משום די"ל דאה"נ דטומטום ודאי אינו זובח אפי' אי הוי ספיקא דמספק אינו קרב למזבח, ולכן סובר הרמב"ם דרב חסדא סבר דגבי בכור ליכא הזכר יתירא, ואף דבגמ' שם דף מ"א ע"ב אמר מעיקרא דאיכא הזכר הזכרים זהו רק דחוייא בעלמא למדחי פשיטותא דלר' ישמעאל פשיטא ליה דבכור הוא, אבל לרב חסדא ע"כ באמת מוכח מהברייתא דפשיטא ליה לר' ישמעאל דא"א לאוקמי הברייתא כרבנן בתראי כיון דבבכור ליכא לדידיה הזכר יתירא. ומדאיירינן בהך דינא דיתום שמביא הכ"מ ע"ז הסוגיא דחולין דף ל"ח נבאר הסוגיא שהיא חסרה ביאור והכי איתא שם, רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום, האי יתום היכי דמי אי דילידתיה אמיה והדר מתה לעולם תיחי ותיזל אלא דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאיצטריך קרא למעוטי אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה למה לי מכי יולד נפקא, ופירש"י אלא ש"מ דכל מילתא דבעי בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילה, ודברי הגמ' אינם מבוארים דמה שייך דין פירכוס בשחיטה בחולין לדין יתום שהוא פסול בקדשים. והנה הגאון מהריט"ל בס' מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד ביאר בזה ע"פ דברי רבינו ירוחם הובא ביו"ד סי' י"ז ס"א דבמה דאמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, חולקין בזה רש"י ותוס' דרש"י סובר דצריך פירכוס מעט אחר שחיטה ותוס' סוברים דסגי בפירכוס עם גמר שחיטה, וביאר לפי פירש"י דזהו דמוכיח רבא מיתום לפירכוס דסובר דמה דאסרה תורה יתום בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים היינו לומר דאכתי הוי כמו יוצא דופן וזה שגילתה תורה בדין יתום דאם אינה חיה אלא בצמצום עם הלידה הוי כמו מתה קודם גמר הלידה, ומזה מוכיח רבא מפירכוס דלדין שחיטה צריך נמי שתחיה מעט אחר השחיטה, והגאון בעל "אור גדול" בחדושיו למשניות דפוס "ראם" בבכורות פ"ט ביתרון האור הביא עיקר יסוד זה דיתום הוי בכלל יוצא דופן, מדברי הרדב"ז בחדושיו ללשונות הרמב"ם ליישב מה דהשמיט הרמב"ם כאן יתום, אמנם כשעיינתי בדברי הרדב"ז לא מצאתי כן אלא כתב דיתום שנולד לאחר מיתה ע"כ הוי יוצא דופן ולא הזכיר דברי הגמ' דחולין דע"כ מיירי בזפל"מ וזפל"ח ואולי כונתו כדברי הר"י קורקוס דבזה קיי"ל דא"א לצמצם ומ"מ בישוב ד' הגמ' הקשה ע"ז דעכ"פ מנ"ל לרבא להניח יסוד זה ולהוכיח על פרכוס אימא דדין יתום הוא דין מיוחד בקרבן ועיין מה שהאריך שם בזה, ועוד קשה לי דאפי' אי נימא דיתום הוא בכלל יוצא דופן אכתי מנלן למילף חולין מקדשים אימא דדוקא בקדשים גילתה תורה כן ולא בחולין. וביחוד לפי"מ שהוכחתי בדעת הרמב"ם דיתום אינו פסול בדיעבד א"כ א"א לומר דיתום הוי בכלל יוצא דופן. ונראה לבאר דברי הגמ' ע"פ שיטת התוס' דלא בעינן פירכוס אחר שחיטה דהנה רב חסדא דאמר פירכוס שאמרו באמצע שחיטה ורנב"י דאמר בתחלת שחיטה ע"כ נמי מודו שצריך שימשך החיות עד סוף השחיטה דוכי מתה עומד ושוחט אלא דסברי דכיון דמפרכסת למר בתחלת שחיטה ולמר באמצע שחיטה ימשך החיות עד אחר שחיטה, והנה פירכוס הוא קצת כח שעושה הבהמה או העוף איזו שהיא פעולה, ולענין זה הוי לידה מכח האם ג"כ כמו פרכוס וכדכתיב וכח אין ללדת ואם יצא הולד שלא בכח האם אפי' יצא דרך רחם הוי יוצא דופן, ולפי"ז הוכיח רבא שפיר דלא כהיסוד של רב חסדא ורנב"י דכשהבהמה מפרכסת בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה ע"כ חיה עד סוף השחיטה משום דהחיות נמשך קצת אחר הכח, א"כ כשהבהמה ילדה באופן דלא הוי יוצא דופן והיינו שהלידה היתה בכח האם א"כ ע"כ היא חיה קצת גם אחר הלידה וא"כ לא הוי יתום דלענין יתום הא לא צריך כח אלא חיות שתחי' האם ויהי' תחת אמו ולא דמי לשחוטה דא"א במציאות לחיות ולהיות אם וע"כ לא משכחת יתום אלא כשמתה האם ממש בצמצום עם גמר הלידה, וא"כ לרב חסדא ורנב"י כבר נפסק הכח רגע קודם דאם הי' לה כח עד הגמר בהכרח שהיא חיה אחר כן, וכיון שנפסק הכח רגע קודם הלידה א"כ הו"ל יוצא דופן, ולכן ע"כ מוכח מזה דאין לחלק כלל בין כח לחיות, ובעת שיש להבהמה כח יש לה חיות ובעת שאין לה כח אין לה חיות, וא"כ ע"כ צריך שיהי' הפרכוס בסוף שחיטה שנדע ג"כ שהיא חיה באותה שעה. ולבאור לשון הגמ' צ"ל דמה דאמר רבא אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה צריך להוסיף דלשון חיותא אינו חיות לבד אלא חיות גמור בכח שתוכל להוליד בכחה וקאי על מה שכבר הוכיח דאיירי בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וזהו מה דאמר אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה היינו לדין יתום ולצאת מגדר יוצא דופן בעינן חיותא והוא כח ממש שהולד יצא בכח האם ולא שיצא מעצמו, והיינו דאצטריך קרא למעוטי מדין יתום אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה והיינו דכשזה פירש למיתה כבר נפסק כח האם קודם המיתה, למה לי קרא דיתום מכי יולד נפקא והוי יוצא דופן ומיושב לשון הגמ' דלפי פירוש רש"י על מה דאמר אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה שפירש וקרא למעוטי מתה באמצע הלידה אתי, קשה דהא זה כבר הוכיח רבא דע"כ הוא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומה כפל עוד רבא דבריו ואמר אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה, אבל לפימש"כ מיושב דכאן מוכיח גם על יסוד זה שכבר הוכיח דע"כ יתום הוא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וע"ז הוסיף להוכיח דע"כ בעינן חיותא היינו כח עד המיתה דאם נימא דכבר כלה הכח רגע קודם, א"כ מכי יולד נפקא ומוכח דגמר הכח וגמר המיתה באין כאחד, ודבר זה אמרתי בימי חורפי להגאון בעל "אור גדול" זצ"ל בעצמו וקלסיה לפני חתנו ידידי הגאון מוהרא"ד שפירא הגאב"ד דקאוונא שליט"א. -מלואים והשמטות-מע"כ אהובי חביבי ח"א הגאון ר' אליעזר שך שליט"א ע"ד מה שכתב לי על מה שכתבתי בספרי הלכות איסורי מזבח פ"ג הל' י"א במה שדעת הרמב"ם דולדות קדשים שיצאו דרך דופן פסולים למזבח וכתבתי מקור לזה מתמורה דף י"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דתנא חדא נאכלת לזכרי כהונה בעזרה וכו' וכתבו התוס' דהא דנקט בן ד' חי דאילו בן ה' חי אינה ניתרת לר"מ בשחיטת אמו אכן הרמב"ם כתב ג"כ בן ד' ואף דלא קיי"ל כר"מ וגם בכלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו, ולכן כתבתי דדעת הרמב"ם דבכלו לו חדשיו ניתר לו בשחיטת אמו, ולכן כתבתי דדעת הרמב"ם דבכלו לו חדשיו הוי יוצא דופן ופסול לקרבן ולכן אינו נאכל, והקשה חביבי שהוא מפרש ברמב"ם פ"א מהל' מעה"ק הל' י"ט היתה מעוברת אע"פ שכלו חדשיו של עובר אפי' נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאבריה, הרי מפורש שהולד כשר אלא שממעטינן שאין צריך להעלות חלבו של העובר ולכאורה היא פירכא שאין עלי' תשובה. אכן אחר העיון נראה דבאמת בשיטת הרמב"ם שכתב בן ד' ואף דלהלכה אין נ"מ דע"כ הוא כמש"כ, אלא דהחילוק הוא בין הקדיש מעוברת למ"ד קדושה חלה על עוברין ובין לא הקדיש מעוברת אלא שהעובר נתקדש מדין ולדות קדשים, דאם הקדיש מעוברת ויש לקרבן דין קרבן בפ"ע ממילא לשיטת הרמב"ם דיש דין יוצא דופן גם למ"ד ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים גם עובר זה נפסל, אבל אם העובר לא נתקדש בעצמו רק ע"י דין ולדות קדשים א"כ אין לו דין קרבן בפ"ע לכן אין לו דין יוצא דופן כל זמן שלא נולד ורק אם נולד ויצא דרך דופן אז ודאי אסור להקריבו מדין יוצא דופן, ולכן בהא דהשוחט את החטאת כתב בן ד' חי משום דיש בכללן גם אם הקדיש העובר בפ"ע דאז אם כלו לו חדשיו יש לו דין קרבן בפ"ע וצריך לידה ואם לא נתקיים בו כי יולד פסול מדין יוצא דופן אבל בפ"א מהל' מעה"ק השמיענו הדין דחלב מוצא מכלל שליל דאין מקריבין חלב העובר אפילו לא הקדישו את העובר ואינו אלא מדין ולדות קדשים דאז אם שחטו את אמו ודאי העובר כשר. ובזה אפשר לבאר מה שהקשה על הראב"ד בתו"כ פ' אחרי דסובר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים אינו פסול יוצא דופן כיון דכבר נתקדש מקודם, והוכיח זה מהא דהשוחט חטאת מעוברת ונמצא בה ולד בן ד' דלמ"ד במעי אמן הם קדושים הרי הוא קרבן ונאכל לזכרי כהונה ולא מיפסל מטעם יוצא דופן וע"ז הקשה דא"כ במקדיש עובר דקדושה חלה על עוברין אף ביוצא אח"כ דרך דופן בדין שיהי' כשר ובגמ' שם בתמורה דף י"ח מפורש שהקדיש עובר ויצא דרך דופן שפסול להקרבה. ונראה דלפ"מ שבארתי אפשר לומר בדעת הראב"ד דסובר דגם למ"ד קדושה חלה על עוברין הוא מגדר דמהני הקדושה עכשיו בשביל שיהיו ראויין להקרבה כשיולד ובגדר אם הוכר עוברה מקודשת ולכן איברא דסובר הראב"ד דלמ"ד במעי אמן הן קדושים ליכא על זה קרא דכי יולד זה דוקא בהקדישה ולבסוף נתעברה משום שהוא חלק מהאם ובזה ליכא קרא דכי יולד דעל יוצא דופן אי אפשר לחול דין קדושת קרבן לכן לא מהני גם במקדיש עובר ואח"כ נעשה יוצא דופן.דודו אוהבו איסר זלמן מלצר בענין הנ"ל מש"כ לגאון אחד מה שהעירני הדר"ג על מה שכתבתי בספרי לחלק בין יוצא דופן ליתום דיוצא דופן הוא פסול בעצם וכתבתי דאפשר שיהי' חלש מטעם זה, ותמה דמנין לנו לומר בעצמנו טעמים ובקרא כתיב כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום, הנה באמת שלא על דברי הרמב"ם בניתי היסוד לחדש ולומר סברות על הכתוב ולבאר דבריו עפ"ז, שהרי כתבתי שכשנמנו במשנה איסורי מזבח בזבחים דף ע"א ובדף פ"ד ובתמורה דף פ"ח שנמנה יוצא דופן לא נמנה יתום וא"כ הרי מוכח ממתני' דיתום לא הוי פסול כמו יוצא דופן, וכתבתי שם דבר מתקבל ומובן בפשיטות דיש חילוק בין המעוט דכי יולד פרט ליוצא דופן ובין תחת אמו פרט ליתום, דכי יולד כתוב בעיקר הגדרת הבהמה הכשרה לקרבן וע"ז אמרו שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן שכולם הם חסרונות בעצם הבהמה הראויה לקרבן, אבל יתום נתמעט מקרא דוהי' שבעת ימים תחת אמו וזה אינו דין במהות הבהמה וכמש"כ דעי"ז שאמו מתה אין שינוי בהבהמה אלא שמצות התורה הוא, והי' אפשר שגם מחוסר זמן לא יהי' פסול בדיעבד אלא שגילתה תורה ומיום השמיני והלאה ירצה ומבואר שמקודם לא ירצה, אלא שהוצרכתי להוסיף דיוצא דופן אפשר שיהי' חסרון וחולשה קצת בעיקר הבהמה, אבל אין זה מוכרח לפי דברי לומר הטעם, אלא שעכ"פ יוצא דופן נתמעט בסדר מהות הבהמה הכשרה לקרבן ויתום נתמעט מדין והי' שבעת ימים שצריך שיהיה רגע אחר הלדה עם אמו. אלא דבעיקר מה שכתבתי שהוא קצת חסרון בטבע בעצם הבהמה שהוא קצת זר אבל באמת הוא גמ' מפורשת בביצה דף ז' דביצים שנמצאו במעי תרנגולת אינם מגדלים אפרוחים, ובירושלמי ריש ביצה אינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ ומוכח דאפילו שהו כל הזמן הראוי דהא סתמא קתני שמותר לאוכלם בחלב אם לא היו מעורות בגידין, וזה אין לחלק בין יוצא דופן לנשחטה התרנגולת דמאי נ"מ דנשחטה התרנגולת הוי נמי כמו קרעו הבטן, דתיכף משנשחטה נעשית הביצה כמו שיצאה, וכמש"כ הרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה הובא בחידושי הרמב"ן הנדפסים בלקוטים למס' יומא וז"ל, ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים וכו' והיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולא בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו ומ"מ נקרא טעם אכילתה בפנים ואינה מגדלת אפרוחים.

3 ציון לנפש חיה על חולין פתח ↗

ועוד נ"ל דנקט שמואל ולא בחלב טמאה ולא נקט ולא בחלב חיה משום דבאמת יש לדקדק על דינו של הרמב"ם שכתב דוקא בחלב בהמה דהרי כשם שדרשינן גדי להוציא את הטמאה ואפ"ה איצטריך בחלב אמו להוציא חלב טמאה הכי נמי לר"ע דדריש גדי להוציא חיה גדי להוציא טמאה כי היכי דבעי בגדי תרתי חדא למעוטי טמאה וחדא למעוטי חיה הכי נמי איצטריך בחלב תרתי לימודים למעוטי חלב טמאה וחלב חיה וכיון דלא מייתר רק חד בחלב אמו דהרי ג' בחלב אמו כתיבי ותרתי בעינן למעוטי חלב זכר וחלב שחוטה ולא אייתר רק חד מנ"ל למעוטי חלב טמאה וחלב חיה דלמא רק למעוטי טמאה לחוד ולכך לא הזכיר שמואל רק ולא בחלב טמאה. ובני הרבני מוהר"ר יעקבקא השיב לי ע"פ פירוש רש"י בד"ה בחלב אמו משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וכו' הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וכו' ומעתה אמר בני הנ"ל דלר"ע כיון דמתרי גדי אימעטו חיה וטמאה שוב מחד בחלב אמו אימעוטי חלב טמאה וחלב חיה דהא אמו כתיב דהיינו מינו והנה אח"כ נרחיב הדבר בסברא הנ"ל. ואמנם כעת אני אומר אף אם דברי בני נכונים מ"מ הוה ליה לשמואל לאחוז בלישנא בחלב אמו ולא בחלב חי' שהוא רבותא טפי. ומעתה אני אומר שהרמב"ם לשיטתו והטור לשיטתו דהנה הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים הלכה ז' והלכה ח' פסק שאין העושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה לוקה מן התורה אלא במין א' טמא ומין א' טהור אבל אם שניהם טהורים או שניהם טמאים הוא רק מדרבנן ונחלק עליו הטור ביו"ד סימן רצ"ז דכל שני מינין אפילו שניהם טהורים הוא מן התורה במלאכה כמו בהרבעה. ומעתה לדעת הרמב"ם איכא למימר דמודה שמואל דגם חלב חיה אימעט מחלב אמו וכסברת בני ושמואל נקט ולא בחלב טמאה שאז ממילא ידעינן למעט חלב חיה מק"ו ומה טמאה שנאסרה עמו בגדי בחרישה מן התורה לא נאסר חלבה חיה טהורה שלא נאסרה עמו בחרישה ק"ו שלא נאסר חלבה. ועוד שמהי תיתי לרבויי חלב חיה אי מאמו בק"ו שלא נאסרה בהרבעה מעיקרא דדינא פירכא שכן נאסרה בשחיטה ואי מפרה ורחל ליכא שום ק"ו ואי ביוכיח ותחלת הדין מאמו ואח"כ פרה ורחל יוכיח א"כ הוה חדא מתרתי ואז אפילו לא הדר דינא פרכינן כל דהו כדלקמן דף קטז ריש עמוד א' ע"ש וא"כ גם כאן פרכינן מה להנהו שכן מין בהמה כמותו אבל אי הוה נקט שמואל בחלב אמו ולא בחלב חיה הוה אמינא דוקא חיה אימעט אבל חלב טמאה אתיא בק"ו מפרה ורחל שאינן אסורים עמו בחרישה אסורים בחלב ק"ו לטמאה שנאסרה עמו בחרישה וליכא למפרך מידי לכך איצטריך שמואל לומר ולא בחלב טמאה אבל לעולם דגם חלב חיה אימעוט. אבל הטור לשיטתו דגם פרה ורחל אסורים עם הגדי בחרישה דכל שני מינין אפילו טהורים אסורים בחרישה וכמו כן חיה עם בהמה אפילו שניהם טהורים ונסתר כל הנ"ל וא"כ קשה למה אמר שמואל ולא בחלב טמאה ולא אמר רבותא יותר ולא בחלב חיה אלא ודאי שבאמת לא אימעט מחלב אמו רק חדא אבל שמגדי אימעוטי תרתי היינו מתרתי גדי וכיון דלא מפשטא דגדי אימעטו רק מייתורי שוב מחלב אמו לא ממעטינן רק המסתבר יותר דהיינו טמאה אבל חלב חיה לא אימעט. זהו הנלע"ד בדעת הטור. ובגוף סברת בני הרבני שאמר דמחד בחלב אמו אימעטו תרוייהו אומר אני שיש כאן מקום לדין דלא אתיין תרוייהו מחד בחלב אמו דטמאה ודאי אינה אמו דגדי אבל חיה משכחת לה אמו דגדי דלעולם אינו מתעבר טמא מן הטהור כדאמרינן בבכורות דף ז ע"א משא"כ חיה ובהמה מתעברים זה מזה לר"א ומחלוקתו וסוגייא דכולי ש"ס כר"א ומחלוקתו ועיין שם בבכורות ומעתה למ"ד חוששין לזרע האב עז שבא על הצביה הולד הוא מין גדי מצד אביו ואמו היא חיה גמורה ומשכחת בגדי ממש חלב אמו חלב חיה משא"כ בטמאה וטהורה לא משכחת בגדי טהור חלב אמו טמאה שהרי אין הטמא מתעבר מן הטהור ועוד כל היוצא מן הטמא טמא ואין איסור בב"ח נוהג בטמאה וא"כ לא נפקא תרווייהו מחדא בחלב אמו ומעתה מסתבר כדעת הטור דבשר בהמה בחלב חיה אסור מן התורה:

1 ולא בחלב זכר - שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים:

2 ולא בחלב שחוטה - דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה:

3 בחלב אמו - משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור:

« רש"י על חולין קי״ג ע״ב:ו׳ רש"י על חולין קי״ג ע״ב:ח׳ »