רש"ש על חולין ל״ג

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור חולין ל״ג
1 מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא?
2 עַד כָּאן לָא אִיבַּעְיָא לַן, אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אֲבָל בַּאֲכִילָה – אֲסוּרָה.
3 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: דִּלְמָא לְעוֹלָם לָא הֲדַר בֵּיהּ, וְרַבִּי זֵירָא לִדְבָרָיו דְּרָבָא קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
4 אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מְזַמְּנִין יִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי מֵעַיִין, וְאֵין מְזַמְּנִין גּוֹי עַל בְּנֵי מֵעַיִין.
5 מַאי טַעְמָא? יִשְׂרָאֵל דְּבִשְׁחִיטָה תַּלְיָא מִילְּתָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא – אִישְׁתְּרִי לְהוּ; גּוֹיִם דְּבִנְחִירָה סַגִּי לְהוּ וּבְמִיתָה תַּלְיָא מִילְּתָא, הָנֵי – כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמוּ.
6 אָמַר רַב פָּפָּא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וּבְעַי דְּאֵימָא לֵיהּ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹיִם אָסוּר? וְלָא אֲמַרִי לֵיהּ, דְּאָמֵינָא: הָא טַעְמָא קָאָמַר.
7 תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ – חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְאוֹכְלוֹ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.
8 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ שֶׁל בְּהֵמָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.
9 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם – כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בַּדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה.
10 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, הָא יָצָא מֵהֶן דָּם – אֵין נֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת. אַמַּאי? יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין!
11 וּמִמַּאי דִּבְחוּלִּין עָסְקִינַן? דְּקָתָנֵי חַיָּה, דְּאִילּוּ קָדָשִׁים – חַיָּה בְּקָדָשִׁים מִי אִיכָּא? וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם – כְּשֵׁרָה? הוּא עַצְמוֹ לַדָּם הוּא צָרִיךְ!
12 וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי יָצָא מֵהֶן דָּם מִי מַכְשִׁיר? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר!
13 וְתוּ, אִי בְּקָדָשִׁים, כִּי לֹא יָצָא מֵהֶם דָּם לָא מִתַּכְשְׁרִי, לִיתַּכְשְׁרִי לִיתַּכְשְׁרוּ בְּחִיבַּת הַקֹּדֶשׁ! דְּקַיְימָא לַן חִיבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.
14 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁלְּקָחָן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן:
15 כׇּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
16 וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר.
17 מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וַאֲכִילָה דְחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי.
18 וְהָא נְגִיעָה הִיא, מִדְּקָתָנֵי נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא סָפֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ?
19 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּיָדַיִם תְּחִלּוֹת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, וּשְׁנִיּוֹת לַתְּרוּמָה.
20 תְּחִלּוֹת לְחוּלִּין – אִין, לִתְרוּמָה – לָא? הָכִי קָאָמַר: תְּחִלּוֹת – אַף לְחוּלִּין, שְׁנִיּוֹת – לִתְרוּמָה אִין, לְחוּלִּין – לָא.
21 וּמִי אִיכָּא יָדַיִם תְּחִלּוֹת? אִין, דְּתַנְיָא: הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.
22 דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה יָדָיו אַטּוּ גּוּפוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
23 מָר סָבַר: יָדָיו – כְּגוּפוֹ שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: יָדַיִם – כְּיָדַיִם דְּעָלְמָא שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן.
24 וְלוֹקְמַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יָדָיו תְּחִלּוֹת הָוְיָין? דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים, דַּחֲמִירִי, אֲבָל לְחוּלִּין – שְׁנִיּוֹת הָוְיָין.
25 וְלִיהֶוְיָין נָמֵי שְׁנִיּוֹת, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.
26 דִּתְנַן, בּוֹ בְּיוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ וְגוֹ׳ יִטְמָא״, ״טָמֵא״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִימֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.
27 דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא.
28 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, שֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי.
29 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה.
30 בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.
31 עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא, קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לֵית בְּהוּ שְׁלִישִׁי.
32 וְלוֹקְמַהּ
פירוש רש"ש על חולין ל״ג
1 גמרא עד כאן לא איבעיא ליה אלא כו'. כצ"ל:
2 רש"י ד"ה מדר"ל. ש"מ ואין מזמנין כו' משום ריאה כו'. עי' מהר"ם. והרא"ש כתב להדיא ואסורין כו' כל התלוי בקנה ובושט:
3 תד"ה אחד. ותימה כו' ומשני שאני נכרים דלאו ב"כ נינהו וה"נ שאני כו'. ונשארו בתימה. והלח"מ בפ"ט מהל' מלכים הי"ג שכתב שתירצו לקושיא זו בדוחק ל"ד. וע"ש עוד שמתרץ בתמיהתם פסק הרמב"ם שפסק כראב"י אע"ג דתניא דלא כוותי'. ואנכי תמה על תמיהתם דהתם הכי קאמרינן כיון דלאו ב"כ נינהו להכי הוי כאילו לא כבשו ואף לישראל אינו מותר כי אם ע"י כיבוש כדפרש"י. וה"נ הכא אילו נכרי שחטה כיון דלאו ב"ש הוא אסור לכ"ע. אבל היכא דשחט ישראל דב"ש הוא שפיר אמרינן דאף לנכרי שרי משום דליכא מידי ודו"ק:
4 במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל ל ואף שכ' התוס' לקמן פד דבשחיטה דמתשרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה לג ב דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:
5 תד"ה ונאכלין. א"נ לקדרה והודחו במ"פ. וצ"ל שגם נתבשלו במ"פ. עי' בר"ן. ואולי ר"ל צלי קדר:
6 גמרא דלמא כי קאמר ר"ע כו' אבל לחולין שניות הוויין. לכאורה מאי אהני בהו שניות כיון דלית בהו שלישי והל"ל אבל לחולין טהורות. ואולי דנ"מ לאכילה דנהמא דבעו נטילה. והא דארשב"א משום ר"מ לעיל שניות לחולין לא. ר"ל דאפי' לאכילה דנהמא לא בעו נטילה ולא מיירי בסתם ידים. ורש"י לא פי' כן וצ"ע בסוגיא דחגיגה יח ב:
7 שם ר' אלעזר א"ר הושעיא הכא כו'. כצ"ל ומלת אמר הראשון למחוק או דהוא שייך לעיל אבל בדרבנן לא אמר:
8 רש"י ד"ה ונוקמה. דהא סתימתאה הוא כו'. ואע"ג דקיי"ל ג"כ סתם משנה ר"מ והכא רשב"א אמר משמו. משום דמשמע דרבנן פליגי עליה ואמרו של"א ר"מ כן. וכ"מ מדאמר ורשב"א היא. ול"ק ור"מ היא:
9 תד"ה ודלמא. וברייתא מוכחת כן. וכן קרו ברייתא לקמן לד ריש ע"ב וזו וזו משניות הן ועמש"כ בנדרים כו:
10 תד"ה והא. וא"ת ואפי' כו' דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כו' כיון דאין גופו טמא כו'. ר"ל דכל הגוף טהור רק דהידים טמאות אמאי לא יאכל. ועל הא דקאמר ע"כ ל"פ כו' אלא באכילה כו' ל"ק להו משום דאיכא למימר דלא מיירי רק באותן שגזרו טומאה על כל גופן. והמהרש"א ומהר"ם קהו לחנם בדבריהם. וגם ישובם מגומגם. ואי קשיא הא קשיא על תירוצם דכיון דגזרו על מי שידיו טמאות שלא לאכול כמו שהיה גופו טמא. אפי' ל"י מהן דם נמי. כמו כל טמא שאסור לאכול מעשר אפי' שאינו מוכשר וצע"ג:
11 תד"ה ה"מ. ור"י סברי אין שני עושה שלישי כו'. כצ"ל:
12 בא"ד וי"ל דר"א ל"ל דיחוי דהכא. ק"ל דמ"מ מאי ראיה מר"מ דלמא משום דסבר דל"ג על כל הני תורת שניים אלא לתרומה וקדשים אבל לא לחולין כדאמר הכא אליבא דר"ע בידים תחלות ה"מ בתרומה וקדשים כו'. וי"ל מדקאמר רשב"א משמו דידים שניות לתרומה ולא לחולין. מכלל דגוף שני הוא אף לחולין:
13 תד"ה האוכל. עי' מהרש"א ויש בו איזה ט"ס. מה שהקשה שהי' די לגזור שיהא גופו שלישי דכיון דיהא נפסל מלאכול תרומה תו לא אתי לשדות משקין דתרומה לתוך פיו ונדחק בישובו. נ"ל דלק"מ דכיון דיהא רגיל בנגיעת תרומה חיישינן שמא ישכח ויתנה לתוך פיו וכ"מ מפרש"י בשבת יד וכן התוס' בסוטה ל בסד"ה ספר הישר פשיטא להו דמשום גזירה זו יש לגזור אף במגע שהקשו שם וא"ת מגזרה שניה כו' יהי' טמא אף במגע. ועי' מ"א סי' תמ"ו סק"ה ובססי' תרי"ב. וכן פרש"י לעיל ו ב בד"ה אבל. דהואיל וסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל גם מה שנסתייע מהתוס' לקמן שכ' משקין דמעשר. ל"נ שט"ס הוא וצ"ל דתרומה. וכ"מ אח"כ בגליון ש"ח שהוגה כן. אלא דאישתמיט מבעל הגה"ה דברי המהרש"א דאילו משום מעשר ה"ל גזירה לגזירה עמש"כ בשבת שם בתד"ה ושקיל. וכ"מ אח"כ בב"ח שהגיה דתרומה: