פסחים פ׳ ב:ז׳-ח׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

7 רש"י פתח ↗

גמ' בין בשוגג בין במזיד - קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג:

7 תוספות על יבמות פתח ↗

והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו' - תימה דבהקומץ רבה מנחות כה: ובכיצד צולין פסחים פ: ושם פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר"י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר"י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי:

7 אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו, ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, וכבר בארנו טומאת התהום בנזירות. ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה, כתב הכ"מ וז"ל משנה בפ' כיצד צולין דף פ' ואע"ג דלענין פסח איתניא משמע דה"ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהן קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך ומה שכתב ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו' שם וכלישנא בתרא, אלא דאיכא למידק שממש"כ רבינו נראה דלכתחלה אינו זורק כל שנודע לו, ובפ"ו מהל' קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחלה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת עכ"ל, ומה שכתב הכ"מ דבפ"ו מהל' קרבן פסח נראה מדבריו דשוחט לכתחלה זהו בהל' י"א שכתב שם וז"ל, מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח, וכתב שם הכ"מ ומש"כ רבינו ושוחט ואוכל פסחו כלישנא בתרא דרב אשי דאפי' נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה, ומשמע לרבינו דאפי' לכתחלה שוחט קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת משא"כ בשאר הקרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא יזרוק כדמשמע מדברי רבינו פ"ד מהל' ביאת מקדש עכ"ל. ודברי הכ"מ תמוהים דהא כתב שם הרמב"ם אחר דבריו שהבאתי וז"ל, ואע"פ שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו, בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע, אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אע"פ שהוא טומאת התהום, לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, וכבר בארנו טומאת התהום בהל' נזירות, ומבואר להדיא דהרמב"ם מפרש דאף שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה מ"מ אינו ודאי גמור דהא כתב עד שידע בודאי שנטמא בו, וכתב דזהו במהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע בו וכונתו דאפשר נטה קצת מן הדרך, וטעמא משום דבטומאת התהום בעינן ודאי נודע ולכן ברוכב או טעון משא דבודאי הי' בדרך הרי זה טמא אפי' לפסח, א"כ אין זה שייך לדין טומאת התהום שנטמא בודאי דמיירי הרמב"ם כאן, וכן כתב להדיא המאירי בפסחים. אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה האור שמח שם בהל' י"ב שכתב הרמב"ם וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, ודבר זה הלכה מפי הקבלה אבל אם נודע לו שהי' טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני, והוכיח האור שמח מכאן דדוקא אם לא נודע לו עד אחר שעשה הפסח והיינו אחר זריקה, אבל נודע לו קודם זריקה אינו זורק ואם זרק לא הורצה, ובמצא מת מושכב משום דאינו ודאי וכמש"כ וטעמא דלא הורצה בנודע לו קודם זריקה משום דלאכילת הפסח לא מהני היתר טומאת התהום והוכיח זה מהירושלמי, ולפי דבריו מה שכתב הרמב"ם כאן בהלכה שלפנינו דאפי' נודע קודם זריקה הורצה הי' אפשר לומר דזהו דוקא בשאר קרבנות ולא בפסח דבעינן פסח דחזי לאכילה, אבל א"א לומר כן דהא בפסחים דף פ"א מסיק הגמ' כלישנא בתרא דמר בר"א דאפי' נודע לו לפני זריקה מרצה אפי' בפסח, ולכן כתב דהרמב"ם מפרש דהגמ' קאי בטומאת כהן, דליכא חסרון באכילת הפסח וזהו שכתב כאן הרמב"ם דינו בכהן שהי' טמא, אבל בטומאת בעלים כיון דאכילת פסחים מעכבא ובעינן פסח דחזי לאכילה לא מהני אלא בנודע לו לאחר זריקה. ומקודם כתב דמר בר"א אזיל לפי"מ דמוקי רב מתני' דדף ע"ח כר' נתן, והוא דחוק. אבל אני תמה על האור שמח שלא הזכיר דברי הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ד הל' ב' שכתב וז"ל נטמאו הבעלים אחר שנשחט הפסח לא יזרוק את הדם, ואם זרק לא הורצה לפיכך חייבין בפסח שני שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמא בטומאת התהום כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש עכ"ל, ומבואר להדיא דאפי' נודע לו לפני זריקה דהא הכא בנודע לו הוא שכתב לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, ומ"מ כתב אלא אם נטמא בטומאת התהום, ועוד דכיון שכתב כמו שבארנו בהל' ביאת מקדש ושם הא כתב להדיא דאפי' נודע לו קודם זריקה מרצה, ומוכח דאין חילוק בין בעלים לכהן דאפי' בטומאת בעלים הורצה אפי' בנודע לו לפני זריקה, ומה שכתב הרמב"ם בהל' י"ב מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא וכו', דלכאורה משמע דדוקא בכה"ג, צריך לומר דכונתו דכיון דזה כבר כתב בפ"ד דין טומאת התהום דאפי' נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה, וציין שם לדבריו בהל' ביאת מקדש דהוא בהלכה שלפנינו שמבואר היטב דין זה, אלא משום דבפרק ו' איירי בדין מי הם החייבין בפסח שני ומי הם הפטורים מפ"ש ולפי שהי' מקום לומר דאף דאם נודע לו קודם זריקה דלכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מ"מ היה אפשר לומר דזה דוקא אם כבר ידע וזורק, אבל אם לא נודע לו עד אחר זריקה שאם היה יודע לא הי' זורק את הדם כיון דאינו יכול לאכול הפסח והו"א דבשביל זה יהי' צריך לעשות פסח שני, לכן כתב דמ"מ פטורין מלעשות פסח שני ואף דלכאורה הוא ק"ו וכן מבואר בגמ' דנודע לו לאחר זריקה יותר צ"ל דמרצה דהא הכי סבר מר בר"א בלישנא קמא מ"מ כתב זה הרמב"ם כשכתב החייבין והפטורין מפסח שני אבל דין דנודע לו קודם זריקה לא הוצרך לכתוב כיון שכבר כתבו בפ"ד וכאן בהל' ביאת מקדש. ונראה להוסיף דאף דסובר הרמב"ם דאפי' נודע לו קודם זריקה הציץ מרצה מ"מ אם נודע לו קודם שחיטה ודאי אין הציץ מרצה דכיון שנודע לו שהוא טמא וכבר נדחה לפסח שני אינו מרצה הציץ ודוקא אם כבר נשחט הפסח קודם שנודע אז מרצה הציץ על הזריקה, וא"כ מה שכתב הרמב"ם מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור יש לפרש על תחלת עשיית הפסח דהיינו השחיטה אלא דמ"מ בלשון עשה הפסח משמע כל עשיותיו, ובזה לא דייק הרמב"ם כיון דכבר כתב בפ"ד שאם זרק הורצה, וכאן אשמעינן דין זה שאינו חייב בפסח שני וכנ"ל.ב והנה בפ"ו מה' נזירות הל' ט"ז כתב הרמב"ם נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סתר הכל, נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים אע"פ שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר עכ"ל, וכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כלישנא קמא דמר בר"א דדוקא נודע לאחר זריקה מרצה, ודבריו תמוהים דבעצמו כתב כאן דפסק כלישנא בתרא ונמצאו דברי הרמב"ם בכאן ובפ"ד מהל' קרבן פסח סותרים לדבריו בהל' נזירות. והלח"מ כתב משום דבנזיר בדף ס"ג במתני' תנן דאם נודע לו עד שלא גילח סתר הכל, ומוקי בגמ' דמתני' כר"א דסבר תגלחת מעכבא וממילא זריקה לרבנן כמו תגלחת לר"א, ומה דאמר מר בר"א בלישנא בתרא דאפי' נודע לו לאחר זריקה כבר הקשו כן בתוס' בנזיר ותירצו דלא קאמר רב אשי אלא דוקא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר, וגם דבריו תמוהים דהתוס' כתבו שם וז"ל יש לומר דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואיתא בין לרבנן בין לר"א דכיון שנשחט הפסח א"כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אינו סותר כיון שנשחט, אבל תגלחת מצוה באפי נפשיה היא, ועוד י"ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע"י ריצוי ציץ אבל על תגלחת לא שייך ריצוי ציץ עכ"ל, וא"כ שני תירוצי התוס' אינם אלא ליישב מה דלר"א נודע קודם גילוח סותר וזהו לר"א דתגלחת מעכבא, אבל לדידן דתגלחת לא מעכבא וכמו שפסק הרמב"ם דגם נודע קודם גילוח אינו סותר, מאי נ"מ מנזיר לפסח בדין נודע לו קודם זריקה. ונראה בדעת הרמב"ם דסובר כתי' ב' דלתי' א' דכל דעומד לזרוק כזרוק דמי א"כ ה"נ בנזיר וסובר דלא שייך בזה כל העומד לזרוק כזרוק דמי דלא שייך אלא בדין ראוי אבל הכא איירינן בדין אם כבר הותר הנזיר מנזירותו וכל זמן שלא נזרק עדיין לא הותר, ולכן סובר כתי' ב' דטעמא דמר בר"א בלישנא בתרא הוא משום דאיכא ריצוי ציץ רק דהתוס' לא כתבו זה אלא בטעמא דר"א דלגבי תגלחת לא שייך ריצוי ציץ, והרמב"ם סובר דבדין נודע לו לפני זריקה נמי איכא נ"מ מנזיר לפסח, דאף דבקרבנות דנזיר נמי איכא ריצוי ציץ, אבל אנן הא דיינינן בדין הנזיר שקודם זריקת הדמים עוד לא הותר מנזירותו, ונמצא דכיון דנודע לו עכשיו מטומאות התהום הרי הוא נזיר טמא ואינו שייך כלל לקרבנות טהרה אלא לקרבנות טומאה ורצוי הציץ אינו מועיל אלא להרצות הקרבנות של טהרה, אבל אינו מועיל בגברא בהנזיר לעשות אותו לנזיר טהור, וכיון שהוא נזיר טמא הא אינו שייך כלל לקרבנות טהרה ולא מהני רצוי הציץ דקרבנות טהרה, ולכן בנזיר ע"כ דוקא בנודע לו אחר שנזרקו עליו אחד מן הדמים הוא דאינו סותר, ומר בר"א בפסחים לא אמר דאפי' נודע לו קודם זריקה אלא בפסח. אכן אכתי קשה דהא בגמ' שם פריך אלישנא קמא דמר בר"א דאמר דדוקא נודע לו לפני זריקה מרצה מהא דתניא המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, ומסיק אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא אפי' נודע לו לאחר זריקה מרצה, וכיון דעיקר מה דהדר בגמ' הוא מברייתא דמוצא מת מושכב והתם הא קתני בהדיא לנזיר ועושה פסח, ומפורש להדיא דגם אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. אלא דבאמת גם בלא זה הסוגיא אינה מיושבת לשיטת הרמב"ם לפי"מ שכתבנו למעלה דשיטת הרמב"ם דדין מוצא מת מושכב הוא רק משום דיש קצת ספק דמפרש הא דקתני בברייתא בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא דזה קאי על מצאו שלם ולנזיר ועושה פסח, ולא כפירש"י דזה קאי על משובר ומפורק ולתרומה משום דרש"י סובר דלנזיר ועושה פסח גם בטומאת ודאי מהני טומאת התהום ומה שכתב רש"י במתני' בטומאת התהום טומאת ספק כבר ציין שם הרש"ש דכונתו שעכשיו אינה ידועה וכמש"כ רש"י בדף פ"א ד"ה ופטורה אבל שיטת הרמב"ם דמוצא מת מושכב דמטהרינן ליה לכתחלה וגם קודם זריקה זהו דוקא בספק אף שהוא ספק רחוק וקרוב יותר שנטמא, אבל עכ"פ לא נודע לו בודאי, ומשום זה פסק הרמב"ם גבי מוצא מת מושכב דזורק לכתחלה ובטומאת התהום בודאי פסק דלא יזרוק ואם זרק הורצה, וא"כ קשה טובא דמאי מייתי הגמ' מהך ברייתא דהוי ספק טומאה ומטהרינן ליה לכתחלה לדין ודאי טומאת התהום דלכתחלה לא יזרוק, רק דאם זרק הורצה דבזה שפיר אמר מר בר"א דדוקא נודע לו אחר זריקה.ג והנה אחר שכתבתי זה מכבר זכינו עכשיו לאור גדול ספרו של אדמו"ר "חדושי רבינו חיים הלוי" שמרחיב בהלכה זו בהעמקה עצומה כדרכו בקודש וראיתי שבטעמו של הרמב"ם שמחלק בין פסח לנזיר כיונתי ב"ה לדבריו, וכן בזה דמת מושכב הוא טומאת ספק והוא בגדר לא נודע אלא דגבי פסח מחלק גם הוא בין כהן לבעלים ובמה דקשה סוגיית הגמ' דפסחים כתב ליישב דמלשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו שכתב שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, ומוכח מזה דכל החדוש הוא רק בזה שהוא מזיד כיון שנודע לו, אבל לא דעצם הידיעה הוא חסרון ברצוי ציץ דלא נודע בעינן רק בדין טומאת התהום בלא רצוי ציץ, אבל בטומאת התהום עם רצוי ציץ אין חסרון מה שנודע לו לפני זריקה, ולישנא קמא דמר בר"א דסבר דדוקא נודע לו לאחר זריקה הוא משום דכי איזדריק דם שפיר איזדריק והיינו שלא הי' מזיד בזריקתו וזהו דמוכיח הגמ' ממצא מת מושכב דאף דהתם הוא ספק מ"מ בדין מזיד ושוגג אין נ"מ בין ספק לודאי דאין נ"מ אלא בגדר נודע ולא נודע, אבל לענין מזיד גם ידיעת ספק מיקרי מזיד, ולכן פריך שפיר הגמ' מהא דמצא מת מושכב על טומאת התהום ודאי להוכיח דמזיד אינו חסרון ברצוי הציץ. ולכאורה לפי דרכי שהוכחתי דהרמב"ם אינו מחלק בין טומאת בעלים לטומאת כהן וגם בטומאת בעלים מרצה ציץ אפי' נודע לפני זריקה, ולפנינו נבאר הטעם מה דבאמת אינו מעכב הא דבעינן שיהיה חזי לאכילה לא אוכל ליישב הסוגיא בתירוצו של אדמו"ר דכיון דלפי"ז גם הסוגיא דפסחים מיירי גם בטומאת בעלים וא"כ אכתי תיקשי מנלן להוכיח מהא דמת מושכב כיון דשם טהור לכתחלה ומותר גם לאכול הפסח, ואיך אפשר להוכיח מזה על טומאת בעלים בודאי טומאת התהום דאינו יכול לאכול הפסח וקיי"ל אכילת פסחים מעכבא אם בשעת זריקה לא הי' ראוי, אך באמת לא קשה דבמתני' הא לא תנן דוקא טומאת בעלים וללישנא קמא דמר בר"א דאמר לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה הא גם בטומאת כהן הוא כן אף דאין כאן חסרון משום אכילת בעלים, וא"כ שפיר פריך על לישנא קמא מברייתא דמת מושכב וע"כ הוצרך לומר דהכי אמר דאפי' נודע לפני זריקה מרצה, וממילא ג"כ אין נ"מ בין כהן לבעלים כיון דבמתני' ליכא חילוק. אכן עיקר תירוצו של אדמו"ר צריך עיון דעכ"פ מנלן לדמות אפי' לגבי מזיד דין מת מושכב דמותר לכתחלה לדין ודאי טומאת התהום דלכתחלה לא יזרוק דמה שיש לחלק לגבי ציץ מרצה בין שוגג למזיד הא מסתבר דכיון שהוא מזיד ולא הי' לו לזרוק בזה לא אמרה תורה שהציץ מרצה, וא"כ לא שייך זה אלא היכי דלכתחלה לא יזרוק, אבל במת מושכב דזורק לכתחלה למה יהי' נ"מ בין שוגג למזיד, ואף דאפשר דזה גופא הוי הוכחה דלמה מותר לכתחלה לזרוק ע"י כח של רצוי הציץ כיון דידיעת ספק הוי נמי מזיד, וע"כ דלענין ציץ מרצה אין חילוק מ"מ עוד אינו מיושב דעכ"פ גבי מת מושכב אחר רצוי ציץ אמרינן דמותר ומשו"ה מרצה אפי' במזיד אבל בטומאת ודאי דאינו זורק אפשר דאינו מרצה במזיד. עוד העירני חביבי הרב הנעלה מ' יצחק עפשטיין נ"י דכיון דאמרינן דבלא נודע לפני זריקה יש היתר טומאת התהום אלא שאנו באין לומר דעם ריצוי ציץ יהי' מותר גם בנודע לפני זריקה ומנ"ל לומר כן הא שפיר סבר מר בר"א ללישנא קמא דכל דין מרצה גבי טומאת התהום בקרבנות דצריך רצוי ציץ הוא דוקא בלא נודע דאיכא עיקר דינא דטומאת התהום ואין ראיה ממת מושכב כיון דמשום דהוי ספק מיקרי לא נודע, והיא הערה נכונה מאוד וצע"ג לעמוד על כונת רבנו בזה. ונראה ליישב הסוגיא דפסחים דהרמב"ם מפרש פירכת הגמ' מהברייתא דמצא מת מושכב באופן אחר, דכיון דקתני בברייתא טהור וזה ודאי דאינו משום גדר ספק טומאה כמו גדר ספק טומאה ברה"ר דהא לתרומה טמא אף שהי' ברה"ר משום דהאומדנא וקרוב לודאי שנטמא וא"כ אין סברא דבטומאת התהום נטהרו מספק, וע"כ דהוא דין מיוחד דבטומאת התהום בעינן נודע הטומאה וכל זמן שלא נודע לא נטמא ואפי' כשנודע אחר כן לא נטמא למפרע וכיון דבעינן נודע ולכן כי איכא קצת ספק לא מיקרי אכתי נודע וטהור בנזיר ועושה פסח מדין טומאת התהום, ולפי"ז פריך בגמ' דכיון דטהור לכתחלה משמע א"כ לא בעינן בזה רצוי ציץ, דאף דבטומאה בצבור בעינן רצוי ציץ הא זהו דוקא אם טומאה דחויה בצבור, אבל אם טומאה הותרה בצבור הא לא בעינן ריצוי ציץ, וא"כ דין טומאת התהום אם הותרה בלא נודע הא לא צריך רצוי ציץ, דאף דאחר זריקה נודעה לו כיון דמקודם לא נודעה הא הוי היתר דזה א"א לומר דאף דקודם זריקה מותר אף אם קמי שמיא גליא שנטמא מ"מ כשנודעה אח"כ נטמא למפרע ובעינן ריצוי ציץ, דכיון דמעיקרא לא נטמא מה מהני מה שנודע אחר זריקה, ומבואר דגבי טומאת התהום דנזיר בפ"ו מהל' נזירות לא הזכיר הרמב"ם רצוי ציץ, וכן לא הזכיר רצוי ציץ בפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א גבי מת מושכב, ובהל' י"ב גבי לא נודע לו לפני זריקה, וכיון דתנן במתני' נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה א"א לומר כמר בר"א דקאי דוקא בנודע לו לאחר זריקה דא"כ למה לי רצוי ציץ, וע"כ דקאי על נודע לו לפני זריקה, דאף דלכתחלה לא יזרוק אם זרק הורצה, וזהו דין חדש בטומאת התהום עם רצוי ציץ דאפי' נודע לו קודם זריקה מהני ציץ לרצות. ולפי"מ שבארנו אף דתנן במתני' מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת בשר ואינו מרצה על טומאת הגוף, מ"מ מה דמסיים במתני' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה לא קאי אלא על עיקר מתני' דמיירי בפסח משום דבנזיר כיון דע"כ לא הותרה טומאת התהום אלא בלא נודע לו קודם זריקה וכנ"ל, וזהו היתר גמור דהא בספק מת מושכב מותר לכתחלה וממילא לא צריך רצוי ציץ, וזהו מה שלא הזכיר הרמב"ם גבי נזיר רצוי ציץ וכמו שכתבנו, ומבואר עכשיו היטב מה שהקשינו דאיך מייתי הגמ' מהברייתא דמצא מת מושכב דאפי' נודע לו לפני זריקה מרצה דהא בברייתא קתני נמי נזיר ובנזיר הא פסק דדוקא נודע לאחר זריקה, וגם מה שהקשינו דהא מת מושכב הוא טומאת ספק דהוי חסרון בידיעתו ואיך מוכיח הגמ' על ודאי טומאה דמותר אפי' בנודע לו לפני זריקה, אבל לפי"מ שבארנו לא קשה כלל דהא עיקר הוכחת הגמ' דע"כ מתני' הוא בנודע לפני זריקה משום דבנודע לאחר זריקה לא צריך רצוי ציץ, ומת מושכב הא הוי כלא נודע ומש"ה מותר בנזיר ובאמת בלא רצוי ציץ וכנ"ל.דוהנה צריכים אנו לבאר לפימש"כ בדעת הרמב"ם דגם בפסח בטומאת בעלים בטומאת התהום ונודע לפני זריקה אם זרק הורצה דאיך אפשר לומר כן הא קיי"ל אכילת פסחים מעכבא ובשלמא בנודע לאחר זריקה, כתבו בזה האור שמח וכן אדמו"ר בספרו דזהו דין טומאת התהום דלענין החסרון דאכילת פסחים הוי כמו שלא נטמא כל זמן שלא נודע, אבל אם נודע קודם זריקה דידעינן בשעת זריקה שהפסח אינו ראוי לאכילה הא קיי"ל דאכילת פסחים מעכבא. והנה בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ב' כתב הרמב"ם בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם שאין הפסח בא אלא לאכילה ואם זרק לא הורצה, ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון, ודין זה הוא במתני' דפסחים דף פ' ע"ב דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, ופירש"י שהוא טמא הבשר או הדם והתוס' הקשו שם על פירש"י וכתבו דלפי"ז אתיא מתני' כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא ולכן פירשו דרק הדם נטמא, וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק בפ"ב הל' י"ב דלא כר' נתן. ונראה בדעת הרמב"ם דציץ מרצה מהני לזה דליכא חסרון בהפסח במה שאינו ראוי לאכילה, ומקור לזה הוא ממנחות דף ט"ו בהא דתנן נטמא אחת מן החלות דר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל דאוקמה ר"א לפני זריקה, ואמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי, ופירש"י דלא מהני ציץ מרצה אלא למשוי קרבן מעליא אבל לא משתרי באכילה, וכן כתבו בתוס' דמהני ציץ מרצה דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף, ואף דנדחה טעמא דר"פ וטעמא דר' יהודה הוא לפי שאין קרבן צבור חלוק, אבל בטעמא דרבנן ע"כ צריך לומר כדאמר ר"פ דלענין זה הוי ציץ מרצה דלא הוי כאבוד דאי הוי כאבוד כולם נפסלו, וכן מצינו בעיקר דין ציץ מרצה בטומאת דברים הקרבים דאף דבלא ציץ קיי"ל מקרא דועשית עולותיך הבשר והדם דאם נטמאו הבשר והאימורין לא יזרוק את הדם מ"מ אם זרק הורצה כדתניא בפסחים דף ל"ד ומבואר שם דהוא משום ריצוי ציץ וחזינן דהציץ מרצה כאילו יש בשר ואימורין אף דבאמת לא יקטיר האימורין ולא יאכל הבשר, ולכן גם לענין פסח הדין כן דאף דאכילת פסחים מעכבא מ"מ דין הציץ מרצה עושה דהוי כמו שיש בשר, דכמו דבכל הקרבנות אם אין בשר או אימורין אינו זורק את הדם ה"נ בפסח תליא לגמרי בבשר, וכמו דבכל הקרבנות מהני רצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר או אימורין ה"נ בפסח מהני ריצוי ציץ למשוי כמו שיש בשר, ומה דאינו יכול אח"כ לאכול הפסח הוי כמו שנטמא אחר זריקה דאין אכילת הפסח מעכב. אח"כ ראיתי בדברי האור שמח בפ"ד מה' ק"פ שכתב בד"ה ורבינו וז"ל, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא, הא בפסח שכן מצאנו בצבור שהם אוכלים בטומאה ורבנו סבר טומאה דחויה בצבור ובעיא ציץ לריצוי אף בטומאת הגוף כמש"כ בפ"ד מה' ביאת מקדש וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הצבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחר זריקה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאיזה ראיה מביא מטומאה בצבור דדחויה היא והבעלים אוכלין הפסח לטומאת יחיד שאינו אוכל וקיי"ל אכילת פסחים מעכבא וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דהדמיון הוא מכל הקרבנות דג"כ מעכבין אימורין או בשר ומ"מ רצוי ציץ עושה כמו שיש אימורין או בשר.ה ונראה דבזה יש לפרש הא דאמר הגמ' בפסחים דף ע"ט ע"א ואיבעית אימא רב דאמר כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם, נזיר ועושה פסח נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם, נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם, ואם זרק הורצה, ופירש"י בד"ה כר' יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא, וקשה דמאי חידש הגמ' בהואבע"א הא זהו תי' קמא דרב דאמר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, ואף דר' יהושע קדום מר' נתן מ"מ לא שייך לשון ואבע"א דמשמע דזהו תי' אחר, אבל לפימש"כ הוא באמת תי' אחר דר' נתן סבר דאכילת פסחים לא מעכבא כלל דהא סבר דחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת שאין להם כזית פטורין מלעשות פסח שני, אבל ר' יהושע דאמר דאם זרק הורצה הוא משום טעמא דהציץ מרצה אף דאכילת פסחים מעכבא, מ"מ רצוי ציץ עושה לענין הכשר הפסח כמו שיש בשר, ומה שבמציאות אינו יכול לאכול הפסח הוי כמו נטמא אחר זריקה דאין אכילת הפסח מעכב. ועכשיו מבואר שפיר דהרמב"ם פסק כהואב"ע דרב דאמר אם זרק הורצה לא סבר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, אלא כר' יהושע דאף דמעכבא מ"מ היכי דאיכא רצוי ציץ אם זרק הורצה, אלא דבזה לא פסק כרב וכר' יהושע דאפי' נודע קודם שזרק אם זרק הורצה, משום דרב אמר זה אמתני' קמייתא דדף ע"ח דתנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ולא קתני על בדיעבד, ועל זה אמר רב אם זרק הורצה ורב דאמר כר' יהושע, אבל סתם מתני' דדף פ' דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דמיירי אם זרק ומ"מ תנן דוקא נזרק ואח"כ נודע וסתם מתני' דלא כר' יהושע, ולכן פסק הרמב"ם כסתם מתני' דדוקא נזרק ואח"כ נודע הציץ מרצה, ובמה שבארנו מיושב גם קושיית התוס' הב' כמו שיראה המעיין.ו אלא שעלינו עוד לבאר דהא גבי נטמא הבשר לגבי פסח פסק הרמב"ם בהלכה זו דדוקא נודע לאחר זריקה מרצה, ומ"ש דגבי נטמאו הבעלים בטומאת התהום פסק דאפי' נודע לפני זריקה כיון דנימא דעיקר ההיתר הוא משום רצוי ציץ, והא חזינן דגבי נטמא הבשר לא מהני רצוי ציץ אלא אם נודע לאחר זריקה, והנה בעיקר ההלכה נראה דהרמב"ם הכריע כן מלשון המשנה דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ומדלא קתני בסיפא נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום מוכח דבטומאת התהום בכל גווני מרצה, אכן בטעמא דמילתא צריך לומר דכיון דהא איכא תרתי דין טומאת התהום ודין רצוי ציץ מהני אפי' בנודע לפני זריקה דטומאת התהום מתיר איסור הטומאה שבדיעבד אם זרק אמרינן דהוי כמו שאין כאן איסור טומאה ופסול הטומאה מרצה הציץ, אבל גבי נזירות אם נודע לפני זריקה לא מהני טומאת התהום דעכ"פ כבר נעשה עליו דין נזיר טמא, וגבי טומאת דם או בשר בטומאה ידועה כיון דליכא היתרא דטומאת התהום ונשאר רק היתר דרצוי ציץ לא מהני בנודע לפני זריקה, דכיון דאיכא איסור טומאה לא מהני רצוי ציץ וכמו שנבאר לפנינו בהל' ז'. ויסוד לדברינו נוכל להוכיח מהך דינא דאין בשר אין דם, דבהך סוגיא בפסחים פריך בגמ' אמתני' דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע, ופריך בגמ' טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור, ומשני רבינא טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ורב שילא משני דטומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והרמב"ם פסק גבי פסח כרבינא, ובמנחות דף כ"ה מייתי הגמ' הא דרבינא ורב שילא על הברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, עכ"פ מבואר דגם בשאר קרבנות איכא נ"מ בין שוגג למזיד והרמב"ם בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ד כתב כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה, ולא חילק בין נודע לאחר זריקה לנודע קודם זריקה.ז איברא דדברי הרמב"ם הם מהברייתא דפסחים דף ל"ד דתניא ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה ולא תניא דדוקא בנודע לאחר זריקה, אבל עכ"פ קשה מהברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ומהא דמוקים בפסחים הברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' בין בשוגג בין במזיד דזהו על טומאתו, אבל זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ונראה דהרמב"ם סובר דודאי מברייתא דפסחים דמודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מוכח דליכא חילוק ובכל גווני הציץ מרצה, והא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זהו בטומאת דם דכיון דאסור לזרוק דם טמא על המזבח אין הציץ מרצה בנודע קודם זריקה, אבל מה דאין בשר אין דם אין זה איסור בעצם אלא דכיון דאין מה לרצות לא מהני הזריקה, ואף דעכ"פ לכתחלה לא יזרוק מ"מ כיון דאם זרק הורצה, א"כ ליכא כאן עבירה כלל כיון שהי' על מה לרצות ולא נתבטלה הזריקה, אבל בפסח כיון דעיקר פסח הוא לאכילה לכן כי נודע לו לפני זריקה אסור לזרוק הדם באופן שלא יאכל הפסח, ומוטב שיפסול זה הפסח ויקריב פסח אחר שיאכל אותו, וכיון דאיכא בזה איסור אין הציץ מרצה דהציץ אינו מרצה היכי שעשה עבירה במזיד, ולפי"ז הא דפריך בגמ' מהברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד יש לומר דפריך מדם או דגם מבשר וחלב היכי שהקטיר החלב בכל הזבחים והבשר בעולה, איברא דעוד אינו מיושב דגם באימורין ובאיברי עולה כתב הרמב"ם בהל' זו שהבאנו וז"ל וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שבארנו, ולא חילק בין נודע לפני הקטרה או לא נודע. אכן נראה דכיון דבעיקר דינא לכאורה אין נ"מ אם הציץ מרצה אם הקטיר האימורין או איברי העולה דהא הקטרה לא מעכבא והוא רק ידיעה בעיקר ההלכה שהציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים, וכיון שכתב הרמב"ם "כמו שבארנו" וכונתו לדבריו בהל' ביאת מקדש בהל' ז' שכתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים וכו', וכיון שבהל' ו' גבי טומאת התהום כתב ואפי' נודע לו שהוא טמא וכו' שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד, ובהל' ז' גבי דברים הקרבים לא הזכיר דאפי' במזיד מרצה, א"כ משמע דבזה באמת דוקא בשוגג מרצה, וא"כ יש לומר דבהל' פסוה"מ כיון שהזכיר כמו שבארנו סמך על מה שביאר בהל' ביאת המקדש שלא הזכיר דאפי' במזיד, עכ"פ מבואר מכל זה דעיקר רצוי ציץ אפשר גם בנודע לפני זריקה ודוקא היכי דאיכא איסור בהזריקה אז לא מרצה, ולכן גבי טומאת התהום דאף דלכתחלה לא יזרוק מ"מ בדיעבד אם זרק מהני טומאת התהום לעשות כאילו אין כאן עבירה, ולכן שפיר מרצה הציץ, ומבואר מה דפסק הרמב"ם דאפי' נודע קודם זריקה הציץ מרצה אף דאכילת פסחים מעכבא דרצוי הציץ מהני כאילו יש בשר וכמו בלא נודע לפני זריקה גבי טומאת בשר דע"כ צריך ג"כ לסברא זו וכמו שבארנו. -הערות רבנו בגיליון ספרו- בד"ה אכן נראה במש"כ שם דבהל' פסוהמ"ק כיון שהזכיר כמו שבארנו סמך על מה שביאר בהל' ביאת מקדש שלא הזכיר דאפי' במזיד, נ"ב יש לעיין דאפשר י"ל דדוקא היכי שזרק באיסור בשביל שהי' טמא הדם לפ"מ דסברא הברייתא דאפשר לדם ליטמא אז אינו מרצה במזיד, אבל היכי דהחסרון הוא בשביל שנטמאו הבשר והאמורין ואם אין בשר אין דם א"כ על עצם הזריקה ליכא איסור לא נאמר בזה אם זרק במזיד לא הורצה. ע"כ. והנה התוס' בפסחים דף פ' הקשו על פירש"י שנטמא הבשר דהא ביבמות דף צ' אמר בגמ' דהנ"מ בין נודע לפני זריקה לנודע לאחר זריקה הוא רק מדרבנן, וא"כ היכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני דהא שם אמר ריב"ח מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, וכאן לענין אכילה אין נ"מ דבכל אופן אסור לאכול הפסח שנטמא, לכן הוכיחו התוס' דהדם הוא שנטמא ולפירש"י כתבו דהנ"מ הוא להקטיר האימורין, ובדעת הרמב"ם שכתב בסתם דאם נודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה קשה לפרש כן דמשמע דממילא לא יצא בהפסח וחייב בפסח שני וקשה עליו קושיית התוס'.ח ונראה דביבמות בהא דפריך בגמ' אברייתא דדם שנטמא דבמזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכו', הקשו התוס' דהא בפסחים ובמנחות פריך להו אהדדי ומשני רבינא דטומאה בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ורב שילא אמר איפכא והכא משמע דחד ברייתא איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ותירצו דהברייתא דעל מה הציץ מרצה דקתני בין בשוגג בין במזיד ע"כ דינא קמ"ל אפי' מדרבנן ומ"מ מוכח שפיר דברייתא דבמזיד לא הורצה הוא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין שוגג למזיד והוא רק משום קנס, ורבינא ורב שילא פליגי במאי יש סברא טפי למיקנס, אבל לדעת הרמב"ם יש לומר דיש סברא לחלק בין אליבא דרבינא ובין אליבא דרב שילא, דלרב שילא דהחילוק הוא בטומאתו בין נטמא בשוגג ובין נטמא במזיד ודאי מסתבר כדברי התוס' דמדאורייתא לא שייך לחלק, אבל לרבינא דהחילוק הוא בזריקתו ודאי שייך שפיר לחלק בדאורייתא דהיכי דאיכא עבירה במזיד ודאי יש לומר דאין הציץ מרצה, ולכן סובר הרמב"ם דהסוגיא דיבמות אזלא אליבא דרב שילא דמחלק בטומאתו דודאי מסתבר דזהו רק מדרבנן ומשום קנס כמו שכתבו התוס' וע"כ גם ריב"ח סבר כרב שילא, אבל להרמב"ם דפסק כרבינא שפיר סובר דהוא מדאורייתא. ואף דהפסח שנטמא הוא מתני' וע"כ צריך לפרש מתני' גם לרב שילא ולהסוגיא דיבמות דאי אפשר לפרש בטומאת בשר וכנ"ל, אבל באמת לא קשה דמתני' שייך שפיר לפרש בשנטמא הדם, וכן פירש הרמב"ם מתני' בפיהמ"ש וכתב וז"ל ועוד יתבאר בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה וכן כתב בעדיות פרק ח' וז"ל והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחים טהור, אבל להלכה דא"א להעמיד דין משנתנו בטומאת דם כתבה הרמב"ם בטומאת בשר, ולפי ההלכה דפסק כרבינא סובר דהנ"מ בין נודע קודם זריקה ובין נודע לאחר זריקה הוא מדאורייתא, ומשום דפשטה דמתני' דתנן דדוקא שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, משמע דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה כלל וחייב בפסח שני, וממילא לרבינא א"צ לאוקמא מתני' בטומאת דם ושלא להלכה, ובפיהמ"ש פי' המשנה לריב"ח ולרב שילא וכן א"צ לפרש הברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו דבמזיד לא הורצה דהוא רק להתיר בשר באכילה אלא דלא הורצה כלל וכמו שבארנו.ט והנה בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"ג כתב הרמב"ם מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר, ודברי הרמב"ם הוא מהגמ' דנזיר דף ס"ג דאמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם טהורים מ"ט לא אלימא טומאת התהום למיסתר, ומוכח מדברי הרמב"ם דהוא בטומאת ודאי ומה שכתב שחזקת הטמא טמא שרגלים לדבר דזהו לשון המשנה בדף ס"ג דתנן נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, ופי' שם המפרש דזהו לענין ספק אם נטמא, אבל התוס' פירשו שם דאינו משום ספק טומאה דס"ט ברה"י טמא ודאי רק דכי גמירי דטומאת התהום הותר דוקא לאדם שלא הי' בחזקת טומאת מת ועל שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר כתבו כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו, אבל אדמו"ר זצ"ל בספרו בהלכה שלפנינו הוכיח מדברי הרמב"ם פ"ו דנזירות דמפרש מתני' בטומאת ספק שכתב שם מי שנטמא במת וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שמת הי' מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול אע"פ שהיא טומאה שאינה ידועה סתר הכל מפני שהוחזק לטומאה חזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע, ומדכתב עד שידע שנגע מוכח דמשום ספק מטהרינן ליה, ומשום דאף דע"פ דין הוא טמא מדין ספק טומאה ברה"י מ"מ הא לא נודע הטומאה וזהו דינא דטומאת התהום דכל זמן שלא נודע הוא טהור, ולכן הוא גם עכשיו טהור ויכול לגמור נזירותו. ולפי"ז קשה טובא מה דבהל' ק"פ כתב הך דינא בטומאת התהום ודאי דלא מטמאינן למפרע, ומ"מ בטבל בששי כיון שחזקת הטמא טמא ליכא דינא דטומאת התהום, ולומר דדינא דרב המנונא הוא דין אחר ואינו דין משנתנו קשה דבגמ' אמר שם מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת הטמא טמא, אמר ליה מודינא בנזיר שמחוסר תגלחת א"ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום, א"ל אביי והא מחוסר הערב שמש א"ל שימשא ממילא ערבא, ומדפריך ממתני' אדינא דרב המנונא מוכח דגם דינא דמתני' הוא בטומאת ודאי, ובאופן שבודאי הי' המת מושקע בקרקע שעמד עליה, וא"כ סותרים דברי הרמב"ם בהל' נזירות לדבריו בהל' ק"פ. ונראה דזה ודאי כמש"כ אדמו"ר דהרמב"ם מפרש מתני' בטומאת ספק אלא דכיון דבטומאת התהום הדין הוא דצריך נודע, וכל זמן שלא נודע טהור וא"כ ע"כ מה דתנן שחזקת הטמא טמא אינו משום דמוקמינן ליה אחזקת טומאה כמו שפירש שם המפרש דעכ"פ זה לא מיקרי נודע, וע"כ דזה מועיל דלא דיינינן בזה כלל דינא דטומאת התהום, ומה דפריך רבא לרב המנונא ממתני' הוא משום דרב המנונא עצמו הא חילק בכך דלא התיר אלא בשהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם, ומוכח דבששי אף שהוא טומאת התהום מ"מ סותר ומטמאינן ליה למפרע, וע"כ טעמא משום דדין טומאת התהום לא נאמרה אלא בטהור וכמש"כ בתוס', וע"ז פריך ליה רבא ממתני' דתנן ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא וליטהר הוא בשביעי, ומשום דאף דמתני' מיירי בספק טומאת התהום מ"מ כיון דע"פ דין הוא טמא מדין ספק טומאה ברה"י ומה דמטהרינן ליה בירד להקר הוא משום דעכ"פ הוי לא נודע, א"כ מה דמטמאינן בירד ליטהר הוא משום דבטמא לא דיינינן דינא דטומאת התהום, וע"ז משני דטעמא דמתני' הוא במחוסר גילוח, ולכן בעושה פסח שפיר הפסח כשר.י אכן עוד אנו צריכים לבאר דעת הרמב"ם דהתוס' שם כתבו דהא דאמר רב המנונא מודינא לך שמחוסר תגלחת, דרב המנונא מיירי בנזיר שכבר גילח בשביעי, ובהא דאמר רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח כתבו בתוס' אף אנא מודינא לך בנזיר ועושה פסח דלא מחוסר ולא כלום כלומר אחר שטבל ואחר שגילח, וא"כ צריך טעם למה לא כתב הרמב"ם גבי נזיר הך דינא דטומאת ודאי דבטבל בשביעי אינו סותר נזירותו, איברא דבגירסתנו ליתא אלא מודינא לך בעושה פסח ובגירסת התוס' משמע שהיו גורסים מודינא לך בנזיר ועושה פסח, אבל עכ"פ צריך ביאור בטעמא דאינו סובר הרמב"ם כשיטת התוס' ולא כתב הך דינא דטומאת התהום ודאי אלא בעושה פסח ולא בנזיר. איברא דלכאורה הוא פשוט דהא דאמר רב המנונא מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת הא קאי אמתני' דסברה תגלחת מעכבא, ואף דיש מקום לחלק בין תגלחת טהרה לתגלחת טומאה, כבר חקר בזה המנ"ח והעלה דגם תגלחת טומאה לרבנן לא מעכבא, ולרבנן זריקה מעכבא ואם נודע לו לפני זריקה לא הותרה טומאת התהום כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' נזירות הל' י"ז וכמו שבארנו למעלה, וא"כ לכאורה יקשה איך כתבו התוס' דאם גילח הנזיר מודה רבא הא מחוסר זריקה הוא דהוא בשמיני, אבל ל"ק דהתוס' הא אינם מוכרחים לסבור כשיטת הרמב"ם לחלק בין נזירות לפסח, וכיון דבפסחים דף פ' אמר מר בר"א בל"ב דאפי' נודע לפני זריקה מרצה, א"כ ה"נ נימא דלענין זה היינו בנזיר שנטמא בשביעי שלו אינו מעכב מה שעוד לא הביא קרבנותיו, אבל הרמב"ם דסובר דזריקה מעכב בדין נזיר ואם נודע לו לפני זריקה אינו מרצה בטומאת התהום, א"כ יש לומר דה"נ בדין טמא מת בשביעי שלו אף דתגלחת לא מעכבא אבל הקרבנות הא מעכבין ובשביעי עוד לא נזרק הדם. אך באמת אין זה פשוט דבודאי יש לחלק בין קרבנות טהרה בדין נודע לפני זריקה, ובין קרבנות טומאה בדין טמא מת שנטמא בטומאת התהום בשביעי שלו, דלא מצינו דהקרבנות מעכבין אלא בדין נזירותו, וכיון שנודע לו לפני זריקה ונעשה מנזיר טהור נזיר טמא וע"ז לא מהני רצוי ציץ, לכן סתר הכל וכמו שבארנו למעלה, אבל קרבנות טומאה הא לא מצינו דבשביל חיוב הקרבנות נחשב עוד לטמא רק דהוא תנאי שלא יוכל עוד להתחיל למנות נזירות דטהרה דהא הנזיר אינו ממחוסרי כפרה דנימא דטהרתו תלויה בהבאת קרבנותיו, וא"כ אין אנו צריכין לומר דהתוס' אינם סוברים כשיטת הרמב"ם, דאפי' לשיטת הרמב"ם, דבנזיר שנודע לו לפני זריקה סותר הכל, מ"מ הכא שפיר כתבו דבגילח בשביעי אליבא דמתני' הותרה לו טומאת התהום, ואף דבתגלחת למתני' גם רב המנונא מודה מ"מ צריך לומר דגבי נזיר תגלחת הטומאה דינה בהסרת הטומאה מה שנוגע בדין נזירות, אבל הקרבנות אין לנו הוכחה לזה, וכיון דרב המנונא סבר דבגילח בשביעי לא ח

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רבינא כך יש להבין את ההלכה בענין הציץ: על טומאתו שהיתה בין בשוגג בין במזיד — הורצה על ידי הציץ, אולם על זריקתו של הדם, אם נזרק בשוגג — הורצה, אבל במזיד לא הורצה.

8 רש"י על פסחים פתח ↗

בין בשוגג בין במזיד - והאי דתני לעיל בשוגג הורצה במזיד לא הורצה בכיצד צולין פליגי בה אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא וחד אמר איפכא:

1 וּרְמִינְהוּ: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה? עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר!

2 אָמַר רָבִינָא: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הוּרְצָה. זְרִיקָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה.

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממקור אחר, ששנינו על מה הציץ מרצה? — על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור משמע שהציץ מרצה בכל מקרה ואפילו כשנזרק הדם במזיד!

7 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

א' אין על מצחו אין מרצה וכו'. והקשה בכ"מ הא בגמ' איתא דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח וע"כ אין עמ"צ נמי מרצה וא"כ לרבינו דס"ל ט"ד בציבור נשאר קו' הגמ' מכה"ג ביוהכ"פ ע"כ דאין על מצחו נמי מרצה ובשעה"מ כ' לתרץ דפסק כאותה ברייתא דאם יש אחרת אומר הבא אחרת דכ' תוס' דע"כ סובר דאין עמ"צ אין מרצה לכן אומרים לו הבא אחרת או דנאמר דברייתא סובר אף אי איכא ציץ לרצות ג"כ אומרים לו הבא אחרת א"כ ג"כ אין ראיה מכה"ג משום דא"א כקו' תוס' וא"ל דהקו' מדלא אומר הבא אחרת כתי' תוס' ז"א דמברייתא מוכח דאף אי יש ציץ ג"כ אומרים הבא אחרת ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים בק"צ אומרים הבא אחרת ואם לאו זורק לכתחילה הרי דלא כתוס' וכתבתי לקמן וקשה לי דלכאורה יקשה על תוס' דכ' דביש ציץ א"צ להביא אחרת הא ר"ש סובר בסנהדרין דף י"ב דמעברין את החודש מפני הטומאה א"כ כש"כ דיש להביא אחרת אי איכא אחרת ולכאורה יש לחלק לפי שיטת השבות יעקב שכ' שיש בזה בזיון לקדשים א"כ בשלמא מעברין שפיר דאין בזה בזיון לכן מעברין משום מצוה מן המובחר אבל להביא אחרת איכא בזיון קדשים לכן אין מביאין אחרת רק דדעת החכ"צ דמשום מצוה מן המובחר יש להביא אחרת ול"ח לבזיון א"כ שפיר ראי' כמו דמעברין כש"כ דיש לנו להביא אחרת משום מצוה מן המובחר וכן אי אמרינן דהכא איכא חילול שבת א"כ אין ראי' מהא דמעברין דשם ליכא בזיון וליכא חילול שבת אך יקשה א"כ מ"פ מר"י דסובר ט"ה דילמא נהי דהותרה אפ"ה מעברין דאית לנו לאהדורי אהיתרא משום דמצוה מן המובחר והא דס"ל אי ט"ה א"צ להביא אחרת לפי פירוש התוס' היינו משום בזיון הראשון או משום חילול יוהכ"פ אבל לעבר השנה אף אי הותרה יש לנו לאהדורי אהתירא כיון דליכא בזיון ולא חילול שבת ויו"ט אך א"ש דתוס' הוק' דבא"א א"צ ציץ לרצות וראי' מטוה"ג דא"צ מרצה אמנם הנה דעת רבינו דציץ מרצה על טוה"ג ונראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"י ות"ק בסנהדרין שם לכתחילה אין מעברין ובדיעבד מעובר ובש"א סי' ל"ד הקשה ממנ"פ אי ט"ד אפי' לכתחילה מעברין ואי ט"ה אפי' בדיעבד נמי לא וי"ל דבהא פליגי ר"ש סובר דציץ אמ"ר אטוה"ג וכיון דט"ד לכן מעברין לכתחילה ולר"י אפי' דיעבד לא יען דט"ה בציבור ות"ק סובר לכתחילה אין מעברין דסובר ציץ מרצה בטוה"ג ומהני ציץ בציבור אף דביחיד א"צ מרצה בטוה"ג וא"כ כיון דמהני ציץ לרצות לכן לכתחילה אמ"ע אבל בדיעבד מעובר כיון דט"ד בציבור דרק ר"ש דס"ל ט"ד וציץ ל"מ לרצויי בטוה"ג לכן ס"ל אפי' לכתחילה מעברין וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר הוק' תוס' הא בטוה"ג ט"ד וציץ לא אהני מידי אפ"ה מרצה כיון דא"א וע"ז תי' מדלא אמרינן הבא אחרת ע"כ ציץ מרצה בטומאת הקרבן ולא יקשה הא לר"ש מעברין דהיינו משום טוה"ג דליכא ציץ לרצויי וזה ברור: מעתה י"ל לדידן דאין מעברין לכתחילה כמש"כ רבינו להלן וכ"כ בה' ק"פ וכן סובר ג"כ דציץ מרצה על טוה"ג א"כ קו' תוס' מעיקרא ל"ק די"ל דאף בא"א ג"כ אין הקרבן עולה לרצון בציבור אי ליכא ציץ לרצות וא"כ יקשה מכה"ג ביוהכ"פ וע"כ לומר דבאמת אין על מצחו ג"כ מרצה וא"כ נסתרו דברי השעה"מ שכתב לתרץ מכח אותה ברייתא דמביא אחרת דהא לדידן ציץ מרצה אטוה"ג וביוהכ"פ ליכא ציץ וא"צ לתי' של תוס' ונשאר קו' הגמ' בתוקפה מכה"ג ביוהכ"פ: והנה לפי"ז לא מוכח דאותה ברייתא סוברת דאין עמ"צ מרצה מדמביא אחרת די"ל דמרצה אפ"ה מביא אחרת כיון דא"צ לסברת תוס' דאין מביא אחרת אי ציץ מרצה רק מכח הקו' דא"א וכיון דבטוה"ג ג"כ צריך ציץ שפיר י"ל בא"א ג"כ ל"א ט"ה בציבור ובאפשר להביא אחרת אף אי ציץ מרצה ג"כ מביא אחרת אך לכאורה כיון דמסקינן לכתחילה אין מעברין א"כ ממילא מסתברא ג"כ דאין מביא אחרת וא"כ ברייתא ע"כ איירי באין עמ"צ דאז אמ"ר ולכן מביא אחרת אך יש לדחות דאין זה הכרח דרק להיפוך כתבנו שפיר אי מעברין לכתחילה כש"כ דמביא אחרת אבל מהא דאין מעברין אין ראי' דאין מביא אחרת די"ל דוקא לעבר אמ"ע כיון דציץ מרצה אבל להביא אחרת שפיר חייב להדר אהתירא באפשר דמצוה מן המובחר עכ"פ לעשות בטהרה דהא במצא כחושה בבני מעיים א"כ אמרינן הבא אחרת שמינה כדאיתא במנחות דף ס"ד וא"כ אכתי תיקשי עכ"פ מכה"ג ביוהכ"פ דנהי דמברייתא מוכח דמביא אחרת וכן קיימ"ל ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים ביש לו אומרים לוהבא אחרת אף דהלכה דאין מעברין לכתחילה דבהא עדיין לא נסתלקה הקו' מכה"ג ביוהכ"פ כיון דרבינו סובר טוה"ג ציץ מרצה אין לנו הוכחה דבא"א מרצה ונסתר תירוצו של שעה"מ וקו' הכ"מ בתוקפה עומדת: לכן נראה לישב דרבינו מפרש הא דר"ש אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח אינו ראי' מקריבין דע"ז י"ל דילמא באמת לא נטמא קרבן מעולם ביוהכ"פ רק הראי' ממקריבין דהיינו מכה"ג שנטמא בטוה"ג והכא אזלה הראיה מדאין מפרישין כה"ג מטו"מ כדפריך לה לעיל ומשני ט"ה בציבור אבל ר"ש דסובר ט"ד סובר דהא"ט דאין מפרישין דגם באין על מצחו מרצה ור"י משני ט"ה בציבור כדדחי רבא לעיל ועי' בחי' מהר"ם ברבי שכ' לישב בזה דלדידן דל"ח למיתה בלא"ה ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ לכן סובר אין על מצחו אמ"ר ולדעתי ז"א דהרי בחכ"צ הקשה דאדרבא אמאי לא מתקנינן לו אשה אחרת דניחוש שמא תמות הא רבינו פסק דחיישינן לשמא ימות רק דכבר ביארנו בה' כהמ"ק דשמא ימות בזמן מועט ל"ח דיום אחד חשוב זמן מועט וא"כ לענין הפרשה מטומאת מת דהוה לזמן מרובה באמת חיישינן שמא ימות לדעת רבינו וא"כ לא קשה הא בא"א ט"ד דהא אפשר עכ"פ בפרישה: לפי"ז יש לישב שפיר שיטת רבינו די"ל דתליא בפלוגתא דפליגי אי מעברין מפני הטומאה דר"ש סובר בא"א ג"כ אין מרצה בלא ציץ בטוה"ג א"כ הא דט"ד רק ע"י ציץ לכן מעברין אבל ת"ק סובר בא"א מרצה בלא ציץ ורק באפשר צריך ציץ א"כ לכן אין מעברין לכתחילה כיון דטומאה מצ"ע ג"כ דחוי' בציבור אף בלא ציץ א"כ ע"י ציץ דהוה תרתי לטיבותא מסתברא לומר שאין מעברין לכתחילה ע"ד שכ' תוס' בטומאת קרבן אהני ציץ לומר דאין מביא אחרת ורק לר"ש דל"א ט"ד רק ע"י ציץ אף בא"א לכן סובר מעברין דליכא רק חדא למעליותא שהוא ע"י ציץ מהא"ט מעברין לכתחילה ולכן דייק שפיר ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ דל"ש לומר משום דא"א דאף בא"א ג"כ בלא ציץ אמ"ר ולפי"ז כיון דקיימ"ל אין מעברין א"כ ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ דנצטרך להפרישו מטומאת מת משום דאף אי נטמא ג"כ הא ט"ד וא"צ ציץ כיון דא"א דהרי לחד מ"ד אף בלא ציץ מרצה בטוה"ג אף באפשר וא"כ ניחא דאין עמ"צ אמ"ר ומיוהכ"פ ל"ק כיון דבא"א מרצה טוה"ג בלא ציץ: וראי' מירושלמי פ"ק דיומא דקאמר דאי אין עמ"צ אמ"ר צ"ל דכה"ג לבוש כל היום בציץ והנה בפ"ח מכהמ"ק כתב רבינו לחלק בין כה"ג שלא בשעת עבודה מותר ולכהן הדיוט אסור והוא מתוספתא ובארנו שם דסובר כה"ג לובש כל היום אתיא כמ"ד אעמ"צ אמ"ר וא"כ מוכח דתוספתא סובר כמ"ד אעמ"צ אין מרצה ודו"ק: ובהא ניחא דתוס' כ' דאף דרבא סובר הותרה בק"פ סובר ט"ד ובשעה"מ וש"א הקשו מסנהדרין דף י"ב מאי פריך מר"י דאמר בכה"ג ביוהכ"פ ט"ה הא בק"פ ט"ד ונראה לישב דלכאורה קשה טובא לשיטת רבינו דציץ מרצה אטוה"ג א"כ איך אמר רבא הואיל והותרה לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי אמרינן ואי סובר ט"ד בעי ציץ לרצויי א"כ ל"ש כלל הואיל דאטומאת זיבה ל"ש דציץ מרצה וצ"ל דרבא וודאי ס"ל דאין ציץ מרצה בטוה"ג לפי"ז י"ל דלדידן בק"פ ט"ד אבל בעלמא ט"ה אבל סוגי' דסנהדרין דבארנו דפליגי בהא אי בטוה"ג בעי ציץ לרצויי א"כ שפיר פריך מדרי"ו כיון דסובר ט"ה ומהני בכה"ג בלא ציץ א"כ ה"ה בק"פ דאיכא ציץ לרצויי נמי מהני לכתחילה ואמאי מעברין: והנה תוס' מנחות דף ט"ו כ' דשאני ק"פ דאיכא אכילה לכו"ע ט"ד ולכן צריך לטעם אק"צ חלוק וקשה א"כ מ"פ בסנהדרין מרי"ו דס"ל בכה"ג ביוהכ"פ דט"ה הא שאני ק"פ דהוה מידי דאכילה וכן הקשה בשעה"מ ונראה לישב דזה שכ' תוס' במידי דאכילה ט"ד היינו דווקא בכהא"ג דאיירי התם בשבט אחד טמא דאפשר לעשות בטהורים ויאכלו בטהרה וכמו שהקשה באמת בטה"ק למה צריכין לטעם דבאכילה ט"ד תיפוק להו כיון דאיכא טהורים ויבואר לקמן אבל בכהא"ג דסנהדרין שכל ישראל טמאים גם בפסח ט"ה אף דהוה באכילה ועוד כיון דאיכא טהורים יאכלו טהורים עכ"פ בטהרה דבזה בוודאי ט"ד ולכן כ' תוס' דצריך לטעם אק"צ חלוק: ואמנם ל"נ שאין כלל כונת תוס' לומר דביש אכילה ט"ד כאשר הבין בשעה"מ אלא כוונתם לומר דהא דאמרינן ביומא אי יש שיריים אז מהדרינן אהתירא לא משום דט"ד רק כיון שאפשר בטהרה מהדרינן לאכול בטהרה כמש"כ תוס' חולין דאכילת איסור הוה גנאי ולכן שפיר פריך בסנהדרין כיון דסובר מעברין ע"כ ט"ד וקשיא מר"י דסובר ט"ה: ובהא ניחא מה שהקשה עוד בשעה"מ למה הצריכו תוס' ביומא לתרץ דק"פ הוה ק"י ולא תי' דלאכילה ט"ד והנה קו' זו יקשה רק לפי מה שהבין דכונת תוס' דבאכילה ט"ד אז קשה דנוקי טעמא דרבה בזבחים סובר הואיל ואידחי דבק"פ ט"ד אבל להנ"ל אף אי ט"ה מהדרין אטהרה לאכילה לכן רבא דקאמר ט"ד ע"כ לתרץ יען דהוה ק"י: והנה עוד הקשה בשעה"מ אתוס' הנ"ל דהרי שעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב וא"כ מאי משני רבא דלכן אין מפרישין מט"מ דט"ה בציבור הא הוה מידי דאכילה ובהא ט"ד ולפמש"כ ניחא דאף במידי דאכילה ט"ה היכא דא"א רק כיון שאפשר לאכול בטהרה מהדרינן אהתירא וא"ל א"כ עכ"פ כיון דבמידי דאכילה מהדרינן אהתירא הי' לנו להדר לפרוש מט"מ ז' ימים ז"א דהא אינו אלא חששא בעלמא אין חייבין לאהדורי אהתירא משום אכילה בטהרה כיון דמעיקר הדין ט"ה בציבור ודו"ק: אמנם כ"כ לעיל שהקשו מסנהדרין דפריך מר"י דס"ל דט"ה בציבור הא שאני ק"פ דל"ה ק"צ שאין לכל ישראל חלק בו כמש"כ תוס' ונראה לישב דצריך להבין מאי סברא איכא בהא וי"ל דהנה בהגהות ריא"ף פי"ד דשבת כ' דהא דר"א שחרר עבדו משום דלרבים אמרינן חטא בשביל שתזכה או מטעם יען דעכ"פ הוא זכה במצוה זו ומעתה לפי"ז ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך אלא כשהוא לרבים וגם הוא זוכה עמהם ומעתה זה הכונה בשלמא בק"צ שלכל ישראל יש בו חלק שפיר ט"ה משום דהוא בשביל רבים וגם זוכה עמהם אבל בק"פ שאין לכל ישראל א"כ אם הוא יכול לעשות בטהרה אף דרבים טמאים הרי לו יש קרבן אחר א"כ אין זוכה עמהם בקרבנם כהא"ג רק ט"ד ומעתה א"ש בסנהדרין דשם כל ישראל היו טמאים כהא"ג שפיר ט"ה למ"ד בשאר קרבנות הותרה דהא כיון דהוא זוכה עמהם לעצמו שיכול לעשות ק"פ כהא"ג ט"ה בציבור בק"פ כמו בשאר קרבנות ושפיר פריך למה מעברין יעשו בטומאה והוא נכון: ב' אין על מצחו אין מרצה. והקשה הכ"מ דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דמרצה ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ונ"ל דתוס' הקשו הא בא"א ט"ד אף בלא ציץ דומיא דנטמא בטוה"ג ונראה דגמ' שפיר הוכיח דבשעה"מ הביא מתוי"ש כתב יד שהקשו הא פר של יוהכ"פ הוה קרבן יחיד ותי' דכיון דתליא בעבודת שעיר דהוה משל ציבור הותרה טומאה נמי בשל פר לפי"ז י"ל התינח בנטמאו שניהם שייך לומר דא"א טד"ה בציבור אבל בנטמא פרו לחוד או שעיר לחוד ל"ש זה דהנה ר"י סובר במנחות דף ט"ו דאין ק"צ חלוק ושניהם יעשו בטומאה ולפי"ז כיון דכאן פר ושעיר מעכב זא"ז ותלויות הא בהא א"כ אין ק"צ חלוק ויעשה בטומאה מעתה אי השעיר נטמא דבא בטומאה דהוא ק"צ שוב אמרינן כיון דאק"צ חלוק יעשו שניהם בטומאה וכ"כ בשמ"ק במנחות דלר"י אק"צ חלוק בנטמא אחת מן החלות אף הכבשים יצאו לבית השריפה דנעשה בטומאה מטעם אק"צ חלוק: ובזה יש לישב תוס' יומא דף נ"א שכ' דפר הבא בשותפות אינו ק"צ ומהדרינן אטהרה ותמה בשי"צ דהא ע"כ מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה א"כ גם פר שבא בשותפות מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה ולפמש"כ ניחא דבפר של יוהכ"פ באמת מהדרינן ע"כ אטהרה דהא אינו ק"צ רק משום דאין ק"צ חלוק בא הכל בטומאה וזה רק בא"א באחר אבל באפשר מהדרינן אטהרה ונעשה הכל בטהרה הפר והשעיר וכ"ז רק לתוס' אבל לדעת רבינו גם בנטמא פר שייך ט"ה משום שעיר כאשר יתבאר: מעתה מיושב קו' התוס' דא"א באחרת דאף באין אחרת מיקרי אפשר כיון דרק נטמא השעיר למה בא פר בטומאה וא"ל דאין ק"צ חלוק דזה ניחא אי אין על מצחו ג"כ מרצה אז ניחא דשניהם באים בטומאה אבל אי אמרת דאין עמ"צ אמ"ר א"כ למה פר בא בטומאה דמשום דאין ק"צ חלוק אין לעשות הפר בטומאה דכיון דלגבי פר אפשר בטהרה וע"ז אמר ר"י ט"ה בציבור ואמרינן דאק"צ חלוק באו שניהם בטומאה אף דליכא ציץ לרצויי ומיושב קו' תוס' דשפיר אפשר בטהרה לעשות הפר עכ"פ דאמר בטהרה ודו"ק: אמנם לדידן דלא קיי"ל כר"י אק"צ חלוק דטהור בטהרתו והטמא בטומאתו כמו שכ' רבינו בפ' תומ"ס א"כ בנטמא שעיר אין הפר נעשה בטומאה ולא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ דהא השעיר באמת הוה א"א והפר דאפשר בטהרה הא נעשה בטהרה וכיון דבא"א אייריא שפיר מרצה בלא ציץ ולא נשמע דאין על מצחו ג"כ מרצה די"ל בא"א ל"ב ציץ לרצויי אך לכאורה הרי קיימ"ל מערבין לקרנות ומערב דם שנטמא עם דם פר וא"ל דעכ"פ בנטמא בשר שעיר א"צ לעשות גם הפר בטומאה ונכנסין בדם פר טהור לפנים אף דבשר נטמא ואין בשר אין דם וציץ ליכא לרצוי בפנים דז"א דעכ"פ כיון דהקטרת אימוריהם על מזבח חיצון בבגדי זהב א"כ הרי יש בשר אף דבשעת זריקה בפנים אין עליו ציץ כיון דכל הפסול רק משום דנטמא בשר לזה שפיר נוכל לומר דכיון דמקטיר בחוץ בבגדי זהב וציץ על מצחו ומרצה על טומאת בשר שוב יש בשר ויש דם וא"צ ציץ לרצויי בשעת זריקת דם רק ע"כ אייריא מטומאת הדם וזה תלוי במערבין לקרנות לק"מ דא"כ שוב הוה א"א וא"ל דא"כ גם מר"י ל"ק דמטמא דם פר דא"א דמערבין לקרנות כדסבירא לי' לר"י במנחות דף כ"ב ועוד דעל טהרו של מזבח לכו"ע מערבין כמש"כ תוס' יומא דף נ"ח והוא מירושלמי שם ז"א דהרי לר"י דאק"צ חלוק א"כ בנטמא קודם שמזה על הכפורת ובהיכל ג"כ עושה שניהם בטומאה מפני שאין ק"צ חלוק משום דאין לעשות מקצת הזאות בפנים בטומאה ומקצת בטהרה וזה ל"ח א"א דהא רק ע"י שאחד טמא אתה רשאי לעשות גם השני בטומאה ולהזות בפנים בטומאה וע"כ דציץ מרצה או משום דט"ה בציבור אבל לדידן דהעבודות אפשר לעשות בטהרה ועושין בטהרה רק לקרנות ע"כ דמערבין וזה א"א ומרצה אף שאין הציץ ראוי לרצות באין על מצח ולא מוכח דציץ מרצה באין על מצחו וא"ש: אולם אכתי קשה דלשיטת רבינו לא סלקה תי' זה דבא"א מרצה דמנ"ל כיון דטה"ג ג"כ ציץ מרצה דתוס' הוכיחו כן מטוה"ג דליכא ציץ ומרצה אבל לרבינו דבאמת ציץ מרצה אטוה"ג א"כ מנ"ל דבא"א מרצה בלא ציץ ולכן הנכון בזה כמו שכתבנו למעלה דהך דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח לא אטומאת קרבן קאי רק אטוה"ג מדלא מפרישין כה"ג מביתו משום טומאת מת וא"כ ל"ש לומר א"א שאני דעכ"פ נפרשוהו מט"מ ועוד דאי משום טומאת דם הא רבינו סובר כמ"ד משקי בית מטבחייא דכן דדם קדשים אין מקבל טומאה ע"כ הא דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח אייריא בנטמא טוה"ג וכבר ראיתי לקדוש אחד מדבר אדאמוהגז"ל בספרו שבי"ד ה' ע"ז שכתב באמת לישב בהא שיטת רבינו דסובר אין עמ"צ אין מרצה דלא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ יען דסובר דם קדשים אין מקבל טומאה א"צ ציץ לרצות ולדעתי קשה אכתי כה"ג שטמא טומאת הגוף יוכיח: ג' ציץ על מצחו מרצה אין על מצחו אינו מרצה. ובכ"מ הקשה דבגמ' דיומא מוכח דר"ש דסובר ט"ד סובר אינו על מצחו נמי מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו ומרצה ור"י אומר דשאני כה"ג דט"ה בציבור א"כ רבינו אס"ל ט"ד איך כ' דאעמ"צ אין מרצה ובש"א הקשה עוד דגמ' מסיק דלר"י האי תמיד מאי דריש בי' לכדרבא בר הונא חייב אדם למשמש בתפילין קו"ח מציץ דכ' תמיד שאל יסיח דעתו וא"כ רבינו דס"ל ג"כ כרבא א"כ אתי תמיד לומר דאל יסיח דעתו והיינו כרי"ו והא כיון דס"ל ט"ד א"כ האי תמיד מיבעיא לי' לתמיד מרצה אפי' אינו על מצחו ולכאורה דבריו תמוהים הא בפירוש ס"ל לרבינו דאין על מצחו אין מרצה ולדבר זה העירנו כבוד תלמידי היקר החריף מו"ה מתתי' ה"פ נ"י ונראה דהוה ס"ל לפי קושיתו דאף אם נדחק לפרש דכוונת רבינו דאין על מצחו היינו שאין ראוי למצחו כגון בנשבר אפ"ה תיקשי מהך דתמיד שאל יסיח דעתו ונראה לישב דהנה בח"ס בשבת דף י"ג הקשה כיון דלר"ש אינו על מצחו אמ"ר א"כ הא דצריך למשמש כדי שיהא מרצה דאי לא ימשמש ואין במקומו אין יכול לרצות ואיך שייך לילף מזה קו"ח לתפילין ונראה דהנה בבאר שבע פ' אלו נאמרים הקשה הא תנן שם דאין כה"ג מגביה ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטות מגביהין ידן למעלה מן התפילין ש"מ דציץ חמור ובח"ס כ' דכבר קדמו להקשות כן בספר יראים ותי' דמשמש היינו שלא יכול ויהי' נדרסים ובהא תפילין חמורים שיש בהן אזכרות הרבה הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבהת יד דהשמות שבתפילין מחופים בעור הציץ חמור שהשם מגולה הוא ול"נ לישב בפשיטות דבוודאי בשעת עבודה חמורה ציץ מתפילין מטעם הנ"ל כדי שירצה על בנ"י אבל אם נושא הציץ שלא בשעת עבודה דשרי ג"כ כמש"כ בתוי"ש להוכיח מהך דקידושין דף ס"ו בהא דינאי המלך אז תפילין חמורים וקרא אמר והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו היינו שלא בשעת עבודה ג"כ אל יסיח דעתו ושפיר איכא קו"ח ולא קשה קו' הח"ס דהא דאל יסיח אינו משום דאינו על מצחו אמ"ר דאפי' שלא בשעת עבודה שכבר כלה כל העבודה אפ"ה אם הציץ על מצחו צריך שלא יסיח דעתו ואיכא שפיר קו"ח לתפילין ולפי"ז ניחא קו' ש"א ג"כ די"ל אחר דרי"ו מסיק דקרא אתי שאל יסיח דעתו ממילא גם לר"ש דסובר ט"ד שפיר אית לי' דרבה והכי קדריש והי' על מצחו תמיד שאל יסיח דעתו א"כ ממילא נשמע גם באין על מצחו מרצה דהיינו דתמיד מרצה דאי רק כשהוא על מצחו מרצה ל"ל קרא דאל יסיח דעתו פשיטא וודאי דצריך למשמש בו כל שעה כדי שיהא מרצה ואי ל"ה כתיב רק והי' על מצחו לרצון הוה ידעינן דרק כשהוא על מצחו מרצה דט"ד ובעינן שאל יסיח דעתו אע"כ לומר דאף אין על מצחו נמי מרצה ולכן צריך לכתוב תמיד שאל יסיח דעתו ממנו וס"ל דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש הציץ דאי שרי ל"ה משמע כלל שלא יסיח דצריך להתיר ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה כמש"כ בתוי"ש ורק לר"י דסובר ט"ה בציבור וא"כ אי ל"ה כתיב תמיד ל"ה ידעינן דצריך למשמש בו כל שעה משום דאין על מקומו אין מרצה דהא ט"ה בציבור וע"כ סובר דתמיד אתי רק לחייב למשמש שלא בשעת עבודה ומשום דאסור להסיח דעת מפני קדושת השם החקוק עליו וא"כ שפיר כ' רבינו דרשא זו דאל יסיח דעתו ואפ"ה סובר ט"ד דאדרבא למ"ד ט"ד בציבור אתיא בפשיטות לפי מה דס"ל הש"א דלרבינו אין על מצחו מרצה דע"כ האי תמיד אתי שאל יסיח דעתו דאל"כ לשתוק מתמיד דהוה ידעינן דצריך למשמש בו כדי שיכפר אלא ע"כ דמרצה אפי' אין על מצחו ול"ה צריך למשמש ולכן כתיב תמיד ע"כ דחייב למשמש בו מפני קדושת השם וקו"ח שפיר לתפילין כמו לר"י אולם באמת נראה דרבינו דסובר דאין על מצחו אין מרצה אף דס"ל ט"ד ע"כ לומר דהוא סובר דהאי תמיד רק אתי שאל יסיח דעתו ממנו והיינו אפי' שלא בעידן עבודה כדמוכח בשבת דרי"ש ס"ל כן ומסתמא רי"ש אתיא ככו"ע בין למ"ד אין על מצחו מרצה בין למ"ד אין על מצחו אין מרצה וליכא קרא דאין על מצחו מרצה ושפיר י"ל דוקא על מצחו ומקומו הראוי מרצה וקרא דתמיד היינו שלא בשעת עבודה אם הוא על מצחו צריך שלא להסיח דעת דשרי להניח הציץ אפי' שלא בעידן עבודה דכל בגדי כהונה שרי שלא בשעת עבודה ה"נ רשאי להלביש הציץ וא"כ י"ל אדרבא דמהא"ט גופי' דס"ל דשלא בשעת עבודה ג"כ צריך למשמש אם מניח הציץ ממילא הדין נותן דרק במצחו מרצה דעיקר הרצוי הוא משום מחשבה קדושה הבאה ע"י הציץ לכן יכול לרצות אבל כשאינו על מצחו א"כ ממילא נמי אין מחשבתו קשור בהשם שבציץ לכן א"י הציץ לרצות דבעי טהרת מחשבה שאז ביכלתו לרצות וכן הוא בירושלמי ביומא באמת דהציץ רק מרצה כ"ז שהוא על מצחו ומדויק לשון רבינו שכ' דאעמ"צ מרצה מדכ' והי' על מצחו תמיד ובגמ' איתא דיליף כן ר"י מדכ' ונשא אהרן את עון הקדשים ותמיד אתי שלא יסיח דעת ולפמש"כ ניחא דלמסקנא דאתי קרא דאל יסיח דעתו אפי' שלא בשעת עבודה ממילא נשמע דאעמ"צ אין מרצה א"כ רק צריך ליתן טעם כה"ג ביוהכ"פ דאין על מצחו איך מרצה כיון דט"ד הוא צריך ציץ לרצויי ונראה דא"ש דהנה זה לשון הירושלמי: בכל יום כה"ג מלביש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בה"ע ר' עקיבא אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וביו"ט אית תני הציץ מרצה על מצחו אית תני אפי' בזויות ומפרש דאתיא כריו"ס דבכל יום לובש כדי לרצות על התמיד ויקשה לכאורה הא מבואר במפרשים דרק האימורים מקטיר שזורקין על האש כדתנן במשנה דתמיד וא"כ אי אירע טומאה בשעת זריקה מאי עביד וצ"ל כיון דלובש בשעת הקטרה מרצה על כל עבודות התמיד מעתה קשה טובא הא לקמן דף ע' מבואר במשנה דר"ע סבר וכן ס"ל לחכמים שם בברייתא דהי' מקטיר האימורים של קרבנות היום עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ בשעת הקטרה כבר היה לבוש הציץ א"כ מרצה על כל עבודות היום וקשיא לר"ש מאי קאמר כה"ג יוכיח הא שפיר מרצה בשעת הקטרת אימורים וצ"ל דבאמת ר"ש ס"ל כר"א דס"ל שם דכל עבודת היום גומר קודם הקרבת המוספין בבגדי לבן א"כ אפשר לומר דס"ל דהקטרת אימורים באמת היה מקריב בבגדי לבן שלבש להוצאת כף ומחתה לכן שפיר דייק מכה"ג וקצת משמע כן בפ"ו דיומא במשנה ז' קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגיס והקטירן ע"ג מזבח ופירש"י דלאו דוקא דהא בבגדי לבן הוא לבוש עתוי"ט ולפמש"כ י"ל דהוה דוקא דסתם משנה ס"ל באמת דמקטירן בבגדי לבן אולם י"ל בפשיטות יותר דהנה רש"י פי' באמת דצריך שיהא על מצחו בשעה שנטמא הקרבן אמנם בס' גבורת ארי' תמה מנ"ל הא ולפמש"כ ניחא דמוכח כפירש"י דאל"כ יקשה מה שהקשיתי דלא מוכח כלל מכה"ג ביוהכ"פ אמנם להלכה י"ל דהוכיח רבינו מירושלמי דלא כפירש"י דל"ב שיהא לבוש בשעה שנטמא דא"כ הי' צריך הכה"ג ללבוש בגכ"ה קודם שחיטת התמיד פן יטמא הדם מיד לאחר קבלת הדם אלא ע"כ דלירושלמי פשיטא לי' דלא כר"ש א"כ לא מוכח מכה"ג ביוהכ"פ מידי א"כ ניחא כיון דרבינו פסק בפ"ד מעיוהכ"פ דאימורי החטאת שחובת היום מקטיר עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ ל"ק כלל מכה"ג ביוהכ"פ ולכן פסק שפיר דאין על מצחו אמ"ר ודו"ק: ד' אין על מצחו אין מרצה. ובכ"מ הקשה דמבואר בגמ' דזה למ"ד ט"ה בציבור ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ע"כ דגם אין על מצחו מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח ונראה לישב בהקדם לבאר שמעתתא דיומא אשר צריכה תלמוד טובא דגמ' פריך עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ אמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והקשו תוס' הא בזבחים דף ל"ג איתא דבין אביי ובין רבא ס"ל דט"ד בציבור ותי' דפסח ל"ה ק"צ ממש רק דחי יען שקבוע זמן וכן אילו של יוהכ"פ הוה ק"י אלא דקבוע זמנו ולכן מהדרינן אטהרה ובשעה"מ ובש"א הקשו לפי"ז בסנהדרין דף י"ב דפריך מר"י דס"ל בשמעתין ט"ה בציבור ולהנ"ל הא שאני ק"פ דהוה ק"י לכן מהדרינן אטהרה לעבר השנה מפני הטומאה ועוד קשה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' נפרשהו מט"מ דהא בטומאת אילו של אהרן דהוה ק"י ט"ד הוא וכן הקשה בריטב"א לכן נראה לי לישב קו' תוס' באופן אחר דלא יקשה מרבא אדרבא: עוד הקשו תוס' דגמ' מוקי ברייתא דהבא אחרת בפרים של ע"ז בק"צ ואז"ק דא"ד טומאה לכן מהדרינן אטהרה והקשו א"כ אמאי באמת דוחה טומאה אי ליכא אחרת ותי' משום ריצוי ציץ אבל טוה"ג דכהנים לא אידחי לגבייהו כלל דלגמרי חשוב ק"י וקשה דבגמ' משמע דשייך דיחוי אלא דמהדרינן אטהרה דהא תני לה בהדי אילו דאהרן דהוה זמנו קבוע וט"ד רק כיון דק"י לכן מהדרינן אטהרה וכמש"כ תוס' בד"ה כיון דהוה ק"צ לדחות את הטומאה רק דל"א דהותרה כיון דיחיד מייתי לה ועוד הקשו תוס' באמת מאי סברא איכא כיון דכולהו ילפינן מחד קרא דמועדי ד' א"כ א"ל דבמקצת הותרה ובמקצת רק דחוי ותי' דבאמת רק דרבנן עוד הקשו דגמ' פריך מדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומ"פ הא להתיר בשר באכילה לכו"ע ל"א דהותרה ועוד אפי' למ"ד ט"ד קשה דהא רק פליגי אי מהדרינן אטהרה אבל בכבר קרב הקרבן בהא לא פליגי עוד הוק' בהא דפריך דציץ מרצה על הדם ועל הבשר דפירש"י בפסחים דאתיא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם דאי כר"א הא אמר דם אף שאין בשר ותי' דאתיא שפיר כר"א דאמר יש דם אף שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ היינו לאקבעינהו בפיגול והקשו המפרשים א"כ מ"פ בשמעתין ל"ל ציץ לרצויי הא מצי למימר דבעי ציץ לאפוקי מידי מעילה דלקבעינהו בפיגול ולי קשה עוד אפירש"י דמוקי כרי"ה הא בפסחים דף פ' מסיק דהא"ט דר"י משום דהיתר הוא בציבור כפירש"י והא כאן קאי כמ"ד ט"ד בציבור ובאמת תוס' פליג שם בפסחים ומפרשין דטעמא דר"י דציץ מרצה על האוכלין אבל פירש"י לשיטתו קשה והנה בגמ' מייתי דר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו מרצה והקשו בתוס' מנ"ל דילמא בא"א דוחה טומאה אפי' בלא ציץ דהא גברא דחיא טומאה אף דליכא ציץ לרצויי דהא ק"צ ע"כ דוחה טומאה והנה במהרמ"ב בתחילת הסוגי' הקשה דקאמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והא אף למ"ד ט"ד עכ"פ טומאת מת דחי לה הקרבן ע"כ אין מפרישין אותו מטומאת המת עתוי"ש שכ' דגם משום מת תיקנו כהן אחר דאי נטמא הכה"ג נעשה העבודה בשני וא"כ שפיר פריך נפרישהו מט"מ כדי שלא יטמא ותעשה העבודה בהשני שבו לא נתקיים מצות פרישה אך מפירש"י בריש מכילתין משמע דרק משום טומאת קרי מפרישין אחר לא משום טומאת מת דאי נטמא בט"מ אין נעשה בהשני כיון דבו לא נתקיים מצות פרישה אולם בריטב"א בריש מכילתין איתא להדיא דה"ה בכל הטומאות א"כ ניחא קו' מהרמ"ב ולא תיקשה אלא לפירש"י לדבר זה העירנו ידידי הרב המאוה"ג מו"ה דוד צבי נ"י קאטצבורג מפה עוד יש להקשות לפמש"כ תוס' דק"פ הוה ק"י והא דדחי משום דק"י הוא א"כ אמאי אמרו בש"ס דדחי משום דהוה ק"צ הא אין זה הטעם אלא משום דזמנו קבוע וכן באילו של אהרן דאמרינן ביומא דף נ"א דדחי משום דזמנו קבוע א"כ למה תלינן לה בטעמא דהוה ק"צ ולכך אומר לישב הכל על נכון דיש להבין מאי זה דקאמר ט"ד לפירש"י רק בקושי התירו מה זה פירושו בקושי עכ"פ התירה תורה טומאה וגם במה פליגי אי ט"ד או ט"ה הא מקראי נפקא למה סובר זה דהותרה לגמרי ואידך ס"ל דרק דחוי וגם זה צריך תלמוד במאי פליגי לישנא קמא ס"ל דט"ה ולא מהדרינן רק בליכא טהורין בבית אב זה וללישנא בתרא לא מהדרינן אפי' אטהורין שבבית אב ועוד קשה לי דהנה הרשב"א בתשובה כ' דהא דפנ"פ דוחה שבת אי הוה דחוי או הותרה תליא אי בקרבן ג"כ אמרינן דשבת וטומאה דחוי הוא ואמנם הרא"ש פ' יוהכ"פ כתב דפנ"פ הותרה בשבת כמו אוכל נפש ביו"ט דכחול שויא רבנן הרי אי אמרינן הותרה לגמרי כמו אונ"פ ביו"ט א"כ איך סובר דט"ה וחייב לאהדורי אחר טהורים שבב"א ואומר דהנה בתוס' פסחים דף ס"ו כתבו דאיכא תנאי דלא דרשו מועדו ממשמעותו רק דילפי מגז"ש ואיכא מ"ד דדרשו ממשמעותו כדאיתא בפסחים דף ע"ז ולפי"ז אני אומר מאן דדריש משמעות מועדו ס"ל דעיקר הטעם דק"צ דוחה שבת היינו משום דז"ק ולמ"ד דילפינן מגז"ש דמועדו ס"ל דעיקר הטעם משום דהוה של ציבור דילפינן מועדו דפסח מתמיד דהוה ק"צ ודחי שבת: א"כ י"ל הא דילפינן תמיד מפסח דדחי טומאה ג"כ עיקר הטעם משום דהוה ק"צ כמו ק"פ דדחי שבת מהא"ט דהוה ק"צ גם מה דדחי שבת משום דהוה ק"צ ושוב אמרינן כמו דדחי ק"פ שבת משום דהוה ק"צ גם מה דדחי טומאה הוא משום דהוה ק"צ דאתי בכינופיא וגם א"ש ק"פ על היחיד ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל ט"ד סובר עיקר הילפותא מטעם משמעות מועדו והיינו דזמנו קבוע ולא משום דאיכא מעליותא דק"צ וכיון דרק משום דז"ק לכן רק ט"ד דהא דרק בקושי הודחה יען דז"ק דאי ימתין יעבור המצוה ולא תליא באמת אי איתא בציבור אבל למ"ד מגז"ש א"כ עיקר הטעם בתמיד משום דהוה ק"צ אז שפיר הותרה דהוה מצוה דרבים דאלים כח הציבור ולא בקושי הותרה אלא דכך שורת הדין כל שהוא בציבור דהותרה טומאה כמו דהותרה שבת ולכן אף בק"פ ט"ה דיליף מתמיד אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דפליגי בעלמא תנאי א"כ ילפינן מינה ואוקי באתרא דלהאי מ"ד שפיר ילפינן תמיד מק"פ דדחי טומאה ואוקי באתרא כמו בשבת הותרה בתמיד גם ט"ה בתמיד אבל בק"פ גופי' שפיר י"ל דרק דחוי אבל אי אמרינן דילפינן מיני' ומינה א"כ ע"כ בק"פ גופי' ט"ה כמו שבת דאז שפיר אמרינן בתמיד ג"כ ט"ה כמו דהותרה שבת אבל אי נאמר בק"פ רק ט"ד א"כ תמיד דילפינן לענין טומאה מק"פ ע"כ ג"כ רק ט"ד אף דשבת הותרה ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף מ"ו דר"ח ס"ל דוחה את השבת וא"ד את הטומאה ורבה ס"ל דוחה את הטומאה וא"ד שבת ואמר אביי דקשיא לרבה מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפי' בטומאה שבת נמי במועדו אפי' בטומאה ולר"ח קשיא מ"ש שבת דכ' במועדו אפי' בשבת טומאה נמי במועדו אפי' בטומאה ואמר רבה לדידי ל"ק סופו כתחילתו מה תחילתו דוחה טומאה אף סופו דוחה טומאה ולר"ח ל"ק שבת הותרה טומאה דחוי ופלא חדא אמאי לא פריך לתרווייהו חדא קושיא מ"ש שבת מטומאה וכן מה משני לר"ח ט"ה וט"ד עכ"פ תיקשי הא קרא כתיב במועדו בטומאה כמו דכתיב מועדו בשבת לפמש"כ ניחא דאביי פריך לרבה מ"ש טומאה דדחי דילפינן מק"פ דדחי טומאה מאיש נדחה ואין ציבור נדחין א"כ שבת נמי הא כתיב בי' בפירוש דדחי שבת וכיון דבתרווייהו כתיב מועדו נילף חדא מאידך גם לענין סופו דכמו סופו ד"ט ידחה שבת ואדרבא לענין תחילתו בשבת עדיפא מק"פ דהטעם משום דהוה ק"צ ובק"פ דל"ה עיקר הטעם משום דהוה ק"צ אלא משום דז"ק אי לאו דילפינן מתמיד א"כ איך ניקום אנן ונאמר איפכא בטומאה דחי ובשבת דהוה ק"צ לא ידחה ולר"ח פריך איפכא לטעם אחר דס"ל דדרשא דמועדו היינו ממשמעותי' דמועדו נשמע דדחי שבת ה"נ בטומאה כתיב מועדו נילף נמי ממשמעותי' דסופו נמי דחי טומאה ומשני רבה דלדידי' ל"ק דטומאה שאני דגם תחילתו דחי א"כ אף דהטעם בק"פ באמת רק משום דז"ק אבל כיון דתחילתו דחי סופו נמי דחי משום דבא מקרבן דז"ק אבל שבת דתחילתו א"ד אף דהוה ק"צ לא דחי נמי סופו ולר"ח ל"ק דשבת הותרה וט"ד וכונתו דבזה מתורץ הקושיא מ"ש שבת דכתיב מועדו דס"ל דלאו ממשמעותי' דמועדו ילפינן דדחי שבת אלא משום דכ' קרא אבל טומאה ילפינן מק"פ א"כ דון מיני' ומינה מה בק"פ רק דיחוי דילפינן מאיש נדחה ובק"פ ל"ה ק"צ רק ז"ק ול"ה אלא דחוי א"כ גם תמיד ל"ה אלא דחוי ודו"ק מעתה י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני דלש"ק לכו"ע ס"ל דעיקר הטעם דד"ט משום דהוה ז"ק וס"ל לר"ש דלכן אף בליכא טהורים בבית אב מהדרינן אחר טהורים בב"א אחרינא ור"נ ס"ל דאי איכא מהדרינן כיון דרק בקושי הוא נדחה יען דהוה ז"ק אבל אי ליכא טהורים בב"א לא מהדרינן עוד דט"ה בציבור משום דעכ"פ כל הני קרבנות הוה גם מצוה דרבים דאף קרבנות של אהרן הוה עכ"פ מצוה דרבים והוא שלוחם לעשות קרבנו וקרבן אחד מעכב את חבירו וכן ק"פ יש מצוה דרבים עכ"פ דנעשה בכינופיא ונ"ל שזה כונת רש"י שפי' דקרבן של אהרן זמנו קבוע ובדידי' תלה הכונה דאף דעיקר הטעם דז"ק הוה נמי מצוה דרבים דבדידי' תלוי כפרת ציבור ולכן ט"ה וא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא והוה ט"ד מצד וט"ה מצד וכן מצינו באונ"פ נמי דלכו"ע הותרה לגמרי אפ"ה במכשירין מחלקין בין אפשר ללא אפשר דלענין מכשירין רק דחוי הוה כמש"כ תוס' פסחים דף פ"ה בשם הר"ח דאונ"פ דשרי ביו"ט מטעם עשה דחל"ת ולכאורה פלא הא ביו"ט לכו"ע מטעם הותרה אע"כ כיון דבמכשירין לא שרי אלא באי אפשר ל"ה אלא מטעם דחוי וכמש"כ בח"ס סי' פ"ה הרי דגם ביו"ט דלכו"ע הותרה אפ"ה אמרינן דמצד אחד ל"ה אלא דחוי ומיושב קושיתינו מאונ"פ ביו"ט דהותרה לגמרי הותרה דבאמת גם באונ"פ לא הותרה לכל מילי דלמקצת דברים ל"ה אלא דחוי: אמנם לל"ב לר"נ א"צ לאהדורי אף אחר טהורים שבבית אב דס"ל דט"ה לגמרי דטעמא דט"ה הוא משום דהוה ק"צ לא משום דז"ק אלא כיון דהוה ק"צ אלים טפי ולא בקושי הותרה דיליף מתמיד כמו דשבת הותרה גם טומאה הותרה אמנם לל"ק דר"נ דס"ל דדחוי הוא דעיקר טעמא משום דז"ק ובקושי הודחה אלא דאפ"ה ס"ל דט"ה דא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים ורב ששת ס"ל דאין רק דיחוי צריך להבין במאי פליגי נראה דפליגי בהא דלר"נ א"צ ציץ לרצויי אטוה"ג והיינו דהותרה בלא ציץ ולכן א"צ לאהדורי אחר טהורים ור"ש ס"ל דצריך נמי ציץ לרצויי אטוה"ג ואין אלא דחוי ולכן צריך לאהדורי אחר טהורים וכאשר יבואר להלן וכעת נדבר מקו' התוס' דרבא אדרבה דלפמש"כ א"ש מאוד דרבא דקאמר זאת אומרת ט"ה בציבור היינו דס"ל כל"ק דר"נ דא"צ לאהדורי אחר בית אב דא"צ ציץ לרצוי לכן נמי א"צ לאפרושי מטומאת מת אבל בכל זה ס"ל נמי דהוה דחוי מצד יען דס"ל דעיקר הטעם משום דז"ק ובקושי הודחה ודלא כל"ב דר"נ וא"כ ניחא הא דקאמר בזבחים הואיל ואידחי אידחי דמצד עיקר הטעם דז"ק ל"ה אלא דחוי ואמרינן שפיר הואיל ואידחי אידחי א"כ אין כאן סתירה דס"ל לרבא ט"ה אבל לא הותרה לגמרי והא דקאמרי זאת אומרת ט"ה רק לאפוקי מר"ש דס"ל דדחוי וצריכה ציץ לרצוי א"כ ביוהכ"פ דליכא ציץ לרצוי דאין על מצחו אין מרצה צריך לתקוני מט"מ ומיושב קו' מהר"ב די"ל דנהי דעכ"פ ט"ד אפ"ה כיון דבעינן ציץ וביוהכ"פ א"א בציץ אכתי הוה לן לאפרושי גם מט"מ וניחא נמי קו' ריטב"א מאילו של אהרן דהא אילו של אהרן נעשה בחוץ א"כ איכא ציץ לרצוי א"כ אף אי ט"ד ניחא דעכ"פ הא הטומאה נדחית לכן א"צ לאפרושי מט"מ כקו' המהרמ"ב לאמת ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו דס"ל דטוה"ג צריך ציץ לרצוי כיון דט"ד א"כ איך אמר רבא הואיל ואידחי אידחי והא ט"מ מרצה ציץ לכך אידחי אבל טומאת זיבה דאין ציץ מרצה כלל לא שייך לומר דאידחי וצע"ג: אבל לפמש"כ ניחא דרבא דס"ל דט"ד וגם ט"ה יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים א"צ באמת ציץ לרצוי ושייך שפיר הואיל ואידחי אידחי אבל אי הוה ס"ל לכר"ב דצריך ציץ לרצוי ל"ה שייך לומר הואיל ואידחי אידחי: ואמנם טעמא דידהו דפליגי אי בעי ציץ לרצוי נראה דהנה בזבחים דף קי"ג והובא בחולין דף ק"א איתא באכל קדשים בטוה"ג דלת"ק חייב בין אכל טהור בין אכל טמא ורשב"ג פליג דבאכל טמא פטור ואמרו לו לריוה"ג כיון שנגע בו טומאה וקשיא לכאורה א"כ לא משכחת כלל טוה"ג בלא טומאת בשר דא"א שלא יגע בו אח"ז אתי לידי ספר גבורת ארי ראיתי שהקשה כן אך א"ש דהנה רבא מוקי שם דבקדם טוה"ג כו"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בנטמא הבשר תחילה ומבואר בתוס' דלמסקנא בנטמא בטוה"ג אף דכשאכלו נגע בו וטמאהו כיון דטוה"ג קדים חייב דל"א כיון שנטמא נתחלל דע"י אכילתו הוא דנטמא ובהכי חייבי רחמנא דהכי הוה חיובו של אוכל בטוה"ג מעתה בכהנים טמאים נמי כיון דטוה"ג ע"כ הותרה או הודחה ורשאין לעבוד ולזרוק בטומאה אך השחיטה אפשר בזר טהור וגם אפשר ליזהר שלא יגע כמש"כ תוס' פסחים דף פ' אלא כיון דהטומאה בא ע"י מעשה ההקרבה בטוה"ג אין ק"צ חלוק ורשאי לטמא בידים דם ובשר הקרבה וזהו לכו"ע אף למ"ד דלית לי' בעלמא דאין ק"צ חלוק כדמוכח בפסחים שם וכבר ביאר בנובי"ת סי' פ"ו דמצוה איכא בהא שלא יהא ק"צ חלוק אף דהוא כ' כן לר"י היינו דלר"י אמרינן אף בב' סדרים או בשני שבטים ג"כ אמרינן אין ק"צ חלוק והיינו דלימוד ערוך הוא בפיו אף שאין בזה סברא רק קבלה היתה בידו כמש"כ רבינו בפי' המשנה במנחות אבל באותו קרבן אק"צ חלוק אי משום דכיון דהזריקה חמורה שהוא במיתה כש"כ טומאת בשר שהוא בלאו או משום כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר כמש"כ תוס' פסחים ועוד דהא עכ"פ א"א בלא טומאת אימורים אם הכהנים או ביוהכ"פ כשכה"ג טמאים א"כ איכא בכל עבודה בטוה"ג שני דברים אשר צריכין ריצוי טוה"ג וטומאת הקרבן א"כ י"ל בהא פליגי רבא ורבינא דרבא ס"ל דאין מפרישין מט"מ דטה"ג הותרה בציבור ורבינא ס"ל משום דל"ש אבל אי הוה שכיח הוה צריכין להפרישו דט"ד והיינו דרבא לשיטתו דמפרש שם דלכו"ע בנטמא טוה"ג לא פליגי ה"נ א"צ ריצוי אטוה"ג דטומאת הקרבן אינו בא אלא מכח מעשה הקרבה בטוה"ג ולכן א"צ ריצוי ציץ דטוה"ג הא הותרה ורבינא ס"ל כיון דסוף סוף ע"כ מתעבד נמי בטומאת הקרבן גם טוה"ג צריך ריצוי ציץ ולכן ס"ל הכא דט"ד דהא כיון דאי נטמא בטוה"ג ע"כ נעשה הכל בטומאה דביוהכ"פ אי הכה"ג טמא הוה ככל כהנים טמאים וכפירש"י דכפרה תלוי' בי' ואיכא טומאת קרבן צריך ריצוי ציץ לרצות וצריך לשנוי' דלא שכיח: ולפי"ז יש לישב נמי קו' תוס' דרבא אדרבא דהוא ס"ל דאף דע"כ איכא טומאת קרבן א"צ ציץ לרצות ולכן ס"ל ט"ה בציבור אבל בכל זה עיקר ההיתר אינו אלא דחוי כיון דהוה ז"ק ובקושי התירה תורה אמנם תוס' פסחים דהקשו הא אפשר ליזהר שלא ליגע ותי' כיון דהותרה טומאת אימורים הותר נמי טומאת בשר וא"צ ליזהר שלא ליגע משמע משום זריקה דנעשה בטומה"ג ל"ה אמרינן דהותר נמי לעשות הכל בטומאה הנה באמת כבר הקשה כן בה"ג רע"א תיפוק לי' כיון דזריקת דם בטומאה שהוא בכרת הותר הותרה נמי ליגע בבשר ולעשות הכל בטומאה והיינו כסברא שכתבנו אולם בירושלמי פסחים דף מ"ג משמע כתוס' דבעי שם בא בטומאת עובדין האיך עבידה שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין ופליגי ר' הונא סובר דנעשה בטהרה ור"ז סובר דבא בטומאה ופי' בק"ע דהואיל ואישתרי טומאת בשר ובא בטומאה מבואר כדברי תוס' דרק משום אימורים נעשה הכל בטומאה ועמש"כ בפ"ד כהמ"ק אמנם הא גם לפירוש התוס' מוכרח סברא זו דאק"צ חלוק שכ' הואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי טומאת בשר א"כ ה"נ שפיר נעשה הכל בטומאה כיון שבוודאי טומאת אימורים אישתרי לבסוף אישתרי נמי בתחילה ורשאי ליגע בקרבן אלא דלכאורה בפר ושעיר שהם קרבנות הנשרפין בחוץ אין מקבלין טומאה כיון שלא הוכשרו אף אם העבירהו בנהר מחיים כיון שהבשר אין מקבל טומאה לר"ש לא נעשה הבשר יד לאימורים וכמו שהקשה בבית שערים ויבואר להלן דזה ליתא דקודם זריקה יש לקרבנות הנשרפים דין ככל הקרבנות וכמו שיבואר א"כ ה"נ כיון דסופו שיקריב האימורים בטומאה ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר ופלא שבנובי"ת או"ח סי' פ"ו הביא סברא זו מבנו הגאון מהר"ש ז"ל שק"פ לא נכשר לקבל טומאה דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין מה"ת והי' יכולין לאכול בטהרה שהכהנים לא יגעו בבשר לפי טעותו של חזקי' דטעה לעבר כדי שלא יהא נעשה בטומאה ופלא דהא עכ"פ הזריקה

8 תוספות על זבחים פתח ↗

מתני' שלנה ושנטמאה - פירוש לן דמה ונטמא דמה ואם תאמר ונטמא מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן פסחים דף פ: דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה וי"ל דמיירי כגון שנשבר הציץ או אינו על מצחו למאן דאית ליה שאינו מרצה יומא דף ז::

8 אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה שנאמר ונשא אהרן יצא הקומץ חוץ לעזרה והכניסו והקטירו אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא. קומץ מנחה שנטמא, במנחות דף כ"ה מתני' נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ואיתא בגמ' ת"ר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' ובסוף הסוגיא רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והרמב"ם פוסק כרבינא רק בדם לא הביא הא דדם שנטמא משום דלהלכה לא מצינו טומאה בדם, וכבר הבאתי מזה בפ"ד מה"ל ביאת מקדש הל' ו' אות ח' ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש בפסחים פ"ז על מתני' דהפסח שנזרק דמו אבל להלכה פסק כרבינא, דשם בדף פ' פריך הגמ' על מתני' טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה וכו', אמר רבינא טומאתו וכו' זריקתו בשוגג הורצה וכו', ר' שילא אמר וכו', ופריך לר' שילא ממתני' ומשני ה"ה דאפי' נודע ואח"כ נזרק וכו' והרמב"ם פ"ד מהל' ק"פ הל' ב' פסק דאם נודע לו קודם זריקה לא הורצה, והנה לפי"ז הסוגיא דמנחות דף כ"ה דמייתי הסוגיא על הברייתא דדם שנטמא צ"ל דקאי אמתני' דנטמא הקומץ והקריבו דתנן בסתמא דהציץ מרצה, ואליבא דרבינא קאי מתני' אם הקריבו קודם שנודע שנטמא. וראיתי בליקוטי הלכות שכתב כן דנ"מ מפלוגתא דרבינא ור' שילא לענין קומץ שנטמא והקריבו, אם ההקרבה הי' במזיד אסור השיריים באכילה לרבינא, ומה שכתב דהנ"מ הוא לדין איסור השיריים, ולא דנ"מ אם הורצה הקרבן ואם המנחה חובה אם חייב לחזור ולהקטיר מנחה אחרת, ודאי כונתו ע"פ הגמ' דיבמות דף צ' דמוקים הא דתניא במזיד לא הורצה דהוא להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו, אבל בדעת הרמב"ם א"א לפרש כן להלכה דבפסחים דף פ' בהא דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא, דדייק בגמ' דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה, הקשו התוס' דאיך מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא הציץ מרצה, וכתבו דכונת הגמ' דנזרק ואח"כ נודע דוקא, היינו להתיר בשר באכילה, אבל גם אם נודע ואח"כ נזרק פטור מלעשות פסח שני, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בפ"ד מהל' ק"פ הל' ב' בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה, אח"כ כתב נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, וכיון שכתב מקודם על נודע לו קודם זריקה שאין הציץ מרצה ודאי הוא ג"כ לזה שחייבין בפסח שני, וסמך על מה שכתב בסוף ההלכה, וע"כ דסובר הרמב"ם דהסוגיא דפסחים דפריך מברייתא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אברייתא דבמזיד לא הורצה, ודמתרץ רבינא לחלק בין טומאתו לזריקתו, חולקת אסוגיא דיבמות דמפרש דהך מדאורייתא והך מדרבנן, וכבר בארתי מזה בפ"ד מהל' ביאת מקדש הנ"ל, אח"כ ראיתי שכתב כן המרכה"מ בפ"ד מהל' ק"פ בהל' ב' על ד' הרמב"ם הנ"ל. איברא דלכאורה יש לחלק מדין פסח לדין קומץ כיון דפוסק הרמב"ם דאכילת פסחים מעכב, אבל באמת א"א לומר כן דאם מטעם זה גם כשנודע אחר שנזרק לא הי' מועיל, וכמש"כ התוס' שם דמתני' סברה כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, ולא בעינן אלא גברא דחזי לאכילה, וע"כ דהרמב"ם סובר דמה דמרצה הציץ מהני כאילו הי' טהור בשעת זריקה, וכבר בארתי זה שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש שהבאתי למעלה, וגבי טומאת התהום מהני אפי' נודע ואח"כ נזרק ובסתם טומאה דוקא בנזרק ואח"כ נודע, דבנודע קודם אין הציץ מרצה, וע"כ דהוא מדאורייתא מדחייב בפסח שני וכנ"ל. והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב בסתם דהציץ מרצה, ולא חילק בין ידע שהקומץ טמא כשהקטירו ובין לא ידע מוכח דסובר דגבי קומץ בכל גווני הציץ מרצה, ותמיהני על הליקוטי הלכות שלא העיר בזה דמדברי הרמב"ם מוכח דאין חילוק אכן צריך באור בטעמו כאן דבהל' ק"פ פסק דדוקא נזרק ואח"כ נודע הציץ מרצה, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא נתבאר בגמ' דהחלוק בין שוגג למזיד הוא גם במתני' בהקטרת הקומץ מוכח דבמתני' באמת אין חילוק, והגמ' מייתי הברייתא דדם שנטמא משום דמיירי מתני' בריצוי ציץ, אבל החלוק בין שוגג למזיד אינו אלא בדם שנטמא לפי"מ דסבר דשייך טומאה בדם ובטעמא דמילתא לחלק בין דם לקומץ נראה דאף דלהסוגיא דפסחים ומנחות ולרבינא החילוק בין שוגג למזיד הוא מדאורייתא והטעם לזה דדין רצוי ציץ צריך לזה נשיאת עון, כמש"כ שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' ונשיאת עון סברה הברייתא דדם שנטמא דהוא דוקא בשוגג, וטעמא דאף דעון הוא מזיד כדאיתא ביומא דף ל"ו ע"ב עונות אלו הזדונות, מ"מ כיון דרוב כפרות הוא על שוגגין וצריך קרא לגלויי דהכפרה על מזיד כדאשכחן בכריתות דף ט' על מתני' דאלו מביאין על הזדון כשוגג, דיליף הגמ' בכל הני דמתני' מקראי, וכיון דכאן איכא שני גדרי חטא, א' טומאת הקדשים וב' ההקרבה בטומאה, וכיון דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים סברה הברייתא דלא איתרבי מקרא דהציץ נושא העון ומכפר גם על מזיד אלא על מזיד אחד, אבל השני צריך להיות בשוגג, לכן סבר רבינא דטומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, וכיון דעל זריקתו במזיד ליכא קרא דנושא העון במזיד בלא נשיאת עון א"א לציץ לרצות, ור' שילא סבר דמה דנתרבה דגם על מזיד נושא עון זהו על זריקתו, אבל טומאתו הוא דוקא בשוגג, ונתבאר בזה דבין לרבינא בין לר' שילא החילוק בין בשוגג ובין במזיד הוא מדאורייתא, ולא כמו שכתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש דדוקא לרבינא יש סברא לחלק בין שוגג למזיד. ועכשיו יש לומר דכל זה דוקא בדם דאנו דנין רק על זריקתו אם היתה בשוגג או במזיד, אבל בהקטרת הקומץ כיון דאחר שנתן הקומץ על האש איכא חיוב הקטרתו עד שתצית האור ברובו לר' יוחנן, ולר' חנינא עד שמשלה בו האור במנחות דף כ"ו ע"ב, וגבי קומץ משנתנו ע"ג האור הא איכא דינא דאם עלה לא ירד, א"כ אם נטמא הקומץ והקטירו במזיד הא אחר שכבר עלה לא ירד, ואיכא מצות הקטרה וצריך להפך בו בצנורא לגמור הקטרתו, וכיון דלבסוף נקטר ע"פ דין שייך לומר דהציץ מרצה על הטומאה. איברא דבפ"א הל' ל"ד הבאתי ד' הפיהמ"ש להרמב"ם דבהקטרת הקומץ יש שני דברים אחד כמו זריקת הדם וב' כמו הקטרת אימורין, והוכחתי מד' הגמ' דמנחות דף כ"ו שהבאתי דאמר קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ולא אמר מאימתי מרצה על המנחה, ונ"מ אם נאבד קודם אם חייב להביא מנחה אחרת, ומוכח דדין הקטרת הקומץ שהוא כמו זריקה בדם נעשה תיכף בנתינתו על האש, וכן פירש"י להדיא מאימתי מתיר כו' דכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להן חלק, אלא לאחר אשי ד' בתו"כ, וכן הוכחתי מד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' לגבי דין פסול במחשבה שכתב והמנחות הנקמצות בארבעה בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש, ע"ש שבארתי יותר, א"כ לגבי כפרת המנחה הוי הקומץ כמו דם לגבי זריקה, וא"כ מה מהני מה דאח"כ איכא דין דאם עלו לא ירדו, וצריך לגמור הקטרתו אפי' בפסול הא ודאי דין דאם עלו לא ירדו, לא שייך לדין הרצאת הקרבן, וכמש"כ רש"י בזבחים דף פ"ב במה דתנן ואינו מרצה על היוצא, שכתב רש"י ואע"ג דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהא לא מרצו. אלא דמ"מ נראה דודאי בלא דין ריצוי ציץ לא מהני כלל דין דאם עלו לא ירדו לדין הכשר הקרבן, אבל גבי טומאה דאיכא דין רצוי ציץ רק דהוא מצורף לדין נשיאת עון, והיכי דליכא נשיאת עון ליכא דין רצוי ציץ, א"כ יש לומר דזהו דוקא בדם דכיון שכבר נזרק בעבירה ואין אנו דנין אלא על שעת זריקתו, וכיון דבמזיד ליכא נשיאת עון ליכא רצוי ציץ, אבל בקומץ שגם אחר נתינתו על האש איכא דין הקטרה ואיכא דין דאם עלו לא ירדו וצריך לגמור הקטרתו, לכן אנו דנין על שעת ההקטרה שזהו בדין משום דאם עלו לא ירדו, ויהי' נשיאת עון על טומאת הקדשים, והיינו על זה שנטמא הקומץ, ויחד עם זה ירצה על הטומאה ועל הקרבן. ואף דגם בדם כתבו בתוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב בד"ה כלי שרת דאף דבדם ליכא דין דאם עלו לא ירדו לר"ג דקיי"ל כוותיה, מ"מ לא יתקנה הדם משום דקלטיה מזבח, מ"מ לא דמי דם להקטרת הקומץ, דבהקומץ איכא דין הקטרה גם אחר שעלה וחייב להפוך בצנורא ולגמור הקטרתו, אבל בדם דאף דלא יתקנח אבל אין עושין בו שום עבודה אחר שנזרק, ולכן דוקא בהקטרת הקומץ שייך לומר דכיון דאם עלו לא ירדו הציץ מרצה. והנה זה ודאי דשייך דין הרצאה גם בגמר הקטרתו כמו דמרצה ציץ בשעת הקטרת אימורין אף שאין מעכבין הכפרה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' ל"ד וז"ל וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה ועמש"כ שם, וכיון דהציץ מרצה על הטומאה אף שמרצה בשעת הקטרת הקומץ ולא בתחלת נתינתו על האש, מ"מ כיון דליכא קרא מיוחד דבמזיד אין הציץ מרצה אלא שאנו אומרים דכיון דליכא נשיאת עון אין הציץ מרצה, וכיון דבשעת הקטרת הקומץ עומד מתחלה דבגמר הקטרתו ירצה הציץ על הטומאה, יש לומר שכבר הוא מרצה גם על עיקר ותחלת הקטרתו ונתכפרו הבעלים, כיון דעכ"פ איכא בקומץ זה דין ריצוי ציץ שמרצה על הטומאה ולכן לא אמרינן בזה דכיון דהוא מזיד בתחלת הקטרתו אין כאן נשיאת עון, ואין כאן רצוי ציץ, כיון דע"כ בהקטרת קומץ זה יהיה רצוי ציץ, ולכן גם הבעלים נתכפרו. ומה שמכריח אותנו לחילוק זה הוא ממתני' גופא כיון דתנן בסתמא נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ולא כמו דתנן בפסחים דף פ' הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, וע"כ דכאן בקומץ אפי' נודע קודם, משום זה לא איתמר בגמ' דחילוק דטומאתו וזריקתו קאי גם על מתני' על טומאתו והקטרתו.

« פסחים פ׳ ע״א פסחים פ״א ע״א »