רשב״א על חולין כ׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על חולין י״ט ע״ב רשב״א על חולין כ״א ע״א »

1 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחְזִיר דַּוְקָא, מַאי אִירְיָא מוֹלֵק? אֲפִילּוּ שׁוֹחֵט נָמֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אַף מַחְזִיר, וּמַתְנִיתִין בִּדְלָא אַהְדַּר.

2 אָמַר רַבִּי יַנַּאי: יְקַבְּלוּ הָרוֹבִין אֶת תְּשׁוּבָתָן, דְּקָתָנֵי: נִמְצָא כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי מַחֲזִיר סִימָנִין לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף, דְּלָא?

3 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָא, לְמַעוֹטֵי שֵׁן וְצִפּוֹרֶן. שֵׁן וְצִפּוֹרֶן בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ.

4 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעוֹטֵי מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה – פָּסוּל.

5 אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִצְוַת מְלִיקָה קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְזוֹ הִיא מִצְוָתָהּ. סָבַר רַבִּי אָבִין לְמֵימַר: קוֹצֵץ וְיוֹרֵד – אִין, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: כׇּל שֶׁכֵּן דְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר, וּמַאי זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ? אֵימָא: אַף זוֹ הִיא מִצְוָתָהּ.

6 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי עִיקּוּר סִימָנִין, וְהָא תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף!

7 אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ פְּשִׁיטָא? ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא בְּרֹאשׁוֹ!

8 מַאי ״רֹאשׁוֹ״? שִׁיפּוּי רֹאשׁוֹ, כְּגוֹן דְּנָקֵט מִשִּׁיפּוּי רֹאשׁוֹ וְהִגְרִים וַאֲזַל עַד דִּמְטָא תַּתַּאי, וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁנֵי שְׁלִישׁ – פְּסוּלָה.

9 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה,

10 אֲבָל לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עִיקּוּר.

11 אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי אַגְמְרֵיהּ דְּאֵין עִיקּוּר, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כִּבְהֵמָה, לְעִנְיַן עִיקּוּר לָא לֶיהֱוֵי כִּבְהֵמָה.

12 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מֵהֵיכָא גְּמִירִי לַהּ? מִבְּהֵמָה, כּוּלַּהּ מִילְּתָא כִּבְהֵמָה!

13 אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רָבִין בַּר קִיסִי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְלִיקָה, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה יֵשׁ עִיקּוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל – פָּסוּל! הָהִיא פְּלִיגָא.

14 אָמַר זְעֵירִי: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – נְבֵלָה.

15 אָמַר רַב חִסְדָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, מָלַק בְּסַכִּין – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְאִי אָמְרַתְּ טְרֵפָה הָוְיָא, מְלִיקָתָהּ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָהּ – תַּהֲנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה.

16 אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס.

17 מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס? קָסָבַר: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר. וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד? אָמַר לָךְ: חֲלָדָה הֵיכִי דָּמֵי? כְּחוּלְדָּה הַדָּרָה בְּעִיקְּרֵי בָתִּים דְּמִכַּסְּיָא, הָכָא הָא מִיגַּלְּיָא.

18 אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק?

19 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִקְשֵׁי לָךְ עוֹלַת הָעוֹף, דְּבָעֲיָא שְׁנֵי סִימָנִין, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כְּדֵי לְקַיֵּים בָּהּ מִצְוַת הַבְדָּלָה.

20 אִי הָכִי, עוֹר נָמֵי! כׇּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה.

21 וְהָא מִיעוּט סִימָנִין לְרַבָּנַן, דְּלָא מִעַכְּבִי בִּשְׁחִיטָה, וּמְעַכְּבִי בְּהַבְדָּלָה! אֶלָּא אֵימָא: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁחִיטָה יֶשְׁנוֹ בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ בְּהַבְדָּלָה.

פירוש רשב״א על חולין כ׳

1 מאי איריא מולק אפילו שחט נמי. דהא סימנין קא שחט, דלא הקפידה תורה שתהא שחיטה מן הצואר דוקא כמו שהקפידה במליקה שתהא ממול עורף, דשחיטה בסימנין תליא, והיינו דשוחט בצדדים שחיטתו כשרה, ומולק מן הצדדין מליקתו פסולה, והילכך אף במחזיר סימנים להדי עורף ושחט שחיטתו כשרה.

2 ברש"י ז"ל למעוטי שן וצפורן. ופירש הוא ז"ל דאכשר במליקה פסול בשחיטה קאי והיא עיקר, ורישא אטו סיפא נקטה, והכי קאמר כשר במליקה צפורן מחוברת, דהא מצותה בעצמו של כהן ופסול בשחיטה דמחובר פסול בשחיטה. וכן נמי שן מחוברת פסולה לשחיטה, ואיידי דנקט צפורן נקט שן. ואקשיה שן וצפורן מחוברין בהדיא קתני להו, דהא קתני להו במתניתין טו, ב חוץ מן השנים והצפורן, ואוקימנא במחוברת. וכתב הוא ז"ל דאי אפשר לפרש למעוטי שן וצפורן תלושין, ורישא דוקא, כלומר כשר בשחיטה פסול במליקה. דמליקה בציפורן תלושה אפילו מליקה פסולה לא מיקריא, דאין מליקה אלא בציפורן מחוברת ופסול שלה היינו בשדבר אחר גורם לה, כגון שהיא מן הצדדין או מן הצואר וכיוצא בהן. ויש להקשות לפירושו, חדא דאי במליקה פסול בשחיטה קא דייקינן לל"ל למעוטי שן, לימא למעוטי צפורן ותו לא, ועוד מאי קאמר שן וצפורן, בהדיא קתני להו, דשן מחוברת במתניתין ליכא, דהשנים דהשינים דקתני לאו במחוברין, אלא בתלושין, ואשנים קתני, מפני שחונקין, וצפורן בלחוד הוא דאוקימנא במחוברת, אלא למעוטי סכין וצפורן גרסינן, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל, וכולה מתניתין דוקא כשר בשחיטה פסול במליקה למעוטי סכין, והוא הדין לכל שאר הדברים, חוץ מעצמו של כהן, וכשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי צפורן מחוברת, ואקשינן סכין וצפורן בהדיא קתני להו. צפורן דתנן חוץ מן הצפורן, ואוקימנא במחוברת, וסכין שפסול במליקה דתנן ומייתי לה בסמוך כ, ב מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. ומה שאמר רש"י ז"ל דמליקה בסכין אפילו מליקה פסולה לא מיקריא. הכא הא לא קתני מליקתו פסולה אלא פסול במליקה, ועוד מנא ליה דלא, דאי משום דעיקר מליקה בגופו של כהן, אם כן מולק מן הצואר לא תהא אפילו מליקה פסולה, דהא ממול ערפו כתיב, ואילו במתניתין קא תני מן הצואר מליקתו פסולה.

3 קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא. שהתורה חלקה לגמרי בין שחיטה למליקה אמר ליה רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא במליקה כשר דלא אשכחן דחלקה תורה אלא בממול עורף אבל בהלכותיה כל שאתה יכול לעשות מליקה כשחיטה כדי שתעשה עיקר מליקה, דהיינו בסימנין בחיות אתה עושה ונהי שהתורה התירה אפילו בדריסה אבל כל שכן דאם הוליך והביא כדי שלא תחנק קודם גמר מליקה שהוא כשר וטעמא דמאן דאמר נמי אף מחזיר סימנין מהאי טעמא הוא דקאמר.

4 וכדרב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה. והא דאיפשיטא ליה טפי בשחיטה מבמליקה, משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה, דהיינו שהייה דרסה חלקה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה, וטעמא דהגרמה שפסולה אפילו במליקה, משום דממול ערפו אמר רחמנא, וקא משמע לן שמואל דכי היכי דבשחיטה התחלת מקום שאינו ראוי פסול אף על גב דעביד לבסוף רובא בשחיטה, הכי נמי במליקה דפסול.

5 והאמר רב ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול אההיא פליגי. ואם תאמר ומאי קושיא, לימא דשמואל לאתויי ראשו וכדמפרש לה רב פפא לעיל. הא ליתיה, דהא שמואל כאיל ואמר כל הכשר כשר הא כל הפסול פסול, ואילו לרבא בר קיסי הא איכא עיקור סמנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה. ואם כן ואם תאמר אכתי מאי קושיא, הא אמרינן בעירובין כז, א אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. יש לומר דהתם במתניתין ומתניתא אבל במימרא דאמוראי לא, דאינהו בדוקא קאמרי.

6 אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. נראה לי דהכי קאמר נבלה ומטמאה במשא אף על פי שמפרכס, וזעירי דשמואל היא דאמר לקמן חולין כא, א נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולקה ואי זעירי נבלה מעשה נבלה קאמר, אבל אינה מטמא עד שתמות מאי קושיא דהא כל שחיטת שחיטה נמי הכי היא, דנקובת הושט נבלה היא כרב ישבב, והודה לו רבי עקיבא כדאיתא בפרק השוחט חולין לב, א, ואם כן תיקשי לן לדעת רבה וכי מתה עומד ושוחט. אלא דהתם מעשה נבלה הוא דקא עביד, ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין, הא נבלה ממש לטמא אינה, אבל הכא דנבלה ומטמאה קאמר קשיא וכי לאחר שמתה ומטמאה עומד ומולק ונטהרת, ולשון שפירש רש"י ז"ל, צריך עיון.

7 הא דקאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי. קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי עליה דרבי זירא, ומה שייך לומר אי קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו. ותירצו ואחר כך אומר אי קשיא לי.

8 אמר ליה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין. ופירש רש"י ז"ל וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן היא מת ואמאי מעכב שני. ואינו מחוור בעיני. דאף על גב דעוף סופו למות בסימן אחד, השתא מיהא לאו נבלה הוא לטמא. ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים אינה מטמאת עד שתמות, וכדתניא בפירקא דלקמן חולין יח, א שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, ותנן בהעור והרוטב קיז, ב השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. אלא נראה לי דהכי פירושא, ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין דאפילו תמצא לומר דליתא לזעירי דשבירת מפרקת ורוב בשר אין עושה אותה נבלה, מכל מקום כל שנשברה מפרקתו רוב בשר ורוב שני סימנין מטמאה כנבלה, וכדתנן אהלות פ"א, מ"ו הותזו ראשיהן אף על פי שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת, וסבירא ליה לאביי דרב אסי דאמר לקמן חולין כא, א מאי הותזו כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון, ואפילו הכי קאמרי רבנן דצריך לחלק כל שני סימנין להיות הראש בעצמו והגוף בעצמו, וכי מתה עומד ומולק לרבנן, וממליקת עולת העוף לרבנן קא פריך. ואמר ליה התם לקיים בה מצות הבדלה. אבל משחתך בה רוב שנים הויא לה מתה גמורה ומיתתה והכשרה באין לה כאחד. אלא דאכתי קשיא לי דמדקאמר הכא סתם ותקשי לך עולת העוף, ולקמיה פריך והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה, משמע לכאורה דקושיא קמייתא לכולי עלמא קאמר ולא לרבנן בלבד. על כן נראה דאביי לית ליה לא כרבי שמעון בן לקיש דאמר הותזו כהבדלת עולת העוף לרבנן, ולא כרב אסי דאמר כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא הותזו ראשיהן בהכשר שחיטה, דהיינו אחד או רוב אחד, ואפילו הכי צריך להבדיל לרבנן כל שנים ולרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים כנ"ל.

« רשב״א על חולין י״ט ע״ב רשב״א על חולין כ״א ע״א »