מקור שבועות ט״ו
1 וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לְדוֹרוֹת.
2 מֵתִיב רָבָא: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן. וְאַמַּאי? וְנֵימָא ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לְדוֹרוֹת!
3 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.
4 אֵימָא אוֹתָם – בִּמְשִׁיחָה, לְדוֹרוֹת – אוֹ בִּמְשִׁיחָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה! אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״, תְּלָאָן הַכָּתוּב בְּשֵׁירוּת.
5 הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ״, ״אוֹתָם״ לְמָה לִי? אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי הוּא דְּבִמְשִׁיחָה, לְדוֹרוֹת – בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה, דְּהָא כְּתִב ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״; מִיעֵט רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.
6 וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת. תָּנָא: שְׁתֵּי תּוֹדוֹת שֶׁאָמְרוּ – בְּלַחְמָן וְלֹא בִּבְשָׂרָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה״.
7 מַאי ״גְּדוֹלוֹת״? אִילֵּימָא מִמִּין גָּדוֹל מַמָּשׁ, נֵימָא ״פָּרִים״! אֶלָּא גְּדוֹלוֹת בְּמִינָן.
8 מִי אִיכָּא חֲשִׁיבוּתָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? וְהָתַנְיָא: נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, בְּעוֹלַת הָעוֹף ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, בְּמִנְחָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״; מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
9 אֶלָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹדָה, וּמַאי נִיהוּ – חָמֵץ. דִּתְנַן: הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה מִן חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שֶׁהֵן שְׁתֵּי אֵיפוֹת; וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן – עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין: חַלּוֹת, רְקִיקִין וּרְבוּכָה.
10 אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: אֵין הָעֲזָרָה מִתְקַדֶּשֶׁת, אֶלָּא בִּשְׁיָרֵי מִנְחָה. מַאי טַעְמָא? כִּירוּשָׁלַיִם; מָה יְרוּשָׁלַיִם – דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ, אַף עֲזָרָה – דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ.
11 אַטּוּ לַחְמֵי תוֹדָה, בַּעֲזָרָה מִי לָא מִתְאַכְלִי?! אֶלָּא כִּירוּשָׁלַיִם – מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל, אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל.
12 אִי מָה לְהַלָּן חָמֵץ, אַף כָּאן חָמֵץ?! וְתִסְבְּרַהּ? מִנְחַת חָמֵץ מִי אִיכָּא?!
13 וְכִי תֵּימָא דְּמַחְמֵיץ לְהוּ לְשִׁירַיִם וּמְקַדֵּשׁ בְּהוּ – וְהָכְתִיב ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילּוּ חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ!
14 אַלְּמָה לָא? אֶפְשָׁר דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת! מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר.
15 הֵיכִי נֶיעְבֵּיד? נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל וְנִיקַדְּשֵׁיהּ מֵאֶתְמוֹל? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁחִיטַת כְּבָשִׁים הוּא דְּקָדְשִׁי.
16 נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל, וְנִיקַדְּשֵׁיהּ הָאִידָּנָא? בָּעֵינַן קִידּוּשׁ בִּשְׁעַת הַבִּנְיָן.
17 נִבְנְיֵיהּ בְּיוֹם טוֹב וּנְקַדְּשֵׁיהּ בְּיוֹם טוֹב? אֵין בִּנְיַן מִקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב.
18 נִשְׁבְּקֵהּ לְבָתַר הָכִי, וְנִבְנְיֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אִיפְּסִילָא לֵיהּ בְּלִינָה.
19 נִבְנְיֵיהּ מִמַּעֲלֵי יוֹמָא וּנְשַׁיַּיר בֵּיהּ פּוּרְתָּא – דְּעַד דְּקָדֵישׁ יוֹמָא לְאַלְתַּר נִגְמְרֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה; דְּאָמַר אַבָּיֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – בְּיוֹם מְקִימוֹ, בַּלַּיְלָה אֵין מְקִימוֹ. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
20 וּבְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה – בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצֶלְצֶלִים עַל כׇּל פִּינָּה וּפִינָּה וְעַל כׇּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְאוֹמֵר ״אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְגוֹ׳״, וְשִׁיר שֶׁל פְּגָעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִין שִׁיר שֶׁל נְגָעִים.
21 מַאן דְּאָמַר דִּנְגָעִים – דִּכְתִיב: ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״, וּמַאן דְּאָמַר פְּגָעִים – דִּכְתִיב: ״יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף״.
22 וְאוֹמֵר: ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן״ עַד ״כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ״; וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי״, עַד ״לַה׳ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה״.
23 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי, וְגָאנֵי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! לְהָגֵן שָׁאנֵי.
24 וְאֶלָּא כִּי אָמַר אָסוּר – דְּאִיכָּא מַכָּה? אִי דְּאִיכָּא מַכָּה אָסוּר, וְתוּ לָא?! וְהָתְנַן: הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּרוֹקֵק שָׁנוּ; לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה.
25 בֵּית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶן וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּבֵית דִּין קַמֵּי תּוֹדָה אָזְלִי?! וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה״! הָכִי קָאָמַר: בֵּית דִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת מְהַלְּכוֹת וּבֵית דִּין אַחֲרֵיהֶם.
26 כֵּיצַד מְהַלְּכוֹת? רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי; חַד אָמַר: זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְחַד אָמַר: זוֹ אַחַר זוֹ. מַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לַחוֹמָה. מַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לְבֵית דִּין.
27 תְּנַן: הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, אַמְּטוּ לְהָכִי פְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת – מִשּׁוּם דְּאָתְיָא חִיצוֹנָה קַמַּהּ, וְקַדְּשָׁהּ לַהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא מְיקַדְּשִׁי!
28 וְלִיטַעְמָיךְ, לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, חֲדָא מִי מְיקַדְּשָׁא?! הָא ״כׇּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ״ תְּנַן! וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״, הָנֵי תַּרְוַיְיהוּ חֲדָא מִצְוָה הִיא!
29 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
פירוש פתח עינים על שבועות ט״ו
1 מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. הקשה הרב עיון יעקב דאמאי אצטריך קרא דעולת העוף נילף מעולת בהמה ומנחה ואולי י"ל דה"א דוקא עני מדוכ' מנחתו ריח ניחח כדכתיב זה עני קרא וה' שמע עכ"ל ויראה לומר בסגנון אחר במ"ש הוא עצמו בסוף מנחות אהא דאמרינן התם א"ר זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד וז"ל כי הא דכתיב בכלהו ריח ניחח אין הוכחה כל כך די"ל כל אחד לפי מעלתו ומדרגתו הוא לריח ניחח זו למעלה מזו להכי קאמר מאי קראה שהכל בשוה ומייתי שפיר ממתוקה שהכל בשוה בסוג אחד עכ"ל ועפ"ז אפשר לומר דהא מקראי דקרבנות גופייהו שמעינן דמשו"ה אצטריך למכתב בעולת העוף אשה ריח ניחח דאי הוה כתיב בעולת בהמה ומנחה הוה אמינא דאף דמנחה ריח ניחח מ"מ הוא לפי שיעורו ומדרגתו אך גבה טורא בינייהו להכי כתיב בעולת העוף להוסיף בלימוד ולאקושי עולת העוף לבהמה שהם בסוג אחד דאי נימא כל א' לפי מדרגתו מבהמה ומנחה ילפינן לה וליכא למימר דלא לכתוב בהמה משום דאצטריך לומר דאף בבהמה בעינן שיכוין לבו לשמים וכמ"ש הרב עיון יעקב: ואני שמעתי מפה קדוש הרב המופלא הדר לכל חסידיו כמהר"ח ן' עטר זצ"ל שדקדק דהול"ל ללמדך שהמרבה כממעיט וניחא ליה דאי הוה קאמר הכי הו"א דההקש אינו שוה לגמרי בסוג אחד ממש ולהכי קתני אחד המרבה ואחד הממעיט לומר דתרוייהו בסוג אחד והיו לאחדים עכ"ד: ואפשר לדקדק המרבה וממעיט דנקט במ"ש בקמא דף ע"ח ע"ב בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע דתניא הרי עלי עולה יביא כבש ראב"ע אומר מביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה או"ד מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינן למעבד בתר דבעיא הדר פשטה גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע. והשתא מי שאמר הרי עלי עולה דמצי פטר נפשיה בכבש או עולת העוף והביא שור. וכן מי שאמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב ושילם כבש או עוף קמ"ל אחד המרבה שחייב לעולתו כבש או עוף וריבה והביא שור וא' הממעיט דהפריש שור ונגנב ומייתי כבש או עוף שהוא ממעיט ממה שהפריש בתחלה. הכל אחד ובלבד שיכוין לבו לשמים:
2 ושיר של פגעים וכו'. מסוגיין משמע דשיר של פגעים ויהי נועם ובירושלמי פ"ו דשבת וסוף עירובין קאמר דמה רבו צרי הוא בכלל שיר של פגעים. יד מלאכי דף רכ"ז:
3 אסור להתרפאת בד"ת. כתבו התוס' והא דאמר בשבת דף ס"ז לאשתא בת יומא וכו' סכנתא שאני ומזה התיר הרב באר שבע פרק חלק לדף ק"א לומר פסוקים על היולדת ע"ש. וכן התיר הריטב"א לומר פסוקים על היולדת אלא שכתב על דברי התוס' ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם עכ"ל ונראה שדעת הריטב"א דלא אסיר אלא בדאיכא מכה אבל כשאין לו מכה אף שיש לו מיחושים או קדחת הם בכלל להגן ומשו"ה כתב דאין צורך למ"ש התוס' דההיא דאשתא בת יומא שרי משום סכנה. וכן דעת רבינו ישעיה הזקן ונכדו ריא"ז שהביא בשלטי הגבורים פ"ק דברכות וז"ל וכן אם יש עליו קדחת מותר ללחוש ולהתרפאות בדברי תורה הואיל ואין בו מכה כמו שמבואר בגמרא פרק במה אשה וכן ביאר מז"ה פרק ידיעות הטומאה עכ"ל. אמנם דעת הרמב"ם פי"א דע"ז שלא התיר אלא לבריא ודעת התוס' והרא"ש שכתבו דההיא דבמה אשה משום סכנה ודעת הרשב"א בתשובה ח"ב סימן רפ"א דחולי ומכח כי הדדי וגם חולי בלא מכה אסיר ומקרי מתרפא בד"ת: וראיתי למרן ב"י י"ד סימן קע"ט שכתב ע"ד הטור וז"ל ומ"ש דאיכא איסורא בלוחש פסוק על המכה נראה דל"ד מכה דהא סתם אמרו אסור להתרפאות בד"ת ולא חילקו בין אית ביה מכה ללית בה מכה ואף דאמרו כי אמרינן אסור דאיכא מכה לאו דריב"ל בדאיכא מכה דוקא איירי ולא בשאר חולי דמהיכא משמע ליה הכי אימא דלהתרפאות בחולי דלאו מכה איסורא איכא ותו לא ועל המכה הוא דקתני דאין לו חלק לעה"ב אלא היינו לומר דכיון דסתמא אסור להתרפאות בד"ת בכל גונא דחולי משמע דקאמר לא שנא אית ליה מכה לא שנא לית ליה מכה עכ"ל וכונתו מבוארת דאי אמרת דכי קאמר ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה היינו דוקא מכה ולא חולי א"כ נחית לחלק בין חולי בלי מכה למכה וא"כ מאי ק"ל לימא דהא דריב"ל אסר היינו בחולי בלי מכה ובמכה אין לו חלק אלא מוכרח שאינו מחלק בין איכא מכה לליכא מכה ובכל גונא קאמר ריב"ל אסור להתרפאות. אמנם ק"ק דס"ס מאי פריך נהי דמשמע ליה דאסור להתרפאות בכל גונא משמע אפילו ליכא מכה אבל ס"ס נימא דאין לו חלק דוקא בדאיכא מכה וכדתנן הלוחש על המכה ולא קאמר על חולי ש"מ דוקא במכה הוא דאין לו חלק ומשום דריב"ל כלל בדבריו אף חולי בלי מכה קאמר אסור דבחולי בלא מכה יש לו חלק ומילתא פסיקתא קאמר אסור דהוא מיירי בכל חולי וכל מכה: ברם לשיטת רבינו ישעיה הראשון וריא"ז והריטב"א ניחא דכי משני להגן שאני קושטא קאמר דהא דאמר ריב"ל הני קראי וגאני להגן הוא. והמקשן פשיטא ליה דכי ליכא מכה שרי ומוכרח דמאי דקאמר ריב"ל אסור להתרפאת במכה איירי ולא הוצרך לפרש משום דהוו רגילי לומר פסוקים בדליכא מכה ואהא הקשה אסור ותו לא והא אין לו חלק ומתרץ ברוקק. והשתא דאוקמא לאין לו חלק ברוקק מסתברא נמי דבמכה בלי רקיקה איסורא ובדליכא מכה שרי: ואפשר דטעמייהו דהני רבוואתא משום דאמר ריב"ל בעירובין דף נ"ד חש בראשו יעסוק בתורה וכו' ופשטא דמילתא מוכח דכאיב ליה כאיבא ואמר דיעסוק בתורה ויתרפא והא ריב"ל גופיה אמר אסור להתרפאת אלא מוכרח דיש לחלק בין יש לו כאב או חולי כמו קדחת וכיוצא דאז שרי ובדאיכא מכה דוקא אסר. ומשו"ה המקשן קאמר ואלא כי אמר אסור בדאיכא מכה. וכבר הרב תורת חיים הקשה מההיא דחש בראשו והיינו כפי הפוסקים דלחולי אסור ותירץ ע"ש ובספר רגל ישרה נרגש מזה ולא ראה שכבר קדמו הר"ב תורת חיים: וכבר ראיתי דרך העברה בעלמא בספר אור לו בציון בדף ג' ודף ל"ט שעלה בדעתו ליישב מה שהקשה מרן בכ"מ פי"א דע"ז על הרמב"ם שהשמיט הא דרקיקה והרב הנזכר עפ"י תירוצי הרב תורת חיים לקושיא הנזכרת בנה מצודים ליישב דעת הרמב"ם והרואה יראה שדבריו מוקשים מסוגיא זו עצמה ואין להאריך. והרמב"ם בפירוש המשנה פרק חלק התנה שירוק ע"ש: הגם הלום עתה בא מחדש ספר מרכבת המשנה ח"ב וראיתי שם פי"א דע"ז שכתב על מרן הכ"מ דלא דק בקושייתו דהא דרקיקה היינו דאין לו חלק לעה"ב והיינו אליבא דר"ע אבל הרמב"ם פסק כרבנן דיש לו חלק אבל איסורא איכא בין בלי רקיקה בין ברקיקה ויש לו חלק עכ"ד ולפום ריהטא תימה עליו שכתב על מרן לא דק והרי סוגייתנו מכרזת ואומרת דהא דר"ע דלוחש על המכה אין לו חלק הלכה היא דפריך מינה על ריב"ל ואי הלכה כרבנן מאי פריך אסור ותו לא. גם פשטא דסוגית פרק חלק סנהדרין דף ק"א דרב ור' חנינא דאמרי אף נגע וכו' משמע דסוברים דאין לו חלק וכן פירש"י התם וקרוב הדבר דגם ר' יוחנן סבר הכי ואיך הרמב"ם פסק להפך. ותו דהרמב"ם כתב פי"א דלוחש על המכה בכלל הכופרים ופ"ג דתשובה כתב דהכופרים אין להם חלק. והגם שימצא המעיין לישב כל זה הוא בדרך רחוק או אפילו יגיע לכלל ישו"ב אטו על זה יכתוב על מרן דלא דק: