רשב״א על בבא מציעא ל״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא מציעא ל״ז ע״ב רשב״א על בבא מציעא ל״ט ע״א »

1 וְהָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם הֶפְסֵד הָרַמַּאי הוּא. אֶלָּא תַּרְוַיְיהוּ לְרַבָּנַן אִיצְטְרִיךְ, וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי.

2 מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן אֲבוּדִין – לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים.

3 גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָדָם רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל חֲבֵירוֹ. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֲשָׂאָן הַמַּפְקִיד תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

4 מֵיתִיבִי: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. בִּשְׁלָמָא לְרַב כָּהֲנָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״לְפִיכָךְ״.

5 אֶלָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי ״לְפִיכָךְ״? הָכִי קָאָמַר: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן לָא נְזַבֵּין, דְּחָיְישִׁינַן – לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

6 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן – דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.

7 אַדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק – וַדַּאי פְּלִיגָא. אַדְּרַב כָּהֲנָא מִי לֵימָא פְּלִיגָא? כִּי קָאָמַר רַב כָּהֲנָא – בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן קָאָמַר.

8 וְהָא רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁל חֲבֵירוֹ קָאָמַר! גּוּזְמָא בְּעָלְמָא.

9 מֵיתִיבִי: לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא הֲווֹ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן, וְזַבְּנִינְהוּ – וְקָא אָכֵיל טְבָלִים! יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן לָא שְׁכִיחַ.

10 וְאִי מִשְׁתַּכְחִי מַאי? מְזַבְּנִינַן לְהוּ? וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא עֲשָׂאָן בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר! כִּי מְזַבְּנִינַן נָמֵי – לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה מְזַבְּנִינַן לְהוּ.

11 וּלְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נָמֵי נְזַבְּנִינְהוּ לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה? בְּהָא פְּלִיגִי, דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר: יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן לָא שְׁכִיחַ מִידֵּי, וְכִי מִשְׁתְּכַח, לְקַמֵּיהּ הוּא דְּהָוְיָא יָתֵיר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן. אִי עָבֵיד לְהוּ בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר, מִקַּמֵּיה דְּהָווּ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן עָבֵיד לְהוּ. הִלְכָּךְ, כִּי הָווּ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן – נְזַבְּנִינְהוּ לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה.

12 וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק סָבַר: יָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן מִשְׁכָּח שְׁכִיחַ וְכִי הָווּ לְהוּ – לְאַלְתַּר הוּא דְּהָווּ לְהוּ. וְאִי אָמְרַתְּ נְזַבְּנִינְהוּ – זִימְנִין דְּקָדֵים וּמְזַבֵּין לְהוּ, וְכִי עָבֵיד לְהוּ בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מְקוֹם אַחֵר – לָא יָדַע דִּמְזַבְּנָא, וְקָא אָכֵיל טְבָלִים.

13 מֵיתִיבִי: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחְמִיץ, שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ, דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה, וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וּכְשֶׁהוּא מוֹכְרָן – מוֹכְרָן לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכְרָן לְעַצְמוֹ.

14 כַּיּוֹצֵא בּוֹ: גַּבָּאֵי צְדָקָה בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן. גַּבָּאֵי תַמְחוּי בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין מוֹכְרִים לְעַצְמָן.

15 קָתָנֵי מִיהַת פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ, מַאי לָאו אֲפִילּוּ יָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן? לֹא, בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן. וְהָא יַיִן וְהֶחְמִיץ, שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ, דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ – דְּיָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן נִינְהוּ! שָׁאנֵי הָנֵי כֵּיוָן דְּקָם – קָם.

16 שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ, דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ –

17 לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא דְגַמְלֵי.

18 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. מַאי תַּקַּנְתָּא עָבֵיד לְהוּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: לְקַנְקַנִּים.

19 בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ.

20 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לִבְעָלִים. אִתְּמַר, רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.

21 וְהָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב, וְצַיְדָן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה.

22 אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

23 מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִשְׁמָע דְּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי.

24 וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא, אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּאֵין מוֹרִידִין. וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא אִי כְּרַב כָּהֲנָא, אִי כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּמוֹרִידִין.

25 לְמֵימְרָא דִּתְרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? לָא, תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ.

26 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ.

27 אִתְּמַר: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, שְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו.

28 בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹרִידִין.

29 כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין, דִּלְמָא מַפְסִיד לְהוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר שָׁיְימִינַן לְהוּ כְּאָרִיס, לָא מַפְסֵיד לְהוּ.

30 מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם״ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים, אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״?

31 מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִינָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן, וּבְנֵיהֶן רוֹצִים לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. אָמַר רָבָא: לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן.

32 הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וּפַשְׁטַהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵהָא מַתְנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם: דִּלְמָא לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִפּוּמְבְּדִיתָא אַתְּ, דִּמְעַיְּילִין פִּילָא בְּקוֹפָא דְמַחְטָא. וְהָא דּוּמְיָא דִּנְשׁוֹתֵיהֶם וּבְנֵיהֶם קָתָנֵי, מָה הָתָם כְּלָל לָא – אַף הָכָא נָמֵי כְּלָל לָא.

33 וּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי שָׁבוּי – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁמַע שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וְקָדַם וְתָלַשׁ וְאָכַל – הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי שְׁבוּיִין – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמְעוּ בָּהֶן שֶׁמֵּת.

34 הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי נְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי נְטוּשִׁים: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם וְלֹא שָׁמְעוּ בָּהֶם שֶׁמֵּת. וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.

35 הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי רְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי רְטוּשִׁים – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין כָּאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלְכוּ.

36 מַאי שְׁנָא הָנָךְ דְּקָרוּ לְהוּ ״נְטוּשִׁים״, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי דְּקָרוּ לְהוּ ״רְטוּשִׁים״?

פירוש רשב״א על בבא מציעא ל״ח

1 מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ורב נחמן אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר. ותמיה לי, דמהכא משמע דרב כהנא לא חייש לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, דאם איתא מאי איכא בין רב כהנא לרב נחמן, וליתא, דהא תניא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, ולקמן נמי מקשינן מינה אדר' יוחנן ואדרב כהנא דאמרי דביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד, ואקשינן והא תניא לפיכך בעל הבית עושה אותן וכו', וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר מקמי דניהוי יתר מכדי חסרונן, וי"ל, דרב כהנא ורב נחמן בעיקר תקנתא דתקינו דלא יגע בהן הוא דפליגי, דרב כהנא סבר עיקר תקנתא משום דאדם רוצה בקב שלו היא, דאי לאו דחיישינן להא, יכול הוא למוכרן ולא חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר, דבעלים גופייהו מיחש חיישי דילמא הוו להו כדי חסרונן, דמשכח שכיח, ונפקד מזבן זבנינהו, ואף הוא מימנע ולא סמיך עלייהו לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר. אבל השתא דתקינו דלא יגע בהן, לפיכך אף הוא אומר שלא נאבדו ועושה אותן תרומה, והיינו נמי דאמרינן בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך, והיינו נמי טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאינו חושש לתרומה ומעשר, משום דכיון דכדי חסרונן שכיח, לא סמיך עלייהו בעל הבית כלל, ואף לרוצה אדם בקב שלו ליכא, דלא סבירא לה במקום דאיכא פסידא. ורב נחמן סבר, פעמים שאין בעל הבית מסיק אדעתיה דתהוי מיד כדי חסרונן הראוי להגיע להן בשנה אחת, והלכך אף הוא סומך עליהן, ומשום הכי לא יגע בהן, וכיון שאמרו שלא יגע בהן מפני שהבעלים סומכים עליהן לפעמים, לפיכך התירו להם חכמים לעשותן לכתחלה תרומה ומעשר על מקום אחר.

2 הא דאמר חיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר. יש מפרשים שכבר עשאן בשעה שהפקידן, משום דקשיא להו, דאי כשעשאן לאחר שהפקידם, הא אמרינן לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, כדאיתא בשלהי כל הגט גיטין ל, ב, ודחקין בשמעתין טובא, ולא גרסי לקמן וניחוש, וזבנינהו וקא אכל טבלים, אלא הכי גרסי, וניחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו, כלומר וקא מאכיל תרומה לזרים, ומשני, כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. ומיהו לא נהירא, דעשאן על מקום אחר שאינו מן המוקף משמע, דאי לא, הוה ליה למימר שמא תרומה ומעשר הם, ותו דאי עשאן כבר, למה לי להפקידן יתנם לכה. אלא עשאן לאחר הפקדון הוא דאמר, ואי משום שאינו מן המוקף, שמא עשאן ערב שבת, כעובדא דר' ינאי דעשר אכלכלה דפירי דהוה רגיל אריסיה לאתויי ליה, כדאיתא ביבמות בפרק האשה רבה יבמות צג, א, אי נמי, כשאמר לעם הארץ צא ולקט לך כלכלה מפירותי, וכדאמרינן בערובין לב, ב דניחא ליה לחבר למעבד איהו אסורא זוטא לעשר ולתרום שלא מן המוקף ולא ליעביד עם הארץ על ידו אסורא רבה. ויש מי שגורס כאן, שמא עשאן תרומת מעשר, ותרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף, כדדריש בספרי מכל מעשרותיכם במדבר יח, כח. ולא נהיר, ובשלהי פרק כל הגט גיטין ל, ב ד"ה וכי הארכתי בה יותר בס"ד.

3 כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. איכא דגרסי הכי ותו לא, ופירשו, וכיון דאתית להכי אף דרב נחמן בר יצחק לא פליגא, דאפילו עשאן תרומה על מקום אחר ליכא למיחש, דהא לכהנים מזבנינן להו, ואית דגרסי לרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה, ומשני בהא קמיפלגי, רבה בר בר חנה סבר יתר מכדי חסרונן לא שכיח, וכי משתכחן, לקמיה הוא דהויא, ואי עביד להו תרומה ומעשר, מקמי דנהוי יותר מכדי חסרונן הוא דעביד להו, ורב נחמן בר יצחק סבר. יתר מכדי חסרונן משכח שכיחן, וכי הוה לאלתר הוה, ואי אמרת נזבנינהו, זימנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקא אכיל טבלים, ואף רש"י ז"ל נראה שגורס כן. ואיכא דמחו לה אמוחא, דלאיזה צורך נטיל מחלוקת בין רב נחמן ור' יוחנן בכדי ביותר מכדי חסרונן, דהא רב נחמן לא איירי כלל ביתר מכדי חסרונן. ועוד, דמנא ליה לרבה בר בר חנה דלא עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר אלא לאלתר, והא ברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה על מקום אחר קתני, דמשמע עושה אותן לעולם ואפילו לאחר זמן, וכענין ששנינו גטין לא, א, המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים, והילכך רבה בר בר חנה נמי ליחוש דילמא זימנין דמזבין להו, ובתר דזבנינהו עושה אותן תרומה ומעשר וקא אכיל טבלים. ועוד קשיא לי, מאי קאמר כי הוי יתר מכדי חסרונן לקמיה הוא דהוי, והא אכתי איכא לאקשויי ואי משתכחי מאי, כדאקשינן לעיל. ולי נראה להעמיד הגרסא, דאדרבה אם איתא דהשתא דרב נחמן לא פליגא, תמה על עצמך מאי איכא בין רב נחמן ובין רב כהנא, דבין למר ובין למר עד כדי חסרונן לא יגע בהן, וביתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין, ובין למר ובין למר כשהוא מוכרן, מוכרן לכהנים בדמי תרומה. ועוד דאם איתא דלבסוף לא פליגא, היכי אמרינן מעיקרא ודאי פליגא, דהא משמע לכאורה דמאן דאמר דרב נחמן פליגא דרב כהנא לא פליגא, לישנא דגמרא הוא דבלא גברי אמרוה, ולדידהו אקשינן מדקתני בברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר, ואינהו מפרקי כי מזבנינן לכהנים מזבנינן להו, אלמא מעיקרא כי אמרי דרב נחמן ודאי פליגא, מידע ידעי להא, ואפילו הכי קאמרי דודאי פליגא. ועוד, דאם איתא דלרב נחמן נמי כי הוי יתר מכדי חסרונן מזבנינן להו לכהנים, אם כן אפילו בכדי חסרונן נמי לזבנינהו, דהא תלמודא רב נחמן לית ליה טעמא דרוצה אדם בקב שלו, מדאקשינן עליה לעיל מאי לפיכך, ובשלמא לרב כהנא בכדי חסרונן לא יגע בהן, משום דרוצה אדם בקב שלו, אלא לרב נחמן דלית ליה אלא משום אסורא, הא אפשר לתקוני בכדי חסרונן כדקתני ביתר מכדי חסרונן, וכיון דאתית להכי אף לזרים ימכור, דכיון דבכדי חסרונן שכיח, אף הוא יחוש דלמא זבנינהו ואינו עושה אותן תרומה ומעשר וכדרשב"ג, וזו היא שהביאן לומר דרב נחמן ודאי פליגא. ועוד, דאם איתא דרב נחמן לא פליגא, כיון דמעיקרא אמרינן דודאי פליגא, השתא דלא פליגא הוה להו למימר בהדיא, השתא דאתית להכי דרב נחמן לא פליגא. לפיכך נראה לי, דגרסינן ליה שפיר דרב נחמן ודאי פליגא כדאמרינן מעיקרא, ומשום הכי אבעיא להו במאי פליגי. ודקא קשיא לך מנא ליה לרבה בר בר חנה דלאלתר עביד להו תרומה ומעשר ולא לקמיה, משום דחזקה על חבר שאינו מניח פירות שאינן מתוקנים פסחים ט, א ולאלתר מתקנן, ולעושה אותן תרומה ומעשר לקמיה אע"פ שהוא יכול, לא חיישינן. ודקשיא לך אי משתכחי לאלתר מאי, הא לא קשיא, דחששא זו דשמא עשאן תרומה אינה חששא גמורה, אלא טעמא קאמר דלא יגע בהן, כיון דלא אמר לו מפקיד, היכא דאיכא למיחש חייש אפילו לחשש רחוק כזה, ולרב כהנא דוקא כל זמן דליכא הפסד מרובה ומזבנינן להו, חיישינן ומתקנינן כל היכא דאיכא לתקוני ומזבנינן לכהנים, אבל אי איכא הפסד מרובה ואי נמי וא"כ ש"מ ליכא לתקוני ולזבוני לכהנים, עושה להן תקנה ומוכרן אפילו לזרים, כדבש והדביש ושמן והבאיש, דמזבנינן לגלדאי וכתיש דגמלי, דמניחין את הספק וחוששין להפסד, זו היא דעתו של רב כהנא, אבל לרב נחמן אפילו במקום הפסד מרובה חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר, וטעמא משום דנפקד לאו עבידתיה גבי פירות שהופקדו אצלו. ובזה עלה לי תירוץ גם למה שהקשו מקצת מרבוותא ז"ל, לכולי עלמא מיהא היאך הוא יכול למכור, דהא אע"ג דלא שכיח יתר מכדי חסרונן, כי משתכחי לאלתר מיהא ומזבנינן להו, ניחוש שמא יעשה אותן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, ונמצא אוכל טבלים. ויש לי לומר, דכיון דלא שכיח וסמיכת בעל הבית עליהן אינה אלא חששא בעלמא, כי הויא יותר מכדי חסרונן לרב כהנא ורבה בר בר חנה, הניחו את הספק ותפשו את הודאי, דחשו להפסד מרובה במקום דליכא אלא חששא בעלמא, דמעיקרא אינה אלא משום דאין לנפקד עסק בהן, ומוטב שנחוש לספקות ואל יגע נפקד במה שהופקד בידו. ותדע לך, דאלו הניח מגורה מלאה פירות ומת, מי אסרינן להו ליורש באכילה, ומי מחייבינן ליה לזבוני לכהנים, ופירות אלו המופקדים אלו מת מפקיד ונפלו קמי יתמי, מי לא אכלי להו יתמי, ומחייבין להו לזבוני לכהנים, אלא ודאי חששא בעלמא הוא דחיישינן לגבי נפקד, אבל בעלמא לא, והכא נמי במקום פסידא מרובה לא חיישינן, כך נראה לי. אבל מצאתי להרמב"ן ז"ל שתירץ בהא, דכיון דבבית דין מזבנינן להו הא טבא ליה, דכל מה שנעשה בבית דין קול יוצא עליו וישמע, וכל שכן בעל הפקדון, דודאי אינו תורם עליהם עד שהוא חוקר בפירותיו אם בחזקת קיימים הם, וכשימכרם זה בבית דין אף הוא שומע ולא יסמוך עליהן, ואדרבה תקנה גדולה היא לו, שהרי אפילו לא ימכרם ישנה לחששא זו, דבודאי יסמוך עליהן בכדי מה שהפקיד, דליותר מכדי חסרונן לא יחוש ולא מסיק אדעתיה, דבשלמא בכדי חסרונן חושש ואינו סומך אלא בכדי מה שהן פחות מכדי חסרונן, משום דכדי חסרונן שכיח ואף הוא חושש להן, אבל ליותר מכן אינו חושש, וסומך עליהם, ונמצא אוכל טבלים ואפילו כשאינו מוכרן, הלכך הא טבא ליה. ולפי תירוץ זה, לא גרסינן לעיל וניחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן וזבנינהו וקא אכיל טבלים, אלא הכי גרסינן, ליחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן וזבנינהו, ותו לא, כלומר היאך הוא עושה אותן תרומה לכתחילה, יחוש שמא לאחר שיעשם הוא תרומה הוו יתר מכדי חסרונן, ומזבין להו נפקד לישראל ומאכיל תרומה לזרים. ואין צריך למחוק הגרסא כמו שכתבתי. מדקתני בפקדון מוכרן בבית דין בגבאי צדקה לא קתני, נראה לי דדוקא בפקדון, משום דכיון דיש להן בעלים, ולהיות מונחין אצלו בקרן זוית בלבד הפקידם אצלו, לאו עבידתיה גבייה כלל, אלא כשהוא רוצה לעשות להן תקנה, בית דין הוא שעושין. אבל צדקה ותמחוי, הפרנסים הם כבעלים, והילכך כל מה שירצו לעשות עושין ואפילו שלא בבית דין.

