רשב״א על שבועות מ״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבועות מ׳ ע״ב רשב״א על שבועות מ״ב ע״א »

1 וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – הָכָא הוּא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הָתָם דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא – לָא.

2 מַאי אִיכָּא בֵּין שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא לִשְׁבוּעָה דְּרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מֵיפָךְ שְׁבוּעָה – בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה, בִּדְרַבָּנַן מַפְּכִינַן.

3 וּלְמָר בַּר רַב אָשֵׁי, דְּאָמַר בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה – מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מֵיחַת לְנִכְסֵיהּ – בִּדְאוֹרָיְיתָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ.

4 וּלְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר בִּדְרַבָּנַן נָמֵי נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ?

5 דִּתְנַן: מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזֵל גָּמוּר – מִדִּבְרֵיהֶם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין. מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן?

6 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה; בִּדְאוֹרָיְיתָא – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, אָפְכִינַן לֵיהּ שְׁבוּעָה וְשָׂמוּ אַאִידַּךְ; בִּדְרַבָּנַן – תַּקַּנְתָּא הִיא, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.

7 וּלְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמְרוּ בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ – מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ? מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

8 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הַאי נָקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דְּנִשְׁבְּקֵיהּ לִגְלִימֵיהּ הוּא! אֶלָּא מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּמָטֵי זְמַן נִגְדֵּיהּ, וְנָגְדִינַן לֵיהּ וְשָׁבְקִינַן לֵיהּ.

9 אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּאַפֵּיק שְׁטָרָא עַל חַבְרֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא פְּרִיעַ הוּא – אָמְרִינַן לֵיהּ: לָאו כֹּל כְּמִינָּךְ, זִיל שַׁלֵּים. וְאִם אָמַר: לִשְׁתְּבַע לִי, אָמְרִינַן לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לֵיהּ.

10 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וּמָה בֵּין זֶה לְפוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ?

11 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, אַף עַל גַּב דְּלָא טָעֵין אִיהוּ – טָעֲנִינַן לֵיהּ אֲנַן; הָכָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ, וְאִי טָעֵין וְאָמַר אִשְׁתְּבַע לִי – אָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל אִשְׁתְּבַע לֵיהּ. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא – לָא מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ.

12 אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מַשְׁלַח גְּלִימָא דְּאִינָשֵׁי?! אֶלָּא לָא מִזְדַּקְקִינַן לֵיהּ לְדִינֵיהּ.

13 ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

14 תְּנַן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּתַבְעֵיהּ בְּעֵדִים – כְּמַאן דְּאוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר!

15 תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִּי!

16 אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אֲנָא כִּי אָמְרִי – הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים, דְּלָא לְדִידֵיהּ הֵימְנֵיהּ; הָכָא – הָא הֵימְנֵיהּ.

17 רַב יוֹסֵף מַתְנִי הָכִי – אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְאִם אָמַר: ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

18 תְּנַן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; אָמַר לוֹ: ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים״; לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן לוֹ בְּעֵדִים. תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

19 אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ, בְּעֵדִים פְּרַע לִי״ – אוֹ יִתֵּן, אוֹ יָבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

20 פָּרֵיךְ רַב אַחָא: מִמַּאי דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה קָאֵי? דִּלְמָא בִּשְׁעַת תְּבִיעָה קָאֵי – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״לָאו בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ? בְּעֵדִים הָיָה לְךָ לְפוֹרְעֵנִי!״ אֲבָל בִּשְׁעַת הַלְוָאָה – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.

21 אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הִלְכְתָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וְאִם אָמַר ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים; וְאִם אָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״ – נֶאֱמָן.

22 סִימָן – רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, דְּתָנוּ הִלְכְתָא, יָזְפִי וּפָרַע, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, עַפְצֵי סִטְרָאֵי, בְּהֵימָנוּתָא כְּבֵי תְרֵי.

23 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי פָּרְעַתַּן פָּרְעַתְּ לִי, פִּרְעַן לִי בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״. אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי מֵעָלְמָא. אָמַר אַבָּיֵי: בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי אֲמַר לֵיהּ, בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי פַּרְעֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ ״בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא נִדְחֲיֵיהּ!

24 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי פָּרְעַתְּ לִי, פִּרְעַן לִי בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּילֵיהּ לְדִילֵיהּ, אִיתְּנִיסוּ הָנָךְ זוּזֵי.

25 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, קַבּוֹלֵי קַבֵּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – דֶּרֶךְ פִּקָּדוֹן; וְאָמֵינָא לֶיהֱוֵי גַּבַּאי פִּקָּדוֹן, עַד דְּמִתְרְמוּ בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא וּמְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ״.

26 אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵית דְּוַדַּאי שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – פֵּרָעוֹן מְעַלְּיָא הָוֵי; אִי אָמְרַתְּ לְקַיּוֹמֵי תְּנָאֵיהּ – זִיל אַיְיתִינְהוּ. דְּהָא אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת, דִּתְנֵינָא הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא וְכוֹלָּא תַּלְמוּדָא.

27 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּאוֹזֵיפְתָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּאוֹזְפֵיהּ וּפַרְעֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי נִיעְבּוּד? אִינְהוּ אָמְרִי אוֹזְפֵיהּ, אִינְהוּ אָמְרִי פַּרְעֵיהּ. רָבָא אָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״לֹא לָוִיתִי״ – כְּאוֹמֵר ״לֹא פָּרַעְתִּי״ דָּמֵי.

28 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי?״ אֲתוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמְרִי: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. סָבַר רַב שֵׁשֶׁת לְמֵימַר: הוּחְזַק כַּפְרָן, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כֹּל מִילְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינָשׁ – לָאו אַדַּעְתֵּיהּ.

29 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי שֵׁית מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָא פְּרַעְתָּיךָ מְאָה קַבֵּי

פירוש רשב״א על שבועות מ״א

1 מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא דליכא דררא דממונא לא. ופסק הרב אלפסי ז"ל כמאן דמתני לה ארישא וכן פסק הר"ח ז"ל, והביא הרב אלפסי ז"ל ראיה מדאמרי' בריש פ"ק דמציעא ההוא רעיא דהוו מפקדי לי' חיותא גבי' כל יומא בסהדי וההוא יומא אפקדי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו להד"מ אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו ואמרי' עלה אם איתא לדר' חייא קמייתא מחייב שבועה אשארא ואקשינן אפי' ליתא לדר' חייא לחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת, והא התם ליכא דררא דממונא דמעולם לא הודה ואפ"ה אמרי' דלחייבו מדרב נחמן. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא ואמר שאני התם דכיון דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו ליכא דררא עדיף מיניה, ומ"מ מסתבר טפי דברי הגאונים ז"ל חדא דהתם רישא דמתני' נסיב ועוד דמאן דמתני לה ארישא הוי לישנא דגמרא ומאן דמתני לה אסיפא לישנא דרב חביבא ולעולם לישנא דגמ' עדיף, וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן עיקר.

2 הא דאמרי' מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. פי' רש"י ז"ל דלאו כלהו שבועות דרבנן קאמר אלא שבועת היסת קאמר דאלו בין שבועת הנשבעין דרבנן דבפרק כל הנשבעין לשבועה דאורייתא טובא איכא דאלו הנך נשבעין ונוטלין ואלו שבועה דאוריתא נשבעין ולא משלמין אבל בין דאוריתא לשבועת היסת דרב נחמן דכאן וכאן נשבעין ולא משלמין קאמר, ואיכא למידק אי שבועת היסת קאמר מאי קמבעיא ליה מאי בינייהו דהא טובא איכא דשבועה דאוריתא בנקיטת חפץ וכדאמרי' בריש פרקין חפל היסת בלא נקיטת חפץ כהסכמת הגאונים ז"ל ועיקר, וי"ל דהכא בדיני מיירי בטכסיסי לא קא מיירי וכ"כ הר"י הלוי זעל, ויש מביאין ראיה מכאן דאפי' שבועת היסת בנקיטת חפץ, ועוד מההיא שמעתא דההוא רעיא דפ"ק דב"מ ובנדרים פ' ד' נדרים מההיא עובדא דקניא דרבא, וליתא וכבר כתבתיה שם בפ"ק דמציעא ובנדרים פ' ד' נדרים בההוא עובדא דקניא דרבא בס"ד.

3 איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן. כתב רש"י בפ' הכותב בדרבנן מפכינן ואפי' בשבועת נשבעין ונוטלין, אבל הגאונים כך הסכימו דדוקא בשבועת היסת מפכינן אבל בנשבעין ,‪‬ונוטלין‬ לא מפכינן אלא אם רצה נשבע ונוטל ואי לא ליפקע, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בכתובות פרק הכותב וכתב הרב ז"ל דטעמא דמנתבע לתובע מפכינן שבועה משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע חטקול אבל בתובע עליה דנתבע לא דנתבע יכול למימר לי' אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך אי בעית הפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא הוא לדידי לאשתבועי ומיפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא, ודמיא למאי דאמרי' האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. והרמב"ן ו"ל חזק דבר זה עוד שהרי אפי' שבועת היסת שמוטלת מעיקר התקנה על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואם לא רצה לישבע אומרין לו או תשבע בהיפך או תשתוק ממנו כ"ש בשבועת הנוטלין שמוטלת מעיקר התקנה על התובע שאין שומעין לתובע לסלקה ממנו ולהטילה על הנתבע, ואף באותן שהי' דינן מדאורייתא ליטול בלא שבועה אלא שהחמירו עליהן מן התקנה שלא יטול אלא בשבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים ופוגם שטרו ועד אחד מעידו אפי' באלו הסכימו שאין מהפכין מתובע לנתבע דבכל נשבע ונוטל החמירו, ונ"ל ראיה על זה דהא לרב ושמואל דאמרי ‪‬מ”ז א’‪‬ ביתומין מן היתומין במת לוה בחיי המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו נראה דלאו דוקא ביתומין מן היתומין אמרוה אלא שבכל מקום שנתחייב האב שבועה קאמרינן ואפי' בפוגם את שטרו ומת א"נ בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת, ואם איתא אמאי פקעי ליפכוה יורשין על הנתבע כדרך שהיה אביהן יכול להופכה, אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם, ואע"ג דר"א נחלק עליהם לא מצד זה נחלק, אלא מדרב ושמואל נשמע לדידן, כך נ"ל.

4 הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו בדאורייתא מפכינן שבועה. איכא מאן דאמר דלית הלכתא כוותיה דאמרי' בפרק בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיוורי ווה דעת רוב הגאונים ז"ל, ויש מי שהקשה על אותה גירסא שבחולין דהא אמרי' בפרק יש נוחלין בבא בתרא קכ"ח א' מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובכתובות פרק נערה שנתפתתה כתובות נ"ד א' תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי מר בר רב אשי אמר מווני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ולאו קושיא הוא דלא אמרו שם הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי אלא לפסוק כמותו בכל מקום שלא אמרו בהדיא דלית הלכתא כוותיה אבל במקום שראו דלית הלכתא כוותיה פסקו בהדי' דלא כוותיה, ודכוותה אמרו פסחים ע"ד ב' בכל התורה כולה כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא לקולא ובמס' ע"ז איכא תרתי דאיפלגו בהו ואיפסקא הלכה בהו כדברי המחמיר, חדא בפרק אין מעמידין בקינסא ובפרק השוכר בקוניא, ויש מי שפסק במפך שבועה במר בר רב אשי וגורסין שם בחולין ולית הלכתא כמר בר ר"א בר ממפך שבועה וחיוורי, ובוודאי שעליהם יש להקשות טפי מאי דאמר בפ' יש נוחלין באבא דאבא לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בההוא דכתובות דמזוני דלמאי איצטריכו למימר בהדיא בהני תרי והלא בכולי' תלמודא נמי לית הלכתא כוותיה בר ממפך שבועה וחיוורי, וכ"כ רב האיי גאון ז"ל וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שהם גורסים שם והלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיוורי, ובהלכות גדולות והלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי. ואני תמיה לדידן דקיי"ל כדייני דארץ ישראל דאמרי מ"ז א' חזרה שבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, בנסכא דרבי אבא אמאי יטול שכנגדו בלא שבועה ליפוך עליה שבועה, וכן נמי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואפי' את"ל דלא אמר מר בר רב אשי אלא במקום שיכול הנתבעלפטור את עצמו בשבועתו ואפ"ה מחייב את עצמו כשישבע שכנגדו אבל במקום שאינו יכול לישבע לפטור את עצמו כנסכא וחמשין לא ידענא לא, אין זה נכון דכיון דבעלמא יכול לוופך מפני שאומר אין שקלי ודידי שקלי אמאי לא יהפך כדי להנצל ושלא יטול שכנגדו מה שאינו שלו שמא, וא"ת א"כ אפי' למר בר רב אשי תקשי, לא היא דדלמא בנסכא דר' אבא ובחמשין ידענא כדייני גולה דהיינו רב וזצמואל ס"ל דפקע ממונא וחזרה שבועה לסיני, כך נ"ל. מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי

5 מה בין זה לפוגם שטרו, כתב הר"י הלוי ו"ל שמעינן דהא דרב פפא בנקיטת חפץ היא כפוגם את שטרו דאי לא טובא איכא בימיהו, ועוד דכללא הוא דכל נוטל נשבע בנקיטת חפץ וזה נוטל הוא, ועוד כתב הרב ז"ל דאיכא מאן דמוכח מהא דרב פפא דמאן דמפיק שטרא אחברי' ואמר ליה אידך האי שטרא פסולא הוא דבעיקר ממונא רבית הוה בי' א"נ שטר אמנה הוא ומעולם לא נתת לי המעות דמחייב בעל השטר לאשתבועי ושקיל כי היכי דמחייב רב פפא בטוען שטרא פריעא הוא, וכתב הוא ז"ל דהא ליתא דשאני פרעון דשטרא להכי קיימא ולא אתי לאורועי שטרא אבל טוען שטר אמנה או רבית לאורועי שטרא אתי ולא כל במיניה שהשטר מוכיח שנעשה בכשרות וזה שטוען עליו להביא ראיה, וזה ודאי נכון.

6 א"ר יהודה א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י. נראה לי פי' שמועה זו כן, המלוה את חבירו בעדים שהעמיד עדים בהלואה דהוה לי' כאילו אמר ליה בעדים אני מלוה אותך בעדים פרע לי ולפיכך או יתן או יביא ראי' שנתן, ואפי' אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, דאילו היה נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אפילו באומר פרעתיך ביני לבינך גם כן נאמן משום מיגו, ותדע דלהאי לישנא המלוה את חבירו בעדים לרב אשי כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים דלישנא בתרא, דהא טעמיה הכא משום דכיון דאוזפי בעדים לא הימניה לדידי', ושמואל אמר כיון שלא התנה עמו בפירוש שלא יפרענו אלא בעדים נאמן הוא לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י וכיון שנאמן בכך אפי' אמר פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מגו, ותדע לך דלשמואל להאי לישנא אפי' באומר לו פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מיגו ולאו דוקא באומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י מדאקשינן עלה דרב אסי ממתני' דקתני למחר אמר לו נתתיו לך פטור ואם איתא אפי' לשמואל נמי קשיא דהא מתני' נתתיו לך קתני דמשמע נתתיו לך ביני לבינך.

7 רב יוסף מתני הכי המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולפיכך אינו נאמן לעולם שפרעו עד שיביא ראיה שנתן, ושמואל אמר כיון שהתנה בפירוש אינו נאמן לומר שפרעו בינו לבינו דלהכי אתני, ואלא מיהו היכא דאמר השלמתי תנאי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן, ונ"ל דדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אבל באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ בפני פלוני ופלוני ומתו אינו נאמן, וטעמא דאי לא ייחד עדים וא"נ יחדם אלא שיחד עדים שמתו דילמא שקורי משקר משא"כ כי ייחד עדים שהלכו ועתידין לחזור לא משקר דארתותי מירתת דילמא אתו ואשתכח משקר, ותדע לך דאי אפילו באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ איני מכירן נאמן ל"ל לשמואל למינקט כי האי לישנא דהא מלוה לא יחד לו עדים אלא אל תפרעני אלא בעדים קאמר ליה ובההוא לישנא הוה לי' למימר כלומר פרעתיך בפני עדים, אלא שמואל דוקא קאמר וכטעמא דכתיבנא, וכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך משום מגו, ועוד דאקשינן עליה ממתני' וה"ג ברוב הספרים שלפנינו תנן מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י דאלמא מפשט פשיטא להו ואפי' לשמואל דאי לא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י חייב, ועוד תדע דהא ר' יהודה דאוקי כשמואל דאמר כוותיה איהו נמי בהאי לישנא קאמר דאלמא דוקא קאמר, ויש שאין גורסין כאן האי היכי דמי אלא כך גורסין תנן מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל נתתיו לך חייב תיובתא דשמואל, ולפי גירסא זו אפשר דשמואל לאו דוקא קאמר אלא אפי' באומר לו סתם פרעתיך נאמן משום מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, וליתא דאפילו בגירסא זו אי אפשר דלימא שמואל הכי דא"כ תנאיה מאי אהני ליה וכל תנאי שבממון קיים, ועוד דר' יהודה נמי דאוקימנא שמואל כוותיה יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדהעי קאמר דמשמע דהכי מיהא צריך לומר זה ולא אפשר דבכולי שמעתין נקטי כולהו האי לישנא ולאו בדוקא, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.

8 האי דקאמר רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי. לאו דוקא שעת הלואה ממש אלא כל שמודה הלוה שהוא חייב קרי לי' שעת הלואה כלומר בשעה שהוא מודה שישנה להלואה, ובשעת תביעה היינו בשעה שהוא תובע בעדים היה לך לפרעני והוא משיב לתביעתו כבר פרעתיך דכל שאומר לו בשעה שהוא חייב לו אל תפרעני מה שאתה חייב לי אלא בעדים צריך הוא לפורעו בעדים כדאמרן, וכן פי' הר"י הלוי ז"ל.

9 רב פפא משמיה דרבא כו'. הכי גריס ר"ח ז"ל וכן הוא בכל הספרים רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן, וזה כרב אסי ממש לגמרי וכתעק דר' יהודה דאמר או יתן או יביא ראי' שנתן, אבל הרמב"ם ו"ל כתב דבאו לידו ב' גירסאות כתובות בגוילין כחמש מאות שנה שתיהן כתוב בהן נאמן, וזה תימה האיך יפסוק רבא דלא כמתני' ודלא כתנא דברייתא, ומ"מ למדנו מאותה גירסא דאפי' מאן דאית ליה דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו דלהכי מיהא אהני תנאה כמו שכתבתי, וכן במיחד עדים ואומר שהלכו להם למדה"י, הא במייחד והם שמתו אינו נאמן דדלמא משקר ולא מירתת, אבל במיחד עדים ולא ממו איכא למימר דנאמן דרתותי מירתת ולא משקר וכמו שכתבתי, ומ"מ גירסת ר"ח ז"ל יותר נכונה והיא גרסת כל הספרים.

10 אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה בהדי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה רבא אמר להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. כתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחרים והלכו להם למדה"י אבל אי איתנהו ואתו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ע"כ, ויש מביאין ראיה לדבריו ז"ל מדקאמר רבא כי היכי דלא תידחייה דמשמע דלא לידחייה עד שיבואו אותן עדים אלא יפרע עכשיו ואם יבואו העדים ויעידו שפרעו בפניהם יחזיר מה שנטל, ולפ"ז כי לא ייחד לו עדים אלא אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אפי' לגירסת הספרים דגרסי לעיל אינו נאמן אין מחייבין לפרוע מיד אלא ממתינין עד שיבואו ויעידו ואם מתו מחייבין אותו לפרוע, דהא רבא לא אמר הכא דפורעו מיד אלא במיחד לו עדים ואמר לו אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב דאפי' איתנהו לסהדי ומסהדי דפרעיה באפיהו לא מהימני דכל דמייחד עדים פסל לכולהו עדים אחריני, והביא ראיה מעובדא דבסמוך דההוא דאמר לחבריה לא תפרע אלא בפני תרי דתנו הלכתא ואזיל ופרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו ואתא לקמי' דרב נחמן וא"ל את מי לא מודית דקבלתינהו דאלמא טעמא דהוא מודה הא לא מודה לא הוו סהדי מהימני, ומיהו הא מיהא ליכא ראיה לדעת ר"ח ז"ל דאיהו לא גריס בההוא דפרעיה בהדי סהדי אלא אזל פרעיה בין דידיה לדידיה וכן גרס הרמב"ם ז"ל והעיד שכן מצא הגרסא באותן ספרים הכתובין בגוילין שנזדמנו לו, ומיהו לישנא דייקא לי טפי כדברי הרב אלפסי ז"ל מדקאמרי' בההוא דראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי דמשמע דאיתנהו לסהדי דאי לא הו"ל למימר ואמר לי' פרעתיך באפי תרי סהדי והלכו להם למדה"י כלישנא דכולה שמעתין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, ואביי נמי בההיא דלעיל הוה לי' לאפלוגי אדרבא לגירסת הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גירסת ר"ח ז"ל, דהשתא במיחד לו עדים ראובן ושמעון אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי לא כל שכן, וא"ת מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה, י"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים שמעידין לו קאמר, אי נמי משום שהוא אינו פוסל בל שאר עדים בפירוש אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למדה"י אמר כן וממילא איפסלו שאר עדים לפרעון זה, ורש"י ז"ל כן פי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דאפי' באו והעידו אין נאמנין, שכך פי' שהוא טוען שהללו עדי שקר הן דאלמא אע"פ שבאו והעידו אינן נאמנין. ויש מי שאומר שאע"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו, אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון, ונראה שהר"א אב ב"ד סבור כן, שהוא ז"ל כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים כשרים לעולם מטעם וה הן כותבין דאל"כ מאי לעולם, אבל זה מן התימה שא"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים, יגבה וחוזר ומשלם, הפוכי מטרתא למה לן, והרעי הלוי ו"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא היא דלפרעון דההיא כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקטעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עד כאן, ומסתברא דהללו שכותבין עכשיו שיהא נאמן כשני עדים כשרים ובלא שום שבועה לעולם נאמן לגמרי שאפי' לידי שבועת היסת אינו מביאו אפי' לאחר הפרעון, שהרי לכל טענת פרעון שטוען באותה הלואה האמינו לגמרי ובלא שום שבועה בעולם ותנאי שבממון הוא וקיים. ויש מי שאומר שאע"פ שנפסלו כל העדים בעדות פרעון, אם יש עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין שהרי לא על הפרעון הן מעידין ‪‬אלא מעידין‪‬ שהוא הודה שנפרע, ובין באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובין באומר תהא נאמן עלי כל זמן שתאמר אלי לא נפרעתי הדין כן לפי שהן מעידין על הודאתו ולא על הפרעון. ואיכא מאן דפליג דבין הכא ובין הכא לא מהימני דהא לגבי הלואה זו פסול כל העדויות, ומביאין ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא דאמר אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא כיון דקא מודית דקבליתינהו מיניה פרעון הוי ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ואם איתא ל"ל למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ויש מי שדחה דרענ מלתא בעלמא קאמר לי' ולומר דפירעון הוי ואין לו עליו כלום כיון שהודה שקבלם, ואי משום דניחא לך דליהבינהו ניהלך באפי תרי דתנו הלכתא משום תנאה דאתנית זיל אייתינהו, והרמב"ן ז"ל כתב ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי וה אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אע"ג דאמרו בי תרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נתפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא התפרעתי והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו ועוד דיד בעל השטר על התחתונה ע"כ. ולפי דברי רבותי' ז"ל אותה ראיה שהביאו מההוא עובדא דא"ל רב נחמן זיל כיון דקא מודית לאו ראיה היא ומן הטעם שכתבנו למעלה דר"נ מלתא בעלמא הוא דקאמר ליה, ועוד אני תמיה איך אפשר להביא ראיה מההיא, דהא קמי בי דינא אודי ליה דהיינו רב נחמן דאתו קמי' לדינא וכדאמרינן אתו לקמיה דרב נחמן ומשום הכי קאמר ליה הכי, דליכא למימר דאפי' הודה בב"ד לא הויא הודאה דהוא לא פסל אלא עדים אבל הודאה בב"ד הויא מלתא אלימתא ובית דין לא איפסול. והרב בעל המאור ז"ל כן כתב דאע"ג דאודי נ"א דאמרי דאודי ליה קמי בית דין דפריעא הוא אינו נאמן, וזה ודאי אינו בדין אלא רב נחמן מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה.

11 רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. כתב הר"י הלוי ז"ל דמכאן נלמוד שהמודה לחברו בב"ד שהוא חייב לו אע"פ שחזר ואמר שטעה במה שהודה אינו נאמן ואפי' הביא עדים והעידו כדבריו דהא הכא אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו ואע"ג דאתו סהדי ואמרי דפרעיה לא משגחינן בהו ומחייבינן ליה כ"ש כשהודה בפירוש, והדין דין אמת ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה בה' טוען ונטען בפ"ז. ויש לי עוד ראיות ברורות כתבתים בארוכה בפ"ק דמציעא בס"ד בשמעתא דר' חייא קמייתא.

12 אמר רב ששת הוחזק כפרן. כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתי אינו נאמן.

13 רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה. פי' ר"ח ז"ל העדים כיון דלא רמיא עליהו לאו אדעתיהו והן ששכחו וטענתיה דלוה טענה היא וכן פי' לקמן בעובדא דעפצי דא"ל רמי בר חמא לרב מלתא דלא רמיא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה דעדים הם ששכחו קיצותא, ויש מקשים עליו שאין ראף לומר דעדים שכחו כמה מזדבן קבא דעפצי ויעידו עדות שקר, ורש"י ז"ל פי' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה דלא היה לו לומר פרעתיך בעדים אמר בעדים פרעתיה ולאו אדעתיה, שלא אמר בשעת הלואה בעדים פרע לי והלכך לא שם על לבו לזכור אם בעדים פרע לו או שלא בעדים, וקיי"ל כרבא ונאמן הלה שפרעו. ונתחבטו הראשונים ז"ל בשמועה זו הרבה, משום דקשיא להו עלה הא דגרסי' בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל ואי לא אתו לא מהמני והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אעל אנא כההיא שמעתא דמר ס"ל דאמר ר' אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, והא א"ר גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא ופי' ר"ח ז"ל שאם אמרו לא העדנו לעולם בדבר זה הוחזק כפרן ומשלם. ויש מי שתירץ דהתם באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והכא שאני שאינו אומר אלא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כמסתפק, וזה אינו דלשון זה אינו כמשיב מסתפק אלא אדרבה כמתמיה היאך תובע ממנו שהרי כבר פרעו בפני אותם עדים וכדאמרי' בעלמא ב"ב ז' א' ולאו מי אמינא לכו לא תתלו בוקי סרוקי בדרב נחמן, והרב בעל המאור ו"ל כתב שם בפרק גט פשוט דהתם באומר בפני פלוני פרעתיך והעמדתים עדים והלכך בעדים שנזדמנו להעיד אין אומרים שהלוה או העדים אשתלו השתא ולא רמו אנפשייהו אבל הכא בשלא הזמינם לעדים ובכי הא אפשר השתא אשתלו ולאו אדעתייהו. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו בלברר שאם החזיק בדבריו אחר שבאו עדים ואמרו שלא היו הדברים מעולם ועדיין הוא עומד בטענתו ואומר כן היה שבפניכם פרעתי והם שכחו בזה הוחזק כפרן וזו היא דר' יצחק נפחא ור' אבא, והכא בחוזר ואומר סבור הייתי שבפניהם היה אבל אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי. והרבה תירוצים נאמרו בדבר זה ואין אחד מהם מוציאנו מידי מה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ההוא עובדא דר' אבא ור' יצחק נפחא דבפ' ג"פ דבין לדברי וה ובין לדברי זה היה לו לרב ז"ל להביאה בהלכות, ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקושטא דמילתא דאין צריך לברר אלא בכענין הבא לידון בשטר ובחוקה דצריך להביא השטר משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא שטרו פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן תוס' ב"ב פ"ב היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא אונו פסול אף חוקתו בטלה, אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא דבר יתר הוא שאומר שאינו צריך לו ואין הפרעון תלוי בהעדאת עדים הלכך אפי' באו עדים ואמרו להד"מ אין בכך כלום לדעת רבא, וקיי"ל כוותיה וכדאמרי' בסנהדרין פ' זה בורר סנהדרין כ"ג א' דתנן התם זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דבויי ר"מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהם ראי' שהן קרובין ופסולין ואוקימנא פלוגתייהו בגמ' מחלוקת בשני כיתי עדים דר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרי' עלה אמרו ר' אמי ור' אסי לפני ר' יוחנן נמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו א"ל כבר העידו עדים הראשונים איכא דאמרי אמר ר' אמי אע"פ שהעידו עדים הראשונים ואיבעיא להו התם לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר כו' וקיי"ל דבלברר קמפלגי ואמרי' אפי' תימא כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהנל סהדי לאו מכח הני סהדי קא אתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעינן מינה דכל היכא דהא לאו מכח הא קא אתיא אין צריך לברר, והילכך באומר פרעתיו בפני עדים אפי' לרבי אין צריך לברר, ור' יצחק נפחא דאמר ליה לר' אבא דצריך לברר טעה בדמיון זה וס"ל כמ"ד התם בפ' זה בורר דאף בהכי פליגי, ורבי דהלכתא כוותיה ורב ששת נמי ס"ל הכין, ורבא ס"ל כי ההוא דאמרינן התם דכל דהא לאו מכח הא קא אתיא אף רבי מודה דאין צריך לברר וקיי"ל כוותיה, ומינה דההיא דר' יצחק נפחא אידחיא לה וליתא כלל ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ו"ל לההיא דר' יצחק אע"פ שכתב ההיא וצריך לברר וכן כתב הא דרבא הכא ומתוך שתיקתו למדנו דבר זה, כך נ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קיי"ל כההיא דאמר ר' אבא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אלא אין צריך להביאם ולברר כלל דהא אפי' באו ואמרו להד"מ לא מעלה ולא מוריד ונאמן הוא לומר אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי ואיני זכור א"נ ביני לבינך פרעתיך.

« רשב״א על שבועות מ׳ ע״ב רשב״א על שבועות מ״ב ע״א »