רש"ש על חולין קכ״א

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור חולין קכ״א
1 וַהֲדַר מַיְיתֵי לַהּ לְעׇרְלָה ״פְּרִי״ ״פְּרִי״ מִבִּכּוּרִים.
2 וְהָאָלָל. מַאי אָלָל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין.
3 מֵיתִיבִי: ״וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא – הַיְינוּ דְּלָאו בַּר רְפוּאָה הוּא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין – בַּר רְפוּאָה הוּא!
4 בָּאָלָל דִּקְרָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי; כִּי פְּלִיגִי – בָּאָלָל דְּמַתְנִיתִין.
5 תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיבִין עָלָיו, וְאָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.
6 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הַיְינוּ דְּכִי אִיכָּא כְּזַיִת מִיחַיַּיב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא, כִּי אִיכָּא כְּזַיִת מַאי הָוֵי? עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!
7 אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא נָמֵי מִצְטָרֵף, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: דַּוְקָא בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, אֲבָל מַרְטְקָא לָא מִצְטָרֵף.
8 הַאי בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – אֲפִילּוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ מִיטַּמֵּא, וְאִי דְּלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – בַּטּוֹלֵיה בַּטְּלֵיהּ!
9 רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: מִקְצָתוֹ חִישֵּׁב עָלָיו.
10 וְחַד אָמַר: מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה, וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ סַכִּין.
11 תְּנַן הָתָם: הַחַרְטוֹם וְהַצִּפׇּרְנַיִם מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. חַרְטוֹם – עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!
12 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּחַרְטוֹם תַּחְתּוֹן. תַּחְתּוֹן נָמֵי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּחְתּוֹן שֶׁל עֶלְיוֹן.
13 צִפׇּרְנַיִם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָקוֹם המובלעים הַמּוּבְלָע בַּבָּשָׂר.
14 קַרְנַיִם, אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹם שֶׁחוֹתְכִין וְיוֹצֵא מֵהֶן דָּם.
15 כְּיוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה.
16 אָמַר רַבִּי אַסִּי: שׁוֹנִין יִשְׂרָאֵל בִּטְמֵאָה, וְגוֹי בִּטְהוֹרָה – צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר.
17 הֶכְשֵׁר לְמָה לִי? סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, וְכֹל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה – לָא בָּעֵי הֶכְשֵׁר.
18 דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
19 וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? מִפְּנֵי
20 שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה!
21 אָמַר חִזְקִיָּה: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָהּ, וּלְהַעֲמִידָהּ עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת.
22 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וּמִי אָמַר חִזְקִיָּה הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – חִזְקִיָּה אָמַר: אֵינָהּ לְאֵבָרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים.
23 חִזְקִיָּה אָמַר אֵינָהּ לְאֵבָרִים: מֵתָה הִיא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים: לָאו מֵתָה הִיא.
24 אֲמַר לֵיהּ: יָצְתָה מִכְּלַל חַיָּה, וְלִכְלַל מֵתָה לֹא בָּאת.
25 גּוּפָא: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – חִזְקִיָּה אָמַר: אֵינָהּ לְאֵבָרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נְקוֹט לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּיָדְךָ, דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא כְּוָותֵיהּ.
26 דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְגוֹי, שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּמְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.
27 אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ.
28 שָׁחַט בָּהּ אֶחָד, אוֹ רוֹב אֶחָד – אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין; נְחָרָהּ – אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם.
29 וְגוֹי שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וּמְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלָה.
30 אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ.
31 שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רוֹב אֶחָד – אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, נְחָרָהּ – אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם.
32 שָׁחַט גּוֹי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבָא יִשְׂרָאֵל וּגְמָרָהּ – כְּשֵׁרָה.
33 שָׁחַט יִשְׂרָאֵל, בֵּין בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבֵין בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבָא גּוֹי וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ – פְּסוּלָה.
34 הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לַהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְאוֹכְלוֹ. אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.
35 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִים בּוֹ.
36 בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁהָה בָּהּ, דָּרַס בָּהּ – מַהוּ?
37 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צְרִיכָה הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה טְהוֹרָה. הֶכְשֵׁר לְמַאי? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּדִיקַת סַכִּין.
38 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁתַּצִּיל עַל הַבְּלוּעִין שֶׁבְּתוֹכָהּ?
39 אֲמַר לֵיהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, וּמַצֶּלֶת? אֲמַר לֵיהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלוֹת, וְלֹא תַּצִּיל?
40 אָמַר אַבָּיֵי: אֵינָהּ מַצֶּלֶת עַל הַבְּלוּעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, דְּהָא מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהָרוֹבְעָהּ חַיָּיב, דְּהָא אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלָה.
41 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.
42 וְאָמַר רַב הוּנָא: שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁיֶּשְׁנָן עַל גַּבֵּי הָעוֹר – הָעוֹר מְבַטְּלָן,
פירוש רש"ש על חולין קכ״א
1 רש"י ד"ה באלל דר"י ל"פ. ואתי ר"י למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות. אינו מדוייק דלענין נבלות אפי' לאצטרופי לא. ובאנפי נפשיה אפי' לענין טומאת אוכלין לא. ואולי דנקיט כן משום סיומא דפלטתו סכין דההוא אפי' באנפי נפשיה מטמא אף בטומאת נבלות:
2 רש"י ד"ה והכשר. דחלל לא מיקרי אלא כו' ומצואר כו'. עי' לעיל לה ב בתוס' סד"ה דם:
3 רש"י ד"ה זרעים. אינן נעשין אב כו'. כן צ"ל בלא ו':
4 רש"י ד"ה נבלת עוף טהור. לקבל טומאת אוכלין מהשרץ. עמש"כ בבכורות י על דבריו בס"ד:
5 תד"ה מרטקא. ובעוף אין גידי צואר קשין. אינו מובן דאדרבה מפני שהוא רך בעוף לכן מפגל וזהו דאשמעינן דאע"ג דבמתני' תני דאלל אינו מפגל ולא מתפגל דזהו דוקא בבהמה דקשה. ושם פי' התוס' דאלל דשם הוא בשר שפלטתו סכין לכ"ע: מש"כ המהרש"א מתני' דהתם כו' ע"ש. ל"ד דקושיית התוס' איננה ממתני' דהיא מתפרשת יפה גם לפרש"י. אלא ממימרא דר"א שם אבל קשה דלמא ר"א ס"ל כריו"ח רביה:
6 תד"ה והוא. תימה כו' דגבי טומאה שייך כו' אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה. אנכי מצאתי לענין איסורא ג"כ ביטול בתרומה וקדשים בפי"א דתרומות מ"ה. ועי' במנחות סט בתד"ה דבלע ובמש"כ שם ע"ד:
7 תד"ה וריו"ח. אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר כו'. ל"י מאין להם דבעינן כזית דוקא:
8 גמרא והא איתמר שחט בה שנים או ר"ש כו' חזקיה אומר אינה לאברים. מפרש"י משמע דדוקא בשחט ישראל וכ"כ התור"ע בטהרות פ"א מ"ג ולכאורה לטעמו דר"ז בסמוך דקאמר יצתה מכלל חיה אפי' שחט עובד כוכבים נמי. ואולי דחקו הא דשונין דלעיל דקאמרי ועובד כוכבים בטהורה דמשמע אבל בטמאה לא. וחזקיה איירי בה לתרוצה. והנה התור"ע הקשה שם לחזקיה ממתניתין דשם דתני גבי עוף טמא ואין שחיטתה מטהרתה דר"ל דאין שחיטת ישראל מטהרתה לב"נ באכילה וכדתרצה לעיל בגמרא קב. ול"נ ליישב דחזקיה מוקי לה כמ"ד לעיל כח דאין שחיטה לעוף מה"ת. והתוס' לעיל כ כתבו דנחירה מיהא בעי בסימנין. ולשון הגמרא לעיל לג עובד כוכבים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. ואם כן ה"ה עוף לישראל אינו מותר בשחיטה מה"ת עד שתמות אח"כ. ובטהרות שם מ"א דתני שחיטתה ומליקתה מטהרת את טרפתה. בל"ז ע"כ מיירי במתה אח"כ. דבעודה מפרכסת גם זולת השחיטה אינה מטמאה עד שתצא נפשה. ובזה א"ש מאי דלא תני שם במ"א ושחיטתה מטהרתה ר"ל באכילה לב"נ עי' בתוס' לעיל קב ד"ה אלא ובמש"כ שם דבאמת אינה ניתרת בשחיטה לבד עד שתמות ודו"ק כי קצרתי :
9 שם והרובעה חייב דהא א"מ טומאת נבלה. ונראה דאפי' בישראל בטהורה חייב הרובעה וכדאמרי' בסנהדרין עח הרובע את הטרפה חייב כו' מ"ד ליהוי כמאן דמשמש מת כו' דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה. וזהו ג"כ כוונת אביי כאן דהא א"מ ט"נ אלמא חיה היא ואית ליה הנאה מינה. וא"כ מ"ל טמאה ומ"ל טהורה ומ"ל שחטה כותי ומ"ל שחטה ישראל. וכ"מ להדיא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב. אבל לא כן כתבו התוס' לעיל עד ב בד"ה למעוטי בתירוץ הא"נ והמגיה בכ"מ שם שתלה ד"ז בפלוגתת חזקיה וריו"ח דלעיל קי"ל כריו"ח דתני ר"א כותיה ל"ד כלל. דהא אביי קאמר טעמא לפי דא"מ טומאת נבלה. ובזה חזקיה מודה כדלעיל. ורש"י שכ' לחומרא לא קאי אלא על הא דאינה מצלת. ומשום דאיכא ב' צדדין מטמאה ט"א ומצלת. וג"כ איפכא אינה מטמאה ט"נ ולא תציל לכן פירש דאזלינן לחומרא. ובחנם הניחוהו התוס' בתימה:
10 רש"י ד"ה למאי בסופו. צ"ל כטהורה בכ"ף:
11 תד"ה הואיל. ועל הנבלה הוא דקאמר כו' פחות מכזית. מש"כ המהרש"א פי' על כל עצמות של נבלה כו'. ל"ד דאברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן הנבלה מטמא טומאתו אהלות פ"א מ"ז. ועמש"כ בסוף פרקין. וכוונת התוס' על בשר בלא עצם: