רש״ש על משנה חלה ד׳

מהדורה: משניות דפוס ראם, ווילנא תרס"ח

8 תוספות יום טוב פתח ↗

ואסורה לזבים ולזבות. פירש הר"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב"ד בפ"ה מהלכות בכורים ופ"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר"ב שמפרש דלר"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא"ש דפרק כל הבשר וז"ל הרא"ש ומותר צ"ל ואסורה לזבים בירושלמי ה"ג לר"י נצרכה דאע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ"ל:

10 ברטנורא פתח ↗

וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. דִּלְאָכְלָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ בְאֶרֶץ הָעַמִּים. וּלְשָׂרְפָן אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאֵין טֻמְאָה זוֹ יְדוּעָה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּרוּמָה יוֹצְאָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא מַנִּיחָן עַד עֶרֶב פֶּסַח וְשׂוֹרְפָן:

1 בתוי"ט ד"ה ואסורה לזבים כו'. ועוד קשיא לי עפ"י הר"ב כו' דא"ה א"כ לפלוג וליתני כו'. ולי קשה גם לחכמים דהא גם לדידהו יש אוכלין מרובין לחלת ח"ל משל א"י דנאכלת לטמאי מגע ולטבו"י ובתירוצו יתיישב. וכן יובן מה שכתב הרע"ב בטעמא דא' לאור שהיא טמאה כו' דלכאורה תמוה דהא אם יש כהן שטבל לקריו נאכלת א"כ אין החסרון מצדה שהיא טמאה. אבל למש"ך התוי"ט א"ש:

1 ברע"ב ד"ה ולא קבלו ממנו. דלאכלן אי אפשר כו' כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש וברא"ש. ולכאורה תמוה דהרי נאכלת שמה לטבו"י ולטמאי מגע וכ"ש לטהורים כדלעיל ולק"מ דכוונת הירושלמי דכשבאה לארץ דוקא. דגזרינן שמה אטו חלת א"י עצמה:

« רש״ש על משנה חלה ג׳:ח׳