ר"ן על נדרים ז׳ ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ג׳ ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ה׳ »

4 אָמַר רַב חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וְאִם לֹא נִידָּהוּ — הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִידּוּי. שֶׁכׇּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה.

פירוש ר"ן על נדרים ז׳ ב:ד׳

4 השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו - בריש תמורה דף ג: מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב דברים י את ה' אלהיך תירא:

5 ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי - לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק אלא כדאמרן:

6 שבכל מקום - טעמא קא יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי שהרי עכשיו חמור דשם עניות מצויה דכתיב שמות כ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר זכריה ה וכלתו ואת עציו ואת אבניו ובתמורה דף ג: מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר:

« ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ג׳ ר"ן על נדרים ז׳ ע״ב:ה׳ »