פתח עינים על ראש השנה י״ח

« פתח עינים על ראש השנה י״ז ע״ב פתח עינים על ראש השנה י״ט ע״ב »

1 כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד.

2 וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחוֹלְיָין שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן וְדִינָן שָׁוֶה. זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל.

3 מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה

4 רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.

5 וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ״, וּכְתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״, מַאי לָאו: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין!

6 לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה.

7 כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ נִקְרָע — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה״.

8 אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ. רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין.

9 תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִין בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת רַבָּן יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ.

10 אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִין לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָכְתִיב: ״נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: אַף עַל גַּב שֶׁנֶּחְתָּם — נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״.

11 וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר.

12 בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

13 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. מַאי ״כִּבְנֵי מָרוֹן״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כִּבְנֵי אִמְּרָנָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד.

14 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם.

15 מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים.

16 וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.

17 גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!

18 דְּאָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה״. קָרֵי לְהוּ ״צוֹם״, וְקָרֵי לְהוּ ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״! בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֵין שָׁלוֹם — צוֹם.

19 אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, יֵשׁ שְׁמָד — צוֹם, אֵין שְׁמָד וְאֵין שָׁלוֹם — רָצוּ מִתְעַנִּין, רָצוּ אֵין מִתְעַנִּין.

20 אִי הָכִי, תִּשְׁעָה בְּאָב נָמֵי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, הוֹאִיל וְהוּכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת. דְּאָמַר מָר: בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחֶרְשָׁה הָעִיר.

21 תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ, וַאֲנִי אֵין דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ: ״צוֹם הָרְבִיעִי״ — זֶה תִּשְׁעָה בְּתַמּוּז שֶׁבּוֹ הוּבְקְעָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ וַתִּבָּקַע הָעִיר״. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״רְבִיעִי״ — רְבִיעִי לֶחֳדָשִׁים.

22 ״צוֹם הַחֲמִישִׁי״ — זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״חֲמִישִׁי״ — חֲמִישִׁי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַשְּׁבִיעִי — זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרִי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. וּמִי הֲרָגוֹ — יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה הֲרָגוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵיפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לֶחֳדָשִׁים.

23 ״צוֹם הָעֲשִׂירִי״ — זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתׇב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַים״. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״עֲשִׂירִי״ — עֲשִׂירִי לֶחֳדָשִׁים. וַהֲלֹא הָיָה רָאוּי זֶה לִכְתּוֹב רִאשׁוֹן? וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן — כְּדֵי לְהַסְדִּיר חֳדָשִׁים כְּתִיקְנָן.

24 וַאֲנִי אֵינִי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא: ״צוֹם הָעֲשִׂירִי״ — זֶה חֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ בָּאת שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה שֶׁהוּכְּתָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הוּכְּתָה הָעִיר״, וְעָשׂוּ יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם שְׂרֵיפָה.

25 וְנִרְאִין דְּבָרַי מִדְּבָרָיו, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְעַל אַחֲרוֹן רִאשׁוֹן. אֶלָּא שֶׁהוּא מוֹנֶה לְסֵדֶר חֳדָשִׁים, וַאֲנִי מוֹנֶה לְסֵדֶר פּוּרְעָנִיּוֹת.

26 אִיתְּמַר, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי: בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: לֹא בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית.

27 רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית, הָכִי קָאָמַר: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֵין שָׁלוֹם — צוֹם. וְהָנָךְ נָמֵי כִּי הָנֵי.

28 רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: לֹא בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית — הָנֵי הוּא דִּתְלִינְהוּ רַחֲמָנָא בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל הָנָךְ — כִּדְקָיְימִי קָיְימִי.

29 מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: מַעֲשֶׂה וְגָזְרוּ תַּעֲנִית בַּחֲנוּכָּה בְּלוֹד, וְיָרַד רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרָחַץ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְסִיפֵּר. וְאָמְרוּ לָהֶם: צְאוּ וְהִתְעַנּוּ עַל מַה שֶּׁהִתְעַנִּיתֶם.

30 אָמַר רַב יוֹסֵף: שָׁאנֵי חֲנוּכָּה דְּאִיכָּא מִצְוָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיבְטַיל אִיהִי וְתִיבְטַל מִצְוָתָהּ!

31 אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, שָׁאנֵי חֲנוּכָּה דְּמִיפַּרְסַם נִיסָּא.

32 מוֹתֵיב רַב אַחָא בַּר הוּנָא: בִּתְלָתָא בְּתִשְׁרִי בְּטֵילַת אַדְכָּרְתָּא מִן שְׁטָרַיָּיא. שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל פִּיהֶם, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִים: בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל לְאֵל עֶלְיוֹן.

33 וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: לְמָחָר זֶה פּוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ וְנִמְצָא שְׁטָר מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּבִיטְּלוּם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית — קַמָּיָיתָא בְּטוּל, אַחְרָנְיָיתָא מוֹסִיפִין?!

34 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

פירוש פתח עינים על ראש השנה י״ח

1 כאן קודם גז"ד וכו'. ראיתי להרב עיון יעקב דרבי עקיבא ס"ל דיה"כ ותשובה מכפר כל א' גם עבירות שבין אדם להבירו ע"ש באורך וכתב זה משם מהרש"א ביומא. והרואה יראה דמהרש"א לא כתב כן. ובדברי מהר"י פינטו שם סוף יומא יש בתוך לשונו איזה תיבות דריהטייהו הכי אבל צריך לידחק בדבריו דודאי גם ר' עקיבא מודה שצריך לרצות חבירו ואינו מתכפר עד שירצה את חבירו. והמעיין יראה דברוב אורך לשון מהר"י פינטו לא ממעט אלא שאין עבירות שבין אדם למקום תלויות ברצוי חבירו כראב"ע ע"ש בדקדוק והרב עיון יעקב ז"ל נראה דלא זכר מאמר רבה פ' נשא דר' עקיבא דריש ונקה בדבר שבינך לבינו לא ינקה בדבר שבינך לבין חבירך ומוכרח דאיירי ביה"כ או בתשובה בשאר השנה והרי דסבר ר"ע לא ינקה והדבר פשוט ומבואר ודוק ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף ה' ע"א בס"ד:

2 אמר רבה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח אפשר לומר דעל ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ורבא סבר דעמוד ראשון זאת התורה מצלא ומגנא. ואביי סבר דבעינן שני עמודים שהם תורה וג"ח לכפר. א"נ סבר אביי דבני עלי חטאו בדיבור ומעשה הם המדברים ע"י או ע"י שלוחם תנה בשר לצלות וכיוצא וגם חטאו במעשה ולכך צריך לעסוק בתורה וג"ח לתקן דבור ומעשה:

3 רבה דעסק בתורה חיה מ' שנין וכו' פירוש דמשפחת בית עלי היו מתים בקוצר שנים כדכתיב ימותו אנשים וכדאמרינן לקמן בבריתא שהיו מתים בני י"ח שנה ולרבה בזכות תורה חיה מ' שנין דאי לא עסק בתורה לא היה חי מ' שנין. וגם אביי מודה דניצול מגזרת עלי רק סבר דבזכות תורה וג"ח הוא דניצול כדאמר אביי גופיה לרבה בחלק דף צ"ח מר הא תורה והא ג"ח. אלא דהש"ס קאמר דאביי עסק בג"ח כלומר נתעסק ביותר בג"ח לפי שהיה ספק בידו כמ"ש הריטב"א בחי' יבמות דף ק"ה. ורבה היה עני כמ"ש בשילהי מ"ק בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח. אך ק"ק על אביי דהא תניא בסמוך דריב"ז אמר למשפחת בית עלי לכו ועסקו בתורה וחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו. ואפשר דסבר אביי דזכות ריב"ז אהניא להו דאמר לכו עסקו בתורה וחיו וכתיב בצדיקי ותגזר אומר ויקם א"נ כבר ידע ריב"ז דעסקי בג"ח ולכך לא ציום אלא על התורה:

4 כבני אמרנא ר"ל אמר כמעלות בית מרון רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד. אפשר לומר דרך דרש דמ"ד כבני אמרנא כונתו להגיד רחמיו יתברך דמבקש צד זכות דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ואין להם דעת ככבשים בלי דעת. ור"ל אמר כמעלות בית מרון שהדרך קצר ומהצדדין גיא עמוק גם זו לטוב להקל על האדם כי הוא במשעול הכרמים גדר מזה החומר העכור אשר טבעו להבלי ותענוגי העה"ז וגדר מזה תוקף היצה"ר המתגבר יום יום. ורב יהודה אמר שמואל אמר כחיילות של בית דוד ההולכים למלחמה גם זה צד זכות המועיל להקל קצת בדינו כי הוא תמיד במלחמה חזקה עם היצה"ר ולהרויח מרבה בסחורה לכלכל ביתו כראוי וכיוצא טרדות רבות ויש מבוא להקל: א"נ אפשר דרמזו השלמים האלה התעוררות לקנות עולמו. מ"ד כבני אמרא רמז דאיכא סמא דכלא והיא הענוה והשפלות וז"ש כבני אמרנא רומז על האר"ש מ"ש בילקוט פ' נח רחלה שפלה וענוה והאדם יתן אל לבו להיות עניו ושפל וזה עומד לו. ור"ל דאמר כמעלות בית מרון היינו לעורר לב האדם דיתן בדעתו מעלות בית מרון דרך מסוכן ועכ"ז הלך הלכו האישי"ם ועבדו להן זרזי"ם וניצולים כן האדם ישתדל לינצל מהסכנה. ורב יהודה אמר שמואל אמר כחיילות של בית דוד רמז שהיו הולכי' למלחמה וניצולים בזכות התורה וכמ"ש פ"ב דמכות עומדות היו רגלנו במלחמה בשעריך ירושלם שהיו עוסקים בתורה כן האדם אף שיש לו מלחמה עם יצה"ר אם יעסוק בתורה ינצל וכמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וקתני עוברין לפניו כבני מרון ואתיא תוך תוך רמז דאי בעי ניצול או על ידי ענוה או ע"י זהירות והסתכלות יפה יפה או ע"י התורה למר כדאית ליה ולמר כדא"ל:

5 על כסלו מפני חנוכה ראיתי בס' משנה לחם להגאון מהר"ר יעבץ שבא לידי מקרוב שכתב וז"ל הקשה הרב מהר"א יצחקי מה הוצרכו שלוחים מפני חנוכה שהוא הרבה אחר רובו של חדש והאמרינן פ' היו בודקין א' או בט"ו וכו' ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא לפי שכבר נתפרסם קביעות החדש משיצא רובו ולק"מ דהך דינא איציאת שלוחין סמיך וכבר הגיעו שלוחים לסוף א"י בחצי חדש וכו' עכ"ל ולי ההדיוט דבריו אינן מחוורין דלדידיה האי דינא אינו אלא בששה חדשים שהשלוחין יוצאין ואלו הש"ס והר"מ פ"ב דעדות סתמא קאמרי ומשמע דהיינו בכל ההדשים ולקושית מורינו הרב מהר"א יצחקי נראה דהאי דינא בא"י דעד רובו של חדש נודע ובפרט במקום הב"ד ומאי דתנן ט"ו יום עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת הוא עד כל גבול א"י אבל מהלאה לנהר פרת היו ישראל ולכך אצט' שלוחין בכסלו לרחוקים ודוק הטב כי קצרתי:

6 דאר"ש חסידא מאי דכתיב וכו' צום הרביעי וכו'. פירש"י דכלהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בה"מ קיים ומתניתין בזה"ז קמיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' ע"ש. ומקשי' דאמאי הוצרך רש"י ללמוד מסיפא הא ברישא קתני על אב מפני התענית וא"כ בזה"ז מיירי דודאי בזמן הבית לא היו מתענין: ואפשר לומר דאי מתניתין קתני ועל אדר מפני הפורים ועל אייר מפני פסח קטן לא הוה קשיא ליה מתמוז וטבת דאה"נ נפקי ומתני' איירי בכל זמן ומשו"ה נקיט אב ואייר דבזה"ז נפקי על אב ובזמן הבית על אייר והיינו דקתני על ששה חדשים השלוחים יוצאים אף דתני שבעה משום דבזמן הבית דל אב ובזה"ז דל אייר וכונת התנא דאין נגרע מששה חדשים ומשום דהתנא לצדדין קתני ונקיט ששה חדשים משו"ה לא תני תמוז וטבת דאי הכי טפו להו חדשים בזה"ז ותנא בעי למנקט ששה בזמן הבית וששה בזה"ז ותני אב לזה"ז ומשם נלמוד לתמוז וטבת ולא הוה קשיא קושית התלמוד אבל השתא דקתני סיפא וכשהיה בה"מ קיים וכו' להורות נתן דרישא כולה בזה"ז ומאחר שכן הא דנקט ששה לאפוקי תמוז וטבת דאי ס"ד כדאמרן דה"ה טבת ותמוז אלא דבעי למנקט ששה בכל זמן א"כ לא לימא וכשהיה בה"מ קיים אלא ליתני סתמא ועל אייר מפני פסח קטן וידעינן דמתני' איירי בכל זמן כי לא יבצר מששה חדשים וה"ה דנפקי אתמוז וטבת. ברם השתא דקתני סיפא וכשהיה בה"מ קיים אשמועינן דרישא כלה בזה"ז ולא נפקי אתמוז וטבת ומשו"ה פריך ולפקו אתמוז וטבת. ושפיר דייק רש"י מסיפא: ותבט עיני להרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דבבית שני היו מתענין בט"ב ולא בתמוז וטבת ע"ש ודבריו תמוהים. אך אוסיף להביט להרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' רע"א שתמה על דבריו מאד ומסיק דהוא ט"ס. ובכן יש לתמוה על הרב הלכות קטנות ח"ב סי' ק"ם דפשיטא ליה דבבית שני היו מתענין בט"ב ע"ש עמ"ש אני הדל בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תק"ן בס"ד: ואחר זמן רב האיר וזרח ס' טורי אבן להגאון מהר"ל וע"ש מה שכתב במשנתנו וסוגיין ודוק:

7 קרי להו צום וקרי להו ששון. עיין מ"ש הרב כנה"ג א"ח סי' תק"ן ועיין מ"ש הרדב"ז בתשובותיו דפו' ויניציא סי' תרע"ב:

8 רצו אין מתענין. כתב הרשב"א בחידושיו כ"י כי חידושיו שנדפסו אינם במילואותם והשמיטו הרבה וכמעט הם חומש מחידושיו כ"י וז"ל מסתברא אף שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דלפקו עלייהו שלוחין ואפ"ה אמרינן דלא אכפת לן אי לא עבדי להו בזמניהו דהא אלו רצו שלא להתענות כלל אין מתענין ורחוק הוא לומר דאלו רצו לומר מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי. ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם כדי שנקפיד לשלוחים שיתענו בזמנן עכ"ל והר"ן כתב כדברי הרשב"א ובסוף הביא דברי הרמב"ן בתורת האדם ע"ש:

9 הואיל והוכפלו בו הצרות. כתבו התוס' ביום י"ז תמוז אירע נמי ה' דברים אבל חרבן בה"מ תקיפא טובא ועוד לא דמי לט"ב דצרה א' הוכפלה בו עכ"ל ומקשים דהא הו"ל לתלמוד לשנויי דחרבן בה"מ תקיפא טובא או דצרה אחת הוכפלה ולא לתרץ דהוכפלו צרות. והנראה יותר הוא לומר דכונת התוס' דהכל נכלל בתירוץ הש"ס דמשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו הצרות ולא אצטריך הש"ס לפרש דכאשר גילה דיש חילוק בין ט"ב לאחריני תכף ההפרש ניכר בין ט"ב לי"ז בתמוז דחרבן הבית תקיפא וצרה אחת הוכפלה. ועדיין צריך ישוב: והרשב"א בחידושיו כ"י כתב וז"ל שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות כלומר שנחרב הבית בו ביום בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה וגם בשניה מ"מ לא היה ביום א' שבראשונה היה בט' בחדש ובשניה בי"ז ואף לדעת הירושלמי דאמרי דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז אפ"ה לא הוכפלו בו צרות כל כך עכ"ל ולכאורה דבריו ז"ל צריכין ישוב דגם בי"ז בתמוז אירעו ה' דברים ומאי קאמר הרב ז"ל דלא הוכפלו צרות כל כך. ואפשר דכונתו לפרש דמאי דקאמר הש"ס הוכפלו הצרות כיוין נמי דצרת החרבן הוכפלה בראשונה ובשניה וז"ש כלומר שנחרב הבית בו ביום בראשונה ובשניה וכו' דכונת הש"ס דהיו צרות הרבה והעיקרית הוכפלה ונתקשה מי"ז בתמוז ותירץ לא הוכפלו הצרות כל כך כלומר דאיכות הצרות בתמוז לא היו כ"כ אף דבפרטן אתה מוצא ה' כט"ב והיינו ע"ד שתירצו התוס' דחרבן הבית תקיפא טובא. ואחר שנים רבות נדפס ס' טורי אבן וע"ש מ"ש ע"ד התוס' ודוק:

« פתח עינים על ראש השנה י״ז ע״ב פתח עינים על ראש השנה י״ט ע״ב »