ר"ן על ביצה י״ז

« ר"ן על ביצה ט״ז ע״ב ר"ן על ביצה י״ח ע״א »

1 הַיְינוּ קִלְקוּלָא. אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי, וּלְאִסּוּר.

2 תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה, וְאוֹמֵר שֶׁל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְשֶׁל יוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבִּי אוֹמֵר, אַף חוֹתֵם בָּהּ: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״.

3 תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַשַּׁבָּת וְהַזְּמַנִּים״. אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ שַׁבָּת יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁי לֵיהּ? וְהָא שַׁבָּת מִקַּדְּשָׁא וְקָיְימָא. אֶלָּא אֵימָא: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי, וְכִדְתָרֵיץ רָבִינָא.

4 תָּנוּ רַבָּנַן: שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה, וְאִם לֹא אָמַר — מַחְזִירִין אוֹתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּהוֹדָאָה. וּבַמּוּסָפִין מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

5 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמְרִים: כׇּל מָקוֹם שֶׁהוּזְקַק לְשֶׁבַע, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. אָמַר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

6 אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ, וּמַתְנֶה.

7 אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה.

8 מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין — כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא. מַאי טַעְמָא — דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא.

9 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַקְּדֵרָה בָּשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד. אֲבָל לֶאֱפוֹת — אֵינוֹ אוֹפֶה אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ.

10 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַתַּנּוּר פַּת, מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת נֶאֱפֵת יָפֶה בִּזְמַן שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

11 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר, אוֹ דִלְמָא: הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר?

12 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. אִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר — צָרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. וְאִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר — לָא צְרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. מַאי?

13 תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה — מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ: הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר, שְׁמַע מִינַּהּ.

14 אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבַר וְאָפָה, מַאי? תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה — מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים אוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ.

15 וְאִי אִיתָא, לִיתְנֵי: עָבַר וְאָפָה מוּתָּר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: תַּנָּא, תַּקַּנְתָּא דְהֶיתֵּרָא — קָתָנֵי, תַּקַּנְתָּא דְאִסּוּרָא — לָא קָתָנֵי.

16 תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין — הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ.

17 אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — אָסוּר!

18 אָמַר רַב אָשֵׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ — שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד.

19 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הָא מַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

20 ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶחָד, וְעוֹשֶׂה בּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ.

21 תְּנַן: הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי.

22 תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלָיו בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד — לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.

23 לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ מָאנֵי אַחֲרִינֵי. אִי נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה.

24 תָּא שְׁמַע: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. אִסּוּרָא דְשַׁבָּת שָׁאנֵי.

25 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שֶׁצָּרִיךְ, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין, שֶׁאִם פִּרְפֵּר בֵּיצָה וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, אוֹ שֶׁרִסֵּק קַפְלוֹטוֹת וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

26 אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל.

27 אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, הִתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ וְנֶאֱכַל עֵירוּבוֹ — גּוֹמֵר.

28 מַתְנִי׳ חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בְּשַׁבָּת.

29 וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה.

30 גְּמָ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת — כְּלִי בְּשַׁבָּת לָא. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה

פירוש ר"ן על ביצה י״ז

1 ומי מהני בה תנאה וכו' חג הסוכות שבעת ימים לה'. ומשמע כל שבעה הוא הקדש:

2 על החגיגה על שלמי חגיגה. לאסור משהוקדשו:

3 חג. חגיגה:

4 ולא מהני בה תנאה והא תניא סככה כהלכתה וכו' ותלה בה יינות שמנים וסלתות. בכלים של זכוכית לנוי ובודאי כשם שחל שם שמים על הסוכה כך חל שם שמים על עטוריה משום בזוי מצוה ואפי' הכי מהני בהו תנאה וכן בעצי סוכה נמי מהני תנאה דשוין הם ויבאו שניהם:

5 ומפרקינן באומר איני בודל מהם כל בה"ש. כלומר אין ה"נ דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילא מיהו תנאה מהני בין בסוכה עצמה בין בעטוריה כשאמר איני בודל מהם כל בה"ש דלא חייל עלייהו קדושה והויא ליה גביה כסוכה דלאו מצוה כמי שיש לו אתרוג והתנה עליו לאכלו אם ירצה ואם נמלך יוצא בו והיינו ברייתא דקתני לעיל ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אבל עצי סוכה ועטוריה דחיילא עליהן הקדושה בין השמשות איתקצו לז' למצותן על כרחו ולא מהני בהו תנאה אחרינא למיחל עלייהו קדושה ולאשתרויי למחר ואפי' נפלה ומאי דנקיט עצי סוכה לישנא דרב ששת נקט וה"ה לעיטוריה נמי דעצי סוכה ועיטוריה כי הדדי נינהו ואיני בודל בלחוד מהני בהו מטעמא דכתיבנא אבל תנאה אחרינא לא זהו דרך הרב אלפסי ז"ל ולפי זה בעצי סוכה נמי כי אמר איני בודל מהני לאישתמושי בהו בחולו של מועד או ביו"ט אם נפלה:

6 אבל יש בספרים שלנו גירסא אחרת דבמאי דפרכינן ומי מהני בה תנאה מפרקינן סיפא אתאן לסוכה דעלמא אבל סוכת מצוה לא מהני בה תנאה והאי היא מסקנא דסוגיין ובתר הכי פרכינן ולא מהני בה תנאה והא תניא סככה כהלכתה וכו' ומפרקינן באומר איני בודל מהם כל בין השמשות כלומר לא דאמו נויין לסוכה דנויין לא מיתסרי אלא מפני שהוא מבטלן לגבי סוכה ולפיכך כל שהתנה עליהן ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות הרי לא בטלן והרי הן כאילו עומדים חוץ לסוכה אבל סוכה עצמה על כרחו היא קדושה מגזרת הכתוב דמה חג לה':

7 הלכך נקטינן דבסוכה לא מהני תנאה כלל אבל בנויין מהני ומיהו דוקא באומר איני בודל שלא בטלן לגבי סוכה מעולם אבל במתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם אחת בטלן לגבי סוכה הוו להו כסוכה ולא מהני בהו תנאה:

8 ומיהו איכא למידק דהכא גמרי' דסוכה אסורה מן התורה משום היקשא דחגיגה ובפרק במה מדליקין דף כב. יהבינן טעמא להך ברייתא דנויי סוכה דתני אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג משום בזויי מצוה ובפרק כירה דף מה. אמרי' דטעמא דסוכה ונוייה משום מוקצה תירץ הרמב"ן ז"ל דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונויי סוכה אסורין כל ז' משום בזויי מצוה והיינו ההיא דפרק במה מדליקין ובשמיני של חג סוכה ונויין אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתיו בפרק כירה בס"ד ונ"ל דאע"ג דאיסורא דנויין משום בזויי מצוה מ"מ כיון שטפלן לסוכה עשאן כמוה ואי מתהני מנייהו אפי' לאחר שנפלו איכא משום בזויי מצוה הלכך אפילו התנה ליהנות ממנו לכשיפלו אין תנאו כלום דכי היכי דסוכה אסירא כל זמן מצותה אפילו נפלה נוייה נמי אסירי ומש"ה מקשינן שפיר מנויין לסוכה ומיהו ביום ח' משמע ודאי דמהני תנאו לסוכה ולנוייה כל שנפלו דכיון דלא מיתסרי אלא משום מוקצה מהני בהו תנאה כי היכי דמהני בכל מוקצה:

9 ועצי סוכה דמיתסרי מהיקשא דחג אף דפנות בכללן שגם הן צריכין להכשר סוכה ומיהו לאחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה כגון שתי דפנות וג' טפח אם אח"כ הוסיף דופן משמע דלא מיתסרא אבל עשאן לארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות:

10 ומאי שנא מהא דאיתמר הפריש ז' אתרוגין. פי' מאי שנא מאתרוג דאסור מדרבנן מפני שהוקצה למצותו ומהני ביה תנאה משום דכיון שהפריש ז' אתרוגין הוה ליה כמתנה בפירוש שאינו מקצה כל אחד אלא ליומו וכיון שכן מדרבנן נשמע לדאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפי' תנאי בעלמא בלאו איני בודל ליסגי ומשני דכיון דמפסקי לילות מימים שאין מצות לולב בלילה לא דמי לסוכה ומש"ה לא תקון ביה רבנן דלהוי כיומא אריכא:

11 מתני' מביאין עצים. תלושין:

12 מן השדה. שבתוך התחום ביו"ט:

13 מן המכונס. אם כנסן מעיו"ט דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ולית בהו משום מוקצה אבל מפוזרין מוקצין הן ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב אפילו מפוזרין שבו לא הוקצה מדעתו:

14 סמוך לעיר. ממש:

15 אפי' בתוך תחום שבת. בסופו כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו דטעמא משום גבוב והוי כמעמר ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביו"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמחזי כמגבב דלא ליומיה ומיהו בגמ' מסקינן דלא שרי אלא מן המכונס שבקרפף משום דס"ל דכל מגבב אפילו בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר ומש"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף:

16 גמ' אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים וכו'. לפי פרש"י ז"ל היינו טעמא משום דכיון דאתי זיקא ומבדר להו אין דעתו של אדם עליהן ואסורין משום מוקצה ולאידך פירושא דכתיבנא היינו טעמא משום דאע"ג דמכונסין נינהו חיישינן שמא בשעת שירצה ללקטם יפזרם הרוח ואתי לגבב ואי אתנח עלייהו מנא מאיתמול ליכא למיחש להכי ושרי:

17 איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר וכו'. ומסקנא דלקולא קאמר ומשמע דלר' יוסי בחדא מתרתי סגי או בפותחת אע"פ שהוא רחוק ובלבד שיהא בתוך תחום שבת או בסמוך לעיר אפילו בלא פותחת וזה דרך פרש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שביתת יו"ט דלר' יוסי בפותחת דוקא בין סמוך בין רחוק וכבר ספק עליו הראב"ד ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דסמוך לעיר היינו תוך ע' אמה ושירים:

18 מתני' אין מבקעים עצים מן הקורות. לפי סוגיא דגמרא היא מתפרשת:

19 לא בקרדום. סתם קרדום עשוי כעין כלי אומנות שעושין בו אוכפיות וסרגיות שקורין אש"א:

20 ולא במגירה. כעין סכין מליאה פגימות וממהר לקוץ בו עצים עבים וכלי אומן הוא:

21 מג"ל דולאדר"ה וכולן כלי אומן הן ונראה כעושה מלאכה ולפיכך אסור:

22 אלא בקופיץ. של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינו כלי אומן:

23 בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפוחתו ביו"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא:

24 ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דאסור לפי שאינו אלא סודר לבנים בלא טיט ולא מיתסר אלא משו' טלטול משום שמחת יו"ט התירו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא מיתסרי פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור של דבריהם היא שאפילו בבריאה לא מיחייב משום סותר אלא סותר על מנת לבנות וכן נמי שבת מב: במעות שעל הכר שם קמב: ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשו בסיס לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו מהם המעות אסורי' אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרי' מוקצה מחמת איסור אלא בשהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האסור דומיא דנר דכר אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאילו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם:

25 גמ' והא אמרת רישא אין מבקעין כלל. קס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אין מבקעין אלא משום מלאכה וטרחא וה"ק אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מעיו"ט ועומדין להיסק ולא מן הקורה וכו' וזו ואצ"ל לומר זו קתני והיינו דמותבינן והא אמרת רישא אין מבקעין עצים כלל והדר קתני דבקופיץ שרי:

26 חסורי מיחסרא והכי קתני וכו'. וטעמא דרישא משום מוקצה:

27 סואר. סדור של קורות המושכבים לארץ שלא יתעקמו ועומדין לבנין:

28 ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. ואע"ג דהשתא להיסק קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:

29 תניא כוותיה דשמואל. דטעמא דמתני' משום מוקצה:

30 ומקשו הכא למה התירו לבקע אפי' ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נינהו ותירץ הראב"ד ז"ל דכיון דאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי ול"נ כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהם משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו לבקע אלא ע"י שינוי וכתבו בתוספות שלא התירו לבקע אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא ומלאכה גמורה דאורייתא היא מדאמרי' בפרק כלל גדול דף עד: האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן:

31 לא שנו אלא בנקבות שלו. בראשו הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:

32 אבל בזכרות שלו. בראשו הקצר שמבקעין בו עצים מותר ובאתריה דהאי היו עושין לקרדום נקבות וזכרות וקופיץ כולו זכרות ואיכא דמתני לה להא דרב חנינא אסיפא דמתני' ובאתריה דהאי היו עושין לקופיץ נקבות וזכרות וקרדום כוליה נקבות:

33 חותמות שבקרקע. כגון דלתות בורות ומערות הסגורים בחבלי קשרין:

34 מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

35 אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבותו וגדילתו:

36 ולא חותך. דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע:

37 ושל כלים. כגון תיבה נעולה הסגורה ע"י קשר חבל:

38 מתיר ומפקיע וחותך. דאין בנין וסתירה בכלים:

39 מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול א' מהביצים של יוצר לתחוב אגרופו בתוכו:

40 מפני שהוא עושה כלי. שאע"פ שלא נשרפו מ"מ הא חזי לקבולי ביה פשיטי כדקאי השתא כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דבגמרא מוכח דבפחיתה זו הוי מנא אפי' לקבולי טומאה ולפי פרש"י א"כ א"א דכיון שעדיין לא נשרף בכבשן כלי אדמה הוא שאינו מקבל טומאה לפיכך פירשו שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להן בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנן בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותן קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי מקריא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין כסויו ממנו דנטילתו משוי ליה מנא ואפי' לקבל טומאה דכיון דאיכא הסיקא קצת לא חשיב ליה כלי אדמה:

41 ואין עושין פחמין. משום דמכבה הוא ורש"י ז"ל פי' דאינהו נמי כלים נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי הוא:

42 רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות. מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל:

43 גמ' חותכה באור בפי ב' נרות. נותן שתי ראשיה בתוך ב' נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצעיתה דלא מוכחא דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא. ירושל' בצריך לשתיהן:

« ר"ן על ביצה ט״ז ע״ב ר"ן על ביצה י״ח ע״א »