ר"ן על תענית ו׳ א

1 מריש. קורה:

2 בירה. מגדל:

3 שיש בידו עבירה. גזל ואינו חוזר בה לשלם הגזל:

4 נשא לבבינו אל כפים. צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו:

5 מתני' עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל. היודע סדר תפילה:

6 ויש לו בני' וביתו ריקן. שאין בביתו במה להתפרנס ומתוך שלבו עגום מתפלל בכוונה:

7 ואלו הן זכרונות ושופרות. כל הפסוקי' כענין שאנו אומרים בראש השנה:

8 אל ה' בצרתה לי. כולם מזמורים הם בתהלים והם כאן פסוקין לשש ברכות א' זכרונות ב' שופרות שלישי אל ה' בצרתה לי רביעי אשא עיני חמישי ממעמקי' קראתיך ה' ו' תפילה לעני כי יעטוף:

9 ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן לישנא. דלא היה צריך לאו דוקא שאפילו בא לאמרן אינו רשאי כדאמרינן בגמרא דהיינו טעמא דרבי יהודה לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובל ובשעת מלחמה והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועין בראש השנה היה נראה שהוא בא לאמרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש"ה אמר רבי יהודה דאין צריך לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום וקי"ל כרבנן:

10 ויש שלמדו מדאמר רבי יהודה שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא ביובל ובר"ה ובשעת מלחמה דהנהו כ"ד ברכות לא על צרות גשמים בלבד נתקנו אלא על כל הצרות והיינו דאמרינן הכא ובשעת מלחמה כלומר והוא הדין לשאר צרות אלא דנקט שעת מלחמה לישנא דקרא דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם ולא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרין זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר שאומרי' תחתיהן רעב כי יהיה בארץ וגו' אבל מכל מקום הכל מודי' שעל כל הצרות עושין כסדר משנתינו וכן נראה עיקר:

11 ואומר חותמיהן. אחר כל פרשה ופרש' חותמין מענינה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרו' חתימת שופרות וכן אחר כולן כדמפרש ואזיל:

12 גמ' מיטפל ואין לו. יש לו טפלים ואין לו במה לפרנסן שלבו דואג עליו:

13 ויש לו יגיעה בשדה. שמתכוין יותר לתפלת גשמים:

14 ופרקו נאה. מפרש לקמן:

15 שפל ברך. ומרוצה לעם שמסכימין לתפלתו:

16 נעימה. בסומי קלא שמושך את הלב:

17 היינו מיטפל ואין לו היינו ביתו ריקן אמר רב חסדא ביתו ריקן מעביר'. שאין חמס וגזל בביתו:

18 ופרקו נאה. שלא יצא עליו שם רע בילדותו אפי' כשעמד על פרקו היה נאה בלי שם רע:

19 זה שליח צבור. היורד לפני התיבה:

20 שאינו הגון. רשע שהקב"ה שונאו והוא נותן עליו בקולו:

21 מתני' על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גואל ישראל. האי על הראשונה לא על הראשונה משש ברכות שמוסיפין היא אלא על הראשונה שמאריכין בתפלה והיינו בגאולה שמאריך בה כדאיתא בגמרא וברכה זו לפי מה שפירש"י ז"ל בגמרא אין עיקר' על גאולת גלות שהרי יש ברכות אחרות עליה אלא על הצרות ולפיכך מרבים לבקש רחמים בה ומהכא משמע על גאולת גלות בכלל' כדמוכח התם במגילה בטעמא דאמרי' עלה כשאמרוה בשביעית:

22 ויש שמתמיהים במה שאין אומרין כאן ברכת ענינו שהיא תפלת תענית ולאו פירכא היא שהרי שש ברכות האלו שמוסיפין עומדות במקומה ויתרות עליה ועוד שבאחת חותמין בה בחתימת ענינו והיינו ברוך אתה ה' העונה בעת צרה נמצא שבתעניות הראשונית מוסיף ש"צ ברכה אחת בשביל התענית וכאן מוסיף שש אבל הרמב"ן ז"ל כתב בלקוטיו שמאריכין בברכת גואל ישראל בנוסח זה של תפלת תענית ואומרים בה ענינו ה' ביום צום תעניתנו והיינו דאמרינן בגמרא בגואל ישראל מאריכין ואין זו ראיה שאפשר שמאריכין בבקשת רחמים שיגאלם השם מצרת' ושאלו בירושלמי על זה בא"י גואל ישראל ולא יצחק נגאל כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל ויש שלמדו מכאן שהאריכות המוזכר בגמרא הוא שהיו מאריכין בזכותו של יצחק ולא מוכח אלא לפי שאומרין בה סמוך לחתימת' מי שענה את אברהם אבינו על הצלתו של יצחק שאלו למה חותמין בא"י גואל ישראל שהיה ראוי לחתום בה גואל יצחק והשיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל:

23 על השנייה הוא אומר. כלומר שנייה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין:

24 מי שענה לאבותינו על ים סוף הוא יעננו. לפיכך אומר בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב ואזכור את בריתי:

25 ובשופרות היו אומרים מי שענה יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהי' ישראל עומדין בגלגל ושמואל במצפה מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב ויזעק שמואל אל ה' ואליהו בהר הכרמל כמו אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה:

26 יונה במעי הדגה. מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב קראתיך מצרה לי:

27 על השביעית הוא אומר. היינו שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה ברכה אינה מן התוס' אלא מי"ח ברכות כדאמרינן בגמרא דבגואל ישראל מאריך וכוליה מנינא במתני' מנא מנינא:

28 מי שענה לדוד. ויהי רעב בארץ שבע שנים בימי דוד ושלמה כשהכניס ארון לבית קדשי הקדשים ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל ובגמרא פריך מכדי דוד ושלמה קדמי נקדמינהו ליונה מאי טעמא חשיב להו לבסוף ומשני משום דבעי למחתם על הארץ: