רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ה

מהדורה: מהדורת וילנא

« רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ד ע״ב רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ו ע״א »

1 חוּץ לַתְּחוּם — אָסוּר. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה — מוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

2 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַסּוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים — מוּתָּרִין.

3 אָמַר רַב חִסְדָּא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמוֹד: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — אֵינָהּ צְרִיכָה זִמּוּן. אָמַר רַב נַחְמָן: נְפַל חַבְרִין, בְּרַבְרְבָתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמוֹד: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — אֵינָהּ צְרִיכָה זִמּוּן. אָמַר רַב נַחְמָן: נְפַל בַּר חַבְרִין בְּרַבְרְבָתָא.

4 הָתָם לָא קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, הָכָא קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה.

5 וְלָא בָּעֲיָא זִמּוּן? וְהָתַנְיָא: חַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — צְרִיכָה לְזַמֵּן, וְצִפּוֹר דְּרוֹר — צָרִיךְ לִקְשׁוֹר בִּכְנָפֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף בְּאִמָּהּ. וְזוֹ עֵדוּת שֶׁהֵעִידוּ מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. תְּיוּבְתָּא.

6 וּמִי בָּעֲיָא זִמּוּן? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שֶׁהִזְמִינָן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן — שֶׁאֲסוּרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין וּבְבִירָה. אֲבָל אֲווֹזִים וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת וְחַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּפַרְדֵּס — מוּתָּרִין, וְאֵין צְרִיכִין זִמּוּן. וְצִפּוֹר דְּרוֹר צְרִיכָה לְקַשֵּׁר בִּכְנָפֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף בְּאִמָּהּ.

7 וְהַמְקוּשָּׁרִים וְהַמְנוּעֲנָעִין, בְּבוֹרוֹת וּבְבָתִּים וּבְשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת — מוּתָּרִין, וּבְאִילָנוֹת — אֲסוּרִין, שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. וְהַמְקוּשָּׁרִין וְהַמְנוּעֲנָעִין — בְּכׇל מָקוֹם אֲסוּרִין, מִשּׁוּם גָּזֵל.

8 אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: הָא בַּהּ, הָא בְּאִמַּהּ. אִמַּהּ בְּזִמּוּן סַגִּי לַהּ? צֵידָה מְעַלְּיוּתָא בָּעֲיָא!

9 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּדִידַהּ. הָא בְּגִנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר, הָא בְּגִנָּה שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה.

10 מַתְנִי׳ בְּהֵמָה מְסוּכֶּנֶת — לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כְּזַיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ כְּזַיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ.

11 שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה — לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט וּבְמוֹטָה, אֲבָל מֵבִיא בְּיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים.

12 גְּמָ׳ אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּעוֹלָה, וְהוּא הַדִּין לְקַצָּבִים. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קוֹדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ.

13 לְאַפּוֹקֵי מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִילֵּימָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ — בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה.

14 נִשְׁחֲטָה — בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה.

15 וְהָאֲנַן תְּנַן מַתְנִיתִין כִּדְרַב הוּנָא! דִּתְנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ כְּזַיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. מַאי לָאו, מִבֵּית טְבִיחָתָהּ מַמָּשׁ?

16 לָא: מִמָּקוֹם שֶׁטּוֹבַחַת אֲכִילָתָהּ.

17 וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מְקוֹם טְבִיחָתָהּ מַמָּשׁ. אֶלָּא, רָמֵי בַּר אַבָּא

18 אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לַן.

19 כִּדְתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו. וְאִם אָכַל — הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. כַּיּוֹצֵא בוֹ: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, שְׁנַיִם — דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שְׁלֹשָׁה — מִגַּסֵּי הָרוּחַ.

20 וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא.

21 נְטִיעָה — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת.

22 תּוֹרְמוֹסָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשָׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳ וְלֹא עֲבָדוּהוּ״.

23 מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ?! וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא עֲבָדוּהוּ״ — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִילּוּ כַּתּוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי.

24 תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דָּת אֵשׁ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ — אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם.

25 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בָּאוּמּוֹת, כֶּלֶב בַּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת.

26 שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה — לֹא יְבִיאֶנָּה בַּמּוֹט. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין הַסּוֹמֵא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא — אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה.

27 אִינִי?! וְהָא שָׁלַח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ וְהָיָה יוֹצֵא בִּגְלוּדְקֵי שֶׁלּוֹ, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמַר: אִם רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר.

28 וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי אַחַי שָׁקְיָא, דְּאָמַר: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְרַב הוּנָא מֵהִינֵי לְשִׁילֵי וּמִשִּׁילֵי לְהִינֵי. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא! הָתָם כִּדְאָמַר טַעְמָא: אִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר.

29 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְחָמָא בַּר אַדָּא שְׁלִיחַ צִיּוֹן: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, אַקֵּיף וְזִיל אַסּוּלָּמָא דְצוֹר, וְזִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וּבְעִי מִינֵּיהּ: כִּסֵּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ?

30 אַדַּאֲזַל לְהָתָם, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא, אֲמַר לֵיהּ: כִּסֵּא מָה אַתּוּן בֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַמֵּי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף. מַאי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף? אָמַר רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בַּאֲלוּנְקִי.

31 אִינִי?! וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לַהּ לְיַלְתָּא לְמִיפַּק אַאֲלוּנְקִי! שָׁאנֵי יַלְתָּא דִּבְעִיתָא.

32 אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא מְכַתְּפִי לְהוּ בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא.

33 מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵרֵד מוּמְחֶה וְיִרְאֶה,

פירוש רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ה

1 הבאים מתוך התחום מותרים. וחוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מותר לאכול אותו ישראל אחר.

2 אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים מעיו"ט ומחר השכים ומצא בה דגים מותרין ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקינתה בפרדס אינה צריכה זימון פי' הבנים שלה הקטנים השרויין בקן מוכנים הן לפיכך אין צריך זימון.

3 אמר רב נחמן נפל חברין ברברבתא דהוא רב חסדא. בר חברין רבה בר רב הונא דרב הונא ורב חסדא חברים היו לרב נחמן והיה קורא לרב הונא הונא חברין. פי' ברברבתא כלומר בקושיות התם בהסוכר אמת המים עשה מעשה וכאילו זימן אותן הדגים בידים. הכא גבי חיה שקינתה בפרדס לא עשה מעשה כלום. ועוד התניא עדות מפי שמעיה ואבטליון חיה שקינתה בפרדס צריכה זימון וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תחליף באמה ואיך תפרש דלא בעיא זימון.

4 והתניא ר' שמעון בן אלעזר מודין ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורים. בד"א ביוני שובך וביוני עלייה וצפרים שקיננו בטפיחין ובבורות. אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיות מותרין שהן ברשות אדם חיה שקינתה בפרדס מותר. ואינה צריכה זימון. וצפור דרור שאינה מקבלת מרות צריך לקשור בכנפיה שלא תחליף באמה והמקשר והמנענע בבורות בטפיחין בשיחין ובמערות מותרין ובאילנות אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש.

5 המקושרים והמנוענעים בכל מקום אסורין משום גזל.

6 ופרקינן ל"ק הא דתניא אינה צריכה זימון בפרדס הסמוך לעיר משום דחזו לה כל יומא ודעתיה עילויה והא דתני צריכה זימון בפרדס שאינו סמוך לעיר אי זימן אין ואי לא לא דאסוחי מסח דעתיה מינה והני מילי בבת הקטנה אבל באם צידה מעלייתא בעיא:

7 מתני' בהמה מסוכנת כו'. פי' כגון גוססת וזהו האמור בשר כוס כוס כלומר שחוט מהר קודם שתמות לא ישחוט אותה ביו"ט אלא אם נשאר שהות ביום כדי שיאכל הימנה כזית צלי מבע"י ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה.

8 אמר רמי בר אבא כתיב בתורה והפשיט את העולה וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא אחר הפשט וניתוח כשם שאין מקריבין העולה למזבח אלא אחר הפשט ונתוח ואסיק' הני מילי לענין מוסר וד"א כדתניא לא יאכל אדם שום ובצל מראשו שנראה רעבתן אלא מעלין.כיוצא בו כו' אבל איסורא ליכא כדרב הונא דאמר בהמה שנשחטה כהלכתה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך שנטרפה ובמה נטרפה והאוכל ממנה אין בו איסור ור' עקיבא קאי כוותיה דתנן ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ואוקימנא כדתני ר' חייא מבית טביחתה ממש כלומר קודם הפשט וניתוח.

9 וזה שאמר מקום שטובחת אכילתה כלומר מעדא והוא אחר הפשט וניתוח נדחו דבריו. ועלתה השמועה מקום טביחתה ממש:

10 ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. שנים דרך ארץ. שלשה מגסי הרוח: חצובה הוא עשב שבו תיחם יהושע תחומין לישראל את הארץ ובוקע ויורד מכוון דרך נכוחה עד התהום ואם יגזל אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו זו החצובה ומתפרסם הגזלן הנכנס לשדה חבירו ולא למדו מאלו הדברים. לפיכך הוא מקטע רגליהון של רשעים כלומר זה עשב השדה שלא נזהר במצות ואינו נוטה אילך ואילך אלא יורד נכוחו והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך ישרה ומעמיקים ועושקים וחומסים.

11 נטיעה מקטעת רגליהון דבועלי נדות וגם לקצבייא כלומר מוציא אדם כמה הוצאות ונוטע כרם וכיוצא בו וממתין לו שני ערלה עד שנת רביעית ואח"כ אוכל ממנו הרי הן בשני ערלה ממתינין דברי צורם והמזהירם ומי שאשתו נדה אינו ממתין לה עד שתטהר ואינו לוקח מוסר מנטיעה זו אלא בועלה בימי נדתה וכן הקצב אין ממתין עד שתכשר בהמתו אלא ממהר ואוכל קודם בדיקתה.

12 תורמוסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל. כלומר אע"פ שהוא מר אינן משליכין אותו אלא הוברין חוזרין ושולקין אותו כמה פעמים עד שתמתיק וישראל לכתחלה פשעו ויצאו היינו דאמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו בני כו' מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אמר הקב"ה הללו ראויין שתנתן להן דת אש שנאמר מימינו אש דת למו.

13 ג' עזין הן ישראל באומות כו': שחט בהמה ביו"ט בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה כדרך שעושה בחול אלא מביאה בידו אברים אברים:

14 ת"ר אין הסומא יוצא במקלו והרועה בתרמילו תרגום ילקוט תרמיל ש"א יז ואין יוצאין בכסא אחד איש ואשה איני והא ההוא זקן שהיה יוצא בגלוגדקא שלו פי' בטיית מכפה.

15 אריב"ל אם רבים צריכין לו מותר. וכן אמר אחי שקיא אנא כתפתיה כלומר אפיקתיה אכתופיי למר שמואל ומשמשא לטולא.

16 ומטולא לשמשא. ואסיקנא הני מילי משום דרבים צריכים להן וכל מי שהרבים צריכים לו שרי. וכסא נמי שרי ובלבד שלא יכתף באלנקי פי' שמענו שהיא מרדעת של כתפים רב נחמן שרא לילתא אשתו למיפק באלנקי ומשום דבעיתא שמא תפול ולא תיישב דעתה לישיבה אלא באלנקי וכן מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דריגלא באלנקי ומשום ביעתותא ודוחקא דצבורא: ירושלמי בפ"א ה"ז הלכתא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' רב הונא הורי לאינתתיה דריש גלותא למיפק בכסא רב חסדא בעי ולא כן תנן אין יוצאין בכסא אחד נשים ואחד אנשים. אפי' ת"ח אין טועין בדבר זה ורב הונא טועה. מיישא בר בריה דריב"ל מטען בסדיניה מיעול מידרוש לצבורא בשבתא: תוספתא במס' שבת פ"ו יוצאין במוך ובספוג שעל המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר שלא יתן לכתחלה בשבת יוצאין באגד שע"ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באיספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר לתת לכתחלה בשבת. סוף עירובין: ת"ר רטייה שפירשה מע"ג המכה מחזירין אותה בשבת ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה ומגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שממרח והממרח חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כר' יהודה:

« רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ד ע״ב רבינו חננאל על מסכת ביצה כ״ו ע״א »