רש"ש על פסחים כ״ז ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על פסחים כ״ז ע״א רש"ש על פסחים כ״ח ע״א »

1 תוספות על יומא פתח ↗

והרי תרומת הדשן - הקשה ר"י דהכא משמע דתרומת הדשן מועלין בו לאחר שנעשית מצותו ובפרק ולד חטאת במעילה ד' יא: תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין וקאמרינן בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח וכו' והשתא קשה דמשמע דמזבח החיצון נמי לא נהנין ולא מועלין ומפרש ר"י משום דקתני דישון מזבח הפנימי והמנורה לא מועלין משמע דווקא בתר דישון לפי שהדישון מוציאו מידי מעילה לפי שנעשית מצותו אלמא מצוה לדשנן ואהא קאמר בשלמא מזבח החיצון מצוה לדשנו דכתיב ושמו אצל המזבח ואדרבה אפילו מעילה אית ביה מדכתיב ושמו ודרשינן בסוף תמורה ד' לד. ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר אבל מזבח הפנימי מנלן שמצוה לדשנו וריצב"א מפרש דלאו אדיוקא קאי אלא אלא נהנין ולא מועלין מדאורייתא קאי דליכא למימר לא נהנין מדרבנן כמו לא נהנין שבהש"ס דבירושלמי דיומא פרק שני מוכח דלא נהנין מדאורייתא דגרסינן התם מניין לדישון מזבח הפנימי דכתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן שאינו צריך אם לקבוע לה מקום פירוש למוראה ונוצה כבר כתוב אצל המזבח ואם ללמדך שתהא במזרחו של כבש כתיב קדמה ואף הוא דרש אצל אצל פירוש ואם ללמד שתהא תרומת הדשן במזרחו של כבש מדכתיב אל מקום הדשן ונימא הרי זה בא ללמד ונמצא למד דהא לא איצטריך דתיפוק לן מגזירה שוה נאמר כאן אצל המזבח ונאמר בתרומת הדשן אצל המזבח מה כאן במזרחו אף להלן אם כן אל מקום הדשן למה לי ש"מ למזבח הפנימי שהוא אסור לו בהנאה אל מקום טהור שיהא מקומו טהור ואיכא דמפיק ליה בקל וחומר ומה מזבח החיצון אסור בהנאה מזבח הפנימי לא כל שכן אלמא דאסור בהנאה מדאורייתא במזבח החיצון והשתא הכי פירושו בשלמא מזבח החיצון אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב ושמו אלא מזבח הפנימ' מנלן שיהא אסור בהנאה לאחר שנידשן ואפילו קודם דישון מנלן שיהא אסור דאפילו גופיה לא ידעינן שיהא מצוה לדשנו ואם כן משנעשה אפר נימא דנעשית מצותו ויהא מותר בהנאה ומשני דמדשן נפקא וא"ת מאי קא פשיט ליה מדשן אכתי תיבעי לך מנלן דאסור בהנאה וי"ל דגמרא דידן לא חשש אלא להביא פסוק שצריך דישון ומסברא ידע דכל הדשנים שוין ליאסר בהנאה או מקל וחומר כדאיתא בירושלמי או משום דעיקר פשטיה דקרא בדשן מזבח החיצון אלא דמחמת ייתור לא צריך למיכתביה ומוקמינן ליה בפנימי ומנורה וחשיב ליה כמין היקש דאיתקוש כולהו לחיצון ואם תאמר אם כן לימא הכא משום דהוה ליה מזבח החיצון ופנימי ומנורה שלשה כתובין הבאין כאחד י"ל דאין כאן פסוק מיותר דהא איצטריך למצות דשן להניח אצל המזבח ועוד נראה דאחר שלמדנו מצות דישון פנימי ומנורה להניח אצל המזבח חשיב כל הדשנים כמו דבר אחד דאל"כ היכי נפיק בירושלמי מק"ו הא שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ואל תתמה על מה שפי' דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אע"ג דהכא קאמר מועלין כו' הא קאמר נמי עגלה ערופה מועלין בה ובההיא לית בה מעילה אלא איסור הנאה קאמר וכה"ג איכא נמי במעילה פ' ולד חטאת מעילה דף יב: חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וקאמר בגמ' דגמר אמו אמו מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המוקדשין מועלין בו ובכור הוא קדשים קלים ולית ביה מעילה וחלב המוקדשין נמי לית ביה מעילה כדתנן התם דלאו קדשי ה' מיקרי אלא מועלין דקאמר לאו דוקא אלא איסור הנאה וא"ת כיון דפרישית דיש בו איסור הנאה מדאורייתא היכי קתני בפרק ולד חטאת מעילם דף יא: המקדיש דישון בתחלה מועלין בו והיכי חייל עליה הקדש כיון דאיסור הנאה מדאורייתא י"ל דלאו בדישון מזבח איירי מדקאמר בתחלה משמע דאיירי בדבר שלא הוקדש מעולם אלא במקדיש דשן כירתו וכן פרש"י ואיצטריך לאשמועינן דקדושה אף על גב דאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית כדקתני התם בסיפא כל הראוי למזבח כו' אי נמי אפילו את"ל דלאו בדשן כירה איירי דאם כן לא הוה ליה למימר דישון סתמא איכא למימר דאיירי בדשן מזבח לאחר שהוציאוהו חוץ לשלש מחנות ואשמעינן דלא הוי כשאר דשן ליאסר לעולם ולמאי דפרישית דליכא מעילה בתרומת הדשן ניחא הא דתנן במעילה דף יט: אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ומקשים ליחשב נמי תרומת הדשן דיש בו מועל אחר מועל ומתרץ ר"י דהוי בכלל בהמה דמאפר קדשים הוא בא ומיהו גם לפי' ריצב"א צ"ל תירוץ ר"י דנהי דבתרומת הדשן ליכא מעילה מ"מ ליחשב אפר תפוח דלכולי עלמא אמר בפ"ב דמעילה שם דף ט. דמועלין בו קודם תרומת הדשן וא"ת מאי שנא דדישון מזבח הפנימי אפילו קודם דישון לית ביה מעילה כדאמר בפרק כל שעה פסחים דף כו. דקטרת לאחר שתעלה תימרותו אין בו משום מעילה ודשן מזבח החיצון מועלין בו לכולי עלמא קודם דישון וי"ל דבדשן מזבח החיצון מועלין בו כיון שמחוסר עבודה שצריכה בגדי כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' אבל דישון מזבח הפנימי אע"פ שמחוסר דישון אין זה חסרון עבודה דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה ואע"פ שהשוינו כל הדשנים היינו לאחר שהניחם אצל המזבח דאז נעשית מצות כולן דאפילו בתרומת הדשן אין בה עוד שום עבודה ואפילו הכי אסורה בהנאה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלא דמעילה לית בה דלאו קדשי ה' קרינן ביה כיון דלא מיחסר ביה תו שום עבודה וה"ה בדישון מזבח הפנימי דאסור בהנאה מק"ו כדפרישית אבל לענין שיהא צריך בגדי כהונה אין לעשות ק"ו כיון דלא אשכחן בו שום עבודה אחר שנעשה דשן רק מצות דישון כדאשכחן בחיצון דצריך הרמה והשתא נמי ניחא הא דאמר בשילהי מסכת תמורה דף לד. עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה ואמאי והא לא נעשית מצותה דאכתי מחוסר השלכה אצל המזבח ולמאי דפרישית ניחא דכיון דהשלכה לא אשכחן דבעי בגדי כהונה כנעשית מצותו חשבינן ליה ור"י תירץ דשאני התם שעבודת הדם מתירות אותם. כ"ז דקדק ריצב"א:

2 שבת פתח ↗

וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין — טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּעֲזָרָה. לוּקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. הִילְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״, וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאָמַר שְׁמוּאֵל ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״ וְאָמַר רַב הוּנָא ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״ — אֲנַן נָמֵי נִיתְנֵי ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״. מַתְקִיף לַהּ רָבָא בַּר שִׁירָא: לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב? אֵין הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וּמַחְוֵי לֵיהּ רַב: אֵיפוֹךְ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְסִימָנָא: ״סָמֶךְ״ ״סָמֶךְ״. וְאַף שְׁמוּאֵל הֲדַר בֵּיהּ. דִּתְנַן: חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ שֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאַף רַב הוּנָא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס, וְאִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ, וְיוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. וְהָתַנְיָא ״הוֹדוּ לוֹ״! אָמַר רַב הוּנָא: מַאן ״הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי מֵאִיר, וּמַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. דִּתְנַן: כַּוֶּרֶת שֶׁל קַשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנִים — רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר מָר: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס. הָא לָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד! אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עוּלָּא: שֶׁכֵּן הַסַּיָּיד מְטַיֵּיל בּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין — טָמֵא. אָמַר אַבָּיֵי: טָמֵא טוּמְאַת מֵת, וְאֵין טָמֵא מִדְרָס. רָבָא אָמַר: אַף טָמֵא מִדְרָס. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: עֲגָלָה שֶׁל קָטָן — טְמֵאָה מִדְרָס. וְאַבָּיֵי אֲמַר: הָתָם סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ, הָכָא לָא סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: מַקֵּל שֶׁל זְקֵנִים טָהוֹר מִכְּלוּם! וְרָבָא: הָתָם לְתָרוֹצֵי סוּגְיָא עֲבִידָא, הָכָא — לִסְמוֹךְ עִילָּוֵיהּ הוּא דַּעֲבִידָא, וְסָמֵיךְ עֲלֵיהּ. טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה״. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״אִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״נִכְנָסִין״?! תְּנִי ״אֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה״. לוּקַטְמִין טְהוֹרָה. מַאי לוּקַטְמִין? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: חֲמָרָא דְּאַכַּפָּא. רָבָא בַּר פָּפָּא אָמַר: קִישְׁרֵי. רָבָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר: פְּרָמֵי. מַתְנִי׳ הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוֹגִין, וְכׇל אָדָם — אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה. גְּמָ׳ מַאי קְשָׁרִים? אָמַר אַדָּא מָרִי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר בָּרוּךְ אָמַר רַב אָשֵׁי בַּר אָבִין אָמַר רַב יְהוּדָה: קִשּׁוּרֵי פוּאָה. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: תְּלָתָא — מוֹקְמִי, חֲמִשָּׁה — מַסּוּ, שִׁבְעָה — אֲפִילּוּ לִכְשָׁפִים מְעַלּוּ. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְהוּא דְּלָא חֲזִי לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסֵיהֲרָא, וְלָא חֲזִי מִיטְרָא, וְלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ קָל בַּרְזְלָא, וְקָל תַּרְנוּגְלָא, וְקָל נִיגְרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נְפַל פּוּתָא בְּבֵירָא. מַאי אִירְיָא בָּנִים? אֲפִילּוּ בָּנוֹת נָמֵי! מַאי אִירְיָא קְטַנִּים? אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים נָמֵי! אֶלָּא מַאי קְשָׁרִים — כִּי הָא דְּאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא: בֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל אָבִיו — נוֹטֵל רְצוּעָה מִמִּנְעָל שֶׁל יָמִין וְקוֹשֵׁר לוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָיךְ — תְּפִילִּין, וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא. אָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: סַחוֹפֵי כָּסָא אַטִּיבּוּרֵי בְּשַׁבְּתָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מוּתָּר לָסוּךְ שֶׁמֶן וּמֶלַח בְּשַׁבָּת. כִּי הָא דְּרַב הוּנָא מִבֵּי רַב, וְרַב מִבֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא מִבֵּי רַבִּי, כִּי הֲווֹ מִיבַּסְּמִי מַיְיתוּ מִשְׁחָא וּמִילְחָא, וְשָׁיְיפִי לְהוּ לְגַוָּיָיתָא דִּידַיְיהוּ וְגַוָּיָיתָא דְּכַרְעַיְיהוּ, וְאָמְרִי: ״כִּי הֵיכִי דְּצָיֵל הָא מִישְׁחָא לֵיצִיל חַמְרֵיהּ דִּפְלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא״. וְאִי לָא — מַיְיתֵי שִׁיעָא דְּדַנָּא וְשָׁרֵי לֵיהּ בְּמַיָּא, וְאָמַר: ״כִּי הֵיכִי דְּצָיֵל הַאי שִׁיעָא לֵיצִיל חַמְרֵיהּ דִּפְלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא״. וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מוּתָּר לֵחָנֵק בְּשַׁבָּת. וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: לַפּוֹפֵי יָנוֹקָא בְּשַׁבְּתָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. רַב פָּפָּא מַתְנֵי ״בָּנִים״, רַב זְבִיד מַתְנֵי ״בֵּן״. רַב פָּפָּא מַתְנֵי ״בָּנִים״, וְתַרְוַיְיהוּ מַתְנֵי לְהוּ בְּאָבִין בַּר הוּנָא. רַב זְבִיד מַתְנֵי ״בֵּן״ — קַמַּיְיתָא מַתְנֵי בְּאָבִין בַּר הוּנָא, וְהַאי מַתְנֵי לַהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לַפּוֹפֵי יָנוֹקָא בְּשַׁבְּתָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: כֹּל מִנְיָינֵי — בִּשְׁמָא דְאִימָּא, וְכֹל קִטְרֵי — בִּשְׂמָאלָא. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: כֹּל מִנְיָינֵי דְּמִפָּרְשִׁי — כִּדְמִפָּרְשִׁי, וּדְלָא מִפָּרְשִׁי — אַרְבְּעִין וְחַד זִימְנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹצְאִין בְּאֶבֶן תְּקוּמָה בְּשַׁבָּת. מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ: אַף בְּמִשְׁקַל אֶבֶן תְּקוּמָה. וְלֹא שֶׁהִפִּילָה, אֶלָּא שֶׁמָּא תַּפִּיל. וְלֹא שֶׁעִיבְּרָה, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתַפִּיל. אָמַר רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: וְהוּא דְּאִיכַּוַּון וְאִיתְּקַל. בָּעֵי אַבָּיֵי: מִשְׁקָל דְּמִשְׁקָל מַאי? תֵּיקוּ. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: לְאִשָּׁתָא בַּת יוֹמָא — לִישְׁקוֹל זוּזָא חִיוּוֹרָא, וְלֵיזִיל לְמִלְחֲתָא, וְלִיתְקוֹל מַתְקָלֵיהּ מִילְחָא, וְלִצְיְירֵיהּ בַּחֲלָלָא דְבֵי צַוָּאר בְּנִירָא בַּרְקָא. וְאִי לָא — לִיתֵּיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים, וְכִי חָזֵי שׁוּמְשְׁמָנָא גַּמְלָא דְּדָרֵי מִידֵּי, לִישְׁקְלֵיהּ וְלִישְׁדְּיֵיהּ בְּגוּבְתָּא דִנְחָשָׁא, וְלִיסְתְּמֵיהּ בַּאֲבָרָא, וְלִיחְתְּמֵיהּ בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וּלְבַרְזוֹלֵיהּ, וְלִידְרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: ״טְעוּנָךְ עֲלַי וּטְעוּנַאי עֲלָךְ״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִילְמָא אִינִישׁ אַשְׁכְּחֵיהּ וְאִיפְּסִק בֵּיהּ? אֶלָּא לֵימָא לֵיהּ: ״טְעוּנַאי וּטְעוּנָךְ עֲלָךְ״. וְאִי לָא, לִישְׁקוֹל כּוּזָא חַדְתָּא, וְלֵיזִיל לְנַהְרָא, וְלֵימָא לֵיהּ: ״נַהֲרָא נַהֲרָא, אוֹזְפַן כּוּזָא דְמַיָּא לְאוֹרְחָא דְּאִיקְּלַע לִי״. וְלַיהְדַּר שָׁב זִימְנֵי עַל רֵישֵׁיהּ, וְלִשְׁדְּיֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: ״נַהֲרָא נַהֲרָא, שְׁקוֹל מַיָּא דִּיהַבְתְּ לִי, דְּאוֹרְחָא דְּאִיקְּלַע לִי בְּיוֹמֵיהּ אֲתָא וּבְיוֹמֵיהּ אֲזַל״. אָמַר רַב הוּנָא:

3 רש"י פתח ↗

שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה ואף על גב דאמרי' בפרק קמא דף יב: לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו:

4 רש"י פתח ↗

ודנו דין אחר - שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:

1 גמרא ושמו שלא יפזר. מפיה"מ להרמב"ם בסוף תמורה ובחבורו ספ"ב מה' תומ"ס נראה שהיה גורס שלא יתפזר. וכן העתיקו התוס' ביומא נט ב ד"ה והרי. ובזה אתיא לנכון הלמוד שטעונין גניזה ועמש"כ לעיל כו:

2 גמ' לא מצא עצים כו'. עמש"כ בשבת סו בס"ד:

3 רש"י ד"ה שאם לא מצא. לצאת בשיירא או העושה את ביתו אוצר בתוך ל' כו'. כצ"ל. והש"א בתשו' ע"ז העתיקו כמ"ש לפנינו אך בלא מלת או:

4 רש"י ד"ה ודנו דין אחר. אלא גז"ש. ל"ד שאינו אלא במה מצינו ועי' ביצה יב ב במשנה ובפירש"י:

« רש"ש על פסחים כ״ז ע״א רש"ש על פסחים כ״ח ע״א »