רש"ש על מעילה ח׳ ב

1 גמרא ותני רב הוזה דמה. כצ"ל וכדלקמן גבי מיצה וכמו שהעתיקו התוס':

2 שם והנשאר כו' חטאת הוא. כצ"ל וכן בסמוך וברש"י ותוס':

3 רש"י ד"ה לר"מ. דעביד לי' שלישי ופוסל מדרבנן. כצ"ל:

4 רש"י ד"ה אינו מעכב. וח"ע משום פיגול נותר וטמא. כצ"ל:

5 רש"י ד"ה דתני רב צ"ל ותני רב. ומדקתני במתניתין כו'. כצ"ל:

6 רש"י ד"ה אלא ארישיה. מלת באצבעו צריך למחוק:

7 תד"ה אר"ח. א"נ כגון שיצא וחתך כו' עם העצם כו'. כצ"ל ומלת כולו למחוק. ומה שהגיה הצ"ק דצ"ל עד העצם דעם העצם הוי מום. תמוה דא"כ מה הוא שסיימו שאין זה פסול בעופות כו'. הרי עד העצם אינו מום אפי' בבהמה כדאיתא בזבחים שם. אלא ודאי גרסי' עם העצם. ומשום דבעוף אינו פוסל אלא מחוסר אבר שלם. רק דק"ל דא"כ תיפוק ליה דאסור באכילה משום אמ"ה ועי' חולין קב: ומש"כ ואח"כ מלקה. משמע דאחר מליקה אפי' קודם הזאה אם חתך פסול. והיינו ע"כ מטעם שכתבתי שם בקושייתי ע"ש. ונ"ל דמפרשי דמה שתירץ שם ר"ח חותך באבר כו'. קאי לתרוצי דלעולם כדאמרי' מעיקרא חתך ואח"כ שחט כשרה כו'. ומעיקרא דקאמר אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה ה"מ למיפרך כמו שהקשיתי שם אלא דעדיפא מיני' קפריך. ומה שאמר שם אחר שינויי דר"ח קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ כו'. שיגרא דתירוצא קמא נקיט. ועיין לח"מ בפ"א מהל' פהמ"ק הי"ד:

8 תד"ה והא תניא. ומשני התם כתיב והנותרת כו'. כצ"ל: