ר"ן על ביצה ד׳

« ר"ן על ביצה ג׳ ע״ב ר"ן על ביצה ה׳ ע״א »

1 אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּאֵלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת.

2 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁם מֵאָה פּוּמִּין — יַעֲלוּ, וְאִם לָאו — הַפּוּמִּין אֲסוּרִין, וְהַשּׁוּלַיִם מוּתָּרִין.

3 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁם מֵאָה פּוּמִּין — יַעֲלוּ, וְאִם לָאו — הַפּוּמִּין אֲסוּרִין, וְהַשּׁוּלַיִם מוּתָּרִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פּוּמִּין — לֹא יַעֲלוּ.

4 דְּרָסָהּ בְּעִגּוּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עִגּוּל דְּרָסָהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל יַעֲלוּ. דִּבְרֵי הַכֹּל?! הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ!

5 אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: דְּרָסָהּ בְּעִגּוּל, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מְקוֹם עִגּוּל דְּרָסָהּ, אִי לִצְפוֹנָהּ אִי לִדְרוֹמָהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל יַעֲלוּ.

6 רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין — אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֹא בָּטֵיל.

7 תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בֵּיצָה — תֵּאָכֵל הִיא וְאִמָּהּ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה — פְּשִׁיטָה דְּהִיא וְאִמָּהּ שַׁרְיָא! אֶלָּא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים — הִיא וְאִמָּהּ אֲסוּרָה! אָמַר רַבִּי זֵירָא: תֵּאָכֵל אַגַּב אִמָּהּ.

8 הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר אַבָּיֵי: כְּגוֹן שֶׁלְּקָחָהּ סְתָם, נִשְׁחֲטָה — הוּבְרְרָה דְּלַאֲכִילָה עוֹמֶדֶת. לֹא נִשְׁחֲטָה — הוּבְרְרָה דִּלְגַדֵּל בֵּיצִים עוֹמֶדֶת.

9 רַב מָרִי אָמַר: גּוּזְמָא קָתָנֵי. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בֵּיצָה תֵּאָכֵל הִיא וְאִמָּהּ, וְאֶפְרוֹחַ וּקְלִיפָּתוֹ.

10 מַאי קְלִיפָּתוֹ? אִילֵּימָא קְלִיפָּה מַמָּשׁ, קְלִיפָּה בַּת אֲכִילָה הִיא? אֶלָּא אֶפְרוֹחַ בִּקְלִיפָּתוֹ. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אֶלָּא הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם — לָא פְּלִיגִי.

11 אֶלָּא ״אֶפְרוֹחַ וּקְלִיפָּתוֹ״ — גּוּזְמָא, הָכָא נָמֵי ״תֵּאָכֵל הִיא וְאִמָּהּ״ — גּוּזְמָא.

12 אִתְּמַר, שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, רַב אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — מוּתֶּרֶת בָּזֶה. נֵימָא קָסָבַר רַב: קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא?

13 וְהָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן.

14 אֶלָּא, הָכָא בַּהֲכָנָה דְרַבָּהּ קָמִיפַּלְגִי: רַב אִית לֵיהּ הֲכָנָה דְרַבָּה, וְרַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ הֲכָנָה דְרַבָּה.

15 כְּתַנָּאֵי: נוֹלְדָה בְּשַׁבָּת — תֵּאָכֵל בְּיוֹם טוֹב, בְּיוֹם טוֹב — תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.

16 אוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲווֹ לֵיהּ הָנָךְ בֵּיצִים מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי לְאַטְווֹיִנְהוּ הָאִידָּנָא וְנֵיכְלִינְהוּ לִמְחַר?

17 אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָא שָׁרֵי אֶלָּא לְגוֹמְעָהּ לְמָחָר, אֲבָל בְּיוֹמֵיהּ לָא.

18 וְהָתַנְיָא: אַחַת בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת וְאַחַת בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, לֹא לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכְּלִי, וְלֹא לִסְמוֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה.

19 אוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַב פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ, הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. הֲווֹ לֵיהּ הָנָךְ בֵּיצִים מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵכְלִינְהוּ לִמְחַר? אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וּתָא לִמְחַר, דְּרַב לָא מוֹקֵי אָמוֹרָא עִלָּוֵיהּ מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ מִשּׁוּם שִׁכְרוּת.

20 כִּי אֲתָא לִמְחַר, אֲמַר לֵיהּ:

21 אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. הָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

22 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּשַׁבָּת — אָסוּר לְהַסִּיקָן בְּיוֹם טוֹב. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי בֵּיצָה, מַאי טַעְמָא? בֵּיצָה מִשּׁוּם דִּבְיוֹמָא נָמֵי חַזְיָא לְגוֹמְעָהּ וְלָא קָא שָׁרֵי לַהּ עַד לִמְחַר — מִידָּע יְדִיעַ דְּבַת יוֹמָא אַסְרוּהָ. עֵצִים דְּלָא חָזוּ לְיוֹמַיְיהוּ, אִי שָׁרֵי לְהוּ לִמְחַר — אָתֵי לְמֵימַר: בְּיוֹמַיְיהוּ נָמֵי שְׁרוּ, וְאֶתְמוֹל מִשּׁוּם שַׁבָּת הוּא דְּלָא חָזוּ לְהַסָּקָה.

23 אָמַר רַב מַתְנָה: עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל לְתוֹךְ הַתַּנּוּר בְּיוֹם טוֹב — מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם עֵצִים מוּכָנִים, וּמַסִּיקָן: וְהָא קָא מְהַפֵּךְ בְּאִיסּוּרָא! כֵּיוָן דְּרוּבָּא דְּהֶיתֵּרָא נִינְהוּ, כִּי קָא מְהַפֵּךְ — בְּהֶיתֵּרָא קָא מְהַפֵּךְ.

24 וְהָא קָא מְבַטֵּל אִיסּוּרָא לְכַתְּחִלָּה, וּתְנַן: אֵין מְבַטְּלִין אָסוּר לְכַתְּחִלָּה! הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן מְבַטְּלִין.

25 וּלְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֹא בָּטֵיל, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, הָכָא — מִקְלָא קָלִי אִיסּוּרָא.

26 אִתְּמַר: שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, רַב אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — מוּתֶּרֶת בָּזֶה, וְרַב אַסִּי אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה.

27 לֵימָא קָא סָבַר רַב אַסִּי קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא? וְהָא רַב אַסִּי מַבְדֵּיל מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ!

28 רַב אַסִּי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְעָבֵיד הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא.

29 אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַסִּי מִסְתַּבְּרָא, דְּהָאִידָּנָא יָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, וְקָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי.

30 אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין.

31 וְאִילּוּ בָּטְלוּ כּוּתִים — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחִין — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא.

32 וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.

33 אִתְּמַר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: נוֹלְדָה בָּזֶה — אֲסוּרָה בָּזֶה, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים לָבֹא,

פירוש ר"ן על ביצה ד׳

1 ומודים שאם שחט. כדמפרש בגמרא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:

2 שאפר כירה מוכן הוא. בגמרא בעי אפר כירה מאן דכר שמיה ומתרץ הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא:

3 כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות יו"ט השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזה הוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט ע"כ. וגמרה להא מילתא מדתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה דף כד: רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא לן עליה בגמרא כנגדו ביו"ט מהו ואסיקנא דכנגדו ביו"ט מותר דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה אסור למרוט את הנוצה ביו"ט והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר דהתם הכי קאמרינן היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש מן התולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של יו"ט לידחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לידחות אצל צמר הבהמה אין ה"נ דהוה אסור אבל כיון שסופו לידחות דהא אפילו לאחר מיתה מיקרי גוזז כדגרסינן בירושלמי בפרק כלל גדול התולש מן הבהמה המתה חייב תלישתה זו היא גזיזתה וכיון שכן אף על גב דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה הלכך שרי וכן נהגו וכבר כתבתי זה בפרק כלל גדול בס"ד:

4 גמ' והא קא עביד כתישה. לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבין מדובקין ואין ראויין לכסות אלא א"כ כותשם וכותש תולדה דטוחן הוא:

5 בעפר תיחוח. ואמרי' בגמרא דמשום גומא נמי ליכא דהא קי"ל החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין וכיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחט שרי לכתחילה וא"ת דהכא משמע דעפר תיחוח יש בו משום גומא ואלו בפרק כירה דף לט. אמרינן גבי לא יטמיננה בחול מ"ט רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ופרש"י ז"ל וקא עביד גומא ואמרינן מאי בינייהו א"ב עפר תיחוח כלומר דלרבה איכא דדמי לרמץ לרב יוסף ליכא דבעפר תיחוח ליכא גומא יש לומר דעפר תיחוח דאמרי' התם היינו שהוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה ואיהו לא עביד מידי הלכך ליכא שום גומא ובשמעתין ליכא לתרוצי הכי אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירשה שם בהפך דלמ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מחלף אבל למ"ד שמא יזיז עפר ממקומו איכא דבעפר תיחוח שייכא ביה גומא וכדאמרינן בשמעתין ושמעתא דהתם לא מחוור לי וכמו שכתבתי שם בס"ד:

6 מיהו לכולי עלמא אפי' תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאם לא תאמר כן יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש והכי מוכח בירושלמי בפרק כירה ה"ג דבקמח אין בו משום גומא דגרסינן התם תמן אמרינן חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת ואמרי' מתני' פליג על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ומפרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ ולא אסור בקמחיאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ וגומא:

7 לא שנו אלא שהוסק מעיו"ט. דמאתמול דעתי' עלויה לכל מילי:

8 אבל הוסק ביו"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול הוה ליה כנולד ואסור וביו"ט אית לן מוקצה ונולד כמו שכת' הרב אלפסי ז"ל בסוף המסכתא:

9 ואם ראוי לצלות בו ביצה דמאתמול אותן עצים מוכנים להסקה לבשל ולצלות ועודנו בתשמיש זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

10 הכניס עפר הרבה במקום א' לצורך גינתו או לצורך חורבתו מותר לכסות בו. דכל זמן דהוא צבור דעתיה עילויה לכל צרכיו:

11 מכניס אדם מלא קופתו עפר. בסתם ונותנה במקום אחד ועושה בה כל צרכו ולא אמרי' בטלה לה אגב קרקע הבית איידי דזוטרא:

12 והוא שייחד. דלא שטחה דהשתא מוכחא מילתא דלצרכו קא בעי ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה וזימון:

13 וכוי אסור למשחטיה ביו"ט. כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא:

14 אין שוחטין אותו ביו"ט. משום שמא חיה הוא וטעון כסוי והוא אינו יכול לכסותו היום כדקתני ואם שחטו אין מכסין את דמו דשמא מין בהמה הוא ואין בו מצות כסוי:

15 אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף דאיכא חד דטעון כסוי ואפ"ה אין מכסין משום דקטרח נמי בשל בהמה:

16 אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת מותר. דלא טרח אצל בהמה כלל ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב' דקירות:

17 אמר רבה שחט צפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט. דהיה לו לכסותו מבעו"י ומשום אמנועי משמחת יו"ט ליכא דנהי דלא מכסי לא מיתסר צפור באכילה:

18 גלגל עיסה מעיו"ט. להכי נקט לישנא דגלגול משום דהוא התחלת חיוב חלה כדתנן במסכת חלה פ"ג משנתגלגלה בחטים ותטמטם בשעורים:

19 מפריש ממנה חלתה ביו"ט. ואע"ג דתנן לקמן דף לו: אלו הן משום שבות מצוה אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא ואע"פ שהיה יכול להפרישה מעיו"ט אפ"ה מפרישה ביו"ט לפי שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה ביו"ט ולאפותה כדי לאכל פת חמה:

20 ואבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין ממנה חלה ביו"ט. שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה ביו"ט אבל זו היה לו להפריש מעיו"ט כתרומת דגן ופירות. ופסק הרב אלפסי ז"ל כאבוה דשמואל מדגרסינן בפ' משילין דף לז. אבל פרי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן ויהבינן לה לכהן אלמא דוקא משום דהך עיסה טבילא האידנא הא אילו טבילא מאתמול הוה מיתסר לאפרושי מינה חלה כאבוה דשמואל אבל חלקו עליו מפני שזאת הגירסא אינה ברוב הספרים ועוד כת' הר"ז הלוי ז"ל שאפי' לאותה גירסה אין ראי' ממנה לפסוק כאבוה דשמואל דהתם מיירי בחלת א"י שהיא טובלת ומש"ה כי טבילא מאתמול אסור להפרישה דהוי מתקן אבל הכא בחלת ח"ל עסקינן שאינה טובלת וכדאמר בגמ' דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הלכך אית לן למנקט כרבה דאע"ג דאיחייב מאתמול מפריש לה האידנא דכיון דרשאי לאכול בתרומה בלא הפרשתה לא הוי כמתקן והרמב"ן ז"ל סמך דברי הרב אלפסי ז"ל דכיון דרבה אמר סתמא גלגל עיסה מעיו"ט משמע דאפי' בחלת הארץ קאמר והיינו דשייכא בהדי שחט צפור דנהי דאין מכסין אותו ביו"ט היינו משו' דלא מימנע משום שמחת יו"ט בהכי שהרי מותר לאוכלו אע"פ שלא כסה דמו אבל גלגל עיסה מעיו"ט מתוך שאין יכול לאכול ממנ' מפריש ממנה חלתה ורבא נמי דהוא בתרא מתרץ בגמ' אליבא דאבוה דשמואל דס"ל דאפילו בחלת חוצה לארץ אין מפריש ממנה ביו"ט:

21 גרסי' בגמ' דף ט. חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דהואיל ואינה מן התורה כדקי"ל בפ"ק דקדושין ד' צו: דכל מצוה התלויה בארץ בפירות הגדילין אינה נוהגת אלא בארץ אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפריש באחרונה וכתב ר"ת ז"ל דמהא שמעינן שאין צריך להפריש מן המוקף בחלת חוצה לארץ אבל יש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף:

22 מתני' ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך טעמא דב"ש מפרש בגמ' דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביו"ט וב"ה מתירין משום דשובכו מוכיח עליו כלומר שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא של שובך:

23 מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן ובגמרא איכא תרי לישני דרב חנן בר אמי עלה דהא מתני' ולישנא בתרא אמר הכי מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דרב יהודה א"ר דאמר כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה לית להו אבל בר"ה דברי הכל אסור והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום לפי שהוא פסק בפ' חבית סי' תקנ"ב כהא דאמר ר"י אמר רב הלכך על כרחיך אמר ב"ה אפילו ברה"ר שרי דאי הוו אסרי ברה"ר ברה"י נמי הוו אסרי אלא ודאי בכל ענין שרו:

24 אבל רבינו נסים גאון ז"ל כ' דליתא לדרב משום דאשכחן כמה מתני' דפליגי עליה דהתם בפר' השוחט ד' מא. אמר דשוחט אדם בגומא בחצירו ובשוק לא יעשה כן מפני שהוא מחקה את המינין ובפ"ק דמועד קטן ד' ח: אמרינן דעושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר אלמא דוקא בחצר אבל ברה"ר אסור והיינו דלא כרב ובפרק אע"פ ד' ס. נמי אמר צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעה ואינו חושש ופסקינן לה התם אלמא ליתא דרב ולפי זה קי"ל כלישנא בתרא דרב חנן דמחלוקת ברה"י אבל בר"ה דברי הכל אסור:

25 ומיהו לא נהירא דודאי הנהו לא קשיין לרב דאם איתא דקשיין הוה אמר התם לימא מתני' דלא כרב כדאמרינן בפ"ק דע"ז דף יב. גבי נתפזרו לו מעות בפני ע"ז לא ישחה ויטלם וההיא דפרק השוחט לא קשיא משום דכשהוא שוחט בגומא שבחצירו מי שרואה אותו לא יבא לומר שהוא מחקה את המינין דאדרבה אומר לנקר חצירו הוא צריך וההיא דפ"ק דמשקין דמ"ק נמי לא ידענא מאי פירכא דהתם כי עביד לה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית העין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו ולפיכך אמרו בירושל' עלה דההיא ל"ש אלא באדם שאינו מפורסם אבל אם הוא אדם מפורסם עושין לו ארון אפי' בשוק וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אלא מההיא דתניא התם דף ח: ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעה בתוך ביתו הוא דאיכא למידק עליה מאי מהני לן צינעה וחלקו ואמרו דכשחושדין אותו בדבר שאלו עשאו עבד איסורא בהכי אמר דאפילו בחדרי חדרים אסור כהולכת סולם ונפלו כליו למים אבל היכא שחושדין אותו שסוברין שהוא עושה איסור ואינו עושה אותו בכי ה"ג בצנעה שרי והיינו ההיא דארון וההיא דצנור שעלו בו קשקשין שכיון שהדבר מותר אלא שהרואים טועים וחושבים שהוא אסור דוקא במקום רואים הוא דאסור אבל שלא במקום רואין שרי כיון שאין חושדין אותו בדבר שהוא אסור אלא בדבר שהן סוברין שהוא אסור ואיני אומר כן אלא הנהו לא שייכי בדרב כלל דרב ה"ק דכל דבר שהוא מותר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד אין לחלק בו בין רה"ר לרה"י שאם אתה מתיר לו ברה"י אף הוא יעשה כן ברה"ר כיון שהדבר מותר ויאמר אין כאן רואים וכן נמי יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברה"י ולאסור לגמרי אבל ההיא דארון וצינור ודכוותייהו לא שייכי בדרב כלל דאדרבא מצד עצמם אסורין הן ומפני הצורך והדוחק התירום דארון מלאכה גמורה היא וצינור נמי הא אמרינן עלה בפרק אע"פ דף ס. דמתקן כלאחר יד הוא אלא דבמקום פסידא לא גזור רבנן הלכך כיון דאסירי לא רצו חכמים להתירן אלא בצינעה וליכא למימר נמי שלא יתירום כלל דאי אפשר בלאו הכי וליכא למיחש נמי שמתוך הצינעה יבא לידי פרהסי' שכיון שהדבר אסור בעצמו ישמע לך משא"כ בדבר שהוא מותר בעצמו וא"נ אמרת דאיכא למיחש אי אפשר בלא"ה:

« ר"ן על ביצה ג׳ ע״ב ר"ן על ביצה ה׳ ע״א »