מקור חולין י״ז
1 וְכׇל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא דְּאַרְחִיקוּ לְהוּ טְפֵי.
2 אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסוֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה.
3 וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ, יָכוֹל יַחְזְרוּ לְהֶתֵּירָן הָרִאשׁוֹן? לְכָךְ שָׁנִינוּ: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.
4 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בְּשַׂר נְחִירָה לָא אִישְׁתְּרִי כְּלָל.
5 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״וְשָׁחַט״? קָדָשִׁים שָׁאנֵי.
6 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״? ״יִנָּחֵר לָהֶם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! נְחִירָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָן.
7 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הַיְינוּ דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַּאי פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת?
8 הוֹאִיל וְאִיתְּסַר, אִיתְּסַר.
9 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ״, אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, צְבִי וְאַיָּל גּוּפֵיהּ מִי הֲוֵי שְׁרֵי?
10 כִּי אֲסַר רַחֲמָנָא – בְּהֵמָה דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה, אֲבָל חַיָּה דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה – לָא אֲסַר רַחֲמָנָא.
11 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ, מַהוּ?
12 אֵימַת? אִילֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ – הַשְׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִישְׁתְּרִי לְהוּ, דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב״, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כֻּתְלֵי דַּחֲזִירֵי – בְּשַׂר נְחִירָה מִבַּעְיָא?
13 אֶלָּא, לְאַחַר מִכָּאן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, כִּי אִשְׁתְּרִי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל גּוֹיִם – דִּידְהוּ לָא אִישְׁתְּרִי. תֵּיקוּ.
14 אָמַר רַבָּה: שַׁנֵּית ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ וּ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״, ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים״ – מַאי מְשַׁנֵּית לֵיהּ?
15 וְכִי תֵּימָא, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, הָא דּוּמְיָא דְּהָנָךְ קָתָנֵי; אִי הָנָךְ בְּשׁוֹחֲטִין – הַאי נָמֵי בְּשׁוֹחֲטִין, וְאִי הָנָךְ בְּנִשְׁחָטִין – הַאי נָמֵי בְּנִשְׁחָטִין.
16 אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה. ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
17 חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל פְּגַם וְשַׁדַּר, פְּגַם וְשַׁדַּר. שְׁלַחוּ לֵיהּ: כִּמְגֵירָה שָׁנִינוּ.
18 תָּנוּ רַבָּנַן:
19 סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה – תִּידּוֹן כִּמְגֵירָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא פְּגִימָה אַחַת: אוֹגֶרֶת – פְּסוּלָה, מְסוּכְסֶכֶת – כְּשֵׁרָה. הֵיכִי דָּמְיָא אוֹגֶרֶת? הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכְסֶכֶת? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אוֹגֶרֶת – מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, מְסוּכְסֶכֶת – מֵרוּחַ אַחַת.
20 מַאי שְׁנָא מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, דְּמוּרְשָׁא קַמָּא מַחְלֵישׁ וּמוּרְשָׁא בָּתְרָא בָּזַע? מֵרוּחַ אַחַת נָמֵי, חוּרְפָּא דְּסַכִּינָא מַחְלֵישׁ, מוּרְשָׁא בָּזַע! דְּקָאֵים אַרֵישָׁא דְּסַכִּינָא. סוֹף סוֹף, כִּי אָזְלָא מַחְלְשָׁא, כִּי אתא בזע אָתְיָא בָּזְעָה! כְּגוֹן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.
21 אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּסַכִּין – אוֹגֶרֶת – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. מְסוּכְסֶכֶת – לֹא יִשְׁחוֹט בָּהּ לְכִתְחִלָּה, וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסַכִּין – שׁוֹחֵט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.
22 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי: אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מְסוּכְסֶכֶת פְּסוּלָה, וְהָא אָמַר רָבָא: מְסוּכְסֶכֶת כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא, כָּאן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא.
23 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: דָּמְיָא לְסָאסָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן מִבִּשְׂרֵיהּ וְאָכְלִינַן.
24 אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִן לִבְדִיקַת סַכִּין מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם״.
25 פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּכִי נְקַב טְרֵיפָה, בָּעֲיָא בְּדִיקָה לְחָכָם קָאָמְרִינַן! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
26 בְּמַעְרְבָא בָּדְקִי לַהּ בְּשִׁימְשָׁא, בִּנְהַרְדְּעָא בָּדְקוּ לַהּ בְּמַיָּא, רַב שֵׁשֶׁת בָּדֵק לַהּ בְּרֵישׁ לִישָּׁנֵיהּ, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בָּדֵק לַהּ בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
27 בְּסוּרָא אָמְרִי: בִּישְׂרָא אָכְלָה, בִּישְׂרָא לִבְדְּקַהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא, וְאַטּוּפְרָא, וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא.
28 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמָךְ, דַּאֲמַרְתְּ לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: צְרִיכָא בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא אֲמַרִי, וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא אֲמַרִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַבִּישְׂרָא וְאַטּוּפְרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא אֲמַרִי, מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לָא אֲמַרִי.
29 רָבִינָא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אַיְיתוֹ סַכִּין לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי לִבְדְּקַהּ. אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בִּידְקַהּ. בַּדְקַהּ אַטּוּפְרָא וְאַבִּישְׂרָא וְאַתְּלָתָא רוּחָתָא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַב כָּהֲנָא.
30 רַב יֵימַר אֲמַר: אַטֻּופְרָא וְאַבִּישְׂרָא צְרִיכָא, אַתְּלָתָא רוּחָתָא לָא צְרִיכָא. מִי לָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, שֶׁחִידּוּדָהּ קוֹדֶם לְלִיבּוּנָהּ; וְקַשְׁיָא לַן: הָאִיכָּא צְדָדִין! וְאָמְרִינַן: בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח. הָכָא נָמֵי, בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִרְוָוח רָוַוח.
31 אָמַר רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שָׁלֹשׁ פְּגִימוֹת הֵן: פְּגִימַת עֶצֶם בַּפֶּסַח, פְּגִימַת אוֹזֶן בִּבְכוֹר, פְּגִימַת מוּם בְּקָדָשִׁים.
32 וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אַף פְּגִימַת סַכִּין. וְאִידַּךְ בְּחוּלִּין לָא קָא מַיְירֵי.
33 וְכוּלָּן, פְּגִימָתָן כְּדֵי פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ.
פירוש ר"ן על חולין י״ז
1 לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא בכוליא אחת וכל שכן בשתיהן. למקום חריץ. שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ומה שפירש לקתה מליא מוגלא ליתא דהא אמרינן לקמן דף נה: דמוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ולקותא פסול בזה ובזה אלמא לקותא לאו היינו מוגלא דמוגלא בריאה כשרה אבל ודאי לקותא היינו שנתמסמס הבשר עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי ודוקא לקותא הוא דפסיל כי מטי למקום חריץ אבל נקב אפילו מטי למקום חריץ אינו פוסל כדאמרינן בסמוך דנקב פוסל בריאה וכשר בכוליא וסתמא קאמרינן ולעיל נמי אמרינן בגמרא דף נד. גבי הנהו דמחו בכוליתא וקטלי וכי להוסיף על הטרפות יש ואם איתא מאי קושיא דילמא במקום חריץ הוו מחו לה אלא ודאי נקב אינו פוסל בכוליא כלל:
2 ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. הרב אלפס ז"ל סובר שאף בריאה אין מים זכים כשרים אלא דצילי ולא אסרוח כלל אבל עכירי א"נ אסרוח לא כמו שכתבתי למעלה ופי' מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ליחה שאינה סרוחה הכי מוכח במיימ' וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות שחיטה ולא מחוור כמו שכתבתי למעלה לפיכך נראה דכי אמרינן לא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח אבל עכירי או אסרוח טרפה היינו דוקא בכוליא אבל בריאה בכל ענין כשרה דהא אמרינן לעיל דף מח: גבי ריאה חזנהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי ומדלא בדקו אי אסרוח או לא משמע דבין כך ובין כך כשרה:
3 כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כעינבה בינונית. כתוב בהלכות גדולות דכפול וכעינבה כשרה פחות מכן טרפה והוא תימה דבגמרא דף נה. אמרי' שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוי חומרא כי אמרינן עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא כי אמרינן עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל מידי דהוי מדאורייתא הילכך הכא אית לן למיזל לחומרא ולדון בטרפה כפול וכענבה וכתב הראב"ד ז"ל דהקטינה דאמרינן היינו שהקטינה לאחר ברייתה מחמת חולי אבל קטנה בתולדתה אפילו פחות מכפול כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת הכוליא מוכחא מילתא שתחלת ברייתה היתה כך וכשרה וכתב הר"ם במז"ל בפרק עשירי מהלכות שחיטה דעוף אין לו שיעור למטה:
4 איזו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה. ויבשה ושדים צומקים הושע ט מתרגמינן דדין יבשין:
5 שיחמא. שחורה ואינה מצננת כל כך כלבנה ומשמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם אבל כל היכא דידעינן דבידי שמים אינה צריכה בדיקה והיכא דידעינן דבידי אדם אין בדיקה מועלת לה ואחרים לא כתבו כן:
6 הגלודה שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה:
7 על מקום טיבורו. התם בעינן כסלע:
8 ראשי פרקים. בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע:
9 כל העור מציל בגלודה. כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותה:
10 חוץ מעור בית הפרסות. מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך ולא חשיב עור אלא בשר:
11 הא מילתא לא איפסיקא הלכתא בהדיא וכו'. האריך בזה הרב אלפסי ז"ל הרבה ורוב דבריו פשוטים וכתב בכלל דבריו ועוד לא עדיפא הא מתניתא ממתניתין דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסות כלומר דלא חשיב עור אלא בשר והא אפקה רבי יוחנן מהלכתא ואוקמה ביחיד הכי איתא בגמרא דרבי יוחנן מוכח דיחידאה היא אבל לרבנן אפילו עור בית הפרסות חשיב עור הילכך לית לן מהא מתניתא ראיה כלל פירוש דכיון דקתני ההיא מתניתא דעור שבשאר איברים אינו מציל דלא חשיב עור אשתכח דההיא מתניתא נמי יחידאה היא דאילו לרבנן אפילו עור בית הפרסות תשיב עור זו היא כוונת הרב אלפסי ז"ל ואין דבריו ברורים אצלי דכי קתני ההיא מתניתא דבעינן דלהוי הך שיורא בבית תללה לאו משום דשארא לא להוי עור כיהיכי דתיקום כיחידאה אלא היינו טעמא דכל שנגלד כל בית חללה תו לא הדרא ובריא ואין להאריך בזה אבל מ"מ הוא ז"ל פוסק כשמואל דמחמיר טפי שהוא מצריך שישאר מן העור שיעור גדול מן האחרים ואין זה מחוור שאין זה מוציאנו מידי ספק שאילו היה מקום טיבורו וראשי פרקים שייכי בדשמואל אלא דאיהו בעי עור טפי היה בדין לפסוק כשמואל שבכלל דבריו דבריהם אבל כיון שכל אחד תופס מקום לעצמו כיון שהדבר ספק אינו בדין להכשיר עד שיתקיימו דברי כולם כלומר שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה כולה ובראשי פרקים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שחיטה:
12 מתני' אלו טרפות בעוף. אע"ג דכל טרפות דבהמה כנגדן בעוף הני איצטריכו ליה למתניא נקובת הוושט משום פסוקת הגרגרת וההיא איצטריכא ליה דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו קמ"ל. והכתה חולדה על ראשה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקובת הקרום דלא תימא תטרף בשנשבר עצם בלא נקיבת קרום כדאמרינן לקמן בגמ' בעוף של מים. ניקבו הדקין משום דבעי למיתנא סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו דלא תימא עוף שחיותו מעט תטרף ביציאה לחודה:
13 הכתה חולדה על ראשה. חיישינן לנקיבת הקרום הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרינן לעיל דיש דרוסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפא בה:
14 נחמרו. נכווצו מחמת העור ונהפכו מראיהן לשון חמרמרו מעי:
15 אם ירוקין. מפרש בגמ' דבאדומים שהוריקו קאמר בלב וקורקבן וכבד:
16 אם אדומים. הלב והקורקבן כמשפטם שלא נשתנה המראה שלהן ותנא ליה בעוף משום דרגילא ביה מילתא טפי מבהמה דבהמה איידי דעורה קשה לא מיקרי לה הכי אבל אי הוי ודאי טרפה דכל היכא דנחמרו דינן כניקבו ונקב בין בעוף בין בבהמה פוסל הוא ועוד אכתוב בזה בגמ' בס"ד והיכא דנפלה בהמה לאור ולא ידעינן אי נחמרו בני מעיה אם לאו צריכה בדיקה והיכא דליתא קמן למבדקה מסתמא אסורה והכי מוכחא מהא דאמרינן בגמרא לקמן דף נז. אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר באש הואיל וצלעות מגינות עליה וההיא ודאי בסתמא מיירי דאילו היכא דנחמרה ודאי קמן הרי לא הגינו עליה אלא אם נפלה קאמר ולא ידעינן אם נחמרו דמסתמא אינה צריכה בדיקה. ומדנקט עוף דקאמר אין ריאה לעוף שמע מינה דדוקא עוף הוא דלא צריך בדיקה מהאי טעמא דצלעות מגינות עליה הא דכוותה בבהמה דליתיה להאי טעמא צריכה בדיקה. ואע"ג דאמסקנא איכא למימר דלא קיימא ההיא דאמרינן בעוף לענין ריאה דצלעות מגינות עליה כמו שאכתוב לפנינו בס"ד אלא דין עוף בנפילה לאור כבהמה אפילו בריאה מ"מ שמעינן מינה דצריכי בדיקה:
17 דרסה וטרפה בכותל. דרסה אדם ברגליו או שנטרפה בכותל או שרצצתה בהמה דאיכא למיחש בהני תלתא משום ריסוק אברים ועדיין מפרכסת:
18 אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ומיהו בעי בדיקה כדאיתא בגמ' ולעיל דף מב. תנן בבהמה נפלה מן הגג והשתא תני בעוף דרסה וטרפה בכותל האי כי אורחיה והאי כי אורחיה דאורתא דבהמה דמתרסקת בנפילה ולא בדריסה ואורחיה דעוף דלא מתרסק בנפילה אלא מיד עומד ומהלך ושוב אין לחוש לו ואין דרכו להתרסק אלא בדריסה וטרפה ורציצה:
19 גמ' בדיק בשמשא. נגד השמש מסתכל אם יראה נקב שם שהאור יפה לבדיקה:
20 בדיק במיא. מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמות שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים ואם יוצאות דרך המכה בידוע שניקב הקרום. לשון אחר מכניס בנקב העצם מים ומוציאן ורואה אם נתלבנו בידוע שנתערב המוח בהם:
21 מייץ בגילא דחיטתא. מוצץ בקש של חטין דרך הנקב ואם ניקב הקרום עולה:
22 אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא. שתמיד הן במים:
23 קורקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר. כיס שלו קליפה הפנימית ומיהו דוקא שניקב מעצמו מתמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טרפה הויא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטרפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימים שנקיבתן במשהו וכדאמרי' דף נג: בקוץ עד שתנקב לחלל ואי דרך וושט אתא על כרחין כיון דקורקבן דמבחוץ אינקיב כיס שלו נמי שהוא פנימי אינקיב אלא דלא מינכר אי נמי קרום עלה בו ואינו קרום שבכל הנקובין קרום שעלה בהם מחמת מכה אינו קרום וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי על ידי חולי קאמר:
24 ואם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה. כגון זה למעלה וזה למטה:
25 שיעור ירוקתן מחמת האור כשיעור נקיבתן. יש מי שכתב דכיון דשיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן אין ירוקתן פוסל בלב עד שיהא מוריק עד חללו ובקורקבן עד שיהא מוריק הוא וכיסו אבל הוריק מלמעלה בלבד כשר כשם שהוא כשר בנקב ואחרים אמרו דכל שהוריק משהו למעלה טרפה דמיקלא קלי ואזיל כענין שאמרו בארס מיהו לאו דדמי לגמרי לארס שהרי בדרוסה אמרו שאפילו באברים שאין נפסלין אלא בכולן או ברובן דריסתן במשהו כדאמרינן לעיל ריש דף נד. גבי קנה לפי שהארס מתפשט בכל וגבי אור ליכא למימר הכי דהא אמרינן בסמוך גבי הוריקה כבד ולא יהא אלא ניטלה ואם איתא שהוא מתפשט בכל הוה ליה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום דטרפה אלא ודאי אין כחו גדול כל כך מיהו אפשר לומר בו שאם הוריק מלמעלה הרי הוא כאילו הוריק מעבר לעבר: