רשב״א על שבועות ז׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור שבועות ז׳
1 עוֹלֶה וְיוֹרֵד נַיְתֵי – מִידֵּי דְּהָוֵה אַשְּׁמִיעַת קוֹל וְאַבִּיטּוּי שְׂפָתַיִם!
2 אָמַר קְרָא: ״בָּהּ״; ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי תְּרוּמָה.
3 אֵימָא: ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ; דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּקׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן קָבוּעַ!
4 קָרֵי רָבָא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי: דּוֹלֶה מַיִם מִבּוֹרוֹת עֲמוּקִּים.
5 דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי ״חַיָּה״; ״בְּהֵמָה״ לָמָּה נֶאֶמְרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, אַף כָּאן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ.
6 אַשְׁכְּחַן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, טוּמְאַת מִקְדָּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – אִיתַּקַּשׁ מִקְדָּשׁ לְקוֹדֶשׁ.
7 אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי – דְּאָמַר מָר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – לְרַבּוֹת אֶת הַתְּרוּמָה!
8 הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהּ״. אֵימָא ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ! מִסְתַּבְּרָא מִקְדָּשׁ לָא מְמַעֲטִינַן, שֶׁכֵּן בְּכָרֵת כְּמוֹתָהּ.
9 אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֲטִינַן – שֶׁכֵּן אֲכִילָה כְּמוֹתָהּ!
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא,
11 הֱוֵי אוֹמֵר: טוּמְאַת קוֹדֶשׁ. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ.
12 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ! דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לִדְבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין.
13 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דְּבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת מִשּׁוּם טוּמְאָה; לְאֵיתוֹיֵי חַטָּאת הַפְּנִימִית. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִשּׁוּם טוּמְאָה נָמֵי לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּמִיחַיַּיב.
14 אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בְּתוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא,
15 הֱוֵי אוֹמֵר טוּמְאַת קוֹדֶשׁ; וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ.
16 וְהַאי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ – אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִכְתַּב כָּרֵת לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתַב נָמֵי טְמָאוֹת, דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּלָאו הָכִי!
17 אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״; כְּתִיב הָכָא: ״לְכֹל טוּמְאָתוֹ״,
18 וּכְתִיב הָתָם: ״טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ, אַף כָּאן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ.
19 וְאֶלָּא ״בָּהּ״ לְמָה לִי?
20 לְרַבּוֹת נִבְלַת עוֹף טָהוֹר.
21 הָא אָמְרַתְּ: ״בָּהּ״ מִיעוּטָא הוּא! מִשּׁוּם דְּמִיעוּטָא הוּא – אִיַּיתַּר; כְּתִיב: ״אוֹ כִּי יִגַּע״ – דְּבַר נְגִיעָה אִין דְּלָאו בַּר נְגִיעָה לָא, וּכְתִיב ״בָּהּ״ – מִיעוּטָא; הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
22 יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ –
23 יֵשׁ לִי בְּעִנְיָן זֶה לְהָבִיא שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת: טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְטוּמְאַת גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְטוּמְאַת שְׁפִיכוּת דָּמִים.
24 בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא אוֹמֵר: ״לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי״; בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת וְגוֹ׳ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם״; בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא אוֹמֵר: ״וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ״. יָכוֹל עַל שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת הַלָּלוּ יְהֵא שָׂעִיר מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא כׇּל טוּמְאוֹת.
25 מָה מָצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב מִכְּלַל כׇּל טוּמְאוֹת – הֱוֵי אוֹמֵר טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; אַף כָּאן – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
26 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת״ – מִטּוּמְאוֹת שֶׁל קוֹדֶשׁ.
27 יָכוֹל עַל כׇּל טוּמְאָה שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״ – חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים; מָה פְּשָׁעִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי קׇרְבָּן, אַף חֲטָאִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי קׇרְבָּן.
28 וּמִנַּיִן לְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שֶׁשָּׂעִיר זֶה תּוֹלֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת בַּמַּשְׁמָע.
29 אָמַר מָר: יֵשׁ לִי בְּעִנְיָן זֶה לְהָבִיא שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת – טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְטוּמְאַת גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְטוּמְאַת שְׁפִיכוּת דָּמִים.
30 הַאי עֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר קׇרְבָּן הוּא!
31 בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְידַע לֵיהּ.
פירוש רשב״א על שבועות ז׳
1 בכל קדש לרבות את הטומאה. מקרא משמע דקדש דכתיב הכא הינו קדשים וכל לרבות את התרומה וקרא מיירי בקדשים ובתרומה, והא דלא כרי' ודלא כר"ל, דפ' אלו הן הלוקין מכות יד, ב דלר"ל כוליה קרא בקדשים ובכל קדש לא תגע אזהרה לקדש, ולר"י כוליה קרא בתרומה, ומיהו בפרק הערל יבמות עה, א איכא תנא דס"ל דמיירי בקדש ובתרומה דאמרינן התם לא צריכא אלא לנגיעה, ובת"כ ויקרא יב, א ה"ח נמי איכא תנא דס"ל בהדיא דמיירי בקדש ובתרומה.
2 ג' טומאות בשלמים. הק' בכאן והרי זה כלל ופרט הוא, כלל דבקרא חד ויקרא כב, ג אמ' כל הקדשים, פרט שלמים שם ז, כ, וכלל ופרט הא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, וא"כ כולהו קראי לשלמים קאתו. וי"ל דכי אמ' אין בכלל אלא מה שבפרט ה"מ כשהן סמוכין זה לזה אבל בכאן שהן מרוחקי' לא. וא"ת מ"מ היאך אנו דנין אלו הפסוקי' בדין כלל ופרט וכלל דהא קי"ל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והכא נמי הכי דיני' דמה הפרט מפורש שלמים שהן טומאת מקדש וקדשיו אף הכלל טומאת מקדש וקדשיו. וי"ל דכי אמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הני מילי כשאנו צריכין להוסיף דבר על הכלל הראשו', אבל בכאן אין אנו מוסיפין כלל על הכלל הראשון אלא שהפרט מפ' מה שבכלל בכלל ולומר דמה שאמ' בפסוק הראשו' אינו אלא קדשי מקדש לאפוקי קדשי בדק הבית.
3 אחת לכלל ואחת לפרט. וכתב רש"י ז"ל אמאי לא לדון אותו בכלל ופרט, והק' בתוס' היאך איפשר בכלל ופרט והלא הפרט קודם לכלל, שהרי הפרט בצו' ויקרא ז, כא ונפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר ליי' ונכרתה, והכלל באמור אל הכהנים כב, ג דכתי' אמור אליהם לדורותיהם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא נר' דרש"י ז"ל אגב שיטפא נקט לה, וה"ל למימר שנדון אותו בכלל ופרט כל מילי, ומ"מ מה שפירש"י ז"ל אמת דאין דנין בכלל ופרט ולא בפרט אלא במקורבי' זה על זה, אבל במרוחקי' זה מזה אין דנין אותו אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
4 ג' כריתות בשלמים למה וכו' ואם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. וא"א לומר כאן תנהו ענין לתרומה, שאין כרת בתרומה.
5 יש לי בענין הזה לרבות ג' טמאות. פי' הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל שלא מצינו בכלל עבירות שבתורה שנאמ' בעושה אותן שם טומאה אלא באלו בלבד, ואין לשון זה מחוור לי שהרי באכילת שרצים נאמר ויקרא יא, מג אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תיטמאו בהם, ולא בח' שרצים כתב אלא בכל השרצים עד כל מרבה רגלים. ועוד קשיא לי אבריתא למה לא גמרה יש לי להדיא ג' טמאות הללו וטומאת יולדת וטומאת מצורע, וא"ת שלא מנה כאן אלא טמאות שמביא עליהן קרבן הא ליתא דהא קא חשיב שפיכות דמים דאינו בא לכלל קרבן לעולם, וצ"ע.
6 האי ע"ז ה"ד. א"ל וכי מוקמי' ליה גבי ט"מ וקדשיו לאו הכי דינא דאי מזיד בר קטלא הוא ואי שוגג בר קרבן הוא, וי"ל דאגב דבעי' אי במזיד בר קטלא הוא בעי' נמי שוגג ולאשמעי' דינא ולא אתרו ביה.