רש"י על משנה אבות ג׳

1 מאין ולאן ולפני מי. כולהו דרשו רבותינו ממקרא זה וזכור את בוראך זה הקב״ה. שתתן דין וחשבון לפניו. וקרי ביה בארך שתזכור מקורך מאין באת. מטפה סרוחה של שכבת זרע. וקרי ביה בורך שתזכור את קברך שאתה הולך שם למקום עפר רמה ותולעה:

2 סגן. שני כלומר שהוא שני לכ״ג:

3 בשלומה של מלכות. כמו שנא' ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה אפי' באומות העולם שכן מצינו שהיו נודרין נדרים ונדבות בשבילם וכמו שמצינו בשבעים פרים שהיו ישראל מביאים בחג על שבעים אומות:

4 חיים בלעו. כל אחד ואחד את חבירו:

5 איש אל רעהו. הרי כאן שנים:

6 בסוף משנת ר' חלפתא מצאתי כתוב בפי' רש״י וז״ל לא מצינו במשנה כתוב וידום אבל אנחנו רגילים לומר וידום כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו שכר על אותו העסק. נטל כלומר יטול ואמרי לה נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון ומתרגמינן ותטיל עכ״ל:

7 ולא אמרו עליו ד״ת. ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:

8 מזבחי מתים. זו עבודת כוכבים שנא' ויצמדו ישראל לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

9 קיא צואה. דבר מאוס הוא:

10 בלי מקום. בלי שמזכירין שמו של מקום שם:

11 וידבר אלי. מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן שלפני ה' וי״א מראשו של פסוק שנאמר והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אמות אלא אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ויש אומרים מקרא משנה גמרא שצריך לדבר בהם על השולחן ואז נקרא שולחן אשר לפני ה':

12 הנעור בלילה. ומחשב בלבו דברי הבאי:

13 לבטלה. להבטל מדברי תורה:

14 חלפתא. שם חכם הוא:

15 בעדת אל. ואין עדה פחותה מעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת וזה הפסוק נאמר במרגלים שהיו י״ב יצאו יהושע וכלב ונשארו עשרה:

16 ומנין שאפילו חמשה שנאמר. בקרב אלהים ישפוט:

17 ואגודתו על ארץ יסדה. ואין אגודה אלא בג' שכן מצינו בג' מינים שבלולב שהיו נאגדין כא' ועוד תנן פרה פי״א מ״ט עי״ש שלשון רש״י צ״ע ולקחתם אגודת אזוב ג' קלחים וד' גרדומין. וי״א בקרב אלהים ישפוט כנגד ג' דיינים וב' בעלי דינים הרי ה'. נ״א מנין שאפילו חמשה שנאמר ואגודתו וגו' אצבעות ידיו של אדם ה' וכשיאגוד ידו איכא אגד של ה' וברישיה דקרא כתיב הבונה בשמים מעלותיו הקב״ה בנה בשמים מעלותיו והשרה שם שכינתו ואגודתו כשיש למנות אגודה שהיא שלו דהיינו ה' בני אדם שעוסקים בתורתו על ארץ יסדה ותקנה להשרותה בין אלה הה':

18 בקרב אלהים. דיינין דסתם דיינין ג':

19 ישפוט. המקום עמהם שמסכים עמהם בדברי המשפט וכן כתיב אלהים נצב וגו' כלומר בקרב דיינין שאינם אלא שלשה נמי הוא שופט:

20 אשר אזכיר. כלומר שאתן דעת בלבך להזכיר את שמי אבוא שם אליך דהיינו יחיד ע״כ אזכיר את שמי משמע אלמד לאחרים שיהיו מזכירין את שמי:

21 ברתותא. שם מקום הוא:

22 וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל. על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבית המקדש אמר דוד לפסוק זה. נ״א תן לו משלו משל עצמו שתעשה צדקה והתנדב מנכסיך לשמים:

23 שאתה ושלך שלו. והדין עליך לתת לו משל עצמו:

24 כי ממך הכל וגו'. כי כל מה שהיה להם ממך הוא ומעתה שקבלו מידך שנתת להם מברכתך חזרו ונתנו לך לצורך ביתך כמו ונתנו את בנותינו לכם:

25 מה נאה ניר זה. שדה שנתחרשה:

26 המהלך בדרך ושונה ול״ג יחידי:

27 הרי זה מתחייב בנפשו. כלומר מסתכן בנפשו כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו וכיון שפוסק על דברים בטלים ניתנה לו רשות:

28 הכא ל״ג מעלה עליו הכתוב דהא לא כתיב קרא:

29 תקפה. ששכחה בעל כרחו מפני שחמורה עליו:

30 כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שמתרחק מן האיסור ומן החטא. נ״א שיראת חטאו קודמת כו' שבכל מעשיו ובכל עניניו מקדמת יראת חטא ובאה לפניו שנזכר הוא עליה בכל אשר הוא עושה:

31 חכמתו מתקיימת. מעשיו מתקיימים בידו ומצליח בכל אשר יפנה דכיון דיראת שמים עומדת בעיניו כל שעה אינו נכשל במעשיו והוא נזכר ביראת חטאו:

32 אין חכמתו עולה בידו שאין בו ממש ובטלה היא דע״כ חכמה ודעת בעינן יראת ה' היא אוצרו כדכתיב קרא ואם אין יראת השם אין חכמה:

33 שחכמתו מרובה ממעשיו. שלמד הרבה ולא מקיים טוב לו שלא למד. נ״א שמעשיו מרובין וכו' שמרבה בצדקה ובעסק מצות יותר ממה שלמד תורתו מתקיימת. וכל הלומד ואינו מקיים דומה לאשה שיולדת וקוברת ולאדם שזורע ואינו קוצר:

34 כל שרוח הבריות. כלומר כל מי שהוא אהוב למטה נ״א לבריות בידוע שהוא אהוב למעלה נ״א למקום:

35 שינה של שחרית. שהולך וישן עד שיעבור זמן ק״ש. נ״א עריבה לו לאדם ונמשך בה ומבטלתו מן התורה:

36 ויין של צהרים. שמביאתו לידי שכרות:

37 ושיחת הילדים. בחורים שעוסקים בדברי ליצנות ובני אדם רודפין אחריהם:

38 וישיבת בתי כנסיות. שמתכנסים ועוסקים בדברים בטלים ונמשכים שם בני אדם:

39 האי קרא קא דריש כי דבר ה' בזה זה אפיקורס ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת בעוה״ז ובעוה״ב מכאן אמר ר״א המודעי המחלל את הקדשים שאינו משמרן. כהלכה ומחללן מקדושתן:

40 והמבזה וכו'. חילל חולו של מועד בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשומרם כל אלה נפקי מכי דבר ה' בזה שנוהג בהם מנהג בזיון:

41 והמפר וכו' שאינו רוצה לימול את בריתו הפר:

42 והמגלה פנים בתורה וכו'. דהיינו אפיקורוס כמנשה שהיה דורש אגדות של דופי למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פילגש זהו כי דבר ה' בזה:

43 המלבין פני חבירו וכו'. לא כתיב התם במלתיה דרא״ה בחלק ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא:

44 המלבין. דאזיל סומקא ואתי חיורא:

45 אע"פ שיש בידו וכו'. כך כתוב במשנה:

46 אין לו חלק לעולם הבא. כדדרשינן מקרא הכרת תכרת וגו':

47 הוי קל לראש. בתחלה בעוד שאתה בחור הוי קל כנגד בוראך לעשות רצונו וגם בזקנותך תהא נוח לו:

48 תשחורת. לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל ושנינו באגדה בן תשחורת היה לו לר״ע וי״א קל לראש לראשי העיר ושופטיה שלא תתגאה כנגדם אלא תעבדם ותקבל פניהם:

49 ונוח לתשחורת. זה גזבר העיר והוא לשון תלמוד כמו ממטי לי' לחמריה לשחוור ודוגמתו בתורה לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן שחרית הדבק לשחוור וישתחוו לך. נ״א תשחורת לשון עבודת השר אם נטלו בהמתך לאנגריא של שר וכיוצא הוי נוח לעשות רצונם פן יקחוהו בע״כ:

50 והוי מקבל וכו'. עם כל אדם יהיו דבריך נעימים. למה רחל מבכה על בניה מדרש אגדה על דרך הנסתר כו' שהלכו האבות ואמהות לפייס את הקב״ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמרה רבש״ע רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך והלא אני הכנסתי צרתי בביתי שכל עבודה שעבד יעקב בבית אבא לא עבד אלא בשבילי כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי לא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימנים אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא יש שכר לפעולתך ע״כ:

51 מרגילין. ממשיכים את האדם לידי עבירה:

52 מסורת הגדולה סייג לתורה שע״י המסורת ידעינן בירור המקראות והלכותיו:

53 סייג לעושר. שנא' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר:

54 סייג. גדר וחיזוק:

55 נדרים סייג לפרישות. בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא יהא מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך ובענין זה כופה את יצרו:

56 סייג לחכמה וכו'. דכתיב גם אויל מחריש וגו' ואמרי' יפה שתיקה לחכמים כל שכן לטפשים:

57 חביב אדם שנברא בצלם. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. נ״א חבה יתירה נודעת לו כלומר חבה יתירה חבבו שבראו בצלם עצמו שנאמר וכו' וכל המפטפט ודורשו לצד אחר כי בצלם וכו' נזרקה בו אפיקורסות:

58 פירוש כלי חמדה התורה כלי גדול וחשוב הוא שבו נברא העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו וכו' שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנא' ה' קנני ראשית דרכו וגו':

59 הכל צפוי. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים צפוי וגלוי לפני הקב״ה:

60 והרשות נתונה. בידו של אדם לעשות שנא' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ואת המות ואת הרע וכתיב ובחרת בחיים:

61 ובטוב העולם נדון. במדת רחמים:

62 והכל לפי רוב המעשה. לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון אם רוב זכיות זכאי ואם רוב עונות חייב. נ״א אין הקדוש ב״ה הולך אחר רוב מעשיהם של אדם שהן מוסיפין וחוטאים בכל יום אלא לטובה הוא דן את העולם שלא להחריבו ומכל מקום מעשיהן גנוזים ליום הדין:

63 הכל נתון בערבון. שהכל ערבים זה לזה כדאמרי' במס' סוטה דף לז. נ״א על כל מעשה יש לו ערב להקב״ה דנשמתו של אדם ערב בכל אבריה זכו זכתה היא לא זכו לא זכתה היא ונדונת:

64 ומצודה פרוסה על החיים. המות שאינו יכול להשמט מיום המיתה ומיום הדין:

65 החנות פתוחה. שכל מי שירצה לשתות יין יכנס לשם כך האדם אם יבא ליטמא פותחין לו:

66 והחנוני מקיף. יין בהקפה באמנה לבני אדם כך הקב״ה ארך אפים לרשעים:

67 והפנקס פתוח. כל שעה לפני החנוני:

68 והיד כותבת. באותו פנקס החשבון של כל או״א על כל פרוטה ופרוטה כמה חייב לו מיינו כך כותבין למעלה בספר הזכרונות על כל חטא וחטא שאדם עושה למטה:

69 והגבאים של החנוני הולכין ומחזירין תמיד אחרי בעלי חובות של חנוני לגבות מכל או״א מעותיו בין מדעתו וכו':

70 נ״א והחנות פתוחה. העולם הזה לפני האדם:

71 והחנוני מקיף. אדון העולם צופה ומביט וכותב בפנקסו:

72 הפנקס. לוח מחופה בשעוה וכותבין בו:

73 והגבאין. אלו שלוחי מקום:

74 נ״א והגבאין מחזירין בכל יום. לביתו שהחנוני בא וגובה חובו בין מדעתו בין שלא מדעתו כך מן השמים כותבין עליו וגובין ממנו לבסוף:

75 ויש להם על מה שיסמוכו. שגובין בדין. נ״א ויש להם לגבאים על מה שיסמוכו שהרי סומכין על החנוני שהזקיקן לכך:

76 והדין דין אמת. בדין הוא לגבות מעותיו של יינות ששתו:

77 והכל מתוקן ליום הדין. נ״א ואעפ״כ הכל מתוקן לסעודה אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעוה״ב לכירה הגדולה:

78 אם אין תורה אין דרך ארץ. כמ״ש לעיל יפה תלמוד תורה עם ד״א:

79 דעת גדול מבינה לפי שאם שואלין לו לאדם דבר והוא אומר כן הוא ומראה ונותן טעם לדבריו הוא דעת כאדם הזה שהוא מראה סלע לשולחני ואומר לו טוב או רע ומוציא לו אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו. בינה שיודע להבין אבל אינו מראה טעם:

80 אם אין קמח אין תורה. לפי שיש בקמח חמשה מינים שנמשלו לחמשה חומשי תורה. שאם אין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:

81 כל שחכמתו מרובה ממעשיו. שלומד הרבה ואינו מקיים:

82 שרשיו. אלו מעשיו כדאמרינן לעיל ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:

83 והיה כערער וגו'. לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקין ידו:

84 והיה כערער וגו'. כאילן יחיד במדבר:

85 ושכן חררים במדבר. כמו ערירים דמתרגמינן בלא ולד:

86 ארץ מלחה. כארעא דסדום לא איתותב שכל קרקע שזרקו עלי' מלח אינה מיושבת לעולם בזרעים:

87 ערער. לשון חרבה:

88 והיה כעץ וגו'. לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר גו':

89 ועל יובל. נהרי מים כמו כערבים על יבלי מים ישלח מתפשט:

90 ולא יראה. לא יראהו ולא יזיקהו לאותו אילן שלא ייבש מפני החום והשרב בעבור המים שתחתיו:

91 לא ידאג. ולא יתיירא אילן זה מן הבצורת שפירותיו לא יכלו לעולם מרוב לחלוחית שבו:

92 לא ידאג ידואיי״ר בלע׳׳ז כמו ויאמר צדקיה אל ירמיהו אני דואג את היהודים אשר נפלו וגו' כי מדאגה מדבר. נ"א ועוקרתו והופכתו כתיב במשנה והיה כערער אינו כתוב במשנה ולא כתיב ביה נמי והיה כעץ שתול על פלגי מים:

93 הלכות קינין והלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזיר לפתחה. נ"א נדה שאבדה פתחה ואמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה או בימי זיבה פתחה י"ז יום שאינה חוזרת לפתחה עד י"ז יום כדמפורש בערכין דף ח א:

94 הן הן גופי תורה. כלומר אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהן כי חמורות הן יותר מדאי ותמצא בהם עומק גדול:

95 תקופות. ענין הילוך המזלות. נ"א ענין גדול הלוך חמה והפוך שלה ברבוע:

96 גמטריאות. חשבון האותיות ונוטריקון. אין מקבלים עליהם שכר כשאר הלכות לפי שאינם אלא פרפראות כלומר ענייני החכמה כמו פטר את הפרפרת שלאחר המזון. נ"א פרפראות דהיינו מידי דגריר לבא שמביאין לפני הסעודה שום דבר שממשיך לבו של אדם לאכילה וכן העוסק בהלוך תקופות שברקיע ולדרוש תיבות שבתורה בגימטריא הן הן ממשיכין אותו לחכמה שיש בהן חכמה גדולה: