רשב״א על שבועות כ״ג

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבועות כ״ב ע״ב רשב״א על שבועות כ״ד ע״א »

1 וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ״.

2 וְדִלְמָא עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן? דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אֲנִיגְרוֹן – מַיָּא דְּסִילְקֵי, אַכְּסִיגְרוֹן – מַיָּא דְּכוּלְּהוּ סִילְקִי.

3 אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״; יַיִן חַמְרָא הוּא, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ״.

4 וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן?

5 ״שֵׁכָר״ כְּתִיב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר.

6 וְדִלְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְעָבַד – חַיָּיב.

7 אֶלָּא גָּמַר ״שֵׁכָר״–״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר; מָה לְהַלָּן יַיִן, אַף כָּאן יַיִן.

8 אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה, אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְתַנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁתִיָּה לָאו בִּכְלַל אֲכִילָה, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה – מִי אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת?!

9 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מַאי, שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה?! אֵימָא סֵיפָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – אִיתְּסַר לֵיהּ בִּשְׁתִיָּה; כִּי אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ – אַמַּאי חַיָּיב? אִילּוּ אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ תְּרֵי זִימְנֵי, מִי מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי?!

10 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״; דִּשְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה אִיתַהּ, אֲכִילָה בִּכְלָל שְׁתִיָּה לֵיתַהּ.

11 אֲבָל אָמַר שְׁבוּעָה ״שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה, מַאי – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי רֵישָׁא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; לִיתְנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת – וְכׇל שֶׁכֵּן ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ לְחוֹדֵיהּ!

12 אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי; וְשָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ – גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּהָךְ אֲכִילָה דְּאָמַר, אֲכִילָה גְּרֵידְתָּא הִיא.

13 אָמַר רַב אָשֵׁי, מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. הָא רְאוּיִן – חַיָּיב; וְאַמַּאי? הָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ קָאָמַר!

14 דִּלְמָא דְּאָמַר תַּרְתֵּי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״.

15 שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין כּוּ׳. וְדִלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מֵאַחְרָנְיָיתָא קָאָתֵי?

16 הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״. וְדִלְמָא לָכוֹס?

17 דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״. וְדִלְמָא ״פַּת חִטִּין״ – לֶאֱכוֹל, ״שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – לָכוֹס?

18 דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וְשֶׁל שְׂעוֹרִין וְשֶׁל כּוּסְּמִין״.

19 וְדִלְמָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת?

20 אֵימָא ״וְכֵן שֶׁל שְׂעוֹרִים וְכֵן שֶׁל כּוּסְּמִין״; ״פַּת״ ״פַּת״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק.

21 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא הָתָם, דְּאָמְרַתְּ מְיַיתְּרָא לֵיהּ ״פַּת״ ״פַּת״ לְחִיּוּבָא; אֶלָּא הָכָא, מַאי הֲוָה לְמֵימַר? דִּלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִמַּשְׁקִין אַחֲרִינֵי קָאָתֵי!

22 אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּמוּנָּחִין לְפָנָיו עָסְקִינַן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ״. וְדִלְמָא אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, אַחֲרִינֵי שָׁתֵינָא?

23 אֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה דְּלָא שָׁתֵינָא כְּגוֹן אֵלּוּ״. דִּלְמָא כְּגוֹן אֵלּוּ דְּלָא שָׁתֵינָא; בְּצִיר מֵהָכִי וּטְפֵי מֵהָכִי שָׁתֵינָא?

24 אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה מִמִּין אֵלּוּ״. וְדִלְמָא מִין אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ שָׁתֵינָא?

25 אֵימָא ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וּמִינַּיְיהוּ״.

26 רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בִּמְסַרְהֵב בּוֹ חֲבֵירוֹ עָסְקִינַן, דְּאָמַר לוֹ: ״בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״. דְּהָיָה לוֹ לוֹמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה עִמְּךָ״, ״יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״ לְמָה לִי? לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

27 תְּנַן הָתָם: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

28 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת.

29 פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא; חַד אָמַר: אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב, אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב; וְחַד אָמַר: אַכְּלָלֵי נָמֵי מִיחַיַּיב.

30 הָכָא מַאי?

31 אָמַר רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם מִיחַיַּיב אַכְּלָלָא וּמִיחַיַּיב אַפְּרָטָא, דְּהָא אִי מִשְׁתְּבַע וַהֲדַר מִשְׁתְּבַע – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי. הָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אִיתָא בִּכְלָלָא, אַפְּרָטֵי אַמַּאי מִיחַיַּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא!

32 שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְכוּ׳. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר; וַהֲדַר תָּנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב; מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּפָטוּר, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּחַיָּיב?

33 הָא לָא קַשְׁיָא; רֵישָׁא בִּסְתָם, וְסֵיפָא בִּמְפָרֵשׁ.

34 מְפָרֵשׁ נָמֵי גּוּפֵיהּ תִּיקְשֵׁי – אַמַּאי מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא?

35 רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.

36 וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר – וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן; אִי בִּסְתָם – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.

37 בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ – דְּמוֹקֵים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן?

38 אָמַר לְךָ: כִּי אָמְרִינַן אִיסּוּר כּוֹלֵל –

פירוש רשב״א על שבועות כ״ג

1 הא דאמרינן: על יד אנגרון. ה"ה דהוה מצי למימר ששרה פתו ביין, אלא חדא מנייהו נקט.

2 הא דאמרינן התם: דאמר שלא אשתה והדר אמר לא אוכל. איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכתב למטה כד, א ד"ה ה"ג גבי לא אוכל ואכל נבלות וטרפות דאפילו באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל, אם כן הכא באוכל ושותה ליחייב תלת, חדא אאכילה ושתים אשתיה, כשחזר ואמר שלא אוכל הרי הוא אסור בשתיה, והרי כולל דברים המותרים לו כגון אכילה עם דברים האסורים לו דהיינו שתיה ולחייב אשתיה תרתי, ואלו במניתין תנן אכל ושתה חייב שתים, ואם תאמר כיון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל גלי דעתיה דהא אכילה דאמר אכילה גרידתא היא, כדאמרינן בסמוך, לא היא דההיא סברא אכתי לא ידעינן לה, ויש לומר דדילמא חייב שתים דקתי לאו שתים בלבד קאמר, אלא משום דקתני ברישא דאינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא קתני הכא שתים כלומר על האכילה ועל השתיה, ומיהו על השתיה חייב שתים, וא"נ האי תנא דהא מתניתין לית ליה איסור כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת.

3 הא דאמר: אכילה בכלל שתיה ליתא. יש מי שהקשה והכתיב ויקרא , ט יין ושכר ומרבינן מיניה כריתות יג, ב דבלה קעילית, וי"ל בלשון תורה איתא לאכילה בכלל שתיה בלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.

4 איכא מאן דגריס: ודילמא אפילו לכוס. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דודאי כי אמר שלא אוכל חטים ושעורים לכוס אסור ולאפות מותר וכדאיתא בהדיא בנדרים נג, ב אלא אפילו לא גרסינן אלא דווקא ודילמא לכוס, ואפילו גירסא זו מגומגמת בעיני דודאי לכוס דוקא הוא ומאי דילמא דקאמר, ומתוך הדחק יש לי לפרש דהכי קאמר דילמא משום דאיהו לאסור עצמו באפוי ממש קאתי ולאסור ולא לאסור על עצמו חטים ושעורים וכוסמין בעי' ואלו אמר חטים ושעורים וכוסמין לא היה אסור בפת אלא לכוס חטים ושעורים בעי'.

5 ודילמא על ידי תערובת. לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו. והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.

6 ה"ג כפר"ח ז"ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי. וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.

7 מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא. איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל.

8 הא דאמרינן: בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא עג, ב, וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן לקמן שבועות כה, א אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.

« רשב״א על שבועות כ״ב ע״ב רשב״א על שבועות כ״ד ע״א »