רשב״א על חולין י״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין י״ח
1 וְכַמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִפּוֹרֶן.
2 מֵיתִיבִי: כַּמָּה פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: טֶפַח, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּזַיִת. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסִידָא, הָא בְּאַבְנָא.
3 אָמַר רַב הוּנָא: הַאי טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּי חָכָם – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ, וְרָבָא אֲמַר: מְעַבְּרִינַן לֵיהּ, וּמַכְרְזִינַן אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא.
4 וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – בְּשֶׁנִּמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה, כָּאן – בְּשֶׁלֹּא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה. רָבִינָא אָמַר: הֵיכָא דְּלֹא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מְמַסְמֵס לֵיהּ בְּפַרְתָּא, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹיִם נָמֵי לָא מִזְדַּבַּן.
5 הָהוּא טַבָּחָא דְּלָא סָר סַכִּינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר חִינָּנָא, שַׁמְּתֵיהּ וְעַבְּרֵיהּ, וְאַכְרֵיז אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא. אִקְּלַעוּ מָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: לִיעַיְּינוּ רַבָּנַן בְּמִלְּתֵיהּ, דִּתְלוּ בֵּיהּ טַפְלֵי.
6 בַּדְקֵהּ רַב אָשֵׁי לְסַכִּינֵיהּ, וְנִמְצֵאת יָפָה, וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא: וְלָא לֵיחוּשׁ מָר לְסָבָא? אֲמַר לֵיהּ: שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבְדִינַן.
7 אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: שֵׁן תְּלוּשָׁה וְצִפּוֹרֶן תְּלוּשָׁה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה וְהַשִּׁינַּיִם וְהַצִּפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.
8 שֵׁן אַשֵּׁן – לָא קַשְׁיָא: הָא בַּחֲדָא, הָא בְּתַרְתֵּי. צִפּוֹרֶן אַצִּפּוֹרֶן – לָא קַשְׁיָא: הָא בִּתְלוּשָׁה, הָא בִּמְחוּבֶּרֶת.
9 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, בַּדֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחְלִיקוּ שִׁינֶּיהָ – הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין.
10 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא הִכְשִׁירוּ אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין״, וְלָא קָתָנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין״. וְלִיטַעְמָיךְ, לִיתְנֵי ״בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין״! אֶלָּא, פּוֹסְלִין וּמַכְשִׁירִין וְאוֹסְרִין וּמַתִּירִין – חֲדָא מִילְּתָא הִיא.
11 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּיר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא חוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ.
12 גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא אָמַר אֶלָּא בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, הוֹאִיל וּמַקֶּפֶת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת – לֹא.
13 וּבִשְׁאָר טַבָּעוֹת לֹא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
14 הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹת אֶת כׇּל הַקָּנֶה, הוֹאִיל וּמַקִּיפוֹת אֶת רוֹב הַקָּנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּמוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה. הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.
15 אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה תַּרְתֵּי קָאָמַר. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיגִי עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
16 וְהָא ״לֹא אָמַר״ קָאָמְרִי? הָכִי קָאָמַר: הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּטַבַּעַת הַגְּדוֹלָה, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בִּשְׁאָר טַבָּעוֹת.
17 כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אֲכַל מוּגְרֶמֶת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אָמְרִי לֵיהּ: לָאו מֵאַתְרֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אַתְּ? אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? יוֹסֵף בַּר חִיָּיא! יוֹסֵף בַּר חִיָּיא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִיר.
18 שְׁמַע רַב יוֹסֵף, אִיקְּפַד, אֲמַר: אֲנָא מִכּוּלֵּי עָלְמָא גְּמִירְנָא? אֲנָא מֵרַב יְהוּדָה גְּמִירְנָא, דַּאֲפִילּוּ סְפֵיקֵי דְּגַבְרֵי גָּרֵיס. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.
19 וְרַבִּי זֵירָא, לֵית לֵיהּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם?
