רשב״א על שבועות מ״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבועות מ״ז ע״ב רשב״א על שבועות מ״ט ע״א »

1 אֶחָד אוֹמֵר גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, וּמִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת.

2 מַאי, לָאו לְעֵדוּת מָמוֹן? אָמַר רָבָא: הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ; דְּהָוֵי לְהוּ תְּרֵי וְחַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.

3 אָמַר לַחֶנְוָנִי ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין, וּשְׁנֵיהֶן עוֹרְרִין עֲלֵיהֶן; אֲבָל הִפְשִׁילָן בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

4 אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי ״תֵּן לִי״ כּוּ׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָא קַמַּיְיתָא – בְּהָךְ קָא אָמְרִי רַבָּנַן, מִשּׁוּם דְּפֵירֵי עֲבִידִי דְּמַרְקְבִי, וְכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהוּ לֵיהּ; אֲבָל מָעוֹת דְּלָא מַרְקְבִי – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה.

5 וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן; צְרִיכָא.

6 כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ וְכוּ׳, וְכֵן הַיְּתוֹמִין לֹא יִפָּרְעוּ. מִמַּאן? אִילֵימָא מִלֹּוֶה – אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה?! הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

7 רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה; אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו.

8 שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ – מָה טִיבָהּ? שְׁלַח לְהוּ: יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין. שַׁלְחוּהָ בִּימֵי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי שָׁלְחִי לַהּ וְאָזְלִי? אִי אַשְׁכְּחִינַן בַּהּ טַעְמָא, מִי לָא שָׁלְחִינַן לְהוּ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן, נֵימָא בַּהּ מִילְּתָא:

9 עָמַד בַּדִּין וָמֵת – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. לֹא עָמַד בַּדִּין וָמֵת – יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין.

10 מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: אַטּוּ בֵּי דִינָא קָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ שְׁבוּעָה?! מֵעִידָּנָא דִּשְׁכֵיב לֹוֶה, אִיחַיַּיב לֵיהּ מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה!

11 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אִי אִיתַהּ לִדְרַב וְדִשְׁמוּאֵל, אִיתַהּ; אִי לֵיתַהּ, לֵיתַהּ. אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ; וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא – יַחְלוֹקוּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

12 מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: מֵתָה – יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין אֶת כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה.

13 תָּא שְׁמַע: נָשָׂא רִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא – שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה! הָכָא נָמֵי, שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה.

14 תָּא שְׁמַע: אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ!

15 אָמַר רַב שְׁמַעְיָה, לִצְדָדִין קָתָנֵי: אוֹתָהּ – בְּאַלְמָנָה, וְיוֹרְשֶׁיהָ – בִּגְרוּשָׁה.

16 מֵתִיב רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב –

17 שֶׁהַבֵּן גּוֹבֶה בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהָאָב אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. הֵיכִי דָּמֵי – דְּמֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה;

18 וְקָתָנֵי: שֶׁהַבֵּן גּוֹבֶה בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה; בִּשְׁבוּעָה – שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה – כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

19 אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת – כְּגָבוּי דָּמֵי.

20 אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא; עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵיתֵי מָר נֶעְקְרַהּ לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לְהוּ: אִיכַּפְלִי וַאֲתַאי כֹּל הָנֵי פַּרְסֵי, לְמֶעְקְרַהּ לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל?! אֶלָּא הַבוּ דְלָא לוֹסֵיף עֲלַהּ; כְּגוֹן מַאי דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ וָמֵת – יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין.

21 הָהוּא דִּשְׁכֵיב, וּשְׁבַק עָרְבָא. סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימָר: הָא נָמֵי – דְּלָא לוֹסֵיף עֲלַהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: אַטּוּ עָרְבָא לָאו בָּתַר יַתְמֵי אָזֵיל?!

22 הָהוּא דִּשְׁכֵיב, וּשְׁבַק אַחָא. סָבַר רָמֵי בַּר חָמָא לְמֵימַר: הָא נָמֵי – דְּלָא לוֹסֵיף עֲלַהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה לִי ״שֶׁלֹּא פְּקָדַנִי אַבָּא״, וּמָה לִי ״שֶׁלֹּא פְּקָדַנִי אָחִי״.

23 אָמַר רַב חָמָא: הַשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּרַב וּשְׁמוּאֵל וְלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר; הַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַב וּשְׁמוּאֵל – עֲבַד, דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר – עֲבַד.

24 אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי שְׁטָרָא דְּיַתְמֵי – לָא מִקְרָע קָרְעִינַן לֵיהּ, וְלָא אַגְבּוֹיֵי מַגְבִּינַן בֵּיהּ. אַגְבּוֹיֵי לָא מַגְבִּינַן בֵּיהּ – דִּלְמָא סְבִירָא לַן כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, וּמִקְרָע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ – דְּהַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, עֲבַד.

25 הָהוּא דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. הֲוָה צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בְּמָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתִינָא אִיגַּרְתָּא מִמַּעְרְבָא, דְּלֵית הִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַּיְיתֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חָמָא, אֲמַר לֵיהּ: הַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר – עֲבַד.

26 וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין. אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן?! הָכִי קָאָמַר: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנַת בָּרִי אֶלָּא בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא – הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין.

27 תָּנָא: בֶּן בַּיִת שֶׁאָמְרוּ – לֹא שֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא בְּרַגְלָיו; אֶלָּא מַכְנִיס לוֹ פּוֹעֲלִין וּמוֹצִיא לוֹ פּוֹעֲלִין, מַכְנִיס לוֹ פֵּירוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּירוֹת.

28 וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? מִשּׁוּם דְּמוֹרוּ בֵּהּ הֶתֵּירָא.

29 אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ טַעֲנָה בֵּינַיְיהוּ שְׁתֵּי כֶּסֶף.

30 כְּמַאן – כִּשְׁמוּאֵל?! וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב! אֵימָא כְּפִירַת טַעֲנָה, כְּרַב.

31 חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְגַלְגֵּל בִּדְרַבָּנַן?

32 תָּא שְׁמַע: לָוָה הֵימֶנּוּ עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס – אֵין מְגַלְגְּלִין. טַעְמָא דְּלָוָה הֵימֶנּוּ עֶרֶב שְׁבִיעִית – דַּאֲתַאי שְׁבִיעִית אַפְקַעְתֵּיהּ; הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – מְגַלְגְּלִין!

33 לָא תֵּימָא: הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – מְגַלְגְּלִין; אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לָוָה הֵימֶנּוּ – מְגַלְגְּלִין.

34 הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לָוָה הֵימֶנּוּ – מְגַלְגְּלִין! שְׁמַע מִינַּהּ: מְגַלְגְּלִין בִּדְרַבָּנַן! שְׁמַע מִינַּהּ.

35 אָמַר רַב הוּנָא:

פירוש רשב״א על שבועות מ״ח

1 כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה כו' וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה. ואמרי' בגמרא יתומין ממאן גבו ואוקימנא ביתומין מן היתומין, ואיכא למידק ל"ל למתני כל הנך לדמיון בעלמא כלומר כשם שאין אלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה די להם לומר חדא מינייהו, עוד קשיא לי ל"ל למתני אפי' חדא מינייהו דמה ענין אחד מאלו לגבי יתומין ואין זה דמיון צריך מאלו ליתומין, וי"ל דבכל הני נמי אם מת מלוה לא יפרעו היורשין אלא בשבועה וה"ק כשם שאין אחד מאלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין אם פגמה כתובתה ומתה וכן ע"א מעידה וכן הבאים ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועת היורשין שלא פקדנו אבא, אבל בתוספתא שנו היורש מן אביו שט"ח נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב וחייב ‪‬‪נתחייב‬ האב שבועה בב"ד אין היורשין חייבין שבועה ואין היורשין יכולין לגבות ע"כ, ואני תמיה דזו אתיא כרב ושמואל אלא דלא מוסיפין עלה א"נ אתיא כר' אמי דאמר נימא בה מילתא כו' ומחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין, וי"ל דר' אלעזר יאמר דאין יכולין לגבות בלא שבועת היורשין קאמר וצ"ע.

2 גמ': יתומין ממאן גבו כו'. איכא למידק מאי קשיא ליה ממאן גבו לימא וכן היתומים שבאים ליפרע מנכסים משועבדין או שפגם אביהם שטר או שעד אחד מעיד שנפרע אביהם לא יפרעו אלא בשבועת היורשין וכפשטא דמתני' וכמו שכתבנו בפירושא דמתני', וי"ל דמשום דידע תלמודא לההיא דרב ושמואל אקשינן הכי כי היכי דלימרה לההיא דרב ושמואל כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. כתב הרמב"ן ו"ל דנראה דאפי' לרב ושמואל ה"מ יתומין מן היתומין אבל יתומין מן הלקוחות גבו בשבועת היורשין משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות שאין המלוה מתחייב שבועה עד שיעמוד עם הלקוחות בדין דאפשר שיפרע מן הלוה עצמו מנכסים בני חורין משא"כ ביתומין מן היתומין דמיד שמת לוה א"א לו למלוה ליפרע אלא בשבועה. ואלא מיהו אם עמד מלוה בדין עם הלקוחות ומת בכי האי ודאי לרב ושמואל פקע לפי שכבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות ואין אדם מוריש שבועה לבניו. עוד כתב דמי שלקח שט"ח מחבירו בחיי לוה ואח"כ מת לוקח ה"ל כמת מלוה בחיי לוה וגבו יורשין מיניה, ואפי' מת לוה בחיי מלוה שמכרו לזה ואח"כ מת מלוה גבו יורשי לוקח מן היתומין בני הלוה דכיון שמכרו מלוה לזה נסתלק לו מלוה לגמרי והוו להו לוקח ולוה כמלוה ולוה וכל מה שנוהג בין מלוה ולוה נוהג בין לוקח ולוה. וכתב הרב אלברצלוני ז"ל דיתומין שחייבין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא אם לא הספיקו לישבע עד שמתו אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל וכתב שכן הסכימו כולהו רבוותא, וחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה והפסיד שהרי אינו יכול לישבע וקיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש מביאין ראיה מדרב דלא מגבי כתובה לארמלתא וטעמא משום דחשוד, וכבר כתבתי בפרק הכותב דשטר שיש בו נאמנות אי גבו בלא שבועה מיתמי, דיש מי שאומר שאין נאמנות מועיל לגבי יתומים מדאבא שאול והרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל אמרו דמועיל, ומ"מ היכא דכתיב בי' נאמנות אע"פ שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה גובין בני מלוה מבני לוה בשבועה דתרי חומרי לא מחמרינן עלייהו, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל.

3 א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. הרמב"ן ז"ל הביא ראיה מכאן בגט פשום דכשם שאין נפרעין מן היתומין עד שיגדלו כך אין נפרעין מן הערב של יתומין עד שיגדלו דערב בתר יתמי אזיל, ונ"ל דלא דמי דהכא אם אינו נפרע מן הערב לא יפרע מן היתומין לעולם והלכך אם אתה אומר שיפרע מן הערב הרי אתה כאילו נוטל מן היתומין מה שאינן חייבין לעולם אבל ערב של יתומין דעלמא מה שאין נפרעין מן היתומין הוה טעמא משום חשש צררי וא"נ משום שובר ולפיכך אין נזקקין לו עד שיגדילו היתומים ויחפשו אחר וכותם ולפיכך הערב במקום היתומין קאי ויכול הוא לחפש היתומין לאחר שיגדלו והלכך אפילו מעכשיו נפרעין מן הערב, וזה נ"ל נכון.

4 האי דיינא דעביד כר"א עביד. מהכא איכא למשמע דאם קדמו יתומין ותפסי לא מפקינן מינייהו וכן כתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל כתב שרבינו האי גאון ז"ל כתב דמנהג ראשונינו לדון כרב ושמואל, והא דאמרי' האי דיינא דעביד כר"א עביד ליתא ולא סמכינן עלה, והרב אלפסי ז"ל פסק כמ"ד דמאן דעביד כר"א עביד.

5 והוא שיש ביניהם טענת שתי כסף. ואסיקנא

6 כפירת טענה שתי כסף כרב. פי' הר"י הלוי ז"ל טענת ב' כסף שהן כפירת הטענה והן כופרין בו ואומרין לא נטלנו לך כלום, ואני תמיה א"כ שהן כופרין בכל, האי דקאמר מעיקרא והוא שיש טענה ביניהם ב' כסף כשאינו תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה קאמר, והן כופרין בו שלא נטלו כלום, וא"כ מאי טענת ב' כסף דקאמר דהא לא תובע אלא שתי כסף פחות פרוטה, אלא ודאי נראין הדברים כמו שפרש"י ז"ל וז"ל שיש ביניהם טענה ב' כסף שוה טוענו שמא עכבת משלי ב' כסף וזה מודה לו במקצת דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא, והתני ר' חייא לסיועי' לרב בפ' שבועת הדיינין דאמר כפירת הטענה ב' כסף לבד מפרוטת הודאה עקכ, וזה ודאי נכון, ומכאן נ"ל שאין להביא ראיה מהני לשכיר שיהא צריך לטענת ב' כסף כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי בריש פרקין שא"כ נבעי כפירה והודאה בשכיר כמו באלו, וליתא דרבי יהודה בלחוד הוא דקאמר עד שתהא שם מקצת הודאה ולא קיי"ל כוותיה.

« רשב״א על שבועות מ״ז ע״ב רשב״א על שבועות מ״ט ע״א »