4 במאי קא מפלגי, מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו, יש מפרשים הרמב"ן ז"ל בחידושיו ובמלחמות לא חששו להטריח את הנפקד למכור, ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו, ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל, דהא לכולי עלמא כיון דהבאיש ונפסדו, ליכא לימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים, והיינו דקא בעי במאי קא מפלגי, ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני, דאם אתה מפרש כן, אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני עניינים, בפירות והרקיבו, לא יגע בהן ואינו רשאי, דהא אוקימנא בכדי חסרונן, ובשמן והבאיש דבש והדביש, לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן, ואינו. אלא נראה לי לפרש, לא יגע בהן אינו רשאי, דכיון דאמרינן דכיון דקם קם, הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש, שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להם, ומשום הכי קא בעינן בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי, דאפילו רשב"ג דאמר במתניתין מוכרן בבית דין, מפני השבת אבדה לבעלים קאמר, הא לאו הכי לא, ותדע לך, דאי לא, מאי קא בעי במאי פליגי, דילמא בדרב נחמן בר יצחק, אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי, כך נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף ז"ל כרבנן דברייתא, כדאיתא בהלכות. אלא דקשיא לי, דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רשב"ג דמתניתין, דלא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, מדאמר שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי, ושנינן שמן לגלדאי ודבש לכתישא דגמלי, ואי חיישת לשמא עשאן תרומה, שמן של תרומה היכי מזבין לגלדאי, שהרי לא ניתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ושתיה ולסיכת אדם שהיא כשתיה, ותניא תוספתא דתרומות פ"י הי"א שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל, לא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה ע"א ד"ה כי דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא, וכל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי, וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה, אף דברי הרי"ף ז"ל עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי ר' מאיר וחכמים דברייתא לכאורה, ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא רבה בסמוך, ור' מאיר דברייתא היינו תנא קמא ודמתניתין, והילכך קיימא לן כר' מאיר בפירות, אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא.

5 הא דאמרינן: מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי. איכא למידק, אריס ודאי איכא למשמע, קרוב מנלן. איכא למימר דאין הכי נמי ודאי עיקר טעמא לאחר הוא, אלא משום שאין הקרוב מניח אחר לירד בתורת אריסות, דקרוב דקאמרינן היינו יורש הראוי לירש, ומימר אמר דילמא מת שבוי ואין רוצה שיאכל אריס חלק אריסות בנכסים, ואף אנו שומעים לו דדילמא שכיב שבוי ואין מפסידין ליורש חלק האריסות, שזו מחמת תקנת הנכסים היא, ואין משתדלים חכמים לתקן הנכסים בהפסדו של יורש, וכעניין שאמרו לקמן בבא מציעא לט, ב, דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והילכך מורידין להן את הקרוב הראוי לירש, ויורד בהן לתורת ירושה שמא מת מורישו. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו, מורידין קרוב שהוא ראוי ליורשו, ואם מת יהיה משביח ואין יושב ואוכל – רמב"ן כל הפירות לעצמו, ואם יבואו הבעלים ישומו להם כאריס, אבל אחר אין מורידין, דדילמא האי מית ליה וקא אכיל האי אחר קרקע לאו דיליה, ע"כ. וא"ת, אכתי למה שומעים לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, כדאיתא בפרק כל הגט גיטין כח, א זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. וי"ל, שאני הכא שאין הנכסים ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותן שלוחין, ומשום תקנה הוא שנזקקין להן כמו שאמרנו, וכיון שהקרוב טוען כך, חוששין ושומעין לו, שאומר אי אפשי בתקנה זו שאני נפסד בה, ואין עושין שום תקנה לנכסים שיהא בה שום חשש של הפסד. ומסתברא דדוקא כשאין אחר רוצה לפקח בה בתורת אפוטרופסות, ומן הטעם שכתבנו, וכן בית דין אין משתדלים להעמיד בהן אפוטרופוס, שאפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כדאיתא לקמן בבא מציעא לט, א אבל אלו רוצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופסות, מעמידין ביד אפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב. ותדע לך, מדאמרינן לקמן שם שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק תמרים לגדור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר, ואח"כ מורידין אותו לנכסיו, ואקשינן ולוקי אפוטרופא לעולם, ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן, אלמא כל שרוצה אחר להיות אפוטרופא ולפקח בנכסים, אין שומעים ליורש להורידו לנכסים, אלא אם כן שמעו בו שמת. ועוד ראיה מדאמרינן בסבתא שם, ב מגו דאוקימנא אפטרופא לפלגא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא, ואע"ג דאידך אחתא בעיא למיחת לנכסי, אין שומעין לה, אלא מוקמינן ביד אפטרופוס. ומיהו דוקא כשלא שמעו בו שמת, אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש, ואע"ג דבעי אחר למיחת בו בתורת אפוטרופסות, משום דכיון ששמעו בו שמת כיורש ממש חשבינן ליה, והראיה מדאמרינן גבי סבתא שמעו דשכיבא סבתא, אמר אביי תילתא לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא, ואע"ג דאין מורידין קטן לנכסי שבוי, הכא כיון דשמעו בו שמת מורידין דכודאי יורש משוינן ליה. ורבא נמי דפליג אדאביי בדנקא דאחתיה דאשתבאי, ואמר מגו דמוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן לאידך דנקא, בדנקא דאחתייהו בלחוד הוא דקאמר דמוקמינן אפטרופא, דלא שמעו בה שמתה, אבל בתילתא לא מוקמינן אפטרופא, משום דשמעו בסבתא שמתה. ומיהו במטלטלי דשבוי, אע"ג דשמעו ביה דמית, אפשר דמעמידין אפטרופא ואין נותנין בידו של יורש, משום דדילמא מיכלא קרנא, ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי, וכענין שאמרו לט, א בקמה לקצור דמעמידין אפטרופא ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו, והוא הדין לשמעו בו שמת, אבל קרקע דלא מכליא קרנא דשבק שבוי, לא חיישינן, ומוקמינן בידא דיורש, ודוקא לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא.

6 הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים. כלומר בשביה, שאילו לדעת אין לנו אלו שבויין ונטושין, אלא כרטושין, כך פירש הראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דהיכי קרו להולך בשביה הולך למדינת הים, אלא נראה לי דהכי פירושה שהלכו מדעתן למדינת הים, כלומר על דעת לסחור ולשוב, ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו, וכשהיה שם נשבה – ש"מ, והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת, אבל רטושין שהיו כאן ויצאו, ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק את עצמו ללכת על מנת שלא לשוב, וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסידו ואפילו כן לא צוה, הרי גלה שאינו רוצה שירדו להם אחרים, כך נראה לי.

7 היורד לנכסי שבויין. דקתני לאו דוקא יורד, כלומר, שירד מעצמו אין מסלקין אותו, אלא אפילו בית דין מורידין אותו לכתחלה, דהא אמר מורידין קרוב לנכסי שבוי, אלא משום דבעי למתני היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו דאפילו יורד מסלקין אותו, תנא בנכסי שבויין נמי היורד. ואי נמי יש לומר, דלרבותא נקטיה הכא, לומר שאע"פ שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן, אפילו הכי אין מוציאין אותן מידו, כך נראה לי.

8 אמר רבן שמעון בן גמליאל הנטושין כשבוין. תמיה לי כיון דר' שמעון בן גמליאל אמר כאן בהדיא שהיורד לנכסי הרטושין נטושין ושבויין אין מוציאין אותן מידו, למה להו למידק לעיל מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידין קרוב לנכסי שבויין, ודייקינן עלה נמי דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעין ברייתא זו, אי נמי דבעו למידק ממתניתין.

9 היורד לנכסי רטושין. כלומר אפילו שמעו עליהן שמתו, לפי שאין אחין נכנסים לנחלה של מי שיצא לדעת אלא בעדות ברורה, כדתנן ביבמות דף קיז, א. ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותו לירד. והרמב"ם ז"ל כתב הל' נחלות פ"ז ה"י שמורידן אותו בתורת אריסות. ואינו מחוור, דאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמר ששמין אותו להם כאריס. ומכל מקום כששמעו בו שמת, אלו אמר היורש להוריד אריס בנכסין, אפשר ששומעין לו בכך, שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה, שיוריד בו אריס, אלו רצו היורשים כדי שלא יתקלקלו הנכסים.

« רשב״א על בבא מציעא ל״ז ע״ב רשב״א על בבא מציעא ל״ט ע״א »