20 אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נָמֵי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֲבָל מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ – עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.
21 רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה.
22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: מוּגְרֶמֶת כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא וּפְשָׁטֵיהּ.
23 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַכְשַׁר בְּחוּדָּא דְּכוֹבָעָא, קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: גִּיסָא גִּיסָא, אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: פְּגַע בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.
24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע וְנָגַע בָּהֶן, דִּכְתִיב ״וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת״, אוֹ דִלְמָא פָּגַע וְלֹא נָגַע, כְּדִכְתִיב ״וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים״?
25 אִיתְּמַר, אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב אַמֵּימָר בַּר מָר יָנוֹקָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, וְאָמַר לִי: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי רַב שֶׁמֶן מִסּוּבְרָא, אִיקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין וּדְרַשׁ: שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּגַע בְּחִיטֵּי – כְּשֵׁרָה, שַׁיַּיר בְּחִיטֵּי – טְרֵפָה.
פירוש רשב״א על חולין י״ח
1 וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. איכא למידק כיון דפגימת סכין בחגירת צפורן, אמאי בדק לה בבשרא, אפילו יחגור בה בשר ולא תחגור בה צפורן כשרה, ועוד מאי קא מיבעיא ליה לרב דמיא לסאסא מאי, ולפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו, דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא בכל פגימה אסורה ואפילו קטנה שבקטנות, והוא שתחגור כל דהוא טופרא או בשרא או אפילו חוט השערה, הא בלא חגירה כל דהוא, כשרה, דאין זו אלא דמיא לסאסא ודמיא לסאסא, פירש רש"י ז"ל שאין בה פגימה אלא שאין פיה חלק. ועוד נראה לי ראיה מדקא תני בברייתא יז, ב אוגרת פסולה, אלמא אינה פסולה אלא בשאוגרת איזה דבר שיהיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא ליה ריש לקיש מאי טעמא לא מני פגימות סכין בהדייהו ופרקינן בחולין לא מיירי, דמשמע דליכא מאן דפליג אדרב חסדא, לימא ואידך דילמא לית ליה דרב חסדא. יש לומר דמכל מקום הוה ליה למימר ארבע פגימות הן שלש כפגימות המזבח ואחת בכל שהוא.
2 ולענין פסק הלכה. קיימא לן ככל הנך אמוראי דלעיל דמשמע דפסלי אפילו בפגימה כל דהוא, ולא מכשרי' אלא דמיא לסאסא בלחוד ודרב חסדא ליתא. ואף הרב אלפסי ז"ל לא הביאה להא דרב חסדא בהלכותיו.
3 פגימת המזבח. פירש רש"י ז"ל דילפינן בשחיטת קדשים מדכתיב שמות כ, כד וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ודרשינן התם כתובות כז, א זבחים נט, א וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם אבל לא בזמן שהוא חסר, ואסיקנא בסידא כזית או טפח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאבנא כדי שתחגור בה צפורן דכתיב דברים כ״ז:ו׳, אבנים שלמות. ואם תאמר כיון דאוקימנא וזבחת עליו בסידא, מאי שנא סידא ומאי שנא אבנא, לימא כאן וכאן בכדי חגירת צפורן או כאן וכאן בכזית, ויש לומר דסידא כיון דנפיק לן מעליו ודרשינן אבל לא בזמן שהוא חסר אין חסרונו ניכר בפחות מיכן, אבל באבנא דכתיב אבנים שלמות כל שפגימתן גדולה כחגירת צפורן אינן שלימות, ואי נמי האי כאורחיה והאי כאורחיה ואין דרכו של סיד להיות כל כך חלק. אבל בתוספות אמרו דפגימת המזבח ילפינן מאבנים שלמות. וזבחת עליו לא איצטריך אלא לפסול קדשים שעבר ושחט בזמן שהוא חסר, וכדאמרינן התם שם מנין למזבח שנפגם שכל קדשים שנשחטו בה פסולין שנאמר וזבחת עליו וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום, הילכך בסידא דלא כתיב בה בהדיא פסול פגימה, שיעורה מר בטפח ומר בכזית. ואי נמי למדו פגימת סיד מדבעינן מרובע, דתניא התם סב, א כבש וקרן ויסוד וריבוע מעכבין וכו' כדאיתא התם עד דתניא אותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו, ולא מפני שכשר לעבודה אלא שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול, מכלל דפסול פגימה משום דאינו מרובע.
4 ואף רבי יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. פירש רש"י ז"ל כי אמר רבי יוסי רובו ככולו הני מילי בטבעת גדולה, אי נמי בבשר שבין טבעת וטבעת. דהתם הוא מקום שחיטה, וכל במקום שחיטה רובו ככולו, אבל לשוויי שאר טבעות ראויין לשחיטה, משום דמקיפין רוב הקנה לא אמר, שאין מקום שחיטה אלא במה שמקיף את כל הקנה, ובודאי דלישנא דברייתא לכאורה מכרעא הכין, דתניא השוחט בשאר טבעות אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, דאלמא לשוינהו לשאר טבעות מקום שחיטה קאמר. ומכל מקום אינו מחוור כלל. חדא דכל הצואר כשר לשחיטה, וכדתנן במתניתין, ולא משמע שיהא בצואר מקום שאינו ראוי לשחיטה ולמעלה ולמטה כשר לשחיטה, ורש"י ז"ל בעצמו הביא תוספתא פ"א ה"ו דתניא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה, אלמא כל מה שיש מן הטבעת שהיא הטבעת הגדולה עד הריאה ראוי וכשר לשחיטה. ועוד דאם כן לרב ושמואל כיצד שוחטין, וכי יכול אדם לכוין שישחוט בין טבעת לטבעת, ואפילו היה קורע עור ובשר ורואה סימנין ושוחט היה מן התימה שיוכל לכוין, וכל שכן דרך מקרה, ואנן דקיימא לן כרב ושמואל, היאך נאכל בשר, דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ואחר שלא תתכן שחיטה אלא בהשגחה גדולה שיכוין בין טבעת לטבעת, לא היה לנו לאכול עד שנבדק ונראה ששחט בין טבעת לטבעת. אלא הכי פירושא, ואף רבי יוסי לא אמר דשחט רוב הקיפו של טבעת כאלו שחט את כולו אלא בטבעת גדולה, הואיל ומקפת את כל הקנה, וכששחט בה רוב הקיפה שחט רוב חללה, אבל בשאר טבעות שחוט בשר מחברן מלמטה אף על פי ששוחט בהן רוב ההקף, אינו כאלו שחט את כולו, דפעמים ששוחט רוב ההקף ועדין לא שחט רוב החלל והא דקתני בברייתא השוחט בשאר טבעת אף על פי שאין מקיפות כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, אפלוגתא דמתניתין קאי דברייתא פירוש מתניתין הוא, והכי קאמר השוחט מתוך הטבעת הגדולה אם שייר מלא החוט על פני רובו שחיטתו כשרה, דהא איכא רוב הקף ורוב חללה, ולא עוד אלא אפילו שחט רוב בשאר הטבעות שחיטתו כשרה, דהואיל ומקיפות את רוב הקנה ושחט ממנה רוב ההקף כאלו שחט רוב החלל.
5 ורבי זירא לית ליה נותנין חומרי מקום שיצא משם. איכא למידק והא רבי זירא כפר ביה ברב יוסף דלא שמעה מרב ושמואל מעולם, ואפילו תמצא לומר ששמעה מאחרינא, מיטעא הוה טעו באיסור, דסבורין דרב ושמואל אסרו, והן לא אסרו, ותניא פסחים נא, א דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור נשאל ומתירין לו. ולפיכך יש לפרש דהא דקאמר רבי זירא רב יוסף ברבי חייא מכולי עלמא גמר, הכי קאמר לא מרב ושמואל גמר לה, אלא חומרא בעלמא הוא שנהגו במקומו, והוא סבר דרב ושמואל אמרוה, ואינה להם אלא חומרא בעלמא, ולפיכך הקשו אפילו לא אמרוה רב ושמואל מכל מקום מודה הוא דחומרא הוא שהחמירו על עצמן, והוה ליה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דנשאל ואין מתירין להן. ועדיין קשה לי ומאין להן דרבי זירא מודה דמשום חומרא נהגו בכך דלמא מטעא טעו. ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו, דדילמא משום חומר עד שנודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירין לו. והילכך כיון שבמקומו של רבי זירא נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לרבי זירא לנהוג בו איסור, דדילמא חומרא בעלמא היתה, שהרי אנו רואין אותם נוהגין בו איסור, ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה.
6 הכי גרסינן אמר רב פי משמיה דרבא פגע בחוטי טרפה. ופירש רש"י ז"ל שהתחיל לחתוך במקום שחיטה והגביה למעלה עד דפגע בחיטי. ואיבעיא להו פגע ונגע בהו או פגע ולא נגע אלא ששייר כל החיטי, ואי הכי כיון דנטה כל כך כנגד הראש עד ששחט סמוך להן ממש טרפה, ולא איפשיטא. ואיכא למידק כיון דלא איפשיטא הוה ליה לגמרא למימר תיקו. ועוד דאי גרסינן בדרב פפי טריפה, תיקשי לן דהא רב פפא אמר משמיה דרבא כשרה ואפילו נגע כל ששייר מהן קצת כלפי הראש. ולפיכך נראה דהאי אתמר דקאמר הכא בתר ההיא בעיא תשובת השאילה היא. ולומר דמפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא שמעינן לה, דעל כרחין רב פפי ורב פפא דתרוייהו משמיה דרבא קא אמרי, בודאי פליגי, דהא רב פפא מכשר משמיה דרבא אפילו בפגע ונגע, אלא רב אחא סתמא לא פליג אאבוה, ואי לאו דשמעיה לאבוה דלא אמר כאסהדתיה דרב פפא לא הוה אמר ואיהו נמי בפגע ונגע הוא דטריף הא לא נגע מכשר, והילכך רב פפא נמי בפגע ונגע הוא דקאמר, ונלמוד דברי רב פפי הסתומין מדברים הללו המפורשים. כן נראה לי לפי גירסת רש"י ז"ל. ויש מי שפירש דפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא בשייר כל החיטי היא, ומרב פפא דמכשר שמעיה דרבא כדטריף פגע ונגע סבירא ליה, והילכך הא דרב פפי משמיה דרבא פגע ונגע כאמר, דמסתמא כיון דתרוייהו משמיה רבא אמרי ליה לא פליגי. ורב אחא מטריף אפילו פגע ולא נגע. ואינו מחוור דשייר בחיטי בשוחט בתוכן משמע, וכלישנא דמתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולו, והכא נמי בשוחט מתוכן ושייר בהן כלפי הראש, ותוספות דוחקין הרבה ומפרשים דהכא בשהתחיל כלפי הראש למעלה מן החיטי ומשפיל ידו כנגד הגוף, והכי קאמר שחט כלפי הראש ופגע בחיטי טרפה, ואיבעיא להו פגע ונגע קאמר דהיינו שייר בחיטי ואפילו הכי טרפה או דילמא או דילמא פגע ולא נגע דוקא הוא דטרפה הא פגע ונגע כשרה, ואהדר ליה דרב פפא משמיה דרבא אמר כשרה, והילכך רב פפי נמי פגע ולא נגע קאמר, הא נגע כשרה, ואינו מחוור דמסתמא אין דרך לשנות בענין שיתחיל למעלה ממקום שחיטה, והוה ליה לרב פפי לאשמועינן האי דינא במתחיל מקום שחיטה ולומר שייר בחיטי כשרה כלישנא דרב פפא משמיה דרבא. ויש מי שגורס מדחק קושיא זו כדרב פפי פגע בחיטי כשרה, והיינו ממש דרב פפא, ואינו צורך למחוק גירסת הספרים.