פניני הלכה, מועדים 13 פרקים

פניני הלכה, מועדים ג׳

« פניני הלכה, מועדים ב׳:י״ג פניני הלכה, מועדים ד׳:א׳ »

1 קידושין פתח ↗

מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין לְךָ אוּמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת מְעוּלָּה, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת פְּגוּמָה. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בּוּרְסְקִי. אַשְׁרֵי מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בַּסָּם, וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי. אִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵיבוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לִבְנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת וְאֵין עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת, אֶלָּא – לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּיץ, וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי, וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר. וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִיפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ״. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב. אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן – עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים״ בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״. הֲדַרַן עֲלָךְ עֲשָׂרָה יוּחֲסִין וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת קִידּוּשִׁין

2 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֲפִלּוּ הַמְּלָאכוֹת הַחֲשׁוּבוֹת לָכֶם עֲבוֹדָה וְצֹרֶךְ שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס בְּבַטָּלָה שֶׁלָּהֶן, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, כָּךְ הֵבַנְתִּי מִת"כ פרשה יב ח דְּקָתָנֵי, יָכוֹל אַף חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד יְהֵא אָסוּר בִּמְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְכוּ', לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ג:ח'. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן כְּלָל, כִּי מָה טַעַם שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב לֹא תַעֲשֶׂה מְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד וְיָבֹאוּ שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת מִק"ו, וְא"כ רָאוּי שֶׁיֹּאמַר אַף בְּשַׁבָּת כֵּן. וְעוֹד שֶׁא"כ הֲרֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד רָמוּז בַּתּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר בְּדָבָר הָאָבֵד, וְהֵם אָמְרוּ חגיגה יח, לֹא מְסָרָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה רֶמֶז אֵיזוֹ מְלָאכָה מֻתֶּרֶת וְאֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה. וּלְשׁוֹן "עֲבוֹדָה" כּוֹלֵל הוּא כָּל הַמְּלָאכוֹת וְהַשִּׁמּוּשִׁים, "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" משלי יב יא, "וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים" דברים טו יח, "וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ" שם כח מח, וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בְּשׁוּם מָקוֹם בְּדָבָר הָאָבֵד בִּלְבַד, שֶׁאִם לֹא תַעֲשֶׂה הַיּוֹם לֹא תַעֲשֶׂה לְמָחָר. אֲבָל פֵּרוּשׁ "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָל מְלַאכְתֶּךָ" שמות כ ט, "וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה" שם א יד, "וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם" יחזקאל לו ט, "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" בראשית ד ב. וּמְלָאכָה שֶׁהִיא בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ הִיא מְלֶאכֶת הֲנָאָה, לֹא מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, וְזֶה מִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי בְּחַג הַמַּצּוֹת שֶׁאָמַר תְּחִלָּה "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" שמות יב טז, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", וּבִשְׁאָר כָּל יָמִים טוֹבִים יְקַצֵּר וְיֹאמַר "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", לֶאֱסֹר כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינֶנָּה אֹכֶל נֶפֶשׁ, וּלְהוֹדִיעַ שֶׁאֹכֶל נֶפֶשׁ מֻתָּר בָּהֶן. וְלֹא יֹאמַר הַכָּתוּב לְעוֹלָם בְּאֶחָד מִכָּל שְׁאָר יָמִים טוֹבִים "כָּל מְלָאכָה", וְלֹא יְפָרֵשׁ בָּהֶם הֶתֵּר אֹכֶל נֶפֶשׁ, כִּי "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" יְלַמֵּד עַל זֶה. אֲבָל בְּפָרָשַׁת כָּל הַבְּכוֹר דברים טז ח בְּחַג הַמַּצּוֹת אָמַר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִתִּיר בּוֹ בְּפֵרוּשׁ אֹכֶל נֶפֶשׁ וְלֹא הֻצְרַךְ לֵאמֹר בּוֹ "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", וְהִזְכִּיר "מְלָאכָה" סְתָם וְלֹא אָמַר "כָּל מְלָאכָה" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת ויקרא כ"ג:ג' וְיוֹם הַכִּפּוּרִים ויקרא כ"ג:כ"ח, כִּי הַכַּוָּנָה לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה אֲשֶׁר הִזְהַרְתִּיךָ עָלֶיהָ. וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", מַגִּיד שֶׁאֵינוֹ מַתִּיר אֶלָּא בִּמְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּדִכְתִיב בָּעִנְיָן הַזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם", וּמִפְּנֵי שֶׁמַּזְכִּיר שָׁם "כָּל מְלָאכָה" הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", פֵּרוּשׁ "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" מְלָאכָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לַעֲבוֹדַת קִנְיָן, כְּגוֹן זְרִיעָה וּקְצִירָה וַחֲפִירָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל אֹכֶל נֶפֶשׁ אֵינָהּ מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, זֶה לְשׁוֹנוֹ. וְהַבָּרַיְתָא שֶׁבְּת"כ פרשה יב ה-ח כָּךְ הִיא שְׁנוּיָה בַּנֻּסְחָאוֹת הַמְּדֻקְדָּקוֹת, "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ", הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד עַל יְמֵי מוֹעֵד שֶׁהֵן אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", הוּא אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְאֵין יְמֵי מוֹעֵד אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" ויקרא כ"ג:ל"ז, אִם לְעִנְיַן יָמִים טוֹבִים הֲרֵי כְּבָר יָמִים טוֹבִים אֲמוּרִים, א"כ לָמָּה נֶאֱמַר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", אֵלּוּ יְמֵי מוֹעֵד שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא" וְכוּ'. וּפֵרוּשָׁהּ, שֶׁר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי דּוֹרֵשׁ "לֹא תַעֲשׂוּ. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'" להלן פסוקים לו לז, לוֹמַר שֶׁהַכָּתוּב אוֹסֵר עֲשִׂיָּה בְּמוֹעֲדֵי ה' כֻּלָּם, יָכוֹל שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן שָׁוִין בְּאִסּוּר וְיֵאָסְרוּ בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה כְּרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי, וְנִדְרֹשׁ "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'", שֶׁהַמִּקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו, מִעֵט הַכָּתוּב "עֲצֶרֶת הִיא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ויקרא כ"ג:ל"ו, שְׁמִינִי עָצוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְאֵין חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אָסוּר כָּמוֹהוּ בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֶלָּא בִּמְלָאכָה בִּלְבַד, שֶׁאָמַר "לֹא תַעֲשׂוּ", וְלֹא הִזְכִּירָהּ הַכָּתוּב וְלֹא רָמַז לָהּ כְּלָל וּמְסָרָהּ לַחֲכָמִים. וּלְפִי גִּרְסַת רַשִׁ"י ג"כ כָּךְ הִיא מִתְפָּרֶשֶׁת. וְהַבָּרַיְתָא הַזּוֹ הִיא שְׁנוּיָה בִּגְמָרָא חֲגִיגָה יח, דְּקָתָנֵי, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְכוּ'. וְשָׁם שָׁנוּ עוֹד, מַה שְׁבִיעִי אָסוּר אַף שִׁשִּׁי אָסוּר, אִי מָה שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף שִׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הַשְּׁבִיעִי", שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין הַשִּׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, שֶׁלֹּא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים וְכוּ'. שָׁנוּ בַּגְּמָרָא בְּ"כָל מְלָאכָה" וְשָׁנוּ בְּת"כ בְּ"כָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" שֶׁתָּפְסוּ לָהֶם בַּמִּדְרָשׁ לְשׁוֹן הַכָּתוּב שֶׁאֵין לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב בְּ"כָל מְלָאכָה" אֶלָּא בְּ"כָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ שְׁיו"ט אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, אֲבָל אָסוּר הוּא בְּכָל מְלָאכָה שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה בַּתּוֹרָה וּמְסָרָהּ הַכָּתוּב לַחֲכָמִים. וּבְסִפְרֵי ראה קלה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ שֶׁיְּמֵי מוֹעֵד אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת" דברים טז ח, מָה שְׁבִיעִי עָצוּר אַף שִׁשִּׁי עָצוּר. אִי מָה שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף שִׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הַשְּׁבִיעִי", שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין הַשִּׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה. וְגַם זוֹ כְּפִי הַשִּׁיטָה שֶׁאָמַרְנוּ. הֲרֵי הֶאֱרַכְנוּ בְּעִנְיְנֵי הַבָּרָיְתוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בָּעִנְיָן הַזֶּה לְהַעֲלוֹת דִּבְרֵי רז"ל עִם הַפֵּרוּשׁ הַבָּרוּר וְהַנָּכוֹן מַה שֶׁאָמַרְנוּ בַּכְּתוּבִים הָאֵלּוּ. וְעִם כָּל זֶה מָצָאתִי קֻשְׁיָא עַל דְּבָרֵינוּ מִבָּרַיְתָא הַשְּׁנוּיָה בְּסִפְרֵי פנחס קמז, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" במדבר כח יח, מַגִּיד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. מִנַּיִן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, נֶאֱמַר כָּאן "מִקְרָא קֹדֶשׁ" וְנֹאמַר לְהַלָּן "מִקְרָא קֹדֶשׁ" שמות יב טז, מַה לְהַלָּן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ אַף כָּאן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְנִרְאֶה לִי כִּי "עֲבוֹדָה" אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל טֹרַח וְעָמָל שֶׁאָדָם עוֹבֵד בּוֹ לְאַחֵר, מִלְּשׁוֹן "עֲבוֹדַת עָבֶד" ויקרא כה לט, "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" בראשית ט כה, "עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר" שם יד ד, וְכֵן "עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא" במדבר ד מז, עֲבוֹדַת כָּל טֹרַח שֶׁבָּאֹהֶל וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף. וְאִם כֵּן הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁמְּלָאכוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ מֻתֶּרֶת וְאע"פ שֶׁאֵינָהּ אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְשֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל נֶפֶשׁ מְרֻבֶּה שֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹבֵד בּוֹ לְרַבּוֹ אָסוּר. וְעַל כֵּן שָׁאַל מִנַּיִן שֶׁהַהֶתֵּר הַזֶּה הוּא בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ עַד שֶׁנַּתִּיר כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ בְּטֹרַח, וְנֶאֱסֹר כָּל שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת שֶׁאֲפִלּוּ הַקַּלּוֹת שֶׁבָּהֶם מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אִקְּרוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִקְרָא קֹדֶשׁ" לִגְזֵרָה שָׁוָה, שֶׁשָּׁם בָּאָה כָּל מְלָאכָה לְאִסּוּר וְכָל אֹכֶל נֶפֶשׁ לְהַתִּיר. וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא בא ט דְּתָנֵי, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" שמות יב טז, כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה י"ט וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט. וִיהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְהַדִּין נוֹתֵן, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה י"ט, מָקוֹם שֶׁמִּקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", מִקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וּפֵרוּשׁ מִקְצָת עֲבוֹדָה, כְּגוֹן חוֹבַת הַיּוֹם, תְּמִידִין וּמוּסָפִין, וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט, נְדָרִים וּנְדָבוֹת אוֹ עוֹלַת נְדָבָה, אֲבָל מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ לֹא נִתְבָּרֵר לִי פֵּרוּשׁוֹ, אֶלָּא שֶׁיִּרְמֹז לְמָה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהַבָּא בְּטֹרַח גָּדוֹל בְּדוֹמֶה לַעֲבוֹדָה יִהְיֶה בִּכְלַל אִסּוּר, וְהַבָּא בְּנָקֵל כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל אָדָם לְעַצְמוֹ יִהְיֶה מֻתָּר, אוֹ מִקְצָתוֹ כְּדֵי חַיָּיו וְכֻלּוֹ תַּבְשִׁילִין מְרֻבִּין לְתַעֲנוּג. וְהַכְּלָל בִּ"מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" שֶׁהוּא לְהַתִּיר אֹכֶל נֶפֶשׁ:

3 משנה ברורה פתח ↗

א לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ב השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים. ג שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט'. ד הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום. ה מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך ב"י. ועיין בביאור הלכה. ו המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה. ז גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך. ח בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף גיטין דף ע'. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג עריכה ט ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות. י שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה. יא חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים. יב בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל. יג פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. יד ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים. טו וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן. טז בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור ע"ת וארה"ח. יז ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות משום שהוא אסור בתלמוד תורה. יח באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה. והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם. אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי שערי תשובה: יט עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד. כ ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.

4 משנה ברורה פתח ↗

טו אלא לקיתון אחד - וגם בזה צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שהוא רוצה המותר לצורך מחר ובדיעבד אינו נאסר בכך דמ"מ חד טרחא היה:

5 רשב״א על ביצה פתח ↗

גזירה שמא ירבה בשבילו. פירוש: בקדרה בפני עצמה, הא באותה קדרה היה מותר אלא משום שמא ירבה בקדרה בפני עצמה אסור, ואף על גב דקיימא לן כרבה דאית ליה הואיל ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וא"נ חזינן לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים דליכא הואיל וכולה חדא גזירה היא.ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר לכם ולא לגוים דהא בית הלל אית להו הכין לעיל כ, ב ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא הכי סבירא להו וכן ר' יהודה בן בבא ואמוראי נמי כרב חסדא וריב"ל ורבא כלהו נמי סבירא להו הכין וההוא דרב הונא פליגא אכולהו אמוראי דאמרי אין מזמנין את הגוי ביו"ט, ופסק גם כן כההיא דרב הונא ודבר תימא הוא דהא אמרינן בגמרא דפליגן והיכי מזכי שטרא לבי תרי, ושמא בספרי הרב ז"ל ל"ג ופליגא דריב"ל ועבדי לה לר' יהושע מימרא באנפי נפשיה, והוי טעמא דריב"ל משום דהוה ליה כמאן דאפשר למיפלג דהא אי בעי לא אפי' ולא מבשל להו כלל דמדעתא דנפשיה מזמן להו. ואיכא למידק הני עבדי היכי מבשלינן להו, ואפילו בקדרה שלנו היאך מרבין בשבילן והא איכא משום דריב"ל. ויש לומר דבבישול ליכא למיחש שאין דרך לרבות בשבילו בקדרה אחרת ולבשל להם, דבמזומנים שאדם רוצה להתכבד בהם הוא דאיכא למגזר משום דמלתא דשכיחא היא הא בשביל עבדיו ושפחותיו לא שכיחא, ואפילו עביד להו קדרה בפני עצמה אינהו גופייהו שכח שכיח דמבשלי להו ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר בדאית ליה מידי דאפשר לפרנסן ביה וכדאמרינן לעיל גבי עיסת הכלבים. ומן הטעם הזה אפשר שיש להתיר אפילו בגוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל.ולענין כלבים פסק הרי"ף ז"ל כר' יוסי הגלילי דאסר משום דהוה ליה סתם במתניתין דפרק קמא דחלה דעיסת הכלבים דמייתי לעיל ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין. והר"ז ז"ל הקשה עליו מדאמר ליה אביי לרב יוסף ולר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואצטרך לשנויי בשנויי דחיקי ודלא כהלכתא, ובהדיא תנן שבת קנו, ב מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ונותנים מזונות לפני בהמה בשבת והרבה משניות ששנינו בשבת דכל מאכל בהמה מטלטלין אותו בשבת וכל שכן ביו"ט והיאך דוחין משניות אלו מפני משנה יחידית עיסת הרועים. ועוד דאפשר דבההוא אפילו ר' עקיבא מודה, הואיל ואפשר להו לכלבים בעיסה לא נאפה להם שלא לצורך. ואין דבריו מחוורים, דאדרבה מדשרינן בשבת ודאי הדבר מוכרח דאינו תלוי במחלוקתן של ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא דמי איכא מאן דשרי אוכל נפש בשבת ולא יעלה על דעת לאסור לתת מזונות לפני בהמה בשבת והיכי אקשינן ליה אביי הכא שבת מאי איכא למימר, ועוד דהא בית הלל אית להו לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים כדאיתא לעיל בברייתא, ואינהו אית להו מסלקין מעל השלחן עצמות וקליפין וכל דבר שהוא ראוי לבהמה קמג, א. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף הכא בשמעתין הני סופלי לחיותא היכי שדינן, כבר כתבנו למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל הני סופלי לא חזו למאכל בהמה בלא שחיקה.והרמב"ן נראה נר"ו כתב דאביי משום דנולדין נינהו קא בעי מיניה מדרב יוסף, וכגון תמרים שאכלן ביו"ט והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע כיון שהתמרים מוכנים למאכל אדם מערב יו"ט מוכן לאדם מוכן לכלבים שהרי מוכנים הם לצורך אוכל נפש וצורך נפש בהמה צורך אוכל נפש והרי הן כאלו הכינן אף לכלבים שהרי דבר זה הוכן סתם לאוכל נפש והראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אין במשמע נפש בהמה הראוי לו לאדם מוכן ושאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה שזה מוכן לאוכל נפש וזה אינו אוכל נפש והיכי מטלטלינן, ופרקינן הואיל וחזו להסקה שכיון שהוכנו לצורך אדם מוכנים הן אף להסקה שאף היא צורך אוכל נפש היא, ולא סבירא ליה לרב יוסף למיסר בהסקה משום דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו אלא סבר ליה כיון דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין שרי, ובפרק במה מדליקין שבת כט, א לא איפשט בגמרא אי רבא קבלה אי לא קבלה ואף על גב דפשיטא לן שבת מד, ב דרב סבר במוקצה כר' יהודה. ומיהא אנן כיון דקיימא לן ביו"ט כר' יהודה דאמר שם כ"ט, א אין מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן שמעינן מינה דליתא לדרב יוסף ולא מטלטלינן להו ולא שדינן לחיותא ביומא טבא כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ובשבת מטלטלין להו לאותן שעומדים למאכל בהמה בלא ריפתא וכדקיימא לן כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה ולא נולד, ודלא קיימי למאכל בהמה לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא אי נמי אגב ליקנא לקינא דמיא מטלטלינן להו כדאיתא בפרק נוטל שבת קמג, א. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף היכי שדינן, לאו קושיא היא ממה שנהגו כבר אלא שאלה היא היאך נשדי להו לר' יוסי הגלילי כדקאמר לי התינח י"ט שבת מאי איכא למימר ואמר ליה מטלטלינן להו אגב ריפתא, ואי מעשים בכל יום קאמר ליה דמטלטלי להו אגב ריפתא מאי קא מהדר ליה דעבדינן הכי אלא הלכה למעשה קא בעא מיניה למכאן ולהבא, ולית הילכתא כרב יוסף אלא כדקא סלקא דעתיה דאביי דלר' יוסי הגלילי אסור.

6 פניני הלכה, מועדים פתח ↗

לגבי יום טוב, נחלקו הפוסקים אם מלאכות שמותרות לצורך אוכל נפש מותרות לצורך חולה. יש אומרים שכשם שמלאכות אלו הותרו לצורך סעודת יום טוב ושאר צרכי החג, כך מותר לעשותן לצורך חולה. ויש אומרים שאסור מהתורה לעשותן לצורך חולה שאין בו סכנה, מפני שכל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך "השווה לכל נפש" בלבד, וצורכי חולה אינם "שווים לכל נפש" לעיל ג, ו.

6 כתובות פתח ↗

פָּטוּר. הָתָם, פְּקִיד וַעֲקִיר. הָכָא, פְּקִיד וְלָא עֲקִיר. רַבִּי אַמֵּי שְׁרָא לְמִיבְעַל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: וְהָא לָא כְּתִיבָא כְּתוּבָּתָהּ! אֲמַר לְהוּ: אַתְפְּסוּהָ מִטַּלְטְלִין. רַב זְבִיד שְׁרָא לְמִיבְעַל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב זְבִיד גּוּפֵיהּ בְּעַל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְמִיבְעַל בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לָא תֵּימָא בְּיוֹם טוֹב דִּשְׁרֵי, הָא בְּשַׁבָּת אֲסִיר, דְּהוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי שְׁרֵי, וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: בְּיוֹם טוֹב שְׁרֵי, בְּשַׁבָּת אֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לְרַב פָּפָּא: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה חַבּוּרָה לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ? אֶלָּא מֵעַתָּה, מוּתָּר לַעֲשׂוֹת מוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ! אֲמַר לֵיהּ, עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ״ — דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכׇל נֶפֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, נִזְדַּמֵּן לוֹ צְבִי בְּיוֹם טוֹב, הוֹאִיל וְאֵינוֹ שָׁוֶה לְכׇל נֶפֶשׁ, הָכִי נָמֵי דַּאֲסִיר לְמִשְׁחֲטֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא דְּבַר הַצוֹרֶךְ לְכׇל נֶפֶשׁ קָאָמֵינָא, צְבִי צָרִיךְ לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, הוֹרָה רַבִּי יוֹחָנָן בְּצַיְידָן: אָסוּר לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וּמִי אִיכָּא הוֹרָאָה לְאִיסּוּר? אִין, וְהָתְנַן: הוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וְאִי נָמֵי, כִּי הָא דְּתַנְיָא: חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק בְּרוּבּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיקַּב. הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי יַעֲקֹב. אָמַר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יַעֲקֹב דְּמִן צוּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בְּצַיְידָן, וַאֲנָא שְׁמַעִי: מַהוּ לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת, וַאֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. וְהִלְכְתָא: מוּתָּר לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אַחַת בְּתוּלָה וְאַחַת אַלְמָנָה טְעוּנָה בְּרָכָה. וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: אַלְמָנָה אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבָחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, כָּאן בְּאַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה. וְאַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה לָא? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן, תָּנָא: מִנַּיִן לְבִרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ״. וּבוֹעַז אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה הֲוָה. מַאי ״אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה״ דְּאָמַר רַב הוּנָא — אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה כׇּל שִׁבְעָה, אֲבָל יוֹם אֶחָד טְעוּנָה בְּרָכָה. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים. בְּמַאי: אִי בְּבָחוּר, הָאָמְרַתְּ שִׁבְעָה! אִי בְּאַלְמוֹן, הָאָמְרַתְּ יוֹם אֶחָד? אִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַלְמוֹן — יוֹם אֶחָד לִבְרָכָה, וּשְׁלֹשָׁה לְשִׂמְחָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּבָחוּר — שִׁבְעָה לִבְרָכָה, וּשְׁלֹשָׁה לְשִׂמְחָה.

7 משנה ברורה פתח ↗

לז פת אחרת - ואם ניחא ליה בפת חמה והפת נקיה נאפה מאתמול שרי לאפות אפילו פת הדראה:

8 משנה ברורה פתח ↗

י מותר לעשותו ע"י שינוי - ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. וכתב המ"א דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך ע"ז:

9 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

שפוד שרוצים לצלות בו והי' ארוך יותר מדאי אסור לחתכו ולא לשרפו אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדם במשחזת במה דברים אמורים כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת:

9 ביצה פתח ↗

דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: אֶחָד סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה, וְאֶחָד שַׁפּוּד שֶׁנִּרְצַם, וְאֶחָד גְּרִיפַת תַּנּוּר וְכִירַיִם בְּיוֹם טוֹב — בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

10 משנה ברורה פתח ↗

כד פשטיד"א של בשר - דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט כגון שנטרפה ביו"ט גופא ג"כ אסור מטעם זה ויש מאחרונים שמקילים כשאי אפשר לו ללבן מעיו"ט מיהו עכ"פ לכו"ע אין להורות כן לאחרים וכדלעיל בס"א בהג"ה:

1 כללי המלאכות / טעם איסור מלאכה ביום טוב

2 שבת וחג הם ימים קדושים שאסורים בעשיית מלאכה, מפני שבהם אנו מתעלים אל מעבר למגבלות של העולם הזה, על חטאיו וקללותיו, שגורמים לאדם לעבוד קשה לצורך קיומו ופרנסתו.

3 מתחילה, כשברא ה' את האדם הראשון, לא התכוון שיטרח ויעמול בעבודה קשה לצורך פרנסתו קידושין פב, ב. מפני שעל ידי הדבקות בה' שהוא מקור החיים, פרנסתו של אדם היתה צריכה להיות מזומנת לו בלא טורח. ולאחר שחטא האדם ואכל מעץ הדעת טוב ורע, גורש מגן עדן, ונתקללה האדמה בעבורו, ונגזר עליו להתפרנס ביגיעה וצער. שנאמר בראשית ג, יז-יט: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" על ידי העבודה הקשה שנגזרה עליו כדי להשיג את פרנסתו, הוא מתקן בהדרגה את חטאו. אלא שמנגד, בעקבות העבודה הקשה, האדם עלול לשקוע בעולם החומר ולשכוח שיש לו נשמה גבוהה. ועל כן נתן לנו ה' ימים קדושים, שבהם אנו מתעלים אל מעבר לחטא ולקללה שמחייבים אותנו לעבוד לצורך פרנסתנו.

4 אלא שהבדל ישנו בין שבת ליום טוב, שבשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר שמות כ, י: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת כמבואר בהמשך.

5 בשבת אנו עולים למדרגה גבוהה מאוד של אמונה, ומתוך ההבנה שהכל בידי ה', אנו מתבטלים לגמרי להנהגה האלוקית ושובתים מכל מלאכה, כדי שכל כוחותינו יעסקו אך ורק בקליטת הטוב שה' משפיע לנו. הנשמה עוסקת בתורה ותפילה, והגוף בסעודות ושינה. לעומת זאת החג במדרגה קרובה יותר אלינו, ומבטא את התפקיד שלנו בתיקון העולם.

6 בשבת, גם בגן עדן היה האדם אמור להתעלות אל שביתה מוחלטת מכל מלאכה, ואילו החג הוא מעין ששת ימי המעשה שבגן עדן, שהניח בהם ה' מקום לעבודת האדם, כדי לשתפו בתיקון העולם וקיומו, שנאמר בראשית ב, טו: "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אלא שכל עבודתו שם היתה צריכה להיעשות בנחת ובשמחה, והתוצאה החיובית שלה היתה ניכרת מיד, שעל ידה העולם השתבח. וכנגד זה מותר לאדם לעסוק ביום טוב בהכנת המאכלים, שאלו מלאכות נעימות ומשמחות.

7 ואף שהשבת קדושה יותר, שאין עושים בה שום מלאכה, שמחת החג גדולה יותר, משום שקדושתו קרובה אלינו יותר. יתר על כן, בזכות ישראל מתקדשים החגים, ולכן מן הראוי שיהיה מותר לעשות בהם מלאכה עבור סעודת ישראל.

8 כיוון שיום טוב הוא יום חול שנהפך על ידי ישראל ליום קדוש א, ג, השפעתו על ימות החול ישירה יותר. שהשביתה ביום השבת לא נועדה להדריך את ששת ימי המעשה, אלא על ידי עצם קדושתה הם מתרוממים. לעומת זאת החגים, שחלים בימות החול, מקושרים יותר לעולם המעשה, ובהם אנו מודים לה' על הברכה שנתן במעשה ידינו, ומתוך כך אנחנו מכוונים את עבודתינו ומתבוננים בתפקידנו בעולם. וזהו שאמרו חכמים, שימי החג הם ימי דין על מעשינו, שלפי השתדלותנו נזכה בהם לברכה עיין לעיל א, ב.

9 על ידי המלאכות שמותרות בחג, שנועדו לשם שמחה של מצווה, נוכל לתקן את כל המלאכות שאנו עושים בימות החול. שכן אדם חומרני כבול בחבלי חטא אדם הראשון, והוא נזקק לעבוד קשה כדי לקנות ולהשיג דברי מותרות שהוא מקווה שישמחו אותו, אבל באמת הם אינם משמחים אותו, ולכן הוא ממשיך להשתוקק להשיג עוד ועוד דברים, וכך הוא נעשה משועבד לתאוותיו ולעבודתו הקשה. אבל מי שזוכה לשמוח בקדושת החג, בלימוד תורה וסעודות, אינו נצרך למותרות, מפני שהוא שמח בחלקו. הוא אינו משועבד לעבודה, אלא רואה את הערך והתיקון שבה, ויש לו ממנה נחת וברכה.

1 כללי המלאכות / המלאכות שהותרו ביום טוב

2 בשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר שמות כ, י: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר שמות יב, טז: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר ויקרא כג, ז: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת רמב"ן שם.

3 לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול והאפיה. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

4 אבל אסור לקצור את תבואת השדה, לבצור ענבים בכרם, לדוש שיבולים, לזרות את גרגירי התבואה לרוח, לברור מהם את הצרורות והאבנים, לטחון תבואה, לצוד חיות, עופות ודגים, לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן. שכל המלאכות הללו הן בכלל 'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב. הסימן לכך שמדובר ב'מלאכת עבודה', שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

5 וצריך להדגיש, המלאכות שנחשבות 'מלאכת עבודה' אסורות ביום טוב גם כשהן נעשות בקלות לצורך האכילה ביום טוב עצמו. למשל, אסור לקטוף מעט פירות מהעץ שבגינה לצורך סעודת יום טוב, וכן אסור לצוד דג מבריכת דגים שבחצרו לצורך סעודת יום טוב. אמנם נחלקו הראשונים בחומרת האיסור: יש אומרים, שכאשר עושים את המלאכות הללו לצורך סעודת יום טוב, אין בהן איסור תורה, וחכמים אסרו לעשותן מפני שהעיסוק בהן עלול להתארך, עד שיעבור כל היום בטרחה רבה ויהיה החג כיום חול ויתבטלו מלימוד תורה ושמחת הסעודה. בנוסף לכך, כיוון שרגילים לעשות מלאכות אלו לצורך ימים רבים, יש חשש שאם יתירו לעשותן לצורך יום טוב, יטעו וירבו במלאכה לצורך ימים רבים, ויעברו על איסור תורה רמב"ם, רא"ש, ר"ן, שו"ע או"ח תצה, ב. ויש אומרים, שבכל אופן אסור לעשות מלאכות אלו מהתורה, כי רק מלאכות שעיקר ייעודן לצורך אכילת אותו היום התירה התורה, אבל מלאכות שעיקר ייעודן לצורך הכנת מאכלים לימים רבים – אסורות מהתורה רש"י, רמב"ן, סמ"ג, וכך משמע מירושלמי ביצה פ"א ה"י.

6 לסיכום: שבע מלאכות הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואלו הן: א לישה, ב אפיה ובישול, ג שחיטה, ד הפשטה, ה הוצאה, ו הבערה, ז כיבוי. וחכמים הגבילו את היתר הבערה וכיבוי להלן ה, א–ב.

7 ויש מלאכות שכל זמן שהן נעשות כדרך שרגילים לעשותן בבית – מותרות, וכאשר הן נעשות כדרך עשייתן לצורך מסחרי או לימים רבים – אסורות, והן: א טוחן להלן ד, ב, ב בורר להלן ד, ד–ה, ג מעמר עיין שו"ע או"ח תקא, ג.

8 ויש מלאכות שמכינים בהן אוכל והן אסורות באופן מוחלט, ואלו הן: א קוצר, ב דש, ובכלל זה מפרק וסוחט להלן ד, א, ג זורה, ד צד. אמנם איסורי חכמים שנקבעו כסייג למלאכות, לפעמים הותרו לצורך אוכל נפש עיין להלן ז, ג.

1 כללי המלאכות / כלל 'מתוך'

2 כלל יסודי נאמר בכל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. כלומר כאשר התורה התירה לעשות מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, לא התכוונה להתיר אותן לצורך אכילה בלבד, אלא מתוך שמלאכות אלו הותרו לצורך אכילה הותרו לכל הדברים שנהנים מהם ביום טוב. ומה שנאמר שמות יב, טז: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", הכוונה שרק מלאכות שנועדו לצורך הכנת המאכלים הותרו ביום טוב לשאר צורכי יום טוב, אבל מלאכות שאינן מיועדות לצורך המאכלים לא הותרו כלל ביום טוב. וזהו שנאמר ויקרא כג, ז: "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", 'מלאכת עבודה' שרגילים לעשות לצורך פרנסה נאסרה ביום טוב, אבל מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו מדי יום לצורך הכנת מאכליו, אינן נחשבות 'מלאכת עבודה' ומותר לעשותן אף לשאר צרכים שיש לאדם ביום טוב ביצה יב, א; שו"ע או"ח תקיח, א; משנה ברורה א.

3 נפרט יותר: כשם שהותרה מלאכת 'הוצאה' מרשות לרשות לצורך הסעודה, היינו להבאת מאכלים וכלים לסעודה, כך הותרה לצורך דברים נוספים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להוציא ספרים ובגדים, וכן מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה שו"ע או"ח תקיח, א; ועיין להלן ו, א; ו, ג.

4 וכן לגבי 'הבערה', כשם שהותרה 'הבערה' לצורך בישול ואפיית מאכלים ליום טוב, כך הותרה לצורך שאר דברים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להדליק נר להאיר, ותנור לחימום הבית בימים קרים שו"ע או"ח תקיא, א; תקיד, ה, ועיין להלן ה, ג.

5 וכן לגבי 'בישול', כשם שהותר לבשל לצורך סעודת יום טוב, כך הותר לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים שו"ע או"ח תקיא, ב.

1 כללי המלאכות / היתר המלאכות הוא רק עבור יום טוב

2 כל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך יום טוב, אבל לצורך חול אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב. לפיכך, המבשל סמוך למוצאי יום טוב, באופן שהתבשיל לא יהיה מוכן לאכילה ביום טוב, עובר באיסור תורה, כיוון שבישל ביום טוב עבור יום חול. ואם התבשיל יהיה מוכן לאכילה לפני סיום יום טוב, לא עבר באיסור תורה, הואיל ואם יגיעו אליו אורחים, יוכלו לאוכלו ביום טוב, נמצא שאין ודאות שבישל את המאכל עבור חול. אבל כיוון שהתכוון לבשל עבור חול, עבר באיסור מדברי חכמים ביצה יז, א; רבה בפסחים מו, ב; שו"ע או"ח תקג, א.

3 גם מיום טוב לשבת אסור לבשל, ועל ידי עירוב תבשילין, התירו חכמים לבשל מיום טוב לשבת, כמבואר להלן ח, א.

4 גם פעולות שאין בהן מלאכה אלא רק טרחה, כסידור השולחן ושטיפת כלים, אסור לעשות ביום טוב לצורך חול או לצורך שבת כמבואר בפניני הלכה שבת כב, טו–טז.

5 הרוצה להכין שניצלים לצורך הסעודה, יכול להכין יותר, כדי להבטיח שלא יחסר, ואת הנותרים יוכל לאכול למחרת. אבל אסור להכין מלכתחילה מנות נוספות כדי שישארו לו למחרת.

6 הרוצה לחמם מים כדי לשתות כוס אחת, רשאי למלא סיר גדול במים, כדי שישארו לו מים חמים לערב. וכן הרוצה לבשל מאכלים, רשאי למלא סיר גדול, כדי שישאר לו ממנו תבשיל לערב. שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ויקפיד שלא לומר בפיו שהוא מוסיף מאכלים לצורך חול. ואחר שהניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך חול שו"ע או"ח תקג, ב; משנה ברורה תקג, טו.

7 תבשיל שידוע שיש תועלת שיהיו בו עוד חתיכות בשר או דגים, שעל ידי כך טעמו יושבח, גם לאחר שהונח על האש, מותר להוסיף בו עוד חתיכות. ואף שעיקר כוונתו כדי לאכול אותן בחול, מותר להוסיפן, מפני שבפועל הוא רוצה גם בהשבחת התבשיל לסעודת יום טוב שו"ע או"ח תקג, א; משנה ברורה תקג, ו. עיין להלן ח, ה, לגבי מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', מה מותר לו להוסיף בבישול ליו"ט.

1 כללי המלאכות / עבור נוכרים ובעלי חיים

2 המלאכות שהותרו ביום טוב, הותרו לצורך מצוות השמחה ביום טוב, לפיכך מותר לבשל עבור יהודים, הואיל ויש להם מצווה לשמוח ביום טוב, ולא עבור נוכרים או בעלי חיים שאין להם מצווה לשמוח בו. שנאמר שמות יב, טז: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", דרשו חכמים: 'לכם' ולא לנוכרים, 'לכם' ולא לבעלי חיים. לפיכך אמרו חכמים, מותר להזמין נוכרים לסעודת שבת, כי אין חשש שיבשל עבורם, שאין מבשלים בשבת. אבל אסור להזמין נוכרים לסעודת יום טוב, שמא יבשל עבורם ביצה כא, ב.

3 אם הנוכרי בא אל היהודי בלא הזמנה, אם הגיע לאחר שגמרו להכין את הסעודה, מותר להציע לו להצטרף לסעודה, שאין יותר חשש שירבה בבישול עבורו. וגם אם הוא אדם חשוב, כיוון שהגיע בלא הזמנה, וכבר גמרו להכין את הסעודה, כל זמן שהיהודי אינו מפציר בו להצטרף לאכול, אין חשש שיעבור ויבשל עבורו עוד מאכלים שו"ע או"ח תקיב, א, ט"ז משנה ברורה י.

4 יהודי שמתגורר אצלו משרת גוי, רשאי להזמין אותו להצטרף לסעודת יום טוב, ולפני שיניח את הסיר על האש, רשאי להוסיף בו מאכלים עבורו. שהואיל והוא משרת שלו, אינו דואג כל כך לכבדו, ואין חשש שיעבור על איסור עבורו, כגון שלאחר שיניח את הסיר על האש יוסיף מאכלים למענו רמ"א תקיב, א; משנה ברורה יא.

5 גזרו חכמים והחשיבו מחלל שבת בפרהסיא כגוי, שאסור לבשל עבורו ביום טוב משנה ברורה תקיב, ב. והורו הפוסקים האחרונים, שגזירה זו חלה כיום רק על מי שמחלל שבת בפרהסיא להכעיס. אבל חילוני רגיל שמחלל שבת, כיוון שאינו מבין כראוי את חשיבותה היתרה של השבת, ואין לו כוונה להכעיס, הרי הוא כשאר יהודים שעוברים עבירות, ומותר לבשל עבורו ביום טוב פניני הלכה שבת א, טו.

6 אסור לבשל עבור בעלי חיים, אבל כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, המבשל לעצמו, לפני שיניח את הקדירה על האש, רשאי להוסיף בה עוד מאכלים עבור בעלי החיים שבאחריותו שו"ע או"ח תקיב, ג. ושאר דיני נתינת מאכלים לחיות שווים לדיני שבת פניני הלכה שבת כ, ג.

1 כללי המלאכות / שווה לכל נפש

2 כל המלאכות שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש ושאר הנאות יום טוב, הותרו בתנאי שהן למען דבר השווה לכל נפש, היינו שרוב האנשים נהנים ממנו. אבל לא הותרו לשם דבר שרק אנשים מפונקים או חולים רגילים ליהנות ממנו, שנאמר שמות יב, טז: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". אמנם אין צורך שכל האנשים יהיו רגילים בו, אלא די שרוב האנשים שמחים ליהנות ממנו כאשר הדבר ביכולתם. לפיכך, למרות שרק בודדים מצליחים לצוד צבי ולאכול מבשרו, כיוון שרוב האנשים היו שמחים לאכול מבשרו, שחיטתו נחשבת צורך השווה לכל נפש. וכן מותר להטעים את המאכלים בתבלינים יקרים שלרוב האנשים אין כסף לקנותם, מפני שרוב האנשים היו שמחים לתבל בהם את תבשיליהם.

3 אבל אסור להניח בשמים על גחלים כדי לבשם את הבית או את הבגדים שמניחים מעליהם, משום שרוב האנשים, גם כאשר יש להם אפשרות, אינם מבשמים כך את ביתם או בגדיהם. ואם כן הנחת הבשמים באופן זה על אש הגחלים אסורה מהתורה משום מבעיר ומכבה ביצה כב, ב; כתובות ז, א; להלן ה, ט.

1 כללי המלאכות / מותר להרבות בבישול מאכלי החג מעבר להכרח

2 למרות שניתן לקיים את סעודת יום טוב בתבשיל אחד, הרוצה להדר בשמחת יום טוב, רשאי לבשל לסעודת יום טוב תבשילים רבים, כפי שמקובל להכין לסעודות היפות ביותר.

3 מי שמעדיף לאכול חלות חמות מהתנור, למרות שכבר יש לו חלות שנאפו אתמול, רשאי לאפות חלות נוספות ביום טוב משנה ברורה תקו, לז. וכיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, אסור להדליק את תנור האפיה, ולכן הדרך להפעילו ביום טוב היא באמצעות שעון שבת שיכוון מערב יום טוב עיין להלן ה, ז.

4 מותר להכין ביום טוב מאכלים שהכנתם מצריכה טרחה מרובה, כמו כיסנים מעלי בצק דקיקים. וכן מותר לבשל פירות כדי להטעימם, למרות שניתן לאוכלם בלא בישול. וכן מותר לטרוח בהכנת תבשיל כדי להוסיף בו טעם או ריח.

5 המעוניין לטבול חלה ברוטב שיוצא מתבשיל בשר, רשאי לבשל את התבשיל כולו ביום טוב עבור הרוטב, הואיל ואין לו דרך אחרת ליצור את הרוטב שהוא מעוניין לאכול.

6 כיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, מדליקים לפני כניסת החג נר, וממנו לוקחים אש להדלקת להבת הגז לצורך הבישול. ואם רוצים לכבות את האש לאחר סיום הבישול, עושים זאת ב'גרמא', או על ידי קוצב גז, כמבואר להלן ה, ה.

1 כללי המלאכות / מאכלים שניתן היה להכין בערב יום טוב

2 יסוד טעם ההיתר לעשות מלאכה ביום טוב, הוא כדי להכין את המאכלים ולהשביחם ולהוסיף בשמחת החג. שאינו דומה טעמו של לחם חם מהתנור לטעמו של לחם שנאפה אתמול, ואינו דומה טעמו של שניצל מטוגן או תפוחי אדמה אפויים שהוכנו היום לאלה שהוכנו אתמול. וגם תבשילים שנתבשלו היום טובים מתבשילים שנתבשלו אתמול. וכיוון שמותר להכין מאכלים ביום טוב כדי להוסיף בשמחת החג, אין צורך להשתדל להכינם בערב יום טוב. וגם בליל יום טוב מותר לבשל את סעודת הלילה, למרות שאם היו מבשלים את מאכלי סעודת הלילה סמוך לכניסת החג, המאכלים היו טעימים בסעודה באותה מידה כמעט. מפני שאין מחלקים בין הסעודות, וכל תבשיל שטעמו טוב יותר כאשר מבשלים אותו סמוך לסעודה, מותר לבשלו ביום טוב. וגם היום שיש לנו מקררים שמאפשרים לשמור את התבשילים והמאפים באופן טוב, ההיתר נשאר במקומו, הואיל ותבשילים אלה מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, משובחים יותר כשהם מבושלים סמוך לסעודה.

3 וכל זה אמור לגבי תבשילים שטעמם נפגם מעט אם מכינים אותם יום קודם, אבל מאכלים שטעמם אינו נפגם כלל במשך יום – צריך להכין בערב יום טוב. למשל, הרוצה לאכול ביום טוב גלידה או פירות מבושלים, כיוון שטעמם אינו נפגם כלל, צריך להכינם בערב יום טוב. ואם לא הכין אותם בערב יום טוב, מותר להכינם ביום טוב על ידי שינוי מסוים. והשינוי אינו צריך להיות גדול, מפני שכל מגמתו להזכיר שהוא יום טוב, כדי שלא יבואו לעשות מלאכות אסורות לבוש תקד, א. למשל, אם היה רגיל להכין את המאכל על השולחן, ישנה בכך שיניח על השולחן מפה או מגש ועליהם יכין את המאכל. ומי שלא הכין את המאכלים הללו בערב יום טוב מחמת אונס, יכול להכינם ביום טוב בלא שינוי משנה ברורה תצה, י; שעה"צ ח.

4 וכן הדין לגבי מלאכת בורר ושאר המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, שכל שאפשר לעשותן בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריכים לעשותן בערב יום טוב. ואם לא עשה אותן בערב יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב בשינוי.

1 כללי המלאכות / מכשירי אוכל נפש

2 כעקרון, מותר לתקן ביום טוב מכשירי אוכל נפש, היינו כלים שנדרשים לצורך הכנת המאכלים ליום טוב. אולם בפועל, מצירוף של סיבות שונות, אין כמעט מציאות שמתירים בה לתקן מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ראשית, כאשר אפשר היה לתקן את המכשיר בערב יום טוב, אסור מהתורה לתקן אותו ביום טוב ביצה כח, ב. שנית, לדעת כמה פוסקים רז"ה ור"ן, כל ההיתר הוא בתנאי שאין עושים תיקון גמור, אבל תיקון גמור אסור, ובמקרים רבים קשה להכריע אימתי הוא תיקון חלקי ואימתי הוא תיקון גמור. למשל, נחלקו לגבי השחזת סכין, ולדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שהיא נחשבת כעשיית כלי גמור שו"ע או"ח תקט, ב. שלישית, כאשר התיקון אינו הכרחי, כי בדוחק אפשר להכין את המאכלים גם בלא תיקון, אסור לתקן את המכשיר, מפני שזו טרחה יתירה שאין בה הכרח רמ"א תקט, א. רביעית, רק מכשיר אוכל נפש מותר, אבל 'מכשירי מכשירים' אסורים. למשל אסור ליישר מפתח כדי לפתוח בו מחסן שיש בו מאכלים, מפני שהמפתח אינו מכשיר את האוכל עצמו, אלא רק מכשיר את האפשרות להגיע אל האוכל.

3 בנוסף לכך, גם כאשר ברור שמדובר במקרה שמותר לתקן מכשירי אוכל נפש, נהגו חכמים שלא להורות בזה היתר, שמא מתוך שיקלו לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכלו לתקן בערב יום טוב – יבואו לתקן מכשירי אוכל נפש שיכלו לתקן בערב יום טוב ויעברו על איסור תורה ביצה כח, ב; רמ"א תקט, א. לפיכך, מי שלומד את ההלכה כסדר ויודע אימתי הדבר מותר, רשאי לנהוג כפי שלמד. אבל הבא לשאול על דבר אחד בלא ללמוד את מכלול ההלכה, אין מורים לו היתר, שמא מתוך ההיתר יבוא להקל בדברים אסורים.

4 אמנם כאשר התיקון היה נחוץ מאוד לצורך אוכל נפש, הורו חכמים במפורש להקל רמב"ן. לכן הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגורם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב ביצה כח, ב; שו"ע או"ח תקז, ד. כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים.

1 כללי המלאכות / הכשרת כלים ביום טוב

2 אסור להכשיר ביום טוב כלי שנאסר בשימוש מפני שבלע טעם של בשר וחלב יחד, או שבלע טעם של בשר טרף. ואין הבדל בין אם בליעת האיסור נעשתה בסיר על ידי נוזלים, שהכשרתו בהגעלה במים רותחים, או שבליעת האיסור נעשתה באור, כגון בתבנית אפיה או שיפוד, שהכשרתו על ידי ליבון חמור – בכל אופן אסור להכשירו, מפני שהכשרתו נראית כתיקון כלי רמ"א ושו"ע או"ח תקט, ה. אבל אם לא יכלו להכשיר את הכלי לפני יום טוב, בשעת הצורך מותר להכשירו ביום טוב, כדין 'מכשירי אוכל נפש'. אבל אין מורין כן לרבים, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים נוספים שאין בהם היתר משנה ברורה תקט, כד, כו.

3 כידוע כלי אכילה שהיו שייכים לגוי ועברו לרשות יהודי צריכים טבילה, וכל זמן שלא טבלם – אסור לאכול בהם. נחלקו הראשונים, אם מותר לטבול כלים אלו בשבת ויום טוב. יש אוסרים מפני שזה נראה כתיקון כלי רא"ש, ויש מתירים, כי אין בזה תיקון גמור, שכן בדיעבד אם השתמשו בכלי בלא טבילה, המאכל מותר באכילה רי"ף. למעשה, אם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש ממנו אח"כ רשות להשתמש בכלי, שכל זמן שהכלי שייך לגוי, אין צורך להטבילו פניני הלכה שבת כב, ו.

4 אבל כשאין שם גוי, נותרה המחלוקת במקומה. אלא שלגבי יום טוב גם המחמירים מסכימים שמעיקר הדין, אם לא היתה אפשרות להטביל את הכלי בערב יום טוב, מותר לטבול את הכלי. שכן למדנו שמותר לתקן 'מכשירי אוכל נפש' ביום טוב. אלא שלמעשה לדעת האוסרים לטבול כלים בשבת, גם ביום טוב אין מורים כן למי שבא לשאול, שמא לא יבין את גדרי ההיתר ויטעה מתוך כך להתיר דברים אסורים מ"א, א"ר, משנה ברורה תקט, ל.

1 פניני הלכה, מועדים פתח ↗

עוד מגמה יש לימי חול המועד, שהואיל ויש בהם צד של חול, על ידם הקדושה נמשכת ומתגלה בימות החול. שכן יש לדעת, שככל שהיום מקודש יותר, כך ההשפעה האלוקית ניכרת בו יותר, וממילא האיסור לעשות בו מלאכה חמור יותר. ומנגד, ככל שמתרחקים מההשפעה האלוקית, כך צריכים לטרוח ולהשתעבד יותר בעבודה קשה לצורך הפרנסה, כפי שארע לנו בעקבות חטא אדם הראשון. ותפקידנו לגלות את דבר ה' בכל מעשה ידינו, ועל ידי כך בתהליך הדרגתי נשתחרר מעול שעבוד הפרנסה, ונזכה שכל מלאכתנו תהיה לשם שמיים בנחת ושמחה עיין לעיל ג, א.

5 משנה ברורה פתח ↗

א שאין לה וכו' - בין בתחילת עשייתו ובין שחתך אח"כ כנף אחד ועשהו עגול: ב פטורה - מבואר בקרא דכתיב על ארבע כנפות כסותך ודרשינן בספרי ארבע ולא שלש ויותר מארבע מרבינן מאשר תכסה ואיפכא לא נוכל לומר שבכלל ה' ארבע ואין בכלל ג' ארבע ולאו דוקא בעלת ה' ה"ה בעלת ו' וז': ג חייבת - ויש פוטרין לכן אין לעשות בת ה' לכתחילה וכתב הפמ"ג דלדעת הפוטרין אותן טליתות קטנים שלנו שיש בית הצואר מ"מ רוב סתום ומיהו אם אירע שרוב פתוח יעשה בקאלנע"ר שעושים החייטים קצת עגול: ד בארבע - ואם עשה ה' עובר משום בל תוסיף ואם חתך אחת מהם כשרה אך שישארו הד' כנפות המרוחקות בציצית וכדלקמי': ה המרוחקות זו מזו יותר - דמסתבר שיש לעשות באותם שהם ניכרים ביותר מן השאר וי"א דהוא מדאורייתא ויש להחמיר אם אפשר אבל אם כבר נעשה בכנף הקרוב וא"א לתקן כגון שהגיע זמן תפלה יכול לסמוך על המקילין ולברך: ו אחת באלכסון - ה"ה אם חתך ב' כנפות באלכסון נעשית בעלת ו': ז בעלת ה' - וכן אם היה לה תחלה ג' וחתך כנף אחת לשנים נעשית בעלת ד' וחייבת בציצית וצריך שתהיה החתיכה גדולה וניכרת. ועיין בפמ"ג שכתב דדוקא אם חתך מקצת מהבגד עד שעי"ז נראה אותו המקום כשני קרנים אבל אם לא חתך כלום רק פגימה בסכין קרע בהקרן עד שנחלק אותו המקום לשנים לא נעשית עי"ז בת ד' עד שיהא רוב פתוח וכדלקמן בס"ז: ח לא נפטרה - דאי לא מיבעי ליה הכנפים לפסוק ולישדייה אלא ודאי דסופו להתיר את התפירה הלכך נחשב כאלו כבר התיר התפירות וחייבת בציצית. ומטעם זה יוכל להטיל עתה הציצית בכפל אף למטה מקשר אגודל אם כשיתפשט יהיה למעלה מקשר אגודל. וכ"ז בשכפלו ותפרו בעיגול אבל אם כפל ותפר בריבוע כיון שגם עתה יש כנף דעת הלבוש והמ"א דרשאי להטיל שם הציצית בכפל אע"פ שהוא יותר מג' אצבעות משפת הקרן כיון דתפרה שרי וכמו בס"ו בכפל הטלית דמהני התפירה ורבים חולקין ע"ז וס"ל דגם בזה לא מהני התפירה ושאני ההיא דס"ו דמיירי שכפלה כולה וכן דרך מלבוש משא"כ בזה שלא כפל רק מקצת הבגד: ט של בגד וכו' - דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד הלכך אזלינן בתריה ואפילו אם מקום הבגד כולו עגול ואין שם כנף רק שמחוברין אליו כנפות של עור חייב דבתר עיקר הבגד אזלינן: י וכנפיה של עור - וה"ה אם היה רוב הטלית בגד והשאר עור חייבת: יא וכנפיה של בגד - וה"ה אם רק רוב הטלית של עור אע"ג שגם במיעוט הבגד יש בו שיעור טלית פטור מציצית דכיון שעיקר המלבוש אינו של בגד לא קרינן ביה על כנפי בגדיהם. ועור פטור אפילו מדרבנן דאינו כלל בכלל בגד. וכן הדין בטלית שתחתיו תפור בעור חייבת ואם העליון של עור פטורה כי התחתון הוא הטפל להעליון שהוא עיקר הבגד: יב ג' כנפות - אפילו אם מתחלה היו לה ד' כנפות עם ציצית ואח"כ נחתך כנף אחד ונעשה עגול אף שאותו הכנף תיקן אח"כ מ"מ אלו הג' ציצית ממילא נתבטלו כדמוכח לקמן בסימן ט"ו ס"ג וצריך להתירם ולחזור ולקשרם: יג ג' ציציות - ל"ד שעשה ג' ציצית שנעשו הרוב בפסול דהיינו קודם שנעשית בת ד' אלא אפילו לא קשר אלא קשר אחד עם חוליתו ואח"כ השלים הד' כנפות נמי פסול אותו הקשר וצריך להתירו ולחזור ולקושרו: יד משום תעשה - ר"ל דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות וגו' משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שנעשו הציצית לא שנעשו הציצית קודם הכנפות והוי ליה תעשה ולא מן העשוי ופסולים ע"כ צריך להתירם ולחזור ולקשרם ודוקא הג' ציצית ראשונים שעשייתן היה בפסול אבל הציצית שעשה בכנף הד' א"צ להתיר כיון שנעשה בהכשר ואין פסול הראשונים פוסלין אותה: טו שהיא כפולה - שאם תפשט נמצאו הציצית באמצעיתה ואנן ציצית על הכנף בעינן: טז הפשוטים - ואם כפלו מחמת שהבגד ארוך מאוד פי שנים בקומתו שאין יכול ללבשו אא"כ כפלו יש פוסקין דפוטרין אותו לגמרי מן הציצית דאין שם בגד עליו ומסיק הט"ז והפמ"ג דיטיל בו ציצית בכנפות הפשוטין ולא יברך: יז ואפילו מרוח אחת - עיין בביאור הלכה: יח דחייבין - להטיל בכנפי הכפולות דכל זמן שהיא מכופלת ולא נתפשטה שם טלית עליה כמו שהיא כפולה: יט לא לברך - תמהו כל האחרונים מה תיקן במה שלא יברך הא עדיין שמא כהמחבר וצריך להטיל בפשוטים ואיך ילבש בגד זה הא יותר מד' ציצית אסור להוסיף לכו"ע ועיין בפמ"ג ומסקי לדינא דיזהר לכתחלה שלא לעשות טלית כפולה כלל אא"כ תפרה ואפילו בתפירות רחבות דכיון שתפרה שוב אין עשויה להיפשט ואז בין בטלית מרובעת ובין בטלית שהיתה מתחלה ארוכה יותר מדאי יטיל ציצית בכפולים ויברך: כ הראשונה - אפשר דדוקא נקט אבל אם חתך השניות פסול כיון דכבר ביטל הראשונות: כא בכל ענין - היינו בין שנתכוין לבטל או נתכוין להוסיף ובין שחתך הראשונות או השניות: כב וכן עיקר - וכן פסקו האחרונים: כג הראשונות - נקט הראשונות דקאי על מה שכתב השו"ע מתחלה חותך הראשונות ולזה כתב וקודם שחתך הראשונות אבל באמת להרא"ש דפסקינן כוותיה כ"ש דאם חתך השניות כשר כמו דאיתא בב"י: כד פטור - אפילו אם יש בהמיעוט הפתוח שיעור טלית. ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולי' משום תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בס"ה וצריך להתירם ולחזור ולקשרם: כה רובו פתוח חייב - היינו דוקא רוב מכל הבגד ולא כמו שעושין החייטין ט"ק שתופרין אותו מן הצדדין ומניחין בו נקב שמכניסין בו הידים ותופרין למטה מהנקב ומניחין רוב פתוח ומודדין רק מתחת הידים וזה טעות גמור כי אז לא נקרא בת ד' כנפות וקרוב הדבר שהמברך מברך לבטלה ועכ"פ לא עדיף מן בגד שחציו פתוח דחייב בציצית ואסור לברך עליו ואסור לצאת בו בשבת אלא צריך למדוד אף מה שלמעלה מן הידים והנקב חשוב ג"כ כאלו הוא סתום ועיין בביאור הלכה: כו וחייב בציצית - אבל אין מברכין עליו: כז בשבת - דשמא פטור והציצית הוי כמשוי וכדלקמן בסי' י"ג. ועיין במ"א שכתב דאף לכרמלית אסור דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ורבים מן האחרונים מסכימים עם הע"ת דמיקל בזה: כח אשטרינג"ה - הוא דבר המחבר צדדי הבגד אחת אל אחת: כט לעשותה כסתומה - ולכן אין לעשות בט"ק קרסים למטה מחציו דהוי כסתום והוא שנכפפין מאוד ראשי הקרסים לצד השני שאינו יכול להתירן אלא ע"י מעשה דבזה חשיבי חיבור גמור הן לענין כלאים והן לענין ציצית אבל בלא"ה לא חשיב חיבור עי"ז: ל מראית העין - והולך בט"ק תמיד תחת בגדיו ואף כשהוא הולך ברה"ר הוא בהצנע י"ל דלא שייך בזה מ"ע חידושי רע"א: לא שיהיו מרובעות - דאין עיגול נקרא כנף: לב כיון שעיקרה - הכין לו מתחלה רק בשביל כיסוי הראש: לג ולא כסות הראש - ומה שעושין עטרה לטלית לא מפני שעיקרה נעשה לכיסוי הראש אלא משום היכר שציצית העליונים לא יתחלפו למטה וע"ל סימן ח' סק"ט כתבתי שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד ע"ז וכן מכריע הא"ר להקל אם נקרע למעלה וכיוצא בזה: לד פטורים - אף שהיה מחזיק אותה החתיכה כאמה או אמתים ויש כדי לכסות ראשו ורובו של קטן אפ"ה פטורים ועיין בבה"ל: לה אע"פ שיש להם וכו' - הטעם עיין בב"י: לו הואיל ואין וכו' - דהנה הב"י כתב יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ותירץ ע"ז כמה תירוצים ודחה אותם הד"מ ואמר הוא טעם להמנהג דמאחר דמצות ציצית הוא לכתחלה שיחזיר ב' לפניו וב' לאחריו ומלבושים שלנו הם כל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין חייבין בציצית וזהו מה שכתב הואיל ואין כנפיהם עשויין וכו' ומלבוש שקורין רא"ק שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתפיו מאחוריו שקורין קאלנע"ר פשוט הוא דפטור שהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנע"ר המונחין לו קצת מאחוריו ואין זה קרנות הואיל ואין השני קרנות שמאחוריו מכוונות נגד הכנפות שלפניו עכ"ל הד"מ וכתב המ"א יען שהלכה זו רופפת בידי הגאונים ולא מצאו טעם נכון כי גם על טעם ד"מ יש לפקפק הרבה כמו שכתב הפמ"ג ע"כ י"ש יעשה קרן אחת עגולה כמ"ש ב"י בשם הזקנים וכן דעת הפמ"ג ושארי אחרונים. ובפרט בימינו באותן הבגדים שנהגו מחדש לעשותן פתוח מאחריהם והוא הבגד הנקרא קאפאט"ע ומצוי הוא כמה פעמים שרובו פתוח ולפי דברי הד"מ חייב הוא בציצית שהרי ב' שלאחריו מכוונות כנגד ב' כנפות שלפניו ע"כ הרוצה לפטור עצמו מחוייב לעשות שם עכ"פ קרן אחת מאותן ד' כנפות עגולה ותפטר מן הציצית וכדלעיל בס"ט וע"ש בביאור הלכה ויותר טוב שיעגל עוד שתי קרנות כדי שתשאר רק בת שלש כי עתה היא בת ששה: לז ושנים לאחריהם - מזה הלשון נמשך שגגה לאיזה אנשים שמקפלין חלק אחד מהטלית מאוד עד שנעשה דק ואין מכסה כלל רק הצואר וכונתם שיהיה ב' ציצית לאחריהם ממש על כתפיהם ואין זה מן המובחר דא"כ אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי ראש ויותר טוב כמנהג התוגרמים שהיד מפסקת בחצי הטלית באופן שמשני הצדדין יהיה אחת מהציצית לפניו וחלק לאחריו דצדדין דלפניו ולאחריו נמי מיקרי לפניו ולאחריו ולכן די בהפסק היד:

6 ביצה פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְעַשֵּׁן? רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. רַב הוּנָא אָמַר: אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּכַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְנֵימָא מָר — מִפְּנֵי שֶׁמַּבְעִיר? אֲמַר לֵיהּ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר.

9 פניני הלכה, מועדים פתח ↗

כיוון שאיסור הדלקת אש ביום טוב הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, מותר לצורך מצווה או לצורך גדול לבקש מגוי להדליק אש חדשה. למשל, כאשר הנרות כבו, ובני הבית נמצאים בחושך, ואין שם אש שאפשר להדליק ממנה נר להאיר בסעודה, מותר לבקש מגוי להדליק נרות או נורה חשמלית. וכן כאשר הקור גובר, מותר לבקש מגוי להדליק תנור חשמלי.1בביצה לג, ב, מבואר שאיסור הדלקת אש ביו"ט משום מוליד, והכוונה שאסרו חכמים ליצור ביו"ט דבר חדש רש"י, ריא"ז, רא"ה, מאירי, ברטנורא. לראב"ד ומכתם משום שהנולד מוקצה. ולרמב"ם ד, א, משום שהיה אפשר להדליק את האש בערב יו"ט. וכ"כ הרשב"א, ומשמע שלדעתו האיסור מדרבנן. ויש שפירשו ברמב"ם שהאיסור מהתורה, משום שדין הוצאת אש ביו"ט כדין מכשירי אוכל נפש שאפשר להכין בערב יו"ט לעיל ג, ט. וכן פסקו הט"ז תקב, א, ודעימיה, שהאיסור מהתורה. וכיוון שלרובם המכריע של הפוסקים איסור הדלקת האש מדברי חכמים, וגם האיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה מדברי חכמים, הרי שהבקשה מגוי להדליק אש היא 'שבות דשבות' שהותרה לצורך מצווה או לצורך גדול פניני הלכה שבת ט, יא.יש אומרים שהואיל והאיסור לרמב"ם משום שהיה אפשר להכין את האש מערב יו"ט, אם מחמת אונס לא הצליח להכין אש מערב יו"ט או שהכין וכבתה, מותר לו להדליק אש חדשה ביו"ט, כדין מכשירי אוכל נפש ברכ"י תקב, א; ישכיל עבדי ד, כז, ב; חזון עובדיה עמ' מט. ויש אומרים שגם במקרה של אונס אסור להוציא אש חדשה, מפני שדין הולדת אש כדין יצירת כלי שלם, שגם אם היה אנוס בערב יו"ט אסור לעשותו ביו"ט, כמבואר בשו"ע תקט, ב; שעה"צ יא. ועוד, שגם במכשירי אוכל נפש שלא יכל להכין בערב יו"ט אין מורים היתר לרבים מנחת יו"ט צח, קיג; מנח"י ד, צט. בשעת הדחק כשאינו יכול להביא אש משכניו, אפשר לסמוך על המקילים, ונכון להדליק בשינוי, שבאופן זה גם המחמירים יכולים להקל. ולגבי נורה חשמלית ומכשירי חשמל, נראה שבשעת הדחק אפשר להקל להדליקם בשינוי גם כאשר יכל להדליקם בערב יו"ט, שכן יש לצרף את דעת הסוברים שמלכתחילה מותר להדליקם ביו"ט להלן הלכה ד, 4. עבר והוציא אש ביו"ט, מותר בדיעבד ליהנות מהאש משנה ברורה תקב, ד. ועיין להלן ח, 6, בדין מעשה יו"ט.

« פניני הלכה, מועדים ב׳:י״ג פניני הלכה, מועדים ד׳:א׳ »