פניני הלכה, ברכות ז׳

מהדורה: פניני הלכה, ישיבת הר ברכה

« פניני הלכה, ברכות ו׳:י״ג פניני הלכה, ברכות ח׳:א׳ »

1 תענית פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״, לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.

1 יומא פתח ↗

וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ יַיִן, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ תִּירוֹשׁ? יַיִן — שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְעוֹלָם. תִּירוֹשׁ — שֶׁכׇּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ.

1 ברכות פתח ↗

וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידָךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן!

2 סנהדרין פתח ↗

שֶׁהַכֹּל מְצוּיִין אֶצְלָהּ בַּעֲבֵירָה, אֶלָּא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא: ״בֵּן״, וְלֹא בַּת. מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי חַיָּיב? מִשֶּׁיֹּאכַל תַּרְטֵימָר בָּשָׂר, וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָנֶה בָּשָׂר, וְלוֹג יַיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִיבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה, וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵירָה, אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ״. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי זֵירָא: תַּרְטֵימָר זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁכָּפַל רַבִּי יוֹסֵי בְּיַיִן, נִמְצָא כּוֹפֵל אַף בַּבָּשָׂר, וְנִמְצָא תַּרְטֵימָר חֲצִי מָנֶה. אָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקַּח בָּשָׂר בְּזוֹל וְיֹאכַל, יַיִן בְּזוֹל וְיִשְׁתֶּה, דִּכְתִיב: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר חַי וְיִשְׁתֶּה יַיִן חַי. אִינִי? וְהָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה! אָמַר רָבִינָא: יַיִן חַי – מְזִיג וְלָא מְזִיג, בָּשָׂר חַי – בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל, כִּבְשַׂר כִּיבָא דְּאָכְלִי גַּנָּבֵי. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ וְשָׁתָה יַיִן מִגִּיתּוֹ, אֵין נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. תְּנַן הָתָם: עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. וְתָנָא: אֲבָל אוֹכֵל הוּא בָּשָׂר מָלִיחַ וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. בְּבָשָׂר מָלִיחַ, עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא: כׇּל זְמַן שֶׁהוּא כִּשְׁלָמִים. וְיַיִן מִגִּיתּוֹ, עַד כַּמָּה? כׇּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס. וְהָתַנְיָא: יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. וְכַמָּה תְּסִיסָתוֹ? שְׁלֹשָׁה יָמִים. הָכָא מַאי? הָתָם מִשּׁוּם שִׂמְחָה הוּא, כׇּל זְמַן שֶׁהוּא כִּשְׁלָמִים נָמֵי אִית בֵּיהּ שִׂמְחָה. הָכָא מִשּׁוּם אִימְּשׁוֹכֵי הוּא, וּבְכָל שֶׁהוּא לָא מִימְּשִׁיךְ. וְיַיִן – עַד אַרְבָּעִים יוֹם. אָמַר רַב חָנָן: לֹא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״? אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״ – אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם. רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״תִּירָשׁ״ וְקָרֵינַן ״תִּירוֹשׁ״. זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה – נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״יְשַׁמַּח״ וְקָרֵינַן ״יְשַׂמַּח״. זָכָה – מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה – מְשַׁמְּמֵהוּ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקַּחִין. אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מְדָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם וְגוֹ׳ לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא, הַאי קְרָא מַאן דְּדָרֵישׁ לֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ – מִדְּרִישׁ, וּמִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ – מִדְּרִישׁ. דָּרֵישׁ עוֹבֵר גָּלִילָאָה: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וָוִין נֶאֱמַר בַּיַּיִן: ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אׇהֳלוֹ, וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר סֵרְסוֹ, וְחַד אָמַר רְבָעוֹ. מַאן דְּאָמַר סֵרְסוֹ: מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוֹ בָּרְבִיעִי, קִלְּלוֹ בָּרְבִיעִי. וּמַאן דְּאָמַר רְבָעוֹ: גָּמַר ״וַיַּרְא״ ״וַיַּרְא״. כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר וְגוֹ׳״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר סֵרְסוֹ, מִשּׁוּם הָכִי קִלְּלוֹ בָּרְבִיעִי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רְבָעוֹ, מַאי שְׁנָא רְבִיעִי? נִלְטְיֵיהּ בְּהֶדְיָא! הָא וְהָא הֲוַאי. ״וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ מָר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי זַכַּאי: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: נֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמוֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא גָּרַם לוֹ אֶלָּא יַיִן? כְּמַאן דְּאָמַר אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן – גֶּפֶן הָיָה. דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מִמֶּנּוּ – גֶּפֶן הָיָה,

2 יומא פתח ↗

״אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא״, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁדּוֹמִין לְנָשִׁים וְעוֹשִׂין גְּבוּרָה כַּאֲנָשִׁים. וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: הָרוֹצֶה לְנַסֵּךְ יַיִן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — יְמַלֵּא גְּרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא״.

2 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּיא: כׇּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ — יֵשׁ בּוֹ דַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. ״יַיִן״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ״סוֹד״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת. נִכְנַס יַיִן — יָצָא סוֹד.

3 פניני הלכה, ברכות פתח ↗

על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ומיץ גזר, מברכים 'שהכל'. ואפילו אם הם טהורים ללא תערובת מים, ואפילו אם נותרו בהם חלקיקי פירות, הואיל ונשתנו כל כך, עד שממאכל הפכו למשקה, איבדו את ברכתם המקורית וקיבלו את הברכה הכללית – 'שהכל'. הפרי היחיד שלא ירד ממדרגתו לאחר שנסחט הוא הענב, שלאחר הסחיטה נתעלה למדרגת יין ותקנו לו ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן" כמבואר לעיל ז, ג.

4 משנה ברורה פתח ↗

ג כל מיני משקים - ובלבד שיהיו לפניו על השלחן בשעה שבירך על היין דאלו לא היו לפניו בשעת ברכה אף שהביאו המשקין לפניו בשעה שעמד עדיין היין לפניו לא מהני וצריך לברך עליהם ויש מקילין אפילו לא היו לפניו ורק שהיה דעתו עליהם וכ"ז בשלא קבע עצמו לשתות יין ורק כוס זה בלבד אבל אם קבע לשתות יין הסכימו כמה אחרונים דפוטר אפילו המשקין שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון שבאו לפניו עכ"פ בעוד שהיין לפניו ואם באו לפניו אחר גמר שתיית היין צריך לברך על המשקין כ"כ מהר"מ בנעט בביאורו אם לא שהיה דעתו על המשקין קודם גמר השתיה ולכתחלה טוב יותר לעולם שיהיו שאר המשקין לפניו בעת ברכתו על היין. ודע שאם קידש על היין והוציא אחרים בברכתו אם לא טעמו מכוס של קידוש ורוצים לשתות שארי משקין אף שהיו לפניהם בשעה שבירך על היין צריכים לברך על המשקין כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בענין זה:

5 משנה ברורה פתח ↗

א אין לברך - פירוש לאפוקי ממאי דאמרינן בנדה נ"א ע"ב דבני מערבא היו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו בתר דמסלקי תפילין בלילה שהם היו סוברים דלילה לאו זמן תפילין הוא ונפקא להו זה מקרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות אבל לדידן דס"ל דהאי קרא אתי לענין אחר כדאיתא בגמרא ולילה קי"ל דזמן תפילין הוא אך אין להניחם לכתחילה דגזרו שמא יישן בהם ויפיח הילכך אין לברך:

6 ספר התשב"ץ פתח ↗

ולענין יין מבושל שכתבת שאין מברכין עליו בפ"הג וכתבת שה"ה ליין שנתערב בו מעט דבש ודאי שהרמ"בם ז"ל כתב שם שדין יין מבושל לקדוש הוי כדין יין מגולה ושריחו רע ואע"ג דכי אמרי' בגמר' אין אומרי' קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח אמרי' למעוטי יין מגולה ושריחו רע ולא אמרינן למעוטי מבושל י"א דהיינו טעמא משום דמבושל מילת' אחריתי אית בי' ומ"ה לא אצטריך לאדכוריה בגמרא דאפי' בפ"הג אין מברכין עליו אלא שהכל ובודאי דאין מקדשין עליו וכ"כ רבינו ניסי' ז"ל במגלת סתרים בשם רב האי גאון ז"ל וכ"כ בשם רב צמח גאון ז"ל וכ"כ רש"י ז"ל בתשובה. ואין זה נכון שהרי אמרו בירושלמי דפסחים פ"י ה"א א"ר ינאי יוצאין ביין מבושל והרי ארבע כוסו' יש אח' מהם שאומרי' עליו קדוש היום וקאמר דיוצאין בו וכ"ש שמברכין עליו בפ"הג והיינו דלא אמרי' למעוטי יין מבושל דהא תנן מנחו' פ"ו ע"ב יין מבושל לא יביא ואם הביא פסול משום דלא ממעטינן אלא ריחו רע ומגולה משום הקריבהו נא לפחתך אבל מבושל חשוב הוא לומר עליו כל שירות ותשבחו' שבספר תהלים. והאי דמיפסל לנסכי' לאו משום גריעות' הוא אלא משום דאמרי' בבכורו' מה כבש שלא נשתנה אף נסכי' שלא נשתנו אבל כיון שלא נשתנו לגריעותא כשרי' הם לקדוש היום ובודאי שהבישול לא שינהו לגריעות' אדרבה הוא משביחו ודבר זה נראה לעינים הוא ואמרי' בתרומות פ' י"א מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ואלו היה פוגם אותו הי' נותנין טעם מפני שפוגמו ועוד דאמרי' בסיפא ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו. ובודאי שמשביחו הרבה עד שיצא הפסד ההמעטה בשכר ההשבחה וכיון שמשביחו מ"ה לא ממעטינן לה בגמ' מקדוש היום ואע"ג דתנן בתרומות פ"ב מ"ו תורמין משאינו מבושל על המבושל ואין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל לאו משום דגרוע הוא ממנו ומשום דאין תורמין מן הרע על היפה אלא משום דבעינן ראשית דגנך תירושך ויצהרך והאי לאו תירוש הוא דהא אשתני ומ"מ שינוי לעילויה הוא ומקדשין עליו וכ"ש שאומרים עליו בפ"הג ואפש' שהגאוני' ז"ל שאמרו שאין מברכין בפ"הג על יין מבושל וכ"ש שאין מקדשין עליו לא אמרו כן על היין שנתבשל ממנו ונשאר שם יין עליו אלא על היין שנתבשל הרבה ונעשה כעין דבש ולא נשאר עליו שם יין ובודאי שהדין עמהם בזה שאין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בפ"הג שהרי יצא מתורת יין ואין שם יין עליו ומה שהשוית יין שנתערב בו מעט דבש ליין מבושל לפי דעתם אינו נראה שאפי' לדבריהם שאומרי' שאין מברכין במבושל בפ"הג אין הדין כן ביין שנתערב בו מעט דבש דמבושל איכא טעמא דליתיה בנתערב בו מעט דבש שהמבושל נשתנה לגמרי בטעמו ובריחו משא"כ ביין שיש בו מעט דבש. וא"ת מאותה ראי' עצמה שאמרו במבושל שאין מברכין עניו בפ"הג יש ללמוד כן ליין שנתערב בו מעט דבש. הא לא איריא שאפי' לדעתם ז"ל שתערובת דבש פוסל לקדוש לא הוה לן למימר בגמ' למעוטי שריחו רע ומגולה ושנתערב בו מעט דבש לפי שלא שנינו בשום מקום יין שנתערב בו מעט דבש לא יביא ואם הביא פסול שיצטרך למעטו כמו ששנינו במבושל הלכך איכ' למימר מדלא קא ממעט מבושל ששנינו אותו משנה שלמה איכא למימר דאפי' לבפ"הג אמעיט אבל ליין שנתערב בו מעט דבש אין ללמוד כן דאיכ' למימר דהאי דלא מעטוה בפירוש בגמרא היינו משום שלא שנינו אותה במשנתינו בפירוש אלא שלמדנו כן מדמפסיל רחמנא דבש למזבח ה"ה לדידן לקדוש אבל ה"ה דבפ"הג מברכין עליו לפי דעתם ואין הדמיון בשניהם נכון. זה נרא' לדעתם ז"ל אבל כבר כתבתי דעת האחרוני' ז"ל דאפי' לקדוש כשר וכ"ש שמברכין עליו בפ"הג:

7 משנה ברורה פתח ↗

א שעשאן - פי' שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל בסימן י"א ס"ב ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר: ב להצריך אנשים - ואפילו עומד על גבן לא מהני משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו משמע גם למעט בנות ישראל: ג שיעשו אותן - דוקא התליה בהבגד אבל הטוייה והשזירה מותר ע"י נשים: ד וטוב לעשות וכו' - וכן ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם: ה לכתחלה - אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית: ו בלא כונה - ר"ל שעשה הקשר העליון שהוא מדאורייתא בלי כונה אבל אם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אע"פ שעשה שאר הקשרים והחוליות אח"כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר: ז על הרמב"ם שמכשיר - אפילו אם עשה התליה וגם כל הקשרים והחוליות שלא בכונה דס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התליה לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עו"ג ש"מ דישראל בלי כונה כשר וא"ל יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בכונה לשם מצוה י"ל דמיירי שהוא סמוך לשבת ואין שהות להתירם ולקשרם א"נ שנפסק אחד מראשיו ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמש"כ בסי' י"ב: ח לא יברך עליו - אפילו אם לא עשה רק התחיבה בכנף שלא לשמה וכ"ש אם עשה הקשר עליון שלא לשמה דרש"י והרא"ש והתו' ס"ל דבעינן מדאורייתא ג"כ תליה לשמה וקרא דמיעט עו"ג צריך אפילו ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה ע"כ צריך ליזהר לכתחלה קודם התליה בבגד שיוציא בשפתיו בפירוש שתולה כל אלו הציצית לשם ציצית וכמו שכתבנו לעיל בסימן י"א לענין טוייה ושזירה ועיין בביאור הלכה: ט פטור - והמטיל בה ציצית ומברך לא הפסיד כמו נשים שיכולות לברך על מ"ע שהזמ"ג אף שפטורות וממילא יכול לצאת בו בשבת לר"ה דנוי הוא לבגד: י מדרבנן - ויברך עליה ושוכר דינו כשואל ע"ת שמוכיח כן מתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית וכו' ובעיטור מצאתי שכתב ושכירות מספקא לן: יא מברך עליה - ויש מחמירין וסוברין שלא לברך אא"כ נתן לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אך רוב האחרונים מסכימים לפסק השו"ע והטעם הוא דהא אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכיון שא"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר. ולכתחלה בודאי יותר טוב לבקש מהמשאיל שיתן לו במתנ' ע"מ להחזיר ולא לעיכובא. ודוקא אם שאל ממנו טלית המיוחד למצוה אבל אם הוא בגד העומד ללבישה ורק כיון שפתוח רובו עושין בו ציצית ולא נעשה בשביל מצות ציצית וכן אם שאל טלית לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה או לדוכן שאינו אלא משום הכבוד אין מברכין עליו דאולי היה רצונו להשאילו רק למלבוש לחוד ולא להקנות לו ויש חולקין בזה וס"ל דבכל גווני מברכין ע"כ כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ"ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש"כ בבה"ל בשם השערי אפרים: יב מיד - עיין סימן תרנ"ח ס"ה לענין לולב ובפמ"ג שם ומזה נלמוד לענינינו ג"כ דצריך להחזירו להנותן בזמנו היינו אם היום יצא בו בעליו ישיב לו עכ"פ למחר קודם התפלה כדי שיהיה לו בעצמו ג"כ במה לצאת ואם לא החזיר לו והנותן אין לו טלית אחר נראה דנעקר המתנה למפרע ולא קרינא ביה כסותך ואף שיש לו ט"ק מ"מ מסתברא דאדעתא דהכי לא נתן לו דלא כמו שכ' בס' נ"ח. גם נתבאר שם דאחר שיצא בו צריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים שהרי נעשה שלו ופשוט דה"נ בענינינו. נ"ל פשוט דאם נתקלקל הטלית או אחת מציציותיה אצל השואל אף שהיה ע"י אונס ולא החזיר לו כמו שלקחה אינו יוצא בהמצוה עיין בסימן תרנ"ח סעיף ד' ובחדושי רע"א שם: יג טלית חבירו - פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד: יד ולברך עליה - עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך: טו שיקפל אותה - כקיפולה הראשון ובשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון והמ"א מיקל בשבת שלא לקפל כלל: טז בלא דעתו - אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים פמ"ג: יז של שותפין - וטלית של שותפות נכרי וישראל או איש ואשה חייבת בציצית ולא יברך עליה. ארה"ח דלא כדמשק אליעזר עי"ש: יח חייבת - ואיירי שחבירו מרוצה שילך חבירו בו והוא בלי ציצית חייב לעשות בו ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית ואחד מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפילו יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ"ה אם לובשו בגזילה ומברך עליו עובר בלא תשא כי חלק האחד שבו ב' ציצית אינן שלו וכ"ש אם אין בו עדיין ציצית פמ"ג ולפ"ז בטלית שנשאר להיורש מאביו ושארי אחיו מקפידין עליו יש ליזהר שלא לברך עליו עד שיתפשרו ביניהם:

8 משנה ברורה פתח ↗

ג אע"ג שאין לו וכו' - עיין במ"א בשם פוסקים שיש דעות בזה וע"כ הכריעו לדינא דאם יש להם מן הראשון והביאו השני כדי שיטעמו יין אחר משונה מן הראשון מברכין עליו הטוב והמטיב אבל אם אין להם כלל מראשון א"כ לא מחמת שינוי הביאו אלא מפני שכלה הראשון אין מברכין עליו שאין בזה ריבוי טובה כ"כ:

1 ברכת היין / משמעות היין

2 היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות, הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים, וכאשר דורכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, על ידי השמרים נוצרת תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול, כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, בלא צורך בידע מקצועי ומכשירים מיוחדים, אם ידרכוהו וישאירוהו לתסוס, יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הזכיר את היין המשמח, שנאמר תהלים קד, טו: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

3 מקובל לחשוב בפשטנות, שראוי לצדיק הרוצה להתקדש להיות קודר ועצוב, להתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. אולם לפי הדרכת התורה, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בהנאה הרוחנית ובטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

4 ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר חיובי שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה. וזהו שתקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה לעיל ה, יג-טו.

5 זהו שאמרו חכמים ברכות לה, א: "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד עין איה שם. וכן אמרו בזוהר ח"ג קפט, ב: "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

6 ואף התורה נמשלה ליין תענית ז, א, ספרי דברים יא, כב, שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות וגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות, נמשלו לגפן ישעיהו ה, א-ז; שמו"ר מד, א.

7 לכן יש בנדרו של נזיר, שלא לשתות יין, צד מסוים של חטא תענית יא, א, כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. ואמר רבא על עצמו, שבזכות היין ששתה והריