רלב"ג על דברי הימים ב ל׳

מהדורה: ובלכתך בדרך

« רלב"ג על דברי הימים ב כ״ט:ל״ה רלב"ג על דברי הימים ב ל״א:ב׳ »

16 פסחים פתח ↗

וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בְּשַׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק. וּמִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: גֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים — וְהוֹדוּ לוֹ. כִּיתַּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת — וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת — וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: קִיצֵּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁיגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם וְכוּ׳. הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר רַב יְהוּדָה: מַיְיתֵי אָסָא דָּרָא וְשִׁיכְרָא דְּדַפְנָא וְקִימְחָא דִשְׂעָרֵי דִּרְמֵי בְּמָנָא דְּלָא חָלְפִי עֲלֵיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין, וּמַרְתְּחִי לְהוּ, וְשָׁדוּ לְהוּ לְדִיקְלָא בְּלִיבֵּיהּ, וְכׇל דְּקָאֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ, אִי לָא עָבְדִי לֵיהּ הָכִי — צָאוֵי לְאַלְתַּר. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: מַנְּחִי כּוּפְרָא דִּיכְרָא לְנוּקְבְּתָא. וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע. הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר רַב יְהוּדָה: אוֹמְרִים ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין. רָבָא אָמַר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, דְּמַשְׁמַע: הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְלֹא מָחָר עַל לְבָבֶךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וַאֲנַן, מַאי טַעְמָא אָמְרִינַן לֵיהּ? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם״. בִּיקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וְאָבִי יִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. אָמְרִי רַבָּנַן: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נֵאמְרֵיהּ, לֹא אֲמָרוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. לָא נֵאמְרֵיהּ, אֲמָרוֹ יַעֲקֹב. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵירָה. אִם תֹּאמַר — יֵשׁ לָהּ גְּנַאי. לֹא תֹּאמַר — יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. וּבִנְהַרְדְּעָא, דְּלֵיכָּא מִינִין, עַד הַשְׁתָּא אָמְרִי לַהּ בַּחֲשַׁאי. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, שְׁלֹשָׁה בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. וְאֵלּוּ בִּרְצוֹן חֲכָמִים: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים: גּוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּבְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אִם בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, יְהוּ כׇּל אָדָם עוֹשִׂין כֵּן. אֶלָּא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, עַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּיָדָם: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיחוּ בְּיָדָם: מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּפַרְדְּסֵיהֶן לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, נוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק, וּמִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה קְצִירָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הִיא? וְהָתְנַן: אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר ״מִיחוּ״ וְ״לֹא מִיחוּ״ — רַבִּי יְהוּדָה. וְקָתָנֵי: קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים! וְלִיטַעְמָיךְ, הָנֵי אַרְבְּעָה הֲוָה! אֶלָּא: סְמִי מִיכָּן קְצִירָה. וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה. אָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ לֹא הִקְדִּישׁוּ אֶלָּא קוֹרוֹת, וְאָנוּ נַתִּיר גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה. וּבְגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְסָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין. וְרַבָּנַן סָבְרִי: נְהִי דִּמְעִילָה לֵיכָּא, אִיסּוּרָא מִיהָא אִיכָּא. וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. אֲבָל בְּשֶׁל בֵּין הַכִּיפִּין — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ. וְכִי תֵּימָא: הוֹאִיל דַּחֲזֵי לְעוֹרְבִין. הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן, מוּכָן לְעוֹרְבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לְאָדָם — לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דְּכׇל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִינִישׁ, לָא מַקְצֵה לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. מוּכָן לְעוֹרְבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, כׇּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִינִישׁ, דַּעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל בֵּין כִּיפִּין, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מוּכָן לְעוֹרְבִים — לָא הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: מוּכָן לָעוֹרְבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, אֲבָל בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק. וְלֵית לְהוּ לְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָא דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּיאָה: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בְּפֵיאָה. ״כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל״ — פְּרָט לִסְפִיחֵי סְטִיס וְקוֹצָה. ״וְנִשְׁמָר״ —פְּרָט לְהֶפְקֵר. ״וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ״ — פְּרָט לִכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. ״וּלְקִיטָתָן כְּאַחַת״ — פְּרָט לִתְאֵנִים. ״וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם״ — פְּרָט לְיָרָק. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת עָסְקִינַן, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמֵיהּ קִיּוּם, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ קִיּוּם. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לְלֶפֶת וְלִכְרוּב, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לְקַפְלוֹט. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לְלֶפֶת וּלְקַפְלוֹט, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִכְרוּב.

1 כי הכהנים לא התקדשו למדי. ר"ל למה שיספיק לקרבנות הפסחים כי שם יצטרכו כהנים רבים ולזה הצטרך לדחות אותו לחדש השני ועוד כי העם והם העולי' לרגל לא נאספו לירושלי' והנה מזה המקום למדנו שכבר אפשר שיעברו השנה בעבור שלא נאספו העם לירושלים או בעבור שהכהנים אינם מקודשים לפי מה שיספיק. וראוי שיתבאר מזה שאם היו הכהנים טמאים לא ידחה לפסח שני אבל יעשוהו בטומא' כי השרש בידנו אנשים נדחים לפסח שני לא הקהל וכבר למדנו זה גם כן מאמרו לא התקדשו למדי למדנו מזה שהיו רבים טהורים אלא שלא יספיקו ויצטרכו שיהיו יותר ולזה הוצרכו לעבר השנה אך אם לא התקדשו כלל היו יכולין לעשות אותו בטומאה:

1 כי לא לרב עשו ככתוב. ר"ל כי לא עשו ישראל פעמים רבות הפסח ככתוב:

1 גם ביהודה היתה יד האלהים. ר"ל שהוא עזרם בזה להטות לבם אל מה שרצהו המלך:

1 ואת כל המקטרות הסירו. ר"ל הכלי' שהיו מקטרים בהם לע"ז:

1 והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו. ר"ל שהם נכלמו במה שהוצרכו לדחות הפסח חדש אחד על אשר לא התקדשו למדי כי כבר השיגם על זה בשת וכלימה ולזה נתקדשו עתה כולם והביאו עולות הבוקר לבית ה' קודם שחיטת הפסחים כי כן ראוי כי עולת הבוקר קודמת לכל קרבן:

1 הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים. הנה באר כי מפני שהיו בעלי הפסחים טמאים הוצרכו הלוים לעמוד על שחיטת פסחיהם וזכר כי רבים מהעם שבאו מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו ואכלו את הפסח בלא ככתוב כי היו ראוים להדחות לפסח שני ועוד כי כבר אכלוהו בטומאה ולא אכלוהו בטהרת הקדש כי הם היו טמאים באכלם אותו והנה התפלל עליהם חזקיהו לה' יתברך שיכפר על עונם ושמע ה' לקול חזקיהו וירפא העם מהחלי שהביא ה' עליהם על עונם זה. ומזה המקום למדנו שכבר עברו השנה שאם לא היה הענין כן הנה לא יתכן לומר שאכלוהו בלא ככתוב כי לא היה שם עת אחר אחריו יהיה ראוי לאכלו בו ועוד כי לא יתכן שיהיו כל הקהל נדחים לפסח שני. ואמנם קרא אותו החדש השני כי כבר קדשו ניסן להיות ראשון קודם שעברו השנה כמו שאמרו ז"ל פסחים נ"ו:

1 וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים וגו'. הנה הדיבור על לבם היה לי מה שאחשוב למשוך לבבם להישיר העם אל הטוב כדי שיכופר להם עונם ולעבוד כולם עבודתם יום ביום בימי החג בשיר בכלי ובפה והנה אכלו ישראל בכל ימי הפסח זבחי שלמים והיו מתודים לה' אלהיהם על השלמים בסמכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון ובזה גם כן היה תועלת ללוים כי ישמחום ישראל בשלמים אשר הם זובחים להאכילם מהם כמו שנזכר בתורה ואולי בזה גם כן דבר חזקיה על לב כל הלוים:

1 ויועצו כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים. ידמה שזה הקהל היו הלוים ועשו זה לפי שמה שחטאו בראשונה ערבב שמחתם ועתה רבה שמחתם על אשר כופר להם עם שבזאת העבודה נסכמו הכהנים והלוים להתפלל לה' יתברך על ישראל ותבא תפלתם למעון קדשו השמים כמו שזכר אחר זה:

1 כי מימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא היתה כזאת בירושלים. ר"ל להיות ארבעה עשר יום ימי שמחה והם ימי חנוכת הבית ושבעת ימי החג כמו שנזכר שם:

1 ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וגו'. ידמה שהיה הרצון בזה דבר אחר זולת ברכת כהנים אך היתה תפלה וברכה שברכו בה ישראל הכהנים והלוים יחד והיה הרצון באמרו הכהנים הלוים הכהנים והלוים. שאם היה הרצון בזה ברכת כהנים לא היה צריך לומר הלוים ועוד מה חדוש היה בזה הלא בכל יום היו נושאים כפיהם לברכם. ואפשר שנאמר שהברכה שברכו אותם עתה היתה יותר נשמעת מפני העבודה הנפלאה שקדמה לה:

« רלב"ג על דברי הימים ב כ״ט:ל״ה רלב"ג על דברי הימים ב ל״א:ב׳ »