רש״ש על משנה בכורות ד׳

1 בתוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כ"ט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:

1 בתוי"ט ד"ה בתוך שנתו כו' דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. שם כתיב שנה שנה בלא בית. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:

1 במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. עי' בהר"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות ק"ה סע"א ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:

1 במשנה אין לוקחין הימנו פשתן. התוי"ט הביא ירושלמי דמקשה ופשתן לא קסמין הוא כו' לכאורה לא שייך קושיא זו לפרש"י והרע"ב אחריו דחשוד לזרוע בשביעית:

1 בתוי"ט ד"ה תו"מ בכל הדבור. מש"כ שלאשה שניסת לנכרי דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות ע"ש דלא מיירי אלא באשה שניסת עפ"י עד אחד לישראל ואח"כ בא בעלה. ומש"כ וכתבתי שם דלתוספות מספקא להו. עי' מה שהשגתי עליו שם צ"א ומש"כ ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות וא"א לפרש אלא מע"ש דחומרא דחומה כו' כצ"ל. ומש"כ ומיהו מע"ר נמי איכא חומרא דאסור לזרים. ואין להקשות א"כ מאי חומרא דשביעית מיניה. די"ל משום דאיסורה שוה בכל. ומש"כ דא"כ לנקט מתניתין נמי תרומה. עמש"כ בהגהות למ"ר בראשית פ"א אות ז' במ"ת דנוכל לומר דגם תרומה נכללת בשם מעשרות. ומש"כ ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר כו'. לכאורה קשה ע"ד מהא דר"ה י"ב דפריך וליתני מעשר אחד מע"ב כו'. מדוע ל"ק דל"ר קאי אדגן תוי"צ ע"ש בתוספות. אבל ז"א דהרי לאילנות ר"ה שבט. ואולם עמש"כ שם בק"א להט"א ותראה שאין דבריו בזה מחוורין:

1 במשנה חשוד על טהרות. עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא ד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכתב אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע:

2 שם ברע"ב ד"ה אין חשוד כו' ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון. ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כונתו אלאחר זמן הבעור. אולם בגמ' הלשון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' כו' והוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון :