רש"י על חולין ק״ז ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ק״ז ע״ב:ג׳ רש"י על חולין ק״ז ע״ב:ה׳ »

4 אִיבַּעְיָא לְהוּ: אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּרַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא, בְּלַם לֵיהּ אוּמְצָא וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּרַב הַמְנוּנָא אַתְּ, לָא סָפֵינָא לָךְ.

פירוש רש"י על חולין ק״ז ב:ד׳

4 אוכל מחמת מאכיל - אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך:

5 בלם ליה אומצא - חתך לו חתיכת בשר:

6 בלם - במ"ם סתומה כמו תהלים לב עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו לבלום של סוס ולי נראה בלם ליה אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו בכורות דף מ: פיו בלום גבי מומין של בכור שפיו סגור שאין יכול לפותחו אלא מעט ורגליו מבולמות:

7 אי לאו דרב המנונא את - אדם חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוינא ספינא לך בלא נטילה:

« רש"י על חולין ק״ז ע״ב:ג׳ רש"י על חולין ק״ז ע״ב:ה׳ »