פתח עינים על ביצה ט״ו

« פתח עינים על ביצה י״ד ע״ב פתח עינים על ביצה ט״ז ע״א »

1 אֶלָּא בְּקָשִׁין, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ — שַׁרְיָא.

2 אָמַר רַב פָּפָּא: עַרְדָּלִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. אָמַר רָבָא: הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דְּבִזְרָנֵי — יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.

3 אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר. סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

4 אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. אָסוּר לְנׇעֳלוֹ — מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ — מִדְּקָתָנֵי: ״אֵין מְשַׁלְּחִין״, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, הַשְׁתָּא לְטַלְטוֹלֵי אָסוּר, מְשַׁלְּחִין מִבַּעְיָא?

5 וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵיט בְּסִיכֵּי.

6 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשָׁחוֹר, וְאוֹסֵר בְּלָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ בֵּיצַת הַגִּיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בַּשָּׁחוֹר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְצַחְצְחוֹ.

7 וְלָא פְּלִיגִי. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְתַחַת, בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְעֵיל.

8 זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב שֵׁשֶׁת שְׁרָא לְהוּ לְרַבָּנַן לְשַׁדּוֹרֵי תְּפִלִּין בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ! הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

9 אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִלִּין, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִילְּתָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ.

10 מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵית הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

11 לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִנַּטְרָא, הָא דְּלָא מִנַּטְרָא.

12 אִי דְּלָא מִנַּטְרָא, מַאי אִירְיָא בְּרֹאשׁוֹ? אֲפִילּוּ מַחֲתָן בְּאַרְעָא נָמֵי, דְּהָא תְּנַן: הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג!

13 לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי וּמֵחֲמַת כַּלְבֵי. הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת כַּלְבֵי וְלָא מִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי.

14 מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ וְלָא מְזַלְזְלִי בְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

15 הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּיצָה

16 יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

17 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

18 אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא, — סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

19 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, זׇכְרֵהוּ — מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ.

20 מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדַי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לַשַּׁבָּת וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב.

21 רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל.

22 תְּנַן: עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, הַיְינוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אִין, בְּיוֹם טוֹב — לָא. אֶלָּא לְרָבָא, מַאי אִירְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב? אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי!

23 אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע.

24 וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבוּשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה.

25 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִין. כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת. כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין.

26 כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. כַּת חֲמִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה.

27 נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.

28 בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״.

29 אָמַר מָר: שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה — וְהָא שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רְשׁוּת.

30 דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ: חֶצְיוֹ לַה׳, וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

31 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

32 מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחַ — פּוֹשֵׁעַ הוּא.

33 מַאי ״כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי, וְקַדְּשׁוּ קְדוּשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ.

34 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּימוּ נְכָסָיו — יִטַּע בָּהֶן אֶדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״.

35 אִי נָמֵי אַדְרָא כִּשְׁמֵיהּ, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מַאי אַדְרָא — דְּקָיְימָא לְדָרֵי דָּרֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶדֶר אֵינָהּ נִגְזֶלֶת וְאֵינָהּ נֶחְמֶסֶת, וּפֵירוֹתֶיהָ מִשְׁתַּמְּרִין.

36 תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא אֲחוּהּ דְּרַבְנַאי חוֹזָאָה:

פירוש פתח עינים על ביצה ט״ו

1 אמר רב פפא ערדלין אין בהם משום כלאים. המעיין יראה דברי הרב בית חדש בי"ד סי' ש"א על דברי הרמב"ם בזה ודבריו אינם מובנים דהוא מפרש דברי הרמב"ם ומראה פנים לאסור איסר ותימא דהרמב"ם דבגויה קמשתעי משרא שרי. וח"ו נראה כמו דאגב שטפיה נתחלף לו הענין אכן כונתו היתה לישב באופן אחר דוק ותשכח:

2 תוס' ד"ה בקשין. מ"ש התוס' ול"נ דשריא משמע אפי' ללבוש וכו' וי"ל וכו' וא"ת וכו' הלשון מגומגם והגם שכונתם מובנת צריך לתקן הלשון כאשר המעיין עיניו יחזו עפעפיו יבחנו ודוק הטב:

3 תוס' ד"ה כל שנאותין בחול וכו' אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר דודאי יהא אסור לשלחו וכו' לכאורה קשה דמאי קאמרי אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר והא תנן במשנתנו אבל לא סנדל המסומר. וכעת אפשר לומר דכונת התוס' דיש מקום לומר לאתויי סנדל המסומר ונאמר דר' יהודה דקאמר אף לא מנעל לבן הוא דאמר זה הכלל ופליג על ת"ק דשרי ר' יהודה בסנדל המסומר לשלחו ות"ק אסר. וכבר מצינו להתוס' בשבת דף ס' ע"א ד"ה לא בסנדל המסומר דמהרי"ל הבין מדבריהם דאיכא מאן דשרי לשלוח סנדל המסומר וסמ"ק פסק הכי כאשר יראה הרואה בדברי הרב שיירי כנה"ג א"ח סי' תקי"ו והוא האריך בזה וכתבתי בעניותי קצת על דברי הרב שיירי הנז' בס' הקטן ברכי יוסף שם בא"ח סי' תקי"ו ע"ש:

4 היה יושב בבית המדרש וכו' פירש"י בשדה היה והטעם כדי שלא יהיה שום ביטול לכך היו בתי מדרשות שלהם בשדה. גיליון. לקוטי מהר"א פליף כ"י. והיה טעמו טעם לשבח כי לא יעצרם הגש"ם וקול בני אדם וכיוצא מהם ומהמונם ויהיו בד בבד פנויים בדבר הלכה. ועל דרך האמת יש טוב טעם לתקון השכינה בגלות בחינת שדה ותורה שבע"פ והלכ"ה בחינת השכינה. ורשב"ם פירש פ' חזקת שבתי מדרשות היו בסוף התחום כדי שיוכלו לבא שם מן העיירות אשר מסביב:

5 מתיב רב הונא בריה דרב איקא היה בא בדרך וכו'. כאשר ירדוף הקור"א כאן בתחילה יש להעיר אמאי רב הונא בריה דרב איקא לא מותיב ממתניתין לאביי דתנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג ומשמע דמכניסן לעיר קאמר וכמו שפירש רש"י ואילו אביי אמר עד שמגיע לביתו. ותו אמאי לא פריך הש"ס על הברייתא דקתני היה בא בדרך ותפילין על ראשו מאי איריא על ראשו אפי' מחתן בארעא כדתנן המוצא תפלין ושני קושיות הללו הם מעין דוגמא מה שהקשו דקמיתא היה כדפרי' רב הונא על אביי מברית' והשנית כדפריך על אביי מאי איריא בראשו כמבואר. ותו יש להעיר במאי דמסיק לתרוצי מאי איריא בראשו אפי' מחתן בארעא כדתנן ל"ק הא דמנטרא מכלבי וגנבי הא דמנטרא מכלבי ולא מגנבי ומוכח דמוקי הבריתא דמנטרא מכלבי וגנבי ואביי מיירי דלא מנטרא מגנבי. והשתא מתני' דהמוצא תפילין מכניסן לעיר דעלה קאי לתרוצה אליבא דאביי במאי מוקמת לה אי מנטרא אפילו מגנבי א"כ תקשי הברייתא מאי איריא בראשו אפי' מחתן. ואי מתני' מיירי דלא מנטר מגנבי יוליכם לביתו דהכי מוכח ממ"ש רש"י דכתב דלא מנטרא מגנבי לא יזיזם ובודאי בדרך חוץ לעיר לא מנטר אפי' מכלבי ולכך מכניסן לעיר דרך מלבוש והו"ל להוליכם לביתו דכבר הם על ראשו ורש"י דייק לא יזיזם הא מחתן בשדה והכניסם דרך מלבוש יוליכם בביתו היכא דלא מנטר מגנבי: ואפשר לומר דממתני' ל"ק לאביי דיאמר דמשום דהיו עליו יוליכם לביתו משא"כ במתניתין דמצאן דכיון דמחתאן בארעא תסגי להכניסם לעיר. גם ממתני' ל"ק על הבריתא דהו"א דהבריתא אשמועינן דלא נטעה במתני' דדוקא המוצא אבל היו עליו אהני להוליכם לביתו קמ"ל הבריתא דאין הפרש ולא נקט בריתא מחתאן בארעא דהיינו מתני' והיא גופה אשמועינן תנא דבריתא לפרושה למתניתין דה"ה היו עליו. ומתני' נקט המוצא לרבותא דאי נקט כבריתא ה"א דהמוצא לא. וכל זה שפיר. אך על אביי ק"ל מבריתא וכי משני הא דמנטרא הא דלא מנטרא א"כ גלי דכל החילוק תלוי במנטרא ואין הפרש כשהיו בראשו אי לא ופריך ממתני' דאפילו מחתן בארעא ומאי איריא בראשו. ומשני הא דמנטרא מכלבי וגנבי ובהכי מיירו מתניתין ובריתא. ואביי מיירי דלא מנטר מגנבי. והבריתא גלי דגם שהיו עליו דינא הכי. ואביי נקט בראשו לומר דבכה"ג דמנטרי מכלבי. דווקא היו עליו אבל אם מצאן במקום דמנטרי מכלבי לא יזיזם אבל מצאן בשדה ולבשם ובבי' הסמוך מנטרי מכלבי יוליכם לבית ודוק הטב:

6 משנה י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. אבל מבשל הוא לי"ט וכו'. יש להרגיש דכיון דאסור לכוין להרבות בתבשיל שיותיר אלא מיירי דהוא כיוין לי"ט דוקא אלא שהותיר מאי קמ"ל ומאי ס"ד דאם הוא כיוין לי"ט דוקא והותיר שלא יאכלנו בשבת הא פשיטא דיאכלנו בשבת. ואין לומר דלדיוקא אצטריך דדוקא בלא הערמה דאינו מפורש במשנה שכיוין לי"ט דוקא בלא הערמה דתדוק הא בהערמה אסור. ואפשר לומר דבאומרו אבל מבשל לי"ט משמע בלא הערמה דאי לא הול"ל אבל מבשל הוא ואם הותיר הותיר לשבת ומדקתני לי"ט נשמע לי"ט בלא הערמה. א"נ אפשר לומר לרב אשי דאמר דטעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול הכי קאמר יום טוב שחל להיות ע"ש לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת ולא תסבור שהטעם כדי שיברור מנה לשבת דכתיב זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו לא היא דהרי אנכי מצוך דדוקא מבשל לי"ט בלי הערמה ואם הותיר וכו' ואם היה כדי לברור מנה לשבת למה לא יבשל בכונה לשבת וי"ט אלא הטעם שיבינו דאין אופין מי"ט לחול ולכבוד י"ט נגעו בה ולא לכבוד שבת. ולרבא דאמר כדי שיברור וכו' תריץ הכי לא יבשל מי"ט כדי שיברור ולא תסבור דסגי אם מכוין לשניהם דזה אסור כדי שלא יפשע ויברור מנה יפה לשבת ודוקא אם מבשל לי"ט לחוד אז אם הותיר וכו' מפני שצריך לברור מנה יפה לשבת ודוק:

7 ושוין בדג וביצה שעליו עמ"ש אני בעניי בקונטריס זה לקמן במסכת תעניות על דף ל' בס"ד. אין להקשות טעמא דב"ש אתא לאשמועינן חדא דכתבו התוס' בכמה דוכתי דזמנין דמשכחת דמפרש ומברר סברת ב"ש. ותו דהכא נשמע קצת לבית הלל דמקלינן בעירוב דאפי' ב"ש מחשיב דג וביצה לשני תבשילין:

8 בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אע"ג דזה היה מנהגם לטוח הדג בביצה תדיר מועיל לב' תבשילין וכדמשמע מפירש"י ונראה לי ההדיוט פשוט דאינו יוצא י"ח בפורים לשתי מנות בדג וביצה שעליו ודלא כהרב עדות ביעקב סי' צ"ב שנסתפק ע"ש:

9 גמרא. מה"מ אמר שמואל וכו' מכאן השיג הגאון מהר"א מזרחי על הרב הליכות עולם שכתב שכל מה"מ בדבר שיש לו עיקר מן התורה דהרי הכא ע"ת דרבנן ופירש"י היכא אסמכוה רבנן כמ"ש בשמו הרב גופי הלכות דף צ"ד ע"ב עש"ב:

10 מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה. מהכא מוכח כמ"ש התוס' בסוטה דף ז"ך ע"א שכתבו דאפי' רשב"ג דאמר כתובת אשה מדאוריתא לאו ממש מדאוריתא אלא אית ליה סמך מן התורה כדאמרינן מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מדאוריתא עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחי' כתובות בשילהי המסכתא דאפי' לרשב"ג לאו דאוריתא דהא סמכו קתני ועמ"ש עוד הרמב"ן שם:

11 ת"ר מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו וכו' הא דקאמר כל היום כלו הוא לישנא בעלמא לאלומי מילתא ולשופרא דלישנא והכי אמרינן פ"ק דשבת שהיה דן כל היום כלו ופסחים דף ס"ו שהיה דורש כל היום כלו וכיוצא איכא בכמה דוכתי והכי אמרינן כמה זימני כל התורה כלה וכיוצא. והוא לישנא דקרא דכתיב הכי כמה זימני כמה דכתיב בישעיה סי' י"ד כל מלכי גוים כלם וירמיה סי' ל' וכל צריך כלם וכהנה רבים: והרב ט"ז סי' ש"פ וסי' קפ"ב פירש הא דאמרו מלוך על כל העולם כלו דאי לאו כלו הו"א רובו ככלו ע"ש והא דידן קשיא לדבריו דקתני שהיה יושב ודורש כל היום כלו ובסמוך אמרו בשעת פטירתן א"ל לכו אכלו משמנים וכתבו התוס' שמנהגם לאכול אחר סיום הדרשא ומשום שמחת י"ט א"ל לכו אכלו משמנים אלמא בסוף היום היה שהות לעשות סעודה בריוח וא"כ כל היום כלו אין רוצה לומר כלו ממש אלא רובו ככלו: הן אמת דמהרש"א באגדתיה פירש דמ"ש ר"א לכו אכלו משמנים היינו בסעודת ליל שניה של ראש השנה ע"ש ולדבריו דייק מ"ש דורש כל היום כלו כפירוש הט"ז אבל פשטא דלישנא משמע כדברי התוספות ועמ"ש בספר הקטן מחזיק ברכה בא"ח סי' קפ"ב בס"ד:

12 הללו בעלי מארה אין להם כלום לא קיימו שמחת י"ט שאחרו הרבה מלאכול ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו לקוטי ר"ב בשם ר"ח:

13 עד מתי הם יושבים בקונט' ל"ג ליה ומיהו יש לישב עד מתי הם יושבים דלבם נוטה אחר אכילה ואינם מבינים הדרשא ובחנם יושבים כאן וטוב להם לעשות שמחת י"ט. שם בשם תוס' כ"י. וקרוב לזה כתב בשיטה מקובצת משם הריטב"א:

14 נתן עיניו בתלמידים וכו' פרש"י התחילו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית שאחרו לצאת וכ"ש עלינו וכתב מהרש"א דפירושו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשא ואז לא היו מאחרין ושמעתי אומרים במ"ש פ"ב דסוכה דר' אליעזר לא היה ממעמידי בית המדרש מעולם וזאת היתה לתלמידים הנשארים שסברו שעליהם היה אומר שכבר היו יודעים דרכו שמעולם לא היה ממעמידי בה"מ ואם היה מסיים הדרשא היה כאומר להם שילכו והו"ל מעמידי בית המדרש והיה ממתין שיצאו מעצמן זה היה דעת התלמידים ונשתנו פניהם וא"ל לא לכם אני אומר וכו' עד כאן שמעתי: ואפשר לדקדק כפי דרך זה לשון לא לכם אני אומר אלא לאלו. ועוד נדקדק דבכל הכתות קאמר יצאת כת ראשונה אמר וכו' וכן בשאר כתות. אבל בכת ששית אמר התחילו כת ששית לצאת אמר וכו' אלמא שינה בכת ששית דבתחילת יציאתם אמר הללו וכו' ולא המתין שתצא כל הכת לומר אחריה כי הנך קמייתא. ואפשר דר' אליעזר נתחכם שיבינו דעוצם כונתו שלא יצאו ולא שכונתו שיצאו בלי סיום הדרשא שלא יהיה ממעמידי בה"מ ומשו"ה כשהתחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה משא"כ בשאר כתות דאחר צאת כל כת מהם היה אומר לתלמידים כנגד היוצאים הללו בעלי וכו' אבל בכת ששית עשה שינוי לומר בתחילת יציאתם להורות שכונתו שלא יצאו והיינו דקאמר לא לכם אני אומר אלא לאלו שיוצאין כלומר היה לכם להבין שלא אמרתי הללו בעלי מארה לכם כלומר אחרי צאת הכת הזו כמו בכתות אחרות שהייתי אומר לכם אחר שיצאו הללו בעלי וכו' אלא דקדקתי ואמרתי לאלו שיוצאין בעוד שהם יוצאים לגלות דעתי שאיני רוצה שיצאו:

15 אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת י"ט מצוה היא וכו' כלומר דשמחת י"ט היא מצוה והדרשא ת"ת ופוסקין ת"ת לקיים מצוה ולא דמי להא דאמרינן אם היה עוסק במצוה פטור מן המצוה דההיא בששתיהן מצות אבל אם עוסק בת"ת פוסק לעשות מצוה כמתבאר מדברי הראב"ד והר"ן בחידושיהם פ"ק דמ"ק. ובשלמא לר' אליעזר עצמו ל"ק דהוא היה מלמד לאחרים הו"ל כעשה דרבים דאלים כי יבא אליו העם לדרוש ואתי עשה דרבים ודחי עשה דשמחת י"ט אבל לאלו היוצאים ליכא למימר הכי. אלא דעדיין ק"ק דהאיכא שהות לקיים שמחת י"ט וכמו שבשע' פטירתן א"ל אכלו משמנים וכדמוכח מדברי התוס' כמש"ל ומאי פריך וי"ל דאע"ג דאיכא שהות אינהו הוו מצערי שלא לאכול ולאחר יותר מדאי כמו צער בנפשם ומבטלי שמחת י"ט. אבל עדיין צריך להבין דאי הכי מאי משני דר"א לטעמיה דאמר או יושב ושונה וכו' הרי הא ודאי בדלית ליה צערא אבל בדאיכא צערא דגופא נראה דגם ר"א מודה שיאכל והיינו דקאמר או יושב ושונה בדמצי למיקם אנפשיה ולית ליה צערא או אוכל ושותה בדאית ליה צערא. והגם דמוכח דגם כי לית ליה צערא מצי לאכול ולשתות והרשות בידו מ"מ בדאית ליה צערא נראה דאסור בי"ט. ואפשר דהיינו דקאמר הללו בעלי מארה שהם הולכים אחר בטנם תמיד והורגלו באכילה ולכן יש להם שבר רעבון ופירש לתלמידים שהיה אומר לאלו שמניחין חיי עולם וכו' משום דנשתלח מארה במעיהם ויש להם צער והורגלו בכך ומניחין חיי עולם וכו' ואחר זמן רב הקרה ה' לפני לקוטי ר"ב כ"י ואעתיק דברי הריטב"א שהביא בסמוך בס"ד:

16 ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט וכו' בשלטי הגבורים הביא משם ריא"ז דפסק כר' אליעזר ותמה עליו דאין הלכה כר' אליעזר וישבתי דעתו בס' דברים אחדים דרוש י"א עיין שם באורך בס"ד:

17 או אוכל ושותה או יושב ושונה כלומר איזו שירצה וא"ת א"כ מה היה מחרף ומגדף אותם אחר שברשותם לאכול או לשנות וי"ל מפני שכבר התחילו בדרשא הי"ל להתעכב עד שישלימנה ומשו"ה קאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. לקוטי ר"ב בשם הריטב"א . ואפשר דמשו"ה קרי לכת הששית בעלי מארה דנראה שחולקים עליו וגילו דאין הדבר כמו שסבר או כלו לה' או כלו לכם אלא האמת כר' יהושע דאמר חלקהו ולזה אמר הללו בעלי מארה דבאו אצלי להכעיס ולעשות הפך סברתי וגילו דסברי דהאמת הוא חלקהו:

18 בשעת פטירתן א"ל אכלו משמנים אע"ג דס"ל לר"א או כלו לה' או כלו לכם וכאן התחילו בכלו לה' מ"מ מודה ר"א שאין רשאין להתענות לקוטי ר"ב בשם תוס' כ"י והאי דקאמר כלו לה' היינו רובו ככלו וכמש"ל ויגיד עליו רעו כלו לכם דעל כרחין רובו קאמר דהא צריך להתפלל שחרית וקריאת ס"ת ומוסף ומנחה וה"נ כלו לה' רובו קאמר:

19 מאי לאין נכון לו למי שלא הניח עירובי תבשילין. יש מי שפירש דלא קאי אקרא דערובי תבשילין תקנתא דרבנן. אלא קאי אדברי ר' אליעזר שאמר פסוק זה אך מדברי הרא"ש בפסקיו שילהי ר"ה משמע דהבין דהש"ס קאי אקרא:

20 לוו עלי וכו' כתבו התוס' והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין לו לפרוע עכ"ל כונתם כגון שאין לו במה להשתכר רק הוא ניזון בצמצום מדבר מועט שבא לו מירושה ואינו עוסק כלל בשום ריוח ובכי האי גוונא לא אמר לוו עלי כיון דדרך טבע אי אפשר להרויח שוב ראיתי בהגהות אשרי משם התוס' דמוסיף דברים וכן הביא בעין יעקב ע"ש. ואפשר לומר על דרך זה יותר בפשיטות דההיא דעשה שבתך חול איירי בשאינו מוצא מי שילוה לו כי עני הוא ולא יאמינוהו להלוות לו: ואפשר לומר בפשטיה דקרא כי חדות ה' וכו' במה שחקרו דיעקב ועשו חלקו העולמות ועה"ז נטל עשו וא"כ כל היתר על כדי חיותנו הוא גזל מעשו וניחא להו דאלמלא התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו וזכו בו ישראל כדין המציל מזוטו של ים וכו' וז"ש אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות ולא תחושו שזהו גזל מעשו כי העה"ז שלו כי חדות ה' היא התורה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה כל מזונותיו מעוזכם שע"י התורה הכל שלכם כאמור:

« פתח עינים על ביצה י״ד ע״ב פתח עינים על ביצה ט״ז ע״א »