פרי הארץ, מטות ומסעי

מהדורה: פרי הארץ, ויקיטקסט

2 תענית פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִמִּגְדַּל גְּדוֹר מִבֵּית רַבּוֹ, וְהָיָה רָכוּב עַל חֲמוֹר וּמְטַיֵּיל עַל שְׂפַת נָהָר, וְשָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ גַּסָּה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.

4 שבת פתח ↗

רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהּ, וְחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, וְאִי בָּעֵי מִינֵּיהּ כׇּל חֲלָלֵי עָלְמָא הֲוָה אָמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עִיזֵּי מְסַגָּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אִימְּרֵי? אֲמַר לֵיהּ כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא. מַאי טַעְמָא הָנֵי מְכַסְּיָין וְהָנֵי מְגַלְּיָין? הָנֵי דְּמִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְכַסְּיָין, וְהָנֵי דְּלָא מִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטַר גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּאָכֵל כִּיסֵי. מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּדָיֵיר בְּאַגְמֵי, וּבָעֵי לְכַרְכּוֹשֵׁי בָּקֵי.

5 סנהדרין פתח ↗

כִּי הָא דְּרַבִּי זֵירָא, כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח רַבָּנַן דְּמִעַסְּקִי בֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא, בָּעֵינָא מִנַּיְיכוּ לָא תְּרַחֲקוּהּ, דִּתְנֵינָא: שְׁלֹשָׁה בָּאִין בְּהֶיסַּח הַדַּעַת, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה, וְעַקְרָב.

6 סוכה פתח ↗

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשַׁלְּשׁוֹת, חוּץ מִשְּׁנֵי מִשְׁמָרוֹת שֶׁשּׁוֹנוֹת וְאֵין מְשַׁלְּשׁוֹת? נֵימָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מַאי לֹא שִׁלְּשׁוּ — בְּפָרֵי הַחַג.

7 יומא פתח ↗

וּכְבָר אָמַר ״הַשֵּׁם״, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת.

12 סוכה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן

13 שבת פתח ↗

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

14 חגיגה פתח ↗

וּמְחָרְיָא תַּנּוּרָא, שְׁקַלְתָּא וְאַנַּחְתָּא אַגַּבֵּהּ דְּכַרְעַהּ, קְדַחָא וְאִיתְּרַע מַזָּלַהּ, וְאַיְיתִיתַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: אִית לְכוּ רְשׁוּתָא לְמִיעְבַּד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, וְלָא כְּתִיב: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט״? אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא״! אֲמַר: דְּרָעֵינָא לְהוּ אֲנָא עַד דְּמָלוּ לְהוּ לְדָרָא, וַהֲדַר מַשְׁלֵימְנָא לֵיהּ לְדוּמָה. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף, שְׁנֵיהּ מַאי עָבְדַתְּ? אֲמַר: אִי אִיכָּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמַעְבֵּיר בְּמִילֵּיהּ — מוֹסֵיפְנָא לְהוּ לֵיהּ, וְהָוְיָא חִלּוּפֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְסִיתִין לוֹ וְנִיסָת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״, אִי בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין — בְּמַאן יַאֲמִין? יוֹמָא חַד הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְנַקֵּיט תֵּאנֵי, שָׁבֵיק הָנָךְ דִּמְטוֹ וְשָׁקֵיל הָנָךְ דְּלָא מְטוֹ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו הָנֵי מְעַלָּן טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי לְאוֹרְחָא בָּעֵינַן לְהוּ, הָנֵי נָטְרָן וְהָנֵי לָא נָטְרָן. אֲמַר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״. אִינִי? וְהָא הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי וּשְׁכֵיב אַדְּזוּטַר, וַאֲמַר: אִי בָּעֵי הַאי מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי. וְאִם אִיתָא, דִּלְמָא מֵ״הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״ הֲוָה? הָהוּא מְבַעֵט בְּרַבּוֹתָיו הֲוָה. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לַהֲעִידוֹ — תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אוֹי לָנוּ שֶׁשָּׁקַל עָלֵינוּ הַכָּתוּב קַלּוֹת כַּחֲמוּרוֹת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר — כְּאִילּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַטֵּי גֵר״, ״וּמַטִּי״ כְּתִיב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְחָרֵט בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְרֵאוּנִי״. הָא ״יְרֵאוּנִי״ — מוֹחֲלִין לָהֶם מִיָּד. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כׇּל נֶעְלָם״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! מַאי ״עַל כׇּל נֶעְלָם״? אָמַר רַב: זֶה הַהוֹרֵג כִּינָּה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס בָּהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ וְנִמְאָס. מַאי ״אִם טוֹב וְאִם רָע״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא. כִּי הָא דְּרַבִּי יַנַּאי חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא יָהֵיב זוּזָא לְעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, אֲמַר לֵיהּ: מוּטָב דְּלָא יְהַבְתְּ לֵיהּ, מֵהַשְׁתָּא דִּיהַבְתְּ לֵיהּ וְכַסֵּפְתֵּיהּ. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי, זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִידֵי חֲשָׁדָא. רָבָא אָמַר: זֶה הַמְשַׁגֵּר לְאִשְׁתּוֹ בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְחוּתָּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. וְהָא רָבָא מְשַׁגַּר! שָׁאנֵי בַּת רַב חִסְדָּא, דְּקִים לֵיהּ בְּגַוַּוהּ דִּבְקִיאָה. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת וְצָרוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! מַאי ״רָעוֹת וְצָרוֹת״? אָמַר רַב: רָעוֹת שֶׁנַּעֲשׂוֹת צָרוֹת זוֹ לָזוֹ — כְּגוֹן זִיבּוּרָא וְעַקְרַבָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַמַּמְצִיא לוֹ מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחְקוֹ. אָמַר רָבָא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זוּזָא לְעַלְלָא לָא שְׁכִיחָא, לִתְלִיתָא שְׁכִיחַ. ״וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם״, אָמַר רַב בַּרְדְּלָא בַּר טַבְיוֹמֵי אָמַר רַב: כׇּל שֶׁאֵינוֹ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים — אֵינוֹ מֵהֶם, כׇּל שֶׁאֵינוֹ בִּ״וְהָיָה לֶאֱכוֹל״ —

18 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אִשָּׁה גּוֹלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״.

1 במדבר ל ב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. ובסוף הספר במדבר לו יג: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

2 הענין הוא אמרו רז"ל משנה אבות ד, ג "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר" וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון תענית כ, א שנדמה לו אליהו ז"ל לאדם מכוער שאין כמוהו עד שגינה אותו רבי אלעזר וכו', ואח"כ אמר-לו אליהו מוסר עד שקיבל על עצמו שלא לעשות כן.

3 והענין כי הנה ידוע מאמר משלי טז, ד: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" ופירוש ישעיהו מג, ז: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וכו'", שכל הבריות שבעולם עד השלשול הקטן שבים, צורך העולם בהם וגדולת הבורא מתגלית בהם יותר מבלתם, שאם הי' אפשרי ההתגלות בלתם לא היו נבראים, עד שאין לך דבר שבעולם אפילו הקליפות ואומות-העולם ועונשין, הכל לכבודו ית"ש. וזהו סוד תהלים קג, יט: "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", וכן פירוש נחמיה ט, ו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", וכן פירוש תהלים קד, כד: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", וכבודו ית' שמתגלה מבריאה זו אי-אפשר אותה ההתגלות מבריה אחרת.

4 והענין הוא אם יראת עונש או יראת בושת או יראת הרוממות, שמתעורר האדם על ידם, ובכל אחד מיראות הנזכרות יש כמה וכמה פרטים עד אין קץ ומספר, וכמו כן מתחלקין האהבות וכן שארי המדות והתקשרות עד אין קץ כידוע, והן הן גופי הבריות בעולם-הזה השפל החומרי, וכן הוא באדם שהוא עולם קטן תיקוני זהר קל, ב, כלול את הכל בחילוף המחשבה והדמיונות והמדות וההתקשרות עד אין קץ, כידוע שהמחשבה היא קומה שלימה אם טוב ואם רע ח"ו, מתעורר ממנה להשי"ת ב"ה אם ליראתו הנזכרת, אם לאהבתו ית' או בכל מדה ומדה שהוא מודד לו מודה לו ית', ובזה היה יודע שלמה-המלך ע"ה הלשונות מכל הבריאות שבעולם בהסתכלותו על עצמו וחילופו וחילופי חילופיו, שהרי אין המחשבה עומדת אפילו רגע אחד, אבל פושט ולובש צורה תמיד כידוע, ולא כל העתים שוות כידוע מכ"ח עתים והשתנות לאין מספר, ודבר זה נוהג אפילו בגדולי הצדיקים ואפילו במשה-רבינו ע"ה, כנגדו היה בלעם דעת דקליפה, שהיה כולל כל הדעת ומחשבת חוץ ופסול המוקדשין, כמאמר קהלת ז, יד: "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים", ואחרי שמשה-רבינו ע"ה היה דעת דקדושה, בודאי היו מוכרחים כל אלו לעבוד במחשבתו, והוא גבר עליהם והכניע בעצמו כל הרע עד שהגיע להיות במדרגת דעת דקדושה כידוע, ומאמר הבעש"ט שכל מה שהיה בבלעם היו חושדין למשה-רבינו ע"ה, מפני שכל זמן שלא נגמרה עליית השכינה כאשר יהיה בזמן עליית השכינה וגואל צדק בב"א, שהוא ביטול הקליפה ישעיהו כה, ח: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" מוכרחים כל העליות להיות רק במחשבת אדם כשר, והאדם כשר אי-אפשר לו להגיע ולעלות אל שורשו כי-אם על-ידי שכנגדו, שיעלו במחשבתו והוא יתעורר מהם לבוראו ית', והן הן הנסיונות כמאמר רז"ל שבת עז, ב "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא" והוא מוזכר בזוהר הרבה פעמים, לכן כשהאדם רוצה להכניע איזה דבר העומד עליו בתחילה צריך להכניע באמת לפני וכו' ב"ה מאותו הרע השוכן בעצמו, וזהו ביטול הרע והמתקת הדינין, וזהו שכתוב תהלים סט, יט: "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" ואח"כ תהלים סט, יט: "לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" פירוש: בתחילה ביקש שתבוא הגאולה לנפשו מכל אומות-העולם שהם ההתקשרות במחשבת חוץ, וממילא יהיה פדוי מאויביו שהוא ביטול הקליפה והמתקת הדינין.

5 וזהו שאמרו רז"ל סנהדרין צז, א "אֵין מָשִׁיחַ בָּא אֶלָּא בְּהֶיסֵּחַ הַדָּעַת" פירוש: כי הדעת הוא כללות כל המדות מז' ימי הבנין ואינה מדה בפני עצמה, והגאולה שצריכה להיות מכל השבעים אומות-העולם אשר שורשם ז' ימי הבנין, אי-אפשר להיות כי-אם שיגיע למעלה מן הדעת, שיסיח עצמו מן הדעת ולא יהיה שום אמצעי בינו לבין השי"ת ולא שום הפסק בעולם כי-אם יחוד אמיתי, וזהו אמרם רז"ל בבא בתרא עה, ב "עתידין מלאכי-השרת לומר קדושה לפני ישראל כמו שאומרים לפני השי"ת" מפני שיהיו אחדות גמור עם השי"ת, אבל עכשיו קודם ביאת המשיח הדעת הוא המייחד את כל הברואים להשי"ת ומבט להרע מהם ומשפיע טובה להם.

6 והענין כשהאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבה שהוא קומה שלימה, והוא מתעורר מהם אל הבורא ית"ש משלי ג, כ: "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר זהר חלק ג י, ב "כולם בחכמה אתבררירו", ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה וברכה, וזהו אמרם רז"ל ברכות לג, א "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר שמואל א ב, ג: "אֵל דֵּעוֹת ה'"", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי"ה ב"ה כדברינו הנזכרים, שהרי ישעיהו מג, ז: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב"ה, כי אין-סוף ב"ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב"ה, ועל-דרך-זה היה המקדש, כאמרם רז"ל כמו-כן על מקדש שניתן בין ב' אותיות, שנאמר שמות טז, יז: "פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹ'" כידוע שהמקדש היה משפיע ומחלק מזון וטובה לכל הברואים ואפילו לאומות-העולם כמבואר סוכה נה, ב בפרי החג, ושאר דברים המבוארים בזוהר, והוא אמרם רז"ל: "אִילּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ מַחֲרִיבִין אוֹתוֹ" ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר, שעל-ידו מתייחדים כל הברואים אל שורשם ונשפעים טובה, וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו', מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי, כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במדה זו יש לו במדות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות. ואח"כ כשמתעורר מן הדבר אל הבורא ית"ש הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ"ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ"ב מסעות, וזהו שם של מ"ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.

7 והנה ענין המסעות היו כמה פעמים לאחור כידוע, לכן לפעמים מזומן לצדיקים איזה ירידה במחשבתו, אבל באמת הוא כי הירידה צורך עליה היא ומסע שלימה כדרך כל המסעות עד שתבוא הגאולה במהרה-בימינו-אמן. ויהיה עליות השכינה בפועל ויחוד אמיתי בלי שום אמצעי והפסק, ולכן יאמרו קדושה לפני ישראל, שענין הקדושה הוא פרישת המותרות מהם, וזהו "וַיְדַבֵּר" שהוא לשון הנהגה, כמו תהלים מז, ד: "יַדְבֵּר עַמִּים" ו-"מֹשֶׁה" הוא הדעת, ו-"אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" הם שורשי ההשתנות שהם י"ב גבולי אלכסון, "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הוא האמונה, "לֵאמֹר" הוא לשון יחוד ואהבה כמו דברים כו, יז: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" והפירוש הוא שירגיל וינהיג הדעת את כל ההשתנות שיעלו בדעתו באמונה לייחד אותם לבורא ית"ש. וזהו "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" שהוא פירושו גם-כן יחוד כמו "לְצַוּוֹת לְזֶה", "וְהַמִּשְׁפָּטִים" פירוש על-ידי הרגל יהיה קל בעיניו וישר והדין נותן, "אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה" פירוש יחוד אין-סוף ב"ה עם הדעת, "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פירוש על-ידי האמונה, "בְּעַרְבֹת מוֹאָב" פירוש להאמין שכל הערבוביא במחשבות וכל הבריות בו יפקדו לחיים, כמאמר נחמיה ט, ו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" כולם באים מאין-סוף ב"ה, וזהו "מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" כידוע שביריחו היה השגת המקדש, כמו שאמרו רז"ל יומא לט, ב "ביריחו היה נשמע קולו של כהן-גדול, ביריחו היו מתעטשים העיזים וכו'" וכמה דברים. וזה שהירידה הוא לצורך השגת המקדש.

8 או יאמר כי המצות כמו נרות, כנאמר משלי ו, כג: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" וכמאמר משלי כ, כז: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן", שעיקר הכנת כל מצוה לחפש באבריו וגופו אם ראוי שתשרה עליו, וזהו "וְהַמִּשְׁפָּטִים" שהוא מסירת נפש.

9 עוד מפרשה זו:

10 במדבר ל ב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וכו' זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. פירש רש"י ז"ל: כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּכֹּה, אָמַר ה' מוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִתְנַבָּא בְּלָשׁוֹן זֶה הַדָּבָר:

11 פתח הרב:

12 דברים יא, יג: "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" פירש רש"י ז"ל מאמר חז"ל סוכה מו, א צ|אם שמוע בישן תשמע בחדש, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר-ודם, שמדת בשר-ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, ומדת הקב"ה דווקא המלא מחזיק שנאמר דברים כח, א: "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע"וכו'.

13 והענין הוא מאמר איכה א, ה: "כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" ומדרש חז"ל איכה רבה א, לג "יכול על מגן, תלמוד-לומר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" ומבואר בספרים הבנת המדרש ותוכן דבריהם הוא: אשר לכאורה תמוה ענין הצער ויגון להיות מיצר ודואג על חורבן בית-המקדש, מה שעבר אָיִן, כי מאמר משלי כח, יד: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" הוא על העתיד וכן מאמר משלי יד, כג: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" וכן קהלת ז, ב: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית אֵבֶל וכו'", שהרי פירש טעמו קהלת ז, ב: "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" על העתיד, אבל להיות עצב ומיצר ודואג על העבר מה זה ועל מה זה, כמאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות הילד שמואל ב יב, כג: "לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ וכו'", והעצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם, שהרי הע"ז נקראת על שמה: תהלים קטו, ד: "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב" ומאמר הושע ד, יז: "חֲבוּר עֲצַבִּים", וכן אין לה שייכות עם השי"ת כמאמר דברי הימים א טז, כז: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ", שבת ל, ב "וְאֵין הַשְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה".

14 והנה מאמר חז"ל חגיגה ה, א "כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי" צריך הבנה ואין כאן מקומו, כללא דמילתא שהקליפה הוא מחוץ לפרי נקרא בתי בראי, ומאמר ישעיהו כב, יב: "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי אֱלֹהִים לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וכו'" כמאמר מלכים ב ח, א: "כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב" שקרא לקליפות ונתן רשות שליטתם, וזהו ויתעצב אל לבו, שהרי העבר ועתיד שוין לפניו, וכפירוש הזוהר זהר חלק א נז, א ו- זהר חלק ג טו, ב "לְמָאן לְלִבּוֹ" ע"ש, ואחרי היות העצבות קליפה וטומאה אינה נמשכת כי אם למי שהוא מבחינתה, קהלת ז, כו: "וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ" ו- קהלת ז, כו: "טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה", כמאמר משלי טו, טו: "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" שהרי אפילו בפחד שהוא מבחינת העצבות אמרו רז"ל ישעיהו לג, יד: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" דווקא.

15 ועל-דרך הלצה אפשר לפרש בזה דברי המדרש איכה א, ה: "כִּי ה' הוֹגָהּ" למי שהוא ביגון, יכול על מגן תלמוד-לומר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ, שאינה נמשכת אלא מן הפשעים מהקליפות, אבל המפרשים פירשו המדרש על-דרך אמרם רז"ל "כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בְיָמָיו, כְּאִילוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו" ועל דא ודאי קא בכה שפיר על רוב פשעיו וחטאיו שמנעו הטוב, שאין הוא עם הבית-המקדש יכולים לדור בעולם אחד, והוא דבריהם "יכול על מגן" - להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש כי מָה שֶׁעָבַר אָיִן, "תלמוד-לומר על רוב פשעיה" - לכן העצבות נקרא על להבא עדיין שהיא התשובה, באותו מקום שיבנה בית-המקדש במהרה-בימינו.

16 ובכדי להרחיב דבריהם ולפרש דברי בנין או חורבן בית-המקדש בימיו, הוא על-דרך דברי הזהר זהר חלק א קכט, א על בראשית כד, א: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" וכן אצל דוד המלך ע"ה, כי הימים נקראים המדות, והזקנה נקראת למעלה במקום שאין שם התחלקות הימים, והמה הביאו והעלו מדותיהם למעלה למקום הזקנה, וזהו ענין בנין בית-המקדש בימיו - פירוש במדותיו, כי כל אחד מישראל מקדש אקרי משכן, כמאמר הנביא ירמיהו ז, ד: "הֵיכַל ה' הֵמָּה" והשכינה נקראת היכל כמספר אדנ"י ובתוכה הוי"ה זהר חלק א כג, ב לכן נקרא ה'-כל זהר חלק ג רפט, א, פירוש שהיא ה' אחרונה שבשם וכל המדות כלולים בה, כענין היסוד הנקרא כל, שכלול כל החמשה מדות וכל-אחת כלולה מי' כמספר כ"ל, וזהו היכל שהוא ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא ענין קול ודיבור שאין דיבור בלא קול דלית לה מגרמה כלום, אבל אית קול בלא דיבור, כמבואר ב- זהר חלק ג רכח, ב, כי הדיבור הוא הנקרא סוף כל דרגין בכל עולם ועולם, כענין הדיבור שמייחד שני בני אדם וגופים מחולקים לכוונה אחת, כן הענין בעולמות כי סוף כל דרגין מעולם עליון נקרא דיבור המייחדו עם עולם התחתון ממנו כידוע, אמנם נגד עולם התחתון אותו הדיבור נקרא מחשבה, כענין המדבר נגד השומע, שאצל השומע אותיות הדיבור המה מחשבתו, שכל מחשבה מוכרח גם-כן להתלבש באותיות כידוע.

17 וכשירגיל האדם את-עצמו לתת לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע כל מחשבתו ואותיותיו, ויבן את זאת כי מחשבתו הוא דבור העליון הכללי, כנסת ישראל שהיא השכינה הנקראת היכ"ל, וכלי מחזיק ברכה שלום, והברכה וטוב הגנוז בתוכה הוא החיות הנקראת קול, והוא הנקרא דיבור כנגדו, שכל התחלקות אותיות נקרא דיבור וכלים, והנקודות המה החיות שבתוכם המנהיגים האותיות ונקרא קול. ואם-כן כל אותיות מחשבתו אפילו מכל הדברים היגעים, המה מים תחתונים ומיין-נוקבין המתבקשים לעלות אל שורשם, וחי בהם על-ידי החיות ונקודת האותיות קול ודיבור שהוא יחוד קב"ה ושכינתיה, ובהצטרף היראה והאהבה מן המדות כי המה גדפין להעלות אותיות המחשבה, מי חכם ישמור אלה ויתבונן תמיד באותיות מחשבתו חד קב"ה ושכינתיה מדברים מתוך גרונו ומחשבתו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה ואהבתו ית' והשמחה מזה הנקרא פנים בפנים, וזהו עליות העולמות על-ידי גדפין יראה ואהבה להחזירם פנים בפנים מפני פחד ה' והדר גאונו ולדבקה בו על-ידי המחשבה מחברתו הקדש עם השכינה, ואחרי עלייתו למעלה מהעולם ויגזר אומר ויקם, כמאמר צדיק מושל ביראת אלהים, אבל אין זה כי אם בית אלהים, המה אותיות מחשבתו, שיעשה אותם בית אלהים וכלי מחזיק ברכה.

18 וזהו סנהדרין כב, ב "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי" שהיא השכינה כידוע שהמיין-נוקבין הוא הכלי, והבנים המה מיין-נוקבין לאמם, שהוא מחשבה טובה המצטרף למעשה, כלים המה אותיות המחשבה, מה שאין כן מי שאינו משגיח על מחשבתו ואותיותיו ונקודותיו, במה ידבר אחרי התפשטו מגופו והעדר כלי הדיבור מעימו הכלה ונפסד, וכ"ש אם דבורו ג"כ מגושם וגופני להנאתו וטובתו, טמא טמא יקרא, כללא דמילתא שכל ימי חיי הבלו של אדם צריך להרגיל את עצמו להשתמש בכל כחותיו הפנימיים לשם שמים, המה מדותיו וליבו ועין שכלו ומחשבתו, בכדי שיוכל להיקרא אדם שלם בכל דרכיו אחרי היפרד הגוף מעימו, לשאת ולתת ולילך על-ידי מדותיו ולדבר ולחשוב ולראות על-ידי מחשבתו ועין שכלו.

19 וזהו והיה אם שמוע תשמע, שהוא לשון אסיפה, כמו שמואל א טו, ד: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל" ולשון יחוד כמו השמע לי, אם בקי ורגיל הוא בעבודת ה' לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה על-ידי אותיות מחשבתו והחיות שבתוכו, ישמע מחדש על-ידי מ"ן חדשים הבאים במוחו ומחשבתו תמיד, וזהו שלא כמדת הקב"ה מדת בשר-ודם, שמדת בשר-ודם ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, מה שאין כן מדת הקב"ה המה הכלים הרוחניים אותיות המחשבה שאינם נעשים כלים אלא על-ידי המלאם כבוד ה' ומ"ן המתבקשים לשורש חיותם הוא שעושה אותה כלי בית ה' כלי מחזיק ברכה לחיות הקודש, והוא ענין כל הנביאים שנתנבאו בכה שהיא השכינה הנקראת דיבור, כמאמר במדבר כג, ה: "וְכֹה תְדַבֵּר" שמות ד, כב: "כֹּה אָמַר ה'" וכידוע והוא על-דרך הנזכר על-ידי אותיות מחשבתו בהצטרף היראה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, שהוא ענין החיות שבאותיות המחשבה והאהבה, כי משה היה פרוש מן האשה הנקראת כלי והיכל שהמה האותיות וכל דביקותו הי' בחיות שבתוכו הנקראת זה, במספר י"ב אות ו"ו כמבואר בספרי המקובלים, שבכל דבר יש עולם שנה נפש, עולם הוא השטח וכלי המקבל, שנה הוא הזמן, נפש הוא החיות שבתוכו והוא ענין שבכל דבר מהותו וכמותו ואיכותו. מהות הוא ענין העצמות והחיות. איכותו הוא ענין העולם. כמות הוא זמן. והנה המהות הוא החיות שבתוך האיכות והאיכות והאיך מתחלק לכמה שהוא ענין האותיות והחיות שבתוכם, והנה על שאלת מהות כשאומר מהו שייך לומר זהו אל שאלת האיכות שאומר איך שייך להשיב כה, לכן כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, ממעלה למטה דרך כה כמאמר זה הדבר כי הדבר נקרא שכינה לכן פה אל פה אדבר בו, שהוא החיות שבתוכו האהבה והשמחה הנקראת פנים בפנים, במראה ולא בחידות, שהתנבא בזה כאדם שמראה באצבע והנבואה בכה הוא ענין חידה וכל הנביאים היו מתבטלין מפני היראה, ומשה היה עומד על עמדו שמידתו היא האהבה או ענין פה אל פה הוא להיות הפה נקראת על שם דרגא התחתונה מן ההשגה, שהוא הדבור, והנה כל הנביאים היה הפה העליון שהיא השכינה מחשבה אצלם, מה שאין כן משה שהיה דבוק למעלה במחשבתו והפה העליון היה כנגד פיו ומדבר בדבר ה', וזהו משה ידבר והאלהים יעננו בקולו של משה.

4 תקוני הזהר פתח ↗

וְאֵבָרִין דְּבַר נַשׁ כֻּלְּהוּ אִינוּן מְסוּדָרִין עַל סִדְרֵי בְרֵאשִׁית, וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי בַר נַשׁ עוֹלָם קָטָן, וּמָאן דְּאַמְלִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר, כְּאִלּוּ אַמְלִיךְ לֵיהּ עַל כָּל עָלְמָא, וְאַגְרָא דְבַר נַשׁ דְּאַמְלִיךְ לֵיהּ עַל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לָא אִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה, דְּאִלֵּין אִינוּן טַעֲמֵי מִצְווֹת דְּלָא אִתְיְיהִיבוּ לְגַלָּאָה, בְּגִין דְּלָא יְהֵא בַּר נַשׁ עוֹבֵד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֲבָל בְּרִי מִלִּין אִלֵּין דְּלָא צְרִיכִין לְאִתְגַּלְיָא, יְהוֹן טְמִירִין בְּלִבָּךְ, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר ישעיה כג יח לֶאֱכוֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק, מִלִּין עַתִּיקִין דְּלָא אִתְמַסְרוּ לְגַלָּאָה יְהוֹן טְמִירִין בְּלִבָּךְ.

5 בבא בתרא פתח ↗

צַדִּיקִים – הָא דַּאֲמַרַן. מָשִׁיחַ – דִּכְתִיב: ״וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה׳ צִדְקֵנוּ״. יְרוּשָׁלַיִם – דִּכְתִיב: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף, וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה״, אַל תִּקְרֵי ״שָׁמָּה״ אֶלָּא ״שְׁמָהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן ״קָדוֹשׁ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ״.

6 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַב אַמֵּי: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״. וְכׇל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה — אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עוֹשֵׂהוּ״.

13 איכה רבה פתח ↗

וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן, מִן בַּת כְּתִיב, אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לָנוּ מָנָה אַחַת יָפָה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ תהלים טז, ה: ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי. כָּל הֲדָרָהּ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קד, א: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, זוֹ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב משלי לא, כה: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דִּכְתִיב ויקרא יט, לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ הַמִּשְׁמָרוֹת, דִּכְתִיב דברי הימים ב כ, כא: וּמְהַלְּלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. מִיָּד וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ. הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁהֵן רַכִּים מְשׁוּלִים כִּכְבָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ה, יז: וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם. וּכְשֶׁהֵן קָשִׁים מְשׁוּלִין כְּאַיָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָה אַיָּלִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ, כָּךְ הָיוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִין דְּבַר עֲבֵרָה וְהוֹפְכִין פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבֹא שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כֵּן. וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר תהלים ס, יד: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל. וּבִזְּמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, דִּכְתִיב דברים לב, יח: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִּׁי. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בְּרַבִּי טַרְפוֹן בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר במדבר יד, יז: וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּחַ ה'. וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, וְהוֹלְכִין גַּם הֵם בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, הָיָה אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הַקְרֵנִי דַּף אֶחָד, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹחַ. הַשְׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, אוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא לָכֶם שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כָּךְ, וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. אָמַר רַבִּי אַחָא, כְּשֵׁם שֶׁלֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּרוֹדֵף מָלֵא, כָּךְ אֵינָן נִגְאָלִין אֶלָּא בְּגוֹאֵל מָלֵא, דִּכְתִיב ישעיה נט, כ: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל מָלֵא כְּתִיב.

« פרי הארץ Pinchas פרי הארץ Devarim »