פרישה, אבן העזר קע״ח

1 אפי' אם הוא אביה או אחיה פירוש אע"ג דאמרינן ביומא דמשעה דסמיוה לעיני דיצה"ר תו לא מגרי בקרובים אפ"ה אסור וע"ל ריש סימן כ"ב דכתב דאיסור ייחוד לא שייך באביה אבל אחיה לא נזכר שם בפרק עשרה יוחסין קידושין דף פ' ילפינן מדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך דלכך כתב בן אמך ללמד לנו ענין אחר שהבן הוא שכיח אצל אמו רצה לומר ומותר בייחוד עמה וה"ה האב עם בתו אבל שאר עריות שבתורה אסורין.:

1 או עכו"ם בסוטה דף כ"ו ע"ב פריך פשיטא מ"ד נטמאה נטמאה ב"פ אחת לבעל ואחת לבועל היכא דקמתסרא בהאי זנות אבל הא הואיל ואסור לקיימה אימא לא קא משמע לן עיין פירושו בס"ס זה סעיף ל"ה כ"פ:

1 אפי' הוא שחוף שאינו מתקשה כו' ע"ש בתוס' שכתבו בשם רבינו חננאל שפי' שחוף שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע והקשו אמאי נקט שחיף ולא נקט סריס וכתבו ושמא שחוף הוי רבותא טפי עד כאן לשונו ולפיכך כתב רבינו שאינו מתקשה והיינו רבותא דידיה וק"ל:

1 אל תסתרי עם פלוני והוא קטן דאיש אמר רחמנא:

1 או עם בהמה דאין זנות בבהמה:

1 בין אם היא ארוסה כו' פירוש אע"פ שאין ארוסה ושומרת יבם שותה ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם מכל מקום מקנא לה מדכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת מילת ואמרת אליהם רבוי כ"פ לרבות ארוסה ושומרת יבם שמקנא לה הארוס והיבם גמרא וב"י הביאה:

1 לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה דאשה כתיב:

1 אבל קטנה בת מיאון שהשיאוה אחיה ואמה:

1 לפי שאין לה רצון פירוש שרצונה אינו רצון:

1 ואפי' אם הוא כהן אינה נאסרת עליו זה לשון המ"מ בפ"ג דא"ב זה פשוט שכל שאינה אשת איש מן התורה הויא לה כפנויה שזינתה ואפילו לכהונה קי"ל פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות אפילו גדולה לא עשאה זונה כמו שיתבאר פי"ח עכ"ל ור"ל קטנה בת מיאון גם כן אין קידושיה קידושי דאורייתא:

1 והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא פירוש ואפי' השיאה אביה וזינתה לרצונה אינה נאסרת.

1 ועוד התראה לקטנה אינה התראה כו' פירוש אם כן אין שייך בה קינוי:

1 אלא אם זינתה אסורה "ודאי לבעלה כהן עיין בהשגות הראב"ד דהאי בבא דאלא אם זינתה אסורה ודאי לבעלה כהן ליתא שם אלא שהכסף משנה העתיקו בלשונו והשמיט תיבת "ודאי ולפי ספרים דידן נראה דתיבת "ודאי הוא הפוך וכן צריך להיות אלא אם זינתה ודאי אסורה כו' פירוש לאפוקי אם לא זינתה בודאי אלא שקינא לה ונסתרה שמותרת אפי' לכהן כמ"ש הרמב"ם בקטנה בת מיאון והא דנאסרת על כהן אם זינתה בודאי היינו משום דלגבי כהן אסור אנוסה ודוקא בזה שקדשה אביה והיו קידושי קידושיה דאורייתא מה שאין כן בקטנה בת מיאון וכמ"ש לעיל בשם המ"מ בשם הרמב"ם:

1 ואין לחלק בין קטנה לענין פתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה נ"ל דה"פ דאע"ג לענין לאסרה לבעלה אמרינן דפתוי קטנה אנוסה היא אפי' בהשיאה אביה אבל לענין צער אינו כן אלא אפי' היא קטנה בת מיאון אמרינן דפתויה אינו אונס דבקלות מתפתות. וראיה לפירוש זה דהרי בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה כתב הרמב"ם גם כן כמו שכתב כאן ושם השיג הראב"ד גם כן עליו ולא כתב שם בהשגתו האי סיפא מואין לחלק בקטנה לענין פיתוי כו' ואילך וה"ט משום דאין לו ענין לבין השגה דגם הרמב"ם מודה בו:

1 כדי לצלות ביצה ולגומעה כן מסיק הגמרא אליבא דרבי עקיבא. ואפשר דה"ט דהביצים מתחממים דהיינו כדי צליית ביצה והוצאת זרע היינו גמיעה:

1 קינא לה משנים שאמר לה כו' שנאמר וזאת תורת הקנאות תורה אחת להקנאות הרבה ואשמעינן שלא תאמר בודאי לא נבעלה שבושה להיות נבעלת בפני שנים:

1 אפי' הם "שני "אחיה או אביה ואחיה וכ"כ המיימוני וכן הוא בש"ע:

1 אלא אם כן קינא לה תחלה בפני שנים דאז יש רגלים לדבר מאחר שעברה על קינויו כדפרישית לעיל בסימן כ"ב כ"פ:

1 בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני ואם עבר ואמר ימחול לה מיד קודם שתסתור דבעל שמחל על קינויו מחול כדלקמן כ"כ בא"ז כ"פ עיין מ"ש הרמב"ם בס"ס זה:

1 דשמא הלכה כרבי יוסי דאמר כו' אבל אם יאמר לה כן בפני עדים הוי מילתא דלא שכיח וגם אין שכיח שתעבור על קינויו אם יקנה לה בפני עדים וגם י"ל שהכי קאמר דשמא הלכה כר"י כו' ותאסר לעולם רצה לומר ושמא אין הלכה כמותו ותיאסר עליו חנם בשלמא אם יאמר לה כן בפני עדים נאסרה עליו מן הדין ותיאסר ומה בכך ועד"ר:

1 ואמר לו זינתה והוא שותק כן צריך להיות וזה לשון מ"ו צ"ל ט"ס דאי שותקת פשיטא דהויא כהודאה ואפילו אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזינתה חייב להוציאה ולא אמרינן עיניה נתנה באחר אלא באומרת מעצמה ולא בע"א גם בגמרא אינו אלא הכי גרסינן ושתק וקאי על הבעל וע"ז פסקו הרי"ף והרא"ש לשם שחייב להוציאה וכלשון זה הביאו מהרי"ק בשורש פ"א עד כאן לשונו עיין לעיל מה שכתבתי בסימן קט"ו:

1 ואם לאו אסורה לו עיין בהגהות מרדכי פ"ק דקידושין:

1 שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה עד שהנשים נושאים ונותנים בה שזנתה כו' רצה לומר שקינא לה בעדים ועל הסתירה אין עדים אלא רינון זו של הנשים ומ"ש אחר הקינוי והסתירה כאילו אמר שמרננין על ענין הקינוי ואומרים שנסתרה ופשוט בעיניהן שבאותה סתירה זינתה גם כן:

1 ויוציאנה ויתן כתובה וכיון דעבדה פריצותא כולי האי נאסרה עליו אף על גב דאין עדות ממש ומכל מקום צריך ליתן כתובה כיון דליכא עדים ממש על הסתירה ב"י ע"ש:

1 שנטמאה מאותו שקינא לה כו' דכתיב ועד אין בה הא יש בה אפי' עד אחד תצא בלא כתובה ודוקא שמעיד שנטמאה עם אותו שקינא לה שרגלים לדבר שזינתה עמו הא מעיד שנטמאה עם אחר אין עד אחד נאמן ב"י ע"ש. ומיירי נמי שיש עדים שנסתרה עם אותו פלוני אלא שאין יודעין בודאי שנטמאה וקאמר דאם יש עד אחד או אפילו א' מאותן שנים של הסתירה מעיד שנטמאה אינה שותה כו' והרמב"ם כתב גם כן ועי' בכ"מ שכתב שם על הרמב"ם פשיטא מהיכא תיתי שיהא גרע אחד מאותן עידי סתירה שמעיד על הטומאה:

1 הוא עד אחד מעדי הסתירה דכתיב ועד אין בה פירוש אז משקה אותה אבל כאן הרי יש עד כ"פ והרי עד:

1 ואפי' עבד או שפחה כו' מפני שרגלים לדבר הוא האמינוהו. ואפילו הנשים ששונאות זו את זו כגון חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה כ"פ: באו שנים כאחד כו' פירוש דאז בטלו דברי שאומר נטמאת מיד דלא נתקיימו עדותן בבית דין ולא האמינתו התורה כשנים אלא דוקא אם העיד ויצא כ"פ.

1 פירוש בשעה שאתה אומר כו' דאם לא כן דלמא בשעה שאני אומר שנטמאה לא ראיתם אתם:

1 ונשים רבות כאחד תיבת "כאחד קאי נמי אבא עד אחד כשר ודוק:

1 ושלש אומרות שלא נטמאת צ"ע למה אמר שלש אומרות לא נטמאת הל"ל ושנים אומרות כו' כמו שאמר הוא עצמו תיכף אחר זה היו מחצה על מחצה שותה וע"ק למה נקט בבבא שנייה שג' אומרות כו' וד' אומרות כו' ולא נקט שתים ושלשה כמו בבבא ראשונה ויש לומר דמה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה רצה לומר על דרך שנתבאר למעלה דאם באו כאחד אזי שותה ואם באו בזה אחר זה אזי הולכין אחר כת הראשון ותו לא שומעין לאחרונים כיון דשוין הן מה שאין כן כשאינן שוות ובאו תחלה שנים ואומרות נטמאה ואחר כך באו שלשה ואומרות שלא נטמאה אזי דוחין דברי הראשונות מפני האחרונות. ולא מיבעיא בהא שהאחרונות אומרות לא נטמאת ואוקמה אחזקתה ושהיא ראויה לשתייה כאילו לא באו עדים כלל. אלא אפילו אם הראשונות אומרות לא נטמאת והאחרונות מפקי לה מחזקתה אפ"ה שומעין להאחרונות כיון שהן רוב. ואגב אשמעינן רבותא דאפילו היו הראשונות שלשה אפילו הכי שומעין לאחרונות אף שלא ניתוסף עליהן אלא אחד גם ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דשנים כמאה הני מילי בכשרים אבל בפסולים לא ומשום הכי שומעין לשלשה אף במקום שכבר העידו שנים בהיפוך מעדותן. ובזה א"ש דרבינו כתב בשם הרמב"ם מפני שהוא ביאר כל הצורך כל הרבותות הנ"ל וק"ל: כמכחול בשפופרת פירוש שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול העינים. מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלים הצבע מתוך הקנה כ"פ:

1 וכן פסק רב אלפס ביבמות פ' כיצד כו' ושם הארכתי בספרי בביאור יפה כל הצורך בשמעתתא דרוכל ע"ש מ"ו.

1 ונסתרה ומת אינה נוטלת כו' משום שהיתה ראויה לשתות ואינה שותה משום דכתיב והביא האיש את אשתו וגומר והיא תובעת כתובתה מספק דילמא זינתה והמוציא מחבירו עליו הראיה דאע"ג דשטר כתובה בידה לאו כגבוי דמי: ואם ניסת תצא פי' בגט ואפי' יש לה כמה בנים ממנה כ"פ:

1 שמותרת לגר שנתגייר עמה אע"ג דקי"ל שאסורה לבעל ולבועל דשאני ביאת כותי דרחמנא אפקריה לזרעיה כמו שכתיב וזרמת סוסים זרמתם וריב"ם סתר זה דהא ע"י ביאת כותי נאסרה לבעלה והרא"ש כתב דנ"ל כר"ת ולא מטעמיה אלא משום דאמרינן ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל והיינו היכא שלא היתה אסורה לבועל אלא ע"י ביאה זו אבל בביאת כותי דבלא"ה היתה אסורה לי לא קרינן ביה ונטמאה א' לבועל כי' ונהי דנאסרה לבעל מכ"מ לא ניתוסף בה איסור לבועל בביאתו כיון דבלא"ה היתה אסורה לו מפני גיותו לא ניתוסף לו איסור בביחה זו וכיון דנתגייר מיגו דהותרו לו כל בנות ישראל הותרו גם זו בתוכן כ"פ ובא"ח כתב דאין לסמוך על ר"ת שכל חכמי דורו נחלקו עליו ב"י.

1 כתב הרמב"ם מצות חכמים סוף הל' סוטה:

1 אלא בינו ובינה בנחת ע"ל מה שכתב בשם סמ"ג דבזמן הזה לא יקנא לה בינו ובינה כו'. ונ"ל דהרמב"ם דכתב שקינא לה בנחת ר"ל שיאמר לה בפ' שלא על מנת לאסור איתך עלי אני מקנא לך אלא שתזהר מן הכיעור ומן הדומה לו ובזה גם הסמ"ג מודה דהא באופן זה לא נאסרה עליו א"נ שהרמב"ם מיירי שאינו מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש ובזה גם הסמ"ג מודה דאינה נאסרה. ואף שיש לומר שהרמב"ם לא ס"ל כהסמ"ג ואזיל לטעמיה מאחר דפסק בפשיטות כרבנן דלקנוי וסתירה בעינן תרי עדים א"כ בינה ובינו לאו איסור הוא מ"מ רבינו שהביא לעיל לדברי סמ"ג וכאן דברי הרמב"ם נראה שדעתו למ"ש ודוק: