פתח עינים על פסחים ג׳

1 הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.

2 אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמֹנִים וְאֶחָד? אִם שִׁיוָּה לוֹ לְטוּמְאָה — לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן? מִדְּקָאָמַר בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שְׁמַע מִינַּהּ ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

3 מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים. מָה לְהַלָּן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם, אַף כָּאן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם!

4 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ — בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.

5 יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מָה לְהַלָּן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף כָּאן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה.

6 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״ — בַּיּוֹם אַתָּה שׂוֹרֵף, וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה. מִדְּקָאָמַר ״יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

7 תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמוּסָף, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמִנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּעַרְבִית, מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

8 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא.

9 אֶלָּא: בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא, וְלָא פְּלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא קָרוּ ״נַגְהֵי״, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ ״לֵילֵי״.

10 וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״? לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט. וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״.

11 רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר״.

12 תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי בַּזָּב קְרָאוֹ ״מֶרְכָּב״, וּבָאִשָּׁה קְרָאוֹ ״מוֹשָׁב״. וְאוֹמֵר: ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְאוֹמֵר: ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.

13 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא — וְאוֹמֵר ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.

14 וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ״מֶרְכָּב״?! וְהָכְתִיב: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִגְמַלִּים — אוֹרְחָא הִיא. וְהָכְתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹר״! הָתָם,

15 מִשּׁוּם בָּנָיו — אוֹרְחָא הוּא.

16 וְהָכְתִיב: ״וְהִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — אוֹרְחָא הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — אִיכָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — נָמֵי לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְהַר — אִיכָּא.

17 וּבְאוֹרָיְיתָא מִי לָא כְּתִיב ״טָמֵא״? אֶלָּא: כֹּל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כֹּל הֵיכָא דִּנְפִישִׁין מִילֵּי — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן קְצָרָה. כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.

18 וְכׇל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד? וְהָא ״רוֹכֶבֶת״ וְ״יוֹשֶׁבֶת״ דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְקָאָמַר ״רוֹכֶבֶת״! ״רֹכֶבֶת״ כְּתִיב.

19 הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְּקָן, וְחַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כִּגְדִי מְסַנְּקָן, וְלָא אִישְׁתַּעִי רַב בַּהֲדֵי דְּהַאיְךְ.

20 הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרִי לַהּ, קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטוּמְאָה? אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא הָיָה יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל.

21 הָנְהוּ תְּלָתָא כָהֲנֵי. חַד אֲמַר לְהוּ: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.

22 וְהָא תַּנְיָא: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה!

23 לָא תֵּימָא ״שֶׁמֶץ פְּסוּל״, אֶלָּא אֵימָא ״שַׁחַץ פְּסוּל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיהוּ דְּאַרַּע נַפְשֵׁיהּ.

24 הָהוּא אַרְמָאָה דַּהֲוָה סָלֵיק וְאָכֵיל פְּסָחִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר: כְּתִיב ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״, ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, וַאֲנָא הָא קָאָכֵילְנָא מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי.

25 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מִי קָא סָפוּ לָךְ מֵאַלְיָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם אֵימָא לְהוּ: סְפוֹ לִי מֵאַלְיָה. כִּי סְלֵיק, אֲמַר לְהוּ: מֵאַלְיָה סְפוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַלְיָה לְגָבוֹהַּ סָלְקָא.

26 אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַר לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. אֲמַרוּ: מַאי הַאי דְּקַמַּן? בְּדַקוּ בָּתְרֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּהוּ דְּאַרְמָאָה הוּא וְקַטְלוּהוּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא! דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם.

27 רַב כָּהֲנָא חֲלַשׁ. שַׁדְּרוּהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל בְּדוֹק מַאי דִּינֵיהּ. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ, וְאַהְדְּרֵיהּ לְקִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּבָכֵי וְאָתֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא לָא קָאָמֵינָא. ״וּמוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל״.

28 יוֹחָנָן חָקוֹקָאָה נְפַק לְקִרְיָיתָא. כִּי אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: חִיטִּין נַעֲשׂוּ יָפוֹת? אָמַר לָהֶם: שְׂעוֹרִים נַעֲשׂוּ יָפוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים, דִּכְתִיב: ״הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ״. מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? אֶשְׁתָּקַד נַעֲשׂוּ חִיטִּין יָפוֹת. אִי נָמֵי: עֲדָשִׁים נַעֲשׂוּ יָפוֹת.

פירוש פתח עינים על פסחים ג׳

1 לישנא מעליא נקט. מ"ש הרב ישרש יעקב כאן אנא נפשאי כתבית בעניותאי על דברי הרב ז"ל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תל"א. ומה שהשיג הרב ישרש יעקב עמ"ש מרן בכ"מ דנפקא ליה מדקאמר אורתא דתליסר נגהי ארביסר דהאי לישנא איתיה בפ"ק דברכות כבר הרב פר"ח השיג על מרן מההיא דפ"ק דברכות ומדוכתי אחריני כמו שהביא דבריו הרב ז"ל עצמו בספרו הבהיר ס' מקראי קדש. ובס' באר יעקב חתר להשיב ולישב דברי מרן ובעניותנו אין די בא"ר כמש"ש על הברכים בס"ד:

2 דאריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו'. הרז"ה בס' המאור כתב וז"ל סוגיא דשמעתתא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והיכא דנפישי מהדדי שביק לההוא דנפיש ונקיט דרך קצר ובלבד שלא יהא לשון מגונה וטמא דכתיב באוריתא אינו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב להזהיר לישראל וכו' אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה וכו' ע"ש באורך. ולפי שיטת הרז"ה הלזו מדוקדק תיבת לעולם דקאמר ריב"ל דלכאורה נראית שפת יתר אמנם בא לרמוז דבין שיצטרך להאריך בין שאינו מאריך אל יוציא דבר מגונה ומ"ה קאמר לעולם דבכל גוונא אף דיצטרך להאריך אל יוציא דבר מגונה דהא דעדיף לשון קצרה היינו כלפי לשון נקיה אבל כל קבל לשון מגונה אין חילוק דלעולם לא לימא לשון מגונה אף דמאריך: ואולם הא דתנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם לשון נקיה האי לעולם דקאמר כונתו בין במילי דאוריתא בין במילי דעלמא כדמסיק. ובודאי דכי תני תנא או קאמר אמורא לעולם ודאי לאוסופי אתא וכל חד נדרש למד מענינו. וגם הני לעולם איכא למדרשינהו ולפרושינהו כמה דאמרן: ולשיטת הרז"ה הנז' ניחא מאי דיש להעיר בסוגיין דכי פריך ובאוריתא מי לא כתיב טמא ומשני אמאי נטר לה לבסוף והו"ל לאתוביה ולשנויי אדריב"ל תיכף ואמאי נטריה עד דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל. אמנם אפשר דאדריב"ל דקאמר אל יוציא אדם דבר מגונה וכו' לק"מ דהא דכתיב באוריתא אינו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב להזהיר את ישראל כמ"ש הרז"ה אמנם אתנא דבי ר' ישמעאל דקאמר לספר בלשון נקיה אף שאינו מגונה פריך ומשני: ודרך דרש אפשר לומר דהאי דקפיד ריב"ל שלא להוציא דבר מגונה ה"ט שהגוף עלול לקבל טומאה ובהוציאו דבר מגונה מטמא שפתיו. אמנם התורה אינה מקבלת טומאה ח"ו והיינו דאמר ריב"ל לעולם אל יוציא אד"ם דייקא דבר מגונה מפי"ו דייקא דכלפי האדם דח"ו מטמא שפתיו קפדינן והיינו לעולם אף דמאריך וכיוצא ועל זה ל"ק לש"ס מדכתיב טומאה באוריתא דהתורה אינה מקבלת טומאה רק דגילתה איזה פעם ללמדנו דעת. אמנם השתא דתנא דבי ר' ישמעאל דאף שאינו מגונה יספר בלשון נקי אהא ק"ל מדכתיב טמא באוריתא דהגם דאינה מקבלת טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש כמשז"ל הא מיהא תספר לשון נקי משום ותבחר לשון ערומים ומשני דלדבר בלשון קצרה קציר"ת האומ"ר דוחה לשון נקי. וקצת יש להרגיש דמאי ראיה מקרא אשר איננה טהורה האמורה בנח שאני התם דאח"ך יותרו להם כל הבהמות לאכילה לכך לא רצה ה' להזכיר שם טומאה עליהם. ואפשר דהכי דייק דהול"ל מן הבהמה הטהורה ומשאר בהמה אלא ודאי שעקם ללמד וז"ש שהרי עקם הכתוב ואי משום שעתידין לאכלם הול"ל לשון קצר ולא לעקם ולא להזכיר טומאה: א"נ אפשר במ"ש המפרשים במאמרם ז"ל וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם מגיד שאין יצה"ר שורה במלאכים דקשה שהרי נדמו לו לערביים ומאי קאמר דכתיב לבכם שאין יצה"ר שולט במלאכים וניחא להו דרז"ל דייקי על כותב התורה וכו' ובזה אפשר במאי דקמן לומר דרך דרש דאף כי אמר אלהים לנח אשר איננה טהורה משום דאח"ך כלהו שריותא נינהו לגבייהו לאכלם מ"מ כותב התורה הול"ל טמאה וז"ש שהרי עקם הכתו"ב דייקא אחר שנצטוינו על הטמאה והול"ל טמאה על דרך דכתיב וסעדו לבכם אף כי אמר אברהם אע"ה וסעדו לבבכם שלא הכירם אלא עקם הכתו"ב ללמד דעת: וחזה הוית למר זקננו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בס' בעלי ברית אברהם כ"י פירוש על המקרא שכתב פ' תצא משם הרב הקדוש מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זלה"ה בנותן טעם למה שעקם הכתוב בשלשה מקומות הללו. דפ' תצא כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע פי' מכל דבור רע וזו אזהרה כוללת אלא שביותר צריך להזהר במלחמה שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ורמז הכתוב שאפי' דבור מגונה לא יוציא מפיו בשעת המלחמה ולכך עקם הכתוב שם ואמר אשר לא יהיה טהור לומר שצריך זהירות גדול באופן זה שעקם הכתוב. וגם במבול שעת הסכנה היתה ורמז לנח שידקדק בדבורו ולא יוציא דבר מגונה מפיו כדרך שאמר לו אשר איננה טהורה. הגם שאול שהיה אוכל חולין בטהרה כמו שאמרו רז"ל היה נזהר שלא להוציא דבר מגונה מפיו עכ"ד. ואחר זמן כרגע נראה לי לקוטי מהר"ר בצלאל כ"י והאריך בזה משם הרב המאירי בחידושיו ובכלל דבריו כתב שהתורה הזכירה טומאה היינו להרחיק ישראל ממאכלות ובטומאות להרחיק ממגען והסטן ואהלן ומזכירם בלשון מיאוס להרחיקם א"נ טומאות שבתורה מחמת עצמן ושבמבול מחמת כיעור שנעבד' בהם עבירה ואלו שבאו לתיבה הוכנו בטבעם לכך. א"נ דאחר שעדין לא הוזכרו טומאות בתורה במבול נקט לישנא מעליא משום פתח דבריך יאיר זהת"ד בקצור:

3 והכתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. משום בניו. לכאורה יש להבין דאטו המקשה לא ידע דכשהכתוב מזכיר זכר ונקבה נקט לשון זכר על דרך שכתבתי בס' הקטן ברכי יוסף בקונטרי' אחרון ריש י"ד ומה שתירץ משום בניו אכתי לא יבצר מהגמגום דס"ס למה נקט לשון רכיבה הו"ל למנקט לישנא דשויא לתרוייהו. ואפשר לישב ונקדים מה שמקשים העולם דרז"ל אמרו דיעקב אע"ה כתיב ביה וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים הקדים בניו לנשיו וגבי עשו שהיה להוט הקדים נשיו וא"כ איך כתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו. ואפשר לתרץ בזה שני תירוצים האחד דשם היו נושאים הרבה חלוקים ואמטו להכי יש קפידא על הקדימה אבל הכא רכבה אשתו ונתן שני ילדיה בחיקה ונמצא דהיא הרוכבת ולא הילדים ומשו"ה אמר את אשתו ואת בניו דהיא עיקר הרכיבה ולא הילדים ועוד אפשר לומר דמשום דרכיבה אין לומר באשה כמ"ש בסוגיין להכי הוצרך להסמיך בניו לרכיבה לומר דמשום בניו נקט רכיבה. אך קשה דלא לימא רכיבה ולימא בניו ואשתו. ויראה דהכתוב השמיענו מדרגה אחרת יותר מיעקב אע"ה דהרי יעקב אע"ה נתן דעתו על הנשים וילדים אלא דהקדים הילדים דהם עיקר לצדיקים. אך במשה רבינו גילה הכתוב שלא הי"ל שום דעת באשה ולז"א וירכיבם דקאי על בניו והאשה היא בכח דוקא והוא יתר על צדיקי אחריני והשתא נבא לסוגיין דאפשר דהמקשה סבר כתירץ ראשון דעיקר הכתוב על האשה דהיא רכבה ובניה בחיקה וא"כ אי אפשר לומר וירכיבם על כולם ונקט לשון דשייך בזכר דא"כ הול"ל את בניו ואשתו ולא לימא רכיבה אלא מוכרח דהעיקר אשתו וכתי' ראשון והרי כתיב רכיבה. ותירץ משום בניו הכונה כתירוץ שני דכוליה קרא לבניו ואשתו בכח והוא מדרגה יותר משאר צדיקים ודוק הטב:

4 מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר מובטח אני וכו' כתב הרב תאוה לעינים דע דכפי גרסא זו שהביא אין מוסקין בטהרה בסוף אם כן כששיבח ריב"ז לזה שבח שדיבר לשון נקיה אבל יש גרסא אחרת שמביא לבסוף וחד אמר אין מוסקין בטומאה ועליה מייתי מובטחני וא"ש טפי דשבח לזה אע"ג דלא דיבר לשון נקיה מ"מ דיבר לשון קצרה וכו' ע"ש. ואשתמיטיתיה מ"ש הר"ן וז"ל מובטח אני בזה שאמר אין מוסקין בטהרה ואע"ג דאידך נקט לשון קצר אפ"ה לא מתרץ לישניה דאמר ומוסקין בטומאה ומשמע דלא סגי בלאו הכי הלכך לישנא דהאי דקאמר ואין מוסקין בטהרה דייק טפי כלומר שאין מקפידין למסוק בטהרה ובתוס' כתבו דאפשר דעל אותו שאמר בלשון קצרה קאמר הכי ואין נראה עכ"ל. וע"פ דברי הר"ן ניחא מאי דאיכא למידק במאי דאמר ריב"ז מובטח אני בזה שמורה הוראות דמה סימן מצא בזה להוראה ואי משום שדיבר לשון נקיה הול"ל מובטח אני בזה שיהא צדיק וטהור. אמנם לפי פשט השמועה וכפי פירש"י היכי דנפישי מילי לא קפדינן אלשון מגונה וטפי עדיף לדבר בקצרה. וזה שידע לחלק דה"מ כשהלשון קצרה סליק שפיר אבל כל דלא מתרץ דבוריה יש להאריך. ולא עוד אלא דהגם שראה לחבירו דאמר מוסקין בטומאה אמיץ לבו וסמך על דעתו לומר אין מוסקין בטהרה הוי כתחילת הוראה וסימנא טבא להורות נתן ודבר דבר נגד מלכים ולא יבוש. ומדברי הר"ן נראה דליכא שתי גרסאות שהרי קאמר דהתו' כתבו דאפשר דעל האומר לשון קצרה קאמר משמע דאפילו כפי גירסת אין מוסקין בטהרה בסוף כתבו התוס' דעל המקצר אמר. וכזה ראיתי בשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' ע"ח בהגהה שדקדק על התוס' דהי"ל להזכיר מ"ד מוסקין בטומאה לבסוף. אמנם עינינו הרואות אנן בדידן השתי גרסאות אחת בנסחת הש"ס דקמן והשנית בנסחת עין יעקב שלפנינו. ויתכן דהתוס' קיימו נסחת מוסקין בטומאה בסוף משום הא דלשון קצרה: וחזה הוית להרשב"ץ שם פיר"ש מן האשה רבנית אחת שתרצה דלא אמרו לשון קצרה אלא רב לתלמיד שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מן הרב לשון נקי עדיף ולא בעי לשון קצרה דהרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ומשו"ה אמר מובטחני על התלמיד שהאריך ואמר ואין מוסקין בטהרה עש"ב דהרשב"ץ קלס דבריה. וכן ראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל כ"י משם בעל המכתם שתירץ כן. וגם עפ"ז ניחא מאי דקאמר מובטחני שמורה הוראות שתלמיד זה ידע מעצמו לחלק בין רב לתלמיד ועבד עובדא בנפשיה כפי אשר חילק וזה סימן הוראה לחלק חילוק נכון והחזיק בדעתו לדבר כן. ברם לכאורה יקשה קצת על זה ממ"ש פ"ק דשבת דף י"ז אמר ליה הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה והרי כמה תלמידים לפניהם ללמוד מהם והול"ל דרך קצרה. ואפשר דכיון דהלל היו דבריו עם שמאי לא דמי למדבר לתלמיד ממש ומשו"ה לא הקפיד ונקט לשון נקי. וראיתי להגאון הרב ברכת הזבח בס' ברכת שמואל פ' משפטים שהקשה משם נכדו מהך דפ"ק דשבת להתוספות שפירשו דשיבח למקצר ולחד לישנא היה הלל והרי הלל גופיה קאמר ואין מוסקין בטהרה וכתב דה"ט דאמרי לה דהמעשה היה לפני רבי דק"ל למ"ד שהיה לפני הלל ושיבח למקצר דהלל עצמו לא קצר ואמר לשון נקי עש"ב. ויש להרגיש חדא דאיך רבי שיבח למי שעשה נגד הלל שהלכה כמותו בכל מקום ומה גם דמסתמא גם שמאי מודה בזה דהיו דברי הלל לשמאי. ועוד דהלל זקנו של רבי ולפחות לכבוד הלל לא הי"ל לשבח המקצר. ותו דהש"ס הי"ל להכריע כלישנא דהיה לפני רבי לפי דרכו ולדחות האומר שהיה לפני הלל. ועל הר"ן יש להרגיש דאמאי לא הכריח פירושו מהא דפ"ק דשבת ולהקשות להתוספות:

5 הגיעני כפול. לפום ריהטא משמע דמעשה זה היה אחר שמעון הצדיק דבזמנו היה מגיע לכל כהן כזית כדמשמע מהירושלמי פ' שני שעירי ותוספתא פי"ג דסוטה וכפ"ז על הרוב האי עובד' אחר שמעון הצדיק ועיין ביומא דט"ל ברש"י ותוספות ישנים והריטב"א ובקונטריס זה לקמן שם ביומא הארכתי בענין זה בס"ד:

6 תוס'. מאליה מי קספו לך. א"נ נציבין ח"ל וכו' עמ"ש בס' מרכבת המשנה למהר"א אלפנדרי פ"ד דקדוש החדש ובמשנה למלך פ"א מהלכות ק"פ. ובס' מרכבת המשנה להגאון מהר"ש שנדפס מחדש הטיח דברי' נגד הרב מש"ל ששגה בכונת התוספות ונעלם ממנו פסקי התוספות בשמעתין שמבואר כדברי הגאון משנה למלך ובמקום אחר הארכתי על כל דברי מרכבת המשנה הנז'. ובימי נעורי כתבתי בס' הקטן שער יוסף דף י"ד וע"ש בקונטריס אחורי תרעא בס"ד:

פתח עינים על פסחים ד׳ ע״א »