רבינו חננאל על מסכת ביצה ל״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור ביצה ל״ב
1 הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע — מַתִּיר, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב. וְשֶׁבַּכְּלִי — בְּשַׁבָּת מַתִּיר, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, בְּיוֹם טוֹב — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ.
2 תָּרֵצְתְּ לָךְ רֵישָׁא, אֶלָּא סֵיפָא קַשְׁיָא!
3 הָא מַנִּי — רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא, דְּאָמַר: כׇּל הַכֵּלִים אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא דֶּרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן.
4 אִי רַבִּי נְחֶמְיָה, מַאי אִירְיָא שַׁבָּת? אֲפִילּוּ יוֹם טוֹב נָמֵי! וְכִי תֵּימָא שַׁנְיָא לֵיהּ לְרַבִּי נְחֶמְיָה בֵּין שְׁבוּת שַׁבָּת לִשְׁבוּת יוֹם טוֹב, וּמִי שַׁנְיָא לֵיהּ?
5 וְהָתָנֵי חֲדָא: מַסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים, וְתַנְיָא אִידַּךְ: מַסִּיקִין בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּשִׁבְרֵי כֵּלִים, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מַסִּיקִין לֹא בְּכֵלִים וְלֹא בְּשִׁבְרֵי כֵלִים.
6 וּמְשַׁנֵּי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא רַבִּי נְחֶמְיָה!
7 תְּרֵי תַנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה.
8 מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶּלִי, וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹתְכָהּ בָּאוּר.
9 גְּמָ׳ מַאן תְּנָא דִּפְחִיתַת נֵר מָנָא הוּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: כְּלִי חֶרֶס, מֵאֵימָתַי מְקַבֵּל טוּמְאָה — מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּצְרְפוֹ בַּכִּבְשָׁן.
10 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא דַּחֲזֵי לְקַבּוֹלֵי בֵּיהּ מִידֵּי, אֲבָל הָכָא לְמַאי חֲזִי? לְקַבּוֹלֵי בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי.
11 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק הִיא, דִּתְנַן: אִלְפָּסִין חִרָנִיּוֹת — טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת, וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב.
12 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף טְהוֹרוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב, לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.
13 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק הָתָם, אֶלָּא דַּחֲזֵי לְקַבּוֹלֵי בֵּיהּ מִידֵּי, אֲבָל הָכָא לְמַאי חָזֵי? לְקַבּוֹלֵי בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי.
14 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹחֲתִין אֶת הַנֵּר, וְאֵין עוֹשִׂין אִלְפָּסִין חִרָנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בְּאִלְפָּסִין חִרָנִיּוֹת. מַאי חִרָנִיּוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: עִרָנִיּוֹת. מַאי עִרָנִיּוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: צָעֵי חַקְלָיָיתָא.
15 וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין. פְּשִׁיטָא, לְמַאי חָזֵי? תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְמוֹסְרָן לְאוֹלְיָירִין לְבוֹ בַּיּוֹם.
16 וּבוֹ בַּיּוֹם מִי שְׁרֵי? כִּדְאָמַר רָבָא: לְהַזִּיעַ, וְקוֹדֶם גְּזֵרָה. הָכָא נָמֵי: לְהַזִּיעַ, וְקוֹדֶם גְּזֵרָה.
17 וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. מַאי שְׁנָא בְּסַכִּין דְּלָא —
18 דְּקָמְתַקֵּן מָנָא, בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי ״מוֹחֲטִין״? אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לְעַדּוֹיֵי חוּשְׁכָא.
19 תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּפְתִילָה. שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר, וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר: אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל: מְמַעֲכָהּ בַּיָּד, וְשׁוֹרָהּ בְּשֶׁמֶן, וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת.
20 וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם הֵם. כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בַּר מָרִינוּס אִקְּלַע לְבָבֶל, בְּעָא מִנַּיְיהוּ עִסְקָא — וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ. מְזוֹנֵי מֵיזָן — נָמֵי לָא זַיְנוּהוּ.
21 אָמַר: הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְכׇל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
22 וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כׇּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים — עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ״. רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים.
23 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חַיֵּיהֶן אֵינָם חַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵירוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו, וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַנָּא קַמָּא: אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָנֵיהּ.
24 מַתְנִי׳ אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין הַנְּיָיר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ.
25 וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין.
26 וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבְּקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת. וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
27 גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא.
28 וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם. תָּנֵי רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹרְפוֹ — מוּתָּר. דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא נְפַל לַהּ אֲרִיחָא בְּתַנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא, אֲמַר לַהּ רַבִּי חִיָּיא: חֲזַי, דַּאֲנָא רִפְתָּא מְעַלַּיְיתָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִי לִי בַּר אֲווֹזָא, וְאִזְדְּהַר מֵחֲרוֹכָא.
29 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב אַחָא מֵהוּצָל, דְּמָר שָׁרְקִין לֵיהּ תַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן אַרַקְתָּא דִפְרָת סָמְכִינַן, וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּצַיְּירֵיהּ מֵאֶתְמוֹל. אָמַר רָבִינָא: וְקִטְמָא — שְׁרֵי.
30 וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. אָמַר רַב נַחְמָן: אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, מוּתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: אֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּקָא עָבֵיד אֻהְלָא.
31 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטָא, לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בָּנָה אִצְטְבָא בְּיוֹם טוֹב, דְּלָא עָבֵיד אֻהְלָא — הָכִי נָמֵי דִּשְׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, בִּנְיַן קֶבַע אָסְרָה תּוֹרָה, בִּנְיַן עֲרַאי לָא אָסְרָה תּוֹרָה. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל בִּנְיַן עֲרַאי מִשּׁוּם בִּנְיַן קֶבַע, וְהָכָא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
32 אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָּא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה — אָסוּר.
פירוש רבינו חננאל על מסכת ביצה ל״ב
1 אין פוחתין את הנר מפני שעושאו כלי ואמרינן מאן תנא דפחיתת הנר משוי ליה מנא אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבל טומאה ר' מאיר אומר משתגמר מלאכתו וכיון שפחת לו מקום לצוק בתוכו שמן כבר נגמרה מלאכתו וחכ"א עד שיצרפנו בכבשן ויכשר להדליק בו ודחה אביי להא דרב יוסף ואמר דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם משנגמרה מלאכתו הוי כלי ומקבל טומאה אלא משום דאע"ג דלא חזי למיכל ביה ולאשתמושי בגויה עד שיצרפנו בכבשן השתא מיהא חזי לאנוחי בגויה מידי הכא האי נר קודם שיצרפנו בכבשן למאי חזי ופרקינן הכא נמי כיון שעשה לו פתח חזי לקבולי ביה פשיטי רב אשי מתני' לה הכי אמר רב יוסף ר"א ב"ר צדוק היא דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת טמאות במשא הזב ר' אלעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירוש אילו אלפסין חרניות סתומות הן דתניא אין פוחתין הלפסין סתומים רשב"ג מתיר. גרסינן בירושלמי תני לפסין סתומין שעשאן מעיו"ט לא יפחתם ביו"ט מפני שהוא כמכשיר כלי ביו"ט ורשב"ג מתיר תמן תנינן.
2 ועל אלפסין חרוניות שהן טהורות כו' אתייה דיחידאה דהכא כסתמא דתמן ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא. וקי"ל כלי חרס סתום אינו מטמא באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אבל מטמא במשא הזב כי כלי הוא אע"פ שאין פתוח ור' אלעזר ב"ר צדוק אומר אינו כלי עד שיפתח ופתיחתו היא גמר מלאכתו צעי חקלייתא פירוש קדירות של בעלי כפרים: ירושלמי ר' בא בשם רב יהודה בקעת סומכה בכותל בשביל שלא תסכסך פירוש מלשון ליחכה נירו וסכסכה אבניו תני אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא תעשן הבית או הקדירה מותר א"ר חנינה בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה לאויר ודיו.
3 אין עושין פחמין אפי' לאוליירין שצריכין לחמם המרחץ בו ביום כדי להזיע שהיתה שנויה קודם גזירה מותר: ירושלמי א"ר נסא ויאות כן אנן אמרין הדא קלוריתא שרי מושיף ומכחל מינה ביו"ט. א"ר מנא כאן לשימור כאן לרפואה:
4 ואין חותכין הפתילה לשנים ביו"ט כו' ואוקימנה חותכה באור בפי שתי נרות ופי' כגון שהיתה פתילה ארוכה מכניס קצה הפתילה בפי הנר וקצתה האחרת בפי נר אחרת ומדליקה באמצע ומנתקת ונמצאו ב' נרות דולקין. מוהטין הפתילה ביו"ט עדוי חשכה פירוש המתעבה בקצה הפתילה כמין גחלת ומתעכב האורה מותר לחותכה:
5 תני בר קפרא בפתילה ג' דברים להחמיר אין גודלין אותה לכתחלה ביו"ט. ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה בשנים וג' דברים להקל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי ב' נרות:
6 אמר רב עשירי בבל יורדין לגיהנם. כי הא דשבתי איקלע לבבל כו' ואמר נמי כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו שנאמר נודד הוא ללחם איה וגו':
7 ת"ר ג' דברים שחייהן אינם חיים המצפה לשלהן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין בגופו ופשוטין הן:
8 אין שוברין חרס ואין חותכין נייר לצלות בו מליח ביו"ט משום דמתקן מנא ואין גורפין תנור וכירים ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר.
9 שרקין ליה תנורא פירוש טחין פי התנור בטיט כאשר נותנין הפת או הצלי בתוכו א"ל רב אשי לרבינא אנן ארקתא דפרת סמכינן לה כלומר אין אנו גובלין טיט ביו"ט אלא נוטלין מן העפר המלוחלח אשר על שפת נהר שהוא כעין טיט ובו טחין פי התנור וזה הטיט שבשפת פרת מעיו"ט מכינין אותו. ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו שאינו בן גיבול.
10 אין מקיפין ב' חביות אחת מיכן ואחת מיכן לשפות עליהן הקדירה: