רש״ש על משנה אהלות ט׳

1 תוי"ט ד"ה וכל שאינו. וי"ל מאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת כו'. לכאורה סברא זו אין לה מעמד ונסתרת מלקמן מ"ב ודאחריה ומדלעיל רפ"ו:

2 ד"ה בבית. והוקשה לו מהא כו' דכלים שתחת המגדל כו'. לכאורה לחילוק שכתב התוי"ט לעיל בד"ה כל שהוא דמחולחלת גריעה מיושב קושיא זו:

3 ד"ה בתוכה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב נראה דר"ל אם עומד פתח הבית בצפון או בדרום או צפון ודרום היינו כשהפתח במזרח או במערב כנ"ל. ודלא כהמגיה או בעל התוי"ט עצמו:

4 מש"כ הא"ר בטעם דהבית טמא. לכאורה קצת סתירה למש"כ אנכי לעיל פ"ו מ"ב:

1 ד"ה כנגדו עד התהום. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן התחתון כ"נ דצ"ל וכמש"כ לעיל ודלא כהגהת התוי"ט או המגיה:

1 ד"ה הכל טמא. בלשון מהר"ם ודוקא כו' שנוגעות בה אבל כו' שאין נוגעין כו' טהורים. והנה מה שהקשה התוי"ט לק"מ כמש"כ התו"ח. אבל לעד"נ כיון שכ"ח מטמא מאויר ע"כ משום דחזינן דהאוכלין המונחים באוירה כאילו נגעו בגופה. רק בשרץ אין דין חבורים לכן כלים אין מיטמאים דהיא אינה אלא ראשון ואין כלים מיטמאין אלא מאה"ט. אבל במת אף דכ"ח אין נעשה אה"ט לעולם אף ע"י מת מ"מ כיון דנוהג בו דין חבורין ואויר כלי חרס כנגיעה דמי כדאמרן לכן טמאים ונכון בעז"ה: