רבינו חננאל על מסכת עירובין מ״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור עירובין מ״ז
1 שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים. וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!
2 ומַאי קוּשְׁיָא? דִילְמָא הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.
3 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל — אוֹסֵר לִבְנֵי חֲצֵירוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
4 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נָכְרִי — אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ אוֹסֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בַּשַּׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
5 וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!
6 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.
7 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי.
8 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו.
9 וּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. וַאֲמַר לֵיהּ רַב, סַיֵּים בָּהּ נָמֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
10 תַּרְתֵּי לְמָה לִי, וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!
11 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא רַב לֵית לֵיהּ לְהָנֵי כְּלָלֵי?
12 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיְּהוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
13 וְכֵן שְׁאָר כׇּל הַנָּשִׁים לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד אַלְמָנוֹת וְאֶחָד גְּרוּשׁוֹת, אֶחָד אֲרוּסוֹת וְאֶחָד נְשׂוּאוֹת.
14 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְשׂוּאוֹת — יִתְאָרְסוּ.
15 וַאֲרוּסוֹת — יִנָּשְׂאוּ, חוּץ מֵאֲרוּסָה שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ.
16 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה — מִפְּנֵי הָאִיבּוּל.
17 וְאָמְרִינַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי דַּהֲוָה קָאֵים. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. מִכְּלָל דִּיחִידָאָה פְּלִיג עֲלֵיהּ?
18 אִין, וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לָהּ כַּעַס עִם בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה, עֲקָרָה, זְקֵנָה, קְטַנָּה וְאַיְילוֹנִית, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ — כּוּלָּן צְרִיכִין לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד.
19 לְמָה לִי? וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!
20 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו.
21 אֶלָּא, מֵהָא דְּתַנְיָא: הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל נׇכְרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶן בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן.
22 וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.
23 בֵּית הַקְּבָרוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא!
24 אֶלָּא בְּבֵית הַפְּרָס, דְּרַבָּנַן.
25 וּמִטַּמֵּא לִישָּׂא אִשָּׁה, וְלִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד, אֲבָל מוֹצֵא לִלְמוֹד — לֹא יִטַּמָּא.
26 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — נָמֵי יִטַּמָּא, לְפִי
27 שֶׁאֵין מִן הַכֹּל זוֹכֶה אָדָם לִלְמוֹד. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ לְצַיְדָּן לִלְמוֹד תּוֹרָה.
28 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּלְמָה לִי? וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!
29 אָמַר אַבָּיֵי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי — בְּמַתְנִיתִין, אֲבָל בְּבָרַיְיתָא — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן
30 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: הָנֵי כְּלָלֵי לָאו דִּבְרֵי הַכֹּל נִינְהוּ, דְּהָא רַב לֵית לֵיהּ הָנֵי כְּלָלֵי.
31 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה.
32 לְמַאן, אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא חֶפְצֵי הֶפְקֵר דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים, אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה. חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים, מִיבַּעְיָא?
33 אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְקָא מַשְׁמַע לַן: אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה — הָנֵי מִילֵּי חֶפְצֵי הֶפְקֵר, דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים. אֲבָל חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים — לָא.
34 מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מִן הַנׇּכְרִי בְּיוֹם טוֹב, וְכֵן הַמַּשְׁאִיל לוֹ לַנׇּכְרִי כְּלִי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֶחְזִירוֹ לוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְהַכֵּלִים וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. וְנׇכְרִי שֶׁהֵבִיא לוֹ פֵּירוֹת מִחוּץ לַתְּחוּם — הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָן.
35 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.
36 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי — לָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְלָא רַבָּנַן!
37 לְעוֹלָם קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבָּנַן, וּדְקָאָמְרַתְּ: לְרַבָּנַן פְּשִׁיטָא — מַהוּ דְּתֵימָא: גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל, קָא מַשְׁמַע לַן.
38 וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל.
39 הָנְהוּ דִּכְרֵי דַּאֲתוֹ לִמְבָרַכְתָּא, שְׁרָא לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא לְמִיזְבַּן מִינַּיְיהוּ.
40 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מַאי דַּעְתָּיךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נׇכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה.
41 וְהָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל?!
42 הֲדַר אָמַר רָבָא: לִיזְדַּבְּנוּ לִבְנֵי מְבָרַכְתָּא, דְּכוּלַּהּ מְבָרַכְתָּא לְדִידְהוּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמְיָא.
43 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חֵרֶם שֶׁבֵּין תְּחוּמֵי שַׁבָּת — צָרִיךְ
פירוש רבינו חננאל על מסכת עירובין מ״ז
1 ואקשינן נמי מהא דתנן ר"ש אומר ג' חצרות של ב' בתים כו' ופרקינן כדפרקינן לעילא.
2 ואקשינן מהא דתנן ר"י אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יהא צריך לצאת ולערב ברגליו ומתני ליה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב אחד עני ואחד עשיר וא"ל רב אתניה הלכה כר' יהודה כלומר קבעה במשנתנו הלכתא כר' יהודה ואי איתא להא דר' יוחנן למה ליה למתנייה במתני' אע"ג דלא תנא הא ידוע דהלכתא כר' יהודה דהא ר' מאיר פליג עליה ודחינן דלמא רב פליג על ר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא מהא דתנינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות כו' ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול. וא"ר יוסי אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ואמר מכלל דיחיד פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיתה לה כעס מבעלה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא חולה או קטנה או איילונית או עקרה או זקנה שאינה ראויה לילד והמפלת לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יוסי מתיר ליארס ולהנשא מיד למה ליה לר' יוחנן למימר הלכה כר' יוסי והא ר' יוחנן הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש ר"מ ור' יוסי שהלכה כר' יוסי אלא ש"מ ליתנהו להני כללי ודחינן למאי ומאי קשיא ודלמא לעולם איתנהו להני כללי ר' יוחנן לא אצטריך למימר הכא הלכה אלא כדי לאפוקי מרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו. והא גזרה היא דגזר עקרה ואיילונית ומי שאינה ראויה לילד ואפי' המפלת לאחר מיתת בעלה אטו ראויה לילד אתא לדחויי מהא דרב נחמן אמר שמואל ואמר הלכתא כר' יוסי ופליג דפליג על ר"מ אלא מהא דתניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עד דמטי ומטמא ללמד תורה ולישא אשה.
3 אר"י אימתי בזמן שאינו מוצא ללמד בטהרה יטמא ר"י אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא לפי שאין מכל אדם זוכה ללמוד וא"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה וא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי למה לי למימר הלכה כר"י והא רבי יהודה פליג עליה ואיהו הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ופרקינן אלא אמר רב משרשיא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל הן דהא רב לית ליה הני כללי אבל רבי יוחנן אית ליה. ורב הוא דפליג עליה וקיי"ל כר' יוחנן:
4 אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי הנכרי אין קונין שביתה. פי' אם תשאל מן הגוי ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל ואין אומרים שקנה שביתה. ואמרינן אי לרבנן פשיטא אלא אפי' לריב"נ ומותבינן עליה ר' שמעון בן אלעזר אמר השואל כלי מן הנכרי וכן נכרי ששאל כלי מישראל בעיו"ט והחזירו ביו"ט וכלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום יש להן אלפים אמה לכל רוח וכן הנכרי שהביא פירות מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומם אי אמרת בשלמא ר' יוחנן בן נורי סבר חפצי הנכרי קונין שביתה היינו דקתני יש להן אלפים אמה לכל רוח אלא אי אמרת אין קונין שביתה אמאי כו'. ואסיקנא דודאי ריב"נ סבר חפצי הנכרי קונין שביתה ורשב"א דאמר כריב"נ ושמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה כרבנן. ואמרינן האי נמי ודקאמרת הא פשיטא. ופרקינן אצטריך מהו דתימא גזרינן בעלים דנכרי לקנות להן שביתה אטו בעלים דישראל שאם תאמר חפצי הנכרי דאית להו בעלים לא קנו שביתה אתי למימר אפילו חפצי ישראל דאית להו בעלים לא קנו שביתה קמ"ל דלא גזרינן אלא חפצי הנכרי אין להם שביתה.
5 רב חייא בר אבין אמר ר"י חפצי הנכרי קונין שביתה גזירה בעלים דנכרי אטו בעלים של ישראל:
6 הנהו דכרי דאתו למברכתא. פי' מברכתא שם הכפר. והביאו שם נכרים אלים בשוק של בהמות למכור ביו"ט שרא להו רבא לבני מחוזא שבאו ע"י עירוב למברכתא למזבן מינייהו ולאייתינהו למחוזא כשמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי כל אדם א"ל רבינא והאמר ר' יוחנן חפצי הנכרי קונין שביתה ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן והדר רבא ואסר להן לבני מחוזא דלא הוו אתו למברכתא אלא ע"י עירוב. כי בין מברכתא למחוזא יותר מאלפים אמה הוה. ואפילו אם היו בתוך התחום א' אחר כי אלו הצאן קנו שביתה בחוץ קודם שיבואו למברכתא ושרא רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דאע"ג דאיכא למימר הני דיכרי קנו שביתה במקום רחוק מ"מ יש להן לטלטל אותן בד' אמות ומברכתא כולה כמו ד' אמות היא הלכך שרי להו למשקל מינייהו.