רש"י על עבודה זרה ס״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על עבודה זרה ס״ח ע״ב:ט״ז רש"י על עבודה זרה ע׳ ע״א:א׳ »

1 נְפַל לְגוֹ חַלָּא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב הִילֵּל לְרַב אָשֵׁי: הֲוָה עוֹבָדָא בֵּי רַב כָּהֲנָא, וַאֲסַר רַב כָּהֲנָא. אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא אִימַּרְטוּטֵי אִימַּרְטַט.

2 רָבִינָא סְבַר לְשַׁעוֹרֵי בִּמְאָה וְחַד, אָמַר: לָא גָּרַע מִתְּרוּמָה, דִּתְנַן: תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא בַּר גִּיזָּא לְרָבִינָא: דִּלְמָא כְּתַבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה בִּקְדֵירָה דָּמֵי, דְּלָא בָּטֵיל טַעְמַיְיהוּ!

3 רַב אַחַאי שַׁיעַר בְּחַלָּא בְּחַמְשִׁין, רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁיעַר בְּשִׁיכְרָא בְּשִׁיתִּין.

4 וְהִלְכְתָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּשִׁיתִּין, וְכֵן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

5 מַתְנִי׳ נׇכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר — מוּתָּר. אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.

6 הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, וְהָלַךְ לוֹ בְּקָפֶנְדַּרְיָא, נִכְנַס לִמְדִינָה וְרָחַץ — מוּתָּר.

7 אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג — כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם, וְיִסְתּוֹם, וְיִגּוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית, וְיִגּוֹף, וְתִיגּוֹב.

8 הַמַּנִּיחַ נׇכְרִי בַּחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁיֹּצֵא וְנִכְנָס — מוּתָּר, וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג — כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.

9 הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן, וְהִנִּיחַ לְגִינִין עַל הַשּׁוּלְחָן וְלָגִין עַל הַדּוּלְבְּקִי, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא — מַה שֶּׁעַל הַשּׁוּלְחָן אָסוּר, שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי מוּתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ: הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה — אַף שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי אָסוּר. חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.

10 גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי ״בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר״? כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת, אֲפִילּוּ הִפְלִיג מֵהֶן יוֹתֵר מִמִּיל — טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת, וְאִם אָמַר לָהֶן: ״לְכוּ וַאֲנִי בָּא אַחֲרֵיכֶם״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלְּמָה עֵינוֹ מֵהֶם — טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת.

11 מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַב יִצְחָק: רֵישָׁא בִּמְטַהֵר חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו לְכָךְ.

12 אִי הָכִי, סֵיפָא נָמֵי? אֵין עַם הָאָרֶץ מַקְפִּיד עַל מַגַּע חֲבֵירוֹ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי נֵימָא הָכִי!

13 אָמַר רָבָא:

14 בְּבָא לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. אִי הָכִי, סֵיפָא נָמֵי? כֵּיוָן דְּאָמַר לָהֶם ״לְכוּ וַאֲנִי בָּא אַחֲרֵיכֶם״, סָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ.

15 הַמַּנִּיחַ נׇכְרִי בַּחֲנוּתוֹ כּוּ׳. הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה כּוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא נׇכְרִי — דְּסָבַר: דִּלְמָא אָתֵי וְחָזֵי לֵיהּ, אֲבָל בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה — אֵימָא דְּמַפְלֵיג לַהּ לִסְפִינְתֵּיהּ וְעָבֵיד מַאי דְּבָעֵי.

16 וְאִי תְּנָא בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, מִשּׁוּם דְּסָבַר: דִּלְמָא אָתֵי בְּאוֹרְחָא אַחֲרִיתִי וְקָאֵי אַגּוּדָּא וְחָזֵי לִי, אֲבָל נׇכְרִי בַּחֲנוּתוֹ אֵימָא: אָחֵיד לֵהּ לְבָבָא וְעָבֵיד כֹּל דְּבָעֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

17 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל סִיד, אֲבָל בְּשֶׁל טִיט — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְיִגּוֹב.

18 מֵיתִיבִי: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: וַהֲלֹא סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְּמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה.

19 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּשֶׁל טִיט מַחְלוֹקֶת, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְּמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁל סִיד מַחְלוֹקֶת, בִּשְׁלָמָא לְמַטָּה יְדִיעַ, אֶלָּא לְמַעְלָה הָא לָא יְדִיעַ.

20 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הוּא דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִי בְּשֶׁל טִיט קָאָמְרִיתוּ — סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְּמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה, וְאִי בְּשֶׁל סִיד קָאָמְרִיתוּ — נְהִי דִּלְמַעְלָה לָא יְדִיעַ, לְמַטָּה מִיהָא יְדִיעַ. וְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּמִלְּמַעְלָה לָא יְדִיעַ, לָא מַסִּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּאָפֵיךְ וַחֲזֵי לֵיהּ. אִי נָמֵי, זִימְנִין דְּחָלֵים.

21 אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וּתְנַן סְתָמָא כְּוָותֵיהּ.

22 דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל עַל הַשּׁוּלְחָן עִמּוֹ, וְהִנִּיחַ לָגִין עַל הַשּׁוּלְחָן, לָגִין עַל הַדּוּלְבְּקִי וְהִנִּיחַ וְיָצָא — מָה שֶׁעַל הַשּׁוּלְחָן אָסוּר, מָה שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי מוּתָּר, וְאִם אָמַר לוֹ: הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה — אַף שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי אָסוּר. חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.

23 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָתָנֵי לַהּ? קָא מַשְׁמַע לַן.

24 וְכִי מֵאַחַר דְּקַיְימָא לַן כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּלָא חָיֵישׁ לְשִׁתּוּמָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּלָא חָיֵישׁ לְזִיּוּפָא, הָאִידָּנָא מַאי טַעְמָא לָא מוֹתְבִינַן חַמְרָא בְּיַד גּוֹיִם? מִשּׁוּם שַׁיְיכָּא.

25 אָמַר רָבָא: זוֹנָה גּוֹיָה, וְיִשְׂרָאֵל מְסוּבִּין אֶצְלָהּ — חַמְרָא שְׁרֵי, נְהִי דְּתָקֵיף לְהוּ יִצְרָא דַעֲבֵירָה,

פירוש רש"י על עבודה זרה ס״ט

1 נפל לגו חלא מאי - מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם:

2 אימרטוטי אימרטט - לחתיכות דקות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ:

3 בחמשין - כיון דחומץ טעמו קשה לא בעי שתין לבטוליה דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא:

4 ה"ג וכן כל איסור שבתורה - בששים. וכן הלכה רווחת בישראל דמין בשאינו מינו בששים חוץ מחמץ אבל מין במינו מוקמינן בפסחים דף ל. הלכתא במשהו כרב וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ובחמץ גזירה שאינו מינו אטו מינו:

5 מתני' אם היה בחזקת המשתמר - מפרש בגמרא שאע"פ שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת עובד כוכבים כל שעתא השתא אתי:

6 ואם הודיעו שמפליג - שמתרחק וחביות סתומות היו:

7 שיעורו בכדי שישתום ויסתום ויגוב - אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור:

8 רשב"ג אומר - אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא"א לנוטלה שלא תשבר כולה:

9 ויגוף - ויעשה מגופה אחרת חדשה:

10 ותיגוב - ותיבש אבל לשתימת חור לא חששו משום דמינכרא. ושתום לשון שתום העין במדבר כ״ד:ג׳ עין פתוחה דשפיר חזי:

11 המניח יינו בקרון או בספינה - עם העובד כוכבים:

12 והלך - ישראל בקפנדריא דרך קצרה:

13 ונכנס למדינה ורחץ - במרחץ מותר כיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מרתת ולא נגע:

14 דולבקי - משנויי"ר:

15 מה שעל השולחן אסור - דמימר אמר עובד כוכבים זה ישראל זה זמנני לאכול ולשתות ונגע:

16 שעל הדולבקי מותר - דאין מוכן לסעודה זו:

17 ואם אמר לו הוי מוזג ושותה - הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת סמכא דעתיה ונגע בכוליה:

18 חביות פתוחות - שבבית אסורות:

19 סתומות מותרות - עד שישהא שיפתח ויגוף ויגוב וסתמא כרבן שמעון מדלא קתני שישתום:

20 גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא - הא קא חזו להו דנגע דקתני טעונין טהרות והני לאו חביות נינהו שיהו סתומות:

21 במטהר חמריו - שהטבילן ומגען טהור:

22 על מגע חבירו - הפוגע בו בדרך ולא נטהר לכך:

23 רישא נמי - כיון שהפליג איכא למיחש הכי:

24 בבא להו דרך עקלתון - כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי:

25 דאי תנא עובד כוכבים - עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין:

26 ועביד מאי דבעי - ואפי' לא הודיעו שהפליג ליתסר:

27 מחלוקת בשל סיד - במגופה של סיד שהיא לבנה הוא דחיישי רבנן לשתומא דכיון דלבן הוא לא מינכר בין חדש לישן:

28 אבל של טיט - שהוא שחור בתחלתו ואע"פ שהוא נגוב אינו מלבין עד יום או יומים דברי הכל לא חיישינן לשתומא דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב:

29 והלא שתומו ניכר - אם היה נוקב חור הרי הוא ניכר:

30 בין מלמעלה - שזה חדש והמגופה ישנה:

31 בין מלמטה - כשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו אבל למטה לא יכול למרח וניכר:

32 אלא אי אמרת בשל סיד - קאמרי רבנן הא לא ידיע שתומו מלמעלה והיכי קתני בין מלמעלה בין מלמטה:

33 דחלים - מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה. חלים סלדי"ר בלע"ז:

34 פשיטא - דתנא סתם לן כוותיה ורבא מתני' אתא לאשמועינן:

35 מהו דתימא - הא בבא דהיה אוכל עמו על השולחן סיפא דמילתיה דרבן שמעון והוא קתני לה והכי קתני מתני' רבן שמעון אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב היה אוכל עמו כו' ולא סתמא היא קמ"ל רבא דסתמא היא:

36 והשתא דקבעינן הלכתא כרבן שמעון דלא חייש לשתומא - לנקיבת חור שהוא בלא טורח משום דמינכר ולפתיחת חבית כולה נמי דחייש לה רבן שמעון לא קיימא לן כוותיה דהאי זיופא דטירחא הוא ואנן קבעינן באין מעמידין לעיל עבודה זרה דף לא. הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים:

37 משום שייכא - נקב דק מאד שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת ויטעום מן היין:

« רש"י על עבודה זרה ס״ח ע״ב:ט״ז רש"י על עבודה זרה ע׳ ע״א:א׳ »