פתח עינים על ברכות ד׳

« פתח עינים על ברכות ג׳ ע״ב פתח עינים על ברכות ה׳ ע״א »

1 ״בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ זֶה סַנְהֶדְרִין, ״וְאֶבְיָתָר״ אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים.

2 וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם ״כְּרֵתִי״ וּ״פְלֵתִי״? ״כְּרֵתִי״ שֶׁכּוֹרְתִים דִּבְרֵיהֶם, ״פְּלֵתִי״ שֶׁמּוּפְלָאִים בְּדִבְרֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ ״שַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.

3 אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר״.

4 רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֹשֶׁה לְעוֹלָם הֲוָה יָדַע, וְדָוִד נָמֵי הֲוָה יָדַע.

5 וְכֵיוָן דְּדָוִד הֲוָה יָדַע, כִּנּוֹר לְמָה לֵיהּ? לְאִתְּעוֹרֵי מִשִּׁנְתֵּיהּ.

6 וְכֵיוָן דְּמֹשֶׁה הֲוָה יָדַע, לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״כַּחֲצוֹת״? — מֹשֶׁה קָסָבַר: שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, וְיֹאמְרוּ ״מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא״. דְּאָמַר מָר: לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, שֶׁמָּא תִּתְבַּדֶּה וְתֵאָחֵז.

7 רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּפַלְגָא אוּרְתָּא דִתְלֵיסַר נָגְהֵי אַרְבֵּסַר הֲוָה קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמָחָר כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה כִּי הָאִידָּנָא אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.

8 ״לְדָוִד, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי״. לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק. חַד אָמַר: כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ״.

9 וְאִידַּךְ, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, וְאוֹמֵר לוֹ: ״מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִייַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי?״, וְלֹא בּוֹשְׁתִּי.

10 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא — ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ״.

11 תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת? שֶׁהָיָה מְבַיֵּישׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה, לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב.

12 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא ״כִּלְאָב״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״דָּנִיאֵל״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״כִּלְאָב״ — שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה.

13 וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״.

14 וְדָוִד מִי קָרֵי לְנַפְשֵׁיהּ ״חָסִיד״? וְהָכְתִיב ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה׳ בְּאֶרֶץ חַיִּים״, וְתָנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל ״לוּלֵא״? — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו?!

15 שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.

16 כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד״ אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.

17 כִּדְתַנְיָא ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״.

18 ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.

19 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת: חֲכָמִים כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ, אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

20 וְאִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

21 לְעוֹלָם כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ, וְהָא דְּקָא אָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה. כִּדְתַנְיָא, חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָיג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְאוֹמֵר: ״אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל קִימְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִימְעָא, וְאִישַׁן קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל״, וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם רָגִיל לִקְרוֹת — קוֹרֵא. וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת — שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ.

22 וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּיב מִיתָה.

23 מַאי שְׁנָא בְּכָל דּוּכְתָּא דְּלָא קָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״?

24 אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר ״תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת״, קָא מַשְׁמַע לָן דְּחוֹבָה.

25 אָמַר מָר, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם.

26 בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי?

27 אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.

28 אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.

29 דְּרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּאוּלָּה מֵאוּרְתָּא נָמֵי הָוֵי, אֶלָּא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא לָא הָוְיָא אֶלָּא עַד צַפְרָא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֶלָּא מִצַּפְרָא — לָא הָוְיָא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא.

30 וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.

31 רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה, מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ.

32 מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״!

33 אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שַׁחֲרִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״.

34 אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.

35 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.

36 מַאי טַעְמָא?

37 אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָא בְּאָלֶף בֵּית, נֵימָא ״אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ״ דְּאָתְיָא בִּתְמָנְיָא אַפִּין.

38 אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״, נֵימָא ״הַלֵּל הַגָּדוֹל״ דִּכְתִיב בֵּיהּ ״נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר״.

39 אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי.

40 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״.

41 בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״.

42 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא: גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמִיכָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּגַבְרִיאֵל, דְּאִילּוּ בְּמִיכָאֵל כְּתִיב: ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״. וְאִילּוּ גַּבֵּי גַבְרִיאֵל כְּתִיב: ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף וְגוֹ׳״.

43 מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אֶחָד״ מִיכָאֵל הוּא?

44 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַתְיָא ״אֶחָד״ ״אֶחָד״. כְּתִיב הָכָא ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהִנֵּה מִיכָאֵל אֶחָד מִן הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא לְעָזְרֵנִי״.

45 תָּנָא: מִיכָאֵל — בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל — בִּשְׁתַּיִם, אֵלִיָּהוּ — בְּאַרְבַּע, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת — בִּשְׁמֹנֶה. וּבִשְׁעַת הַמַּגֵּפָה, בְּאֶחָת.

46 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — מִצְוָה לִקְרוֹתוֹ עַל מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא — ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה״.

47 אָמַר רַב נַחְמָן:

פירוש פתח עינים על ברכות ד׳

1 לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ור' יצחק וכו' אפשר לפרש במ"ש בירושלמי פ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והאחרונים המה ראו כן תמהו דספרין פתיחו ספרן של צדיקים תנאי ואמוראי ורבוואתא קמאי ובתראי בכל הרואה אתו ממול"אי בכמה חומרות רבבות אלפי הן הנה ערו ערו עד היסוד דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ואנן בעניותין בשערי סי' ח' אמינא מילתא דכל מידי דאף דאיפסיקא הלכתא להקל. החומרא ההיא היא זריזות וזהירות דבר נאה ומתקבל גם לדעת המקל דקי"ל כותיה. בהא לא מיקרי הדיוט אלא חסיד עושה לפנים משורת הדין ומקדש עצמו במותר לו. אמנם אם החומרא ההיא לדעת המקל דקי"ל כותיה ליכא שום זהירות וטיבותא בזה אמרו כל הפטור וכו' ועוד הבאתי שם משם הריטב"א פ"ק דקידושין שכתב דמצות אשר צוה ה' לאחרים אף שהוא פטור כגון נשים מקבל שכר אבל עוש' דבר שאינו מצוה כלל לשום אדם בזה אמרו נקרא הדיוט. איכו השתא דוד הע"ה קרי לנפשיה חסיד ויש להרהר על זה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ומאי קאמר שמרה נפשי. על כן בא דבר הני אמוראי ליתובי דעתין וכל חד מתרץ לה לפום שיטתיה. חד אמר לא חסיד אני שכל מלכי וכו' ואני חצות וכו' דאף דאיני חייב מ"מ כ"ע מודו שהוא דבר גדול וזהירות וקדושה ובהא לא אמרו נקרא הדיוט וכמו שחילקנו. ואידך קאמר ידי מלוכלכות וכו' סבר לה כחילוק הריטב"א דנהי דאני פטור מצד שאני מלך וכלפי לייא מן הראוי הוא מלך יושב על כסא מלכותו מלך ביופיו אמנם כיון דמצוה גדולה היא שהחכמים מוזהרים בה כל העושה אותה אף שהוא פטור אינו נקרא הדיוט מאחר דאחרים מצווים כמ"ש הריטב"א וקדוש יאמר לו: ואפשר לומר עוד בהקדמה זו באופן אחר. והוא דכתבנו בעניותנו במקום אחר לתרוצי סוגיא דהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט לא אתמר אלא במצות שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו אף שמן הדין הוא פטור מצי להתחסד ואינו הדיוט כי הוא אמר ויהי שיעשו לפנים משורת הדין כמ"ש במציעא דף ל' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דא"ר יוחנן לא חרבה ירושלם אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין וא"כ בין אדם לחבירו כל שעושה לפנים משורת הדין מקיים מצות ה' ואינו הדיוט. והכא דוד הע"ה קרי לנפשיה חסיד ויש במאמר חסיד לפרשו שהוא מתחסד עם קונו במצות שבין אדם למקום. או שהוא מתחסד עם חבירו במה שבינו לבין חבירו ויקשה על זה דהא קי"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. לזה אמר חד מינייהו מלכי לא חסיד אני שכל מלכי וכו' וראוי לעשות כמעשיהם ואני חצות לילה וכו' דכיון שיש בדבר מצוה וזריזות לא אמרינן כל הפטור וכו' וכמש"ל וז"ש הכתוב חצות לילה אקום ואם נפשך לומר זו מדה יתירה ולמלך אין שוה וקרו ליה הדיוט ומלך והדיוט תרתי דסתרן לז"א אקום להודות לך ויש בדבר מצוה רבה ובכי האי גונא לא מיקרי הדיוט כלל והוא שבח אף שהוא על משפטי צדקך כלומר דבר נוסף על משפטי צדקך דבדבר כזה שהוא להודות לך וכגון דא מצוה רבה לית דין אתר הדיוט. ועוד חבר אני לכל אשר יראוך רמז חילוק הריטב"א דלא נאמר דנקרא הדיוט רק כשדבר זה אין גם אחד מצווה עליו אז העושהו הדיוט אבל אם מעשה זה הוא מצוה שאחרים חייבים אין זה נקרא הדיוט וז"ש עוד יש טעם אחר דהגם דמצד המלכות ראוי לשכב על משכבו כנימוס המלכי' וערבה שנתם מ"מ אני המזדרז וגם הקימותי אין זה מסוג הדיוט דהמצוה ישנה בעולם וזהו חבר אני לכל אשר יראוך כי הן רבים עתה חברים מקשיבים רבים קמים כל חוצ"י בך: או יראה דשיעור הכתוב כך הוא במ"ש הגהות אשרי פ' אלו מציאות מא"ז דאף דאמרו זקן ואינו לפי כבודו פטור מ"מ אם הוא בעל נפש מחויב ליטול וקרובים דבריו לדברי הרמב"ם ופסקו מרן בח"מ סי' רס"ג וז"ש חצות לילה אקום להודות והוא נוסף על משפטי צדקך שכל מלכי מזרח ומערב מתענגים גם ישני"ם ואני עם שוני"ם לא אתערב וכי תימא כל הפטור וכו' לז"א חבר אני לכל אשר יראוך שהם בעלי הנפש וע"י כן שומרי פקודיך כמ"ש א"ז דבעל נפש מחויב וצריך למחול על כבודו וגם אני מוחל על כבודי דמצוה שאני כמ"ש בסוטה דף מ"א גבי אגריפס. ועוד טעם אחר דזה לא נאמר בדבר דיש בו זריזות ומצוה כנז"ל וז"ש חסדך ה' מלאה הארץ על ידי קימת חצות חסד ה' מלאה הארץ כמ"ש בזהר א"כ טוב לחצו"ת ומצוה גדולה היא ולא אמרו בזה דהוא הדיוט: ואידך מאן דאמר פרושי קמפרש מ"ש כי חסיד אני במצות שבין אדם לחבירו וכך אמר וכו' ואני ידי מלוכלכות וכו' דכיון דהוא מצוה שבין אדם לחבירו אז אנו מצווים אשר יעשון זו לפנים משורת הדין ולא נאמר בזה הדיוט ושפיר קרינא אנפשאי חסיד ועושה לפנים משורת הדין לטהר אשה לבעלה. ועמ"ש בעניותנו בס' הקטן ראש דוד פ' מטות דף קל"ג בס"ד:

2 ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי וכו' ולא בושתי. קצת יש להרגיש דהול"ל ואיני בוש כי היכי דנקט ברישא אני נמלך. ואפשר במאי דאמרינן בסוף מכילתין כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור ולהבחין בין דיני ממונו' לדיני נפשות וטעמא לפי שמתבייש ואזיל סומקא ואתי חיורא כמ"ש שם הרב עיון יעקב. והיינו רבותיה דדוד דאחר דכמה פעמים נתבייש לפני רבו אשר שכרו נודע להבחין בין טמא לטהור ובין דין לדין אפ"ה תדיר היה נמלך ברבו ולא היה סומך על דעתו ולא על מה שנתבייש כבר ששכרו לכוין אל האמת וז"ש כל מה שאני עושה כל דייקא וגם עושה תדיר אני נמלך בטהרות ודינין הגם דלא בושתי לשעבר כלומר דלא חששתי למה שביישני והיה לי להמנע שזה פרי המתביש לפני רבו לכוין אל האמת אפ"ה כל מה שאני עושה וכו': אחרי כותבי ראיתי להרב פרשת דרכים דף ל"ו ישב ודרש מאמרין בההיא דכל תלמיד שכועס וכו' אך גבהו דרכיו מדרכינו ע"ש ושם ראיתי שפירש בשם רבותיו דהא דאייתי בסמוך תנא לא מפיבושת וכו' הוא לישב איך דוד הע"ה קרא לרבו בשמו לזה אייתי דהוא שם התואר והקשה דמשמע מרש"י פ' חלק דשרי לומר מורי רבי פ'. וחילק דלא שרי אלא כשאומר מורי פ' אבל אסור לומר פ' מורי והכא קאמר מפיבושת רבי ע"ש ובס' אור יקרות הקשה על חילוק זה ממ"ש בגיטין דף י"ד מי נתן לינאי אבא ע"ש. וכן יש לדקדק מדוכתי טובא ומהם משלמה הע"ה שהיה אומר דוד אבי כמה פעמים אף כשלא היה מדבר בתפלה לפני ה' כמ"ש ריש מלכים וגם מפסחים דף קי"ב ומעילה דף י"ז: שאמר ר' שמעון יוחאי אבא: ואחזה אנכי להרב מהרש"א באגדתיה שהסכים דהאי מפיבושת הוא בן יהונתן וגרסינן מריב בעל שמו ע"ש ולא זכר שר דברי התוס' פ' הערל יבמות דף ע"ט גבי מפיבושת שהוקע בשאלת הגבעונים שכתבו משם ר"ת דהאי מפיבשת בן שאול שנקרא איש בעל בדברי הימים הוא רבו של דוד וגרסינן הכא אלא איש בעל שמו ואינו בן יהונתן ע"ש והרב ז"ל שם פ' הערל הזכיר דבריהם ע"ש ואחר זמן רב נזדמן לידי ס' מקום שמואל וכמו רגע נראה לי שם בשער התירוצים שהשיג על מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

3 עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה אפשר לומר דרך דרש במשז"ל בש"ט ועם נברא יהלל יה זה דורו של מרדכי שנעשו בריה חדשה ולהכי קא' עם זו קנית שקנאם ממש בריה חדשה זו ביאה שניה בימי עזרא. א"נ דעד ימי מרדכי הי"ל מודעא והדור קבלוה בימי אחשורוש ויצדק עליה' עם זו קנית ישראל קנין אחד שקבלו התורה בלב שלם ועמ"ש בעניותי בס' הק' ראש דוד פ' בהעלותך בס"ד:

4 מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' עמ"ש רבינו יונה ומ"ש בס' הקטן ברכי יוסף סי' רל"ה:

5 זה הסומך גאולה לתפלה עמ"ש התוס' ומ"ש בברכי יוסף סי' רל"ו בס"ד:

6 א"ר אלעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים וכו' אילימא משום דאתיא באלף בית וכו' הרב עיון יעקב כתב דמקשי' דמאי פריך לימא אשרי תמימי דרך וכו' דילמא לרבותא קאמר תהלה לדוד וכ"ש תמניא אפי ותירץ במ"ש הכלבו דהאי פרשתא חביבא דפתח בתהלה וסיים בתהלה וא"כ הו"ל לדוד הע"ה להתחיל ולסיים בתמני' אפי באשרי או בתהלה להראות חביבותא עכ"ד ואכתי ק' מאי פריך הרי תהלה לדוד חביב ותמניא אפי לאו חביב ואין לומר דפריך על דוד הע"ה דמלבד דאין זו קושיא המקשן קאמר נימא אשרי תמימי דרך ואינה קושיא דאינה חביבה כמו תהלה לדוד. האמנם אעיקרא קושיא ליתא דפריך על מנהגן של ישראל דלא אשתמיט חד מדרבנן לומר אשרי תמימי דרך ואי עדיף אשרי תמימי דרך דהוי מתמניא אפי טפי מתהלה לדוד כדקא אמרת הו"ל לחסידי למימר אשרי תמימי דרך ולא אשכחן שנות דור ודור לשום קדוש וחסיד אשר כל דרכיו המה נפלאו שיאמר תמניא אפי והיינו דפריך נימא תמניא אפי: ואני שמעתי מאחד קדוש משם המקובלים דמאי דמשני אלא משום דאית ביה תרתי הכונה דשם הממונה על הפרנסה הוא חת"ך. ובפסוק פותח את ידך רמוז שני פעמים בס"ת פותח את ידך וגם תיבת ומשביע גי' חתך עד כאן שמעתי. ויש להעיר דכפי זה כי פריך אלא משום דאית ביה פותח את ידך מסתמא כונתו דרמוז שם זה ומאי פריך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר. ונראה דכפי פירוש האמור הכי כונתו אימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל בשר כלומר דהכא נמי רמוז שם חת"ך דאותיות שניות נתן לחם לכל בשר הוא חת"ך ומשני דאית ביה תרתי כלומר דרמוז שני פעמים שם חתך בפסוק פותח את ידך כמו שפירשו המקובלים: ובאופן אחר יראה דמ"ש משום דכתיב פותח את ידך היינו שר"ת פא"י והוא שם הפרנסה נמי ופריך נימא הלל הגדול דכתיב נתן לחם לכל והאותיות שניות הוא חת"ך שהוא נמי שם הפרנסה ומשני אלא משום דאית ביה תרתי כלומר דבפסוק פותח את ידך יש שני שמות הפרנסה פא"י חת"ך משא"כ בפ' נתן לחם לכל דיש בו רמוז שם חת"ך ואין רמוז בו שם פא"י ומשום הכי כולי עלמא בחרו בתהלה לדוד ודוק: והנה ראיתי לרבינו יונה פ' אין עומדין שכתב וז"ל כל האומר תהלה לדוד וכו' וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועך ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונר' שאע"פ שלא כיוין בכלו כיון שכיוין בפסוק פותח את ידיך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק עכ"ל ולכאורה משמע דמ"ש אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו כונתם שצריך לכוין באמירת פ' פותח את ידיך ועל זה אמרו דאם לא כיוין בפ' פותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו לפ' פותח את ידיך וכן נראה שהבין מרן בית יוסף שכתב בש"ע סי' נ"א דין ז'. צריך לכוין בפ' פותח את ידיך ואם לא כיוין צריך לחזור לאומרו פעם אחרת עכ"ל עין רואה ואזן שומעת דנראה שהבין בדברי הגאונים כמ"ש דכל דבריהם על פ' זה לכוין בו ולחזור לאומרו. וכבר אני בעניי כתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף וז"ל משמע דוקא פ' פותח את ידיך וכן מוכח מדברי רבינו יונה וכן עיקר ודלא כהרב הלבוש שכתב שיחזור כל המזמור ע"כ לשוני שם. והן עתה מידי עוברי ראיתי דיש להעיר דאי מאי דאמרי הגאונים הכל הוא על פסוק פותח את ידיך ועליה אמרו לכוין בו ואי לא טעון חזרה לפ' הלז מאי קאמר עלה רבינו יונה ונראה שאעפ"י שלא כיוין בכלו וכו' ולשון זה נראה דלא פליג על דברי הגאונים רק הוא מחדש דין זה. ומאן דכר שמיה לכוין בכלו דהרי הגאונים לא אמרו אלא שצריך לכוין בפ' פותח את ידיך ומאי חזית דכיון שכיוין בפ' פותח סגי והלא הן הן דברי הגאונים וגדולה מזו מוכח מדבריהם דלכתחילה א"צ לכוין בכל המזמור: ויש מקום לאומר שיאמר מכח זה דכונת הגאונים היא דהגם דתהלה לדוד מסיק דאמרינן ליה משום דאית ביה תרתי דאתי בא"ב ואית ביה פותח את ידיך משמע להו דעיקרו משום פסוק זה להודיע גבורותיו של הקב"ה וכו'. ואי משום א"ב לא היה צריך לכוין אבל משום פותח את ידיך צריך לכוין דלהכי נאמר לשבח להקב"ה ומסתמא כיון שמכוין בפ' פותח את ידיך דין הוא שיכוין בכל המזמור דאם כוליה אומרו בלי כונה ובהגיע לפותח ישים אליו לבו נראה כמזלזל בשבחי כל המזמור וז"ש הגאונים צריך לכוין באמירתו ר"ל באמירת כל המזמור ואם לא כיון צריך לחזור ולומר כל המזמור פעם אחרת. ועל זה חידש רבינו יונה שאעפ"י שלא כיון בכלו אם כיוין בפותח סגי. אבל אה"נ דאם לא כיוין גם בפותח צריך לחזור כל המזמור לכתחילה ואפשר שכך הבין הרב הלבוש בדברי רבינו יונה: ואולם המעיין היטב יראה דפירו' זה בדברי הגאונים דחוק מאד לפרש מ"ש שצריך לכוין באמירתו על כל המזמור. ומ"ש ואם לא כיוין צריך לחזור ולאומרו היינו שצריך לחזור כל המזמור. ולכן נראה דודאי צריך לכוין בכל המזמור וזה אין צריך לאומרו דודאי צריך לכוין כמו בכל התפלה ומה גם בשבחיו של הקב"ה. אמנם הגאוני' חידשו דפ' פותח צריך לכוין בו ביותר והוא ע"ד מ"ש הטור דצריך לכוין בכל המזמור וביותר פ' פותח את ידיך ע"ש וזה כונת הגאונים שבפ' צריך לכוין ביותר. ואתא רבינו יונה לומר שאם לא כיון בכל המזמור וכיוין בפ' פותח סגי. ומעתה מ"ש מרן בש"ע צריך לכוין בפ' פותח את ידיך היינו כונה פרטית ביותר כמ"ש הטור. ועוד יש לצדד כאשר יראה המעיין. ועמ"ש הרב אליהו רבה ועמ"ש הרב בני דוד פ"ז דתפלה ע"ש ודוק היטב ואין רצוני להאריך. ומ"ש אני בעניי בקונט' שיורי ברכה שם סי' נ"א משם לקוטי הר"ם ממודינא כ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ' אין עומדין:

7 אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו' ראיתי להרב פנים מאירות בספר כתנות אור על התורה הנדפס מקרוב שפירש פ' ואתחנן מאי דאמרינן במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל במ"ש מר זקנינו הרב חסד לאברהם זלה"ה דאין לך יום שאין קללתו מרובה מפני מיעוט הארה שהולכ' ויורדת ממדרגה למדרגה ועל פי ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה ותכבד הקללה ומי שיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מידי יום ביומו ידע שיעור גלותנו עד כמה ויודע זמן הגאולה וזש"ה סוכת דוד הנופלת כי לעולם היא נופלת ויורד' עד שתשכב לעפר כמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ואז קומה עזרתה לנו זהו תורף דברי מז"ה זלה"ה ובזה פירש הרב הנז' דהיינו דקשיא ליה נפלה שכבר נפלה עד למטה א"כ בא זמן הגאולה ואיך אומר ולא תוסיף קום לז"א ולא תוסיף לנפול דלא יש עוד נפילה שכבר היא לעפר אז קום בתולת ישראל ע"כ דברי הרב הנז' עש"ב. ועל פי זה אפשר לפרש כל המאמר דהנה משמע דאם זכו אף בהיותה עדין נופלת משכחת לה דתהיה הגאולה דהא אמרו זכו אחישנה וז"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של ישראל נפלה לא תוסיף וכו' הכונה שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה כלומר שצריך שתפול לגמרי וזה צריך זמן ארוך דכתיב נופלת מדרגה אחר מדרגה עד שתפול לעפר ומי יעמוד בכל תוקף הגלות העצום והארוך בכמה שמדות ובעוה"ר יצאו מה שיצאו והמירו ונטמעו. וחזר דוד הע"ה וסמכן ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים דאפשר דאם זכו בעוד שהיא נופלת תהיה הגאולה וישראל תלויים בה ומש"ה קראן נופלים דהיינו על דרך נופלת דאף בהיותם נופלים משכחת לה דיגאלו כמ"ש זכו אחישנה. ועפ"ז נתישב מה שדקדק הרב ישרש יעקב דהול"ל חזר דוד וסמכן וכו' קודם מאי דמתרצי במערבא ומה שייכות יש למימרת מערבא לסמיכה זו. ותו להא דמתרצי במערבא לימא נו"ן באשרי ע"ש ולפי האמור ניחא כמבואר. ואפשר לומר עוד בהקדמה הנז' דהכי פירושה דמאי דאמרן חזר דוד וסמכם וכו' כי הנה אמר דוד הע"ה מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור והוא רמז לשכינה מלכו"ת שמים. והכא ממש שייך מפלתן של שונאי ישראל בהיות ח"ו בחינת גלות השכינה סוכת דוד הנופלת ומש"ה לא נאמרה נו"ן משום דכלפי מאי דעסיק ואמר מלכותך וכו' וממשלתך וכו' ח"ו יש להתאונן על עון ישראל הגורם דכתיב נופלת והוא מפלתן של שונאי ישראל וחזר וסמכן סומך ה' לכל הנופלים דאף שהם נופלים על דרך נופלת לא יבצר סמיכה לישראל והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו אפילו בעת שנקראים נופלים על שאמם כ"י נופלת. ועוד דאם זכו זוקף לכל הכפופים שהם נופלים ולא נפלו עדיין רק הם כפופים להיותם נופלים אם זכו בעודם נופלים צד"ק משמים נזק"ף וכמ"ש זכו אחישנה: ובזה יתבאר כונת הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי הביאור אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי דכתיב נפלה לא תוסיף קום כי ה"ק קמתי דכשאמר נפלה היינו שלא יש ליפול עוד אז קום בתולת ישראל וא"כ כי נפלתי ממש שהיא נפילה עד העפר אז קמתי. ולא עוד אלא משכחת לה כי אשב בחשך שעדין נופל' והיינו אשב ולא נפלתי ה' אור לי דזכו אחישנה:

« פתח עינים על ברכות ג׳ ע״ב פתח עינים על ברכות ה׳ ע״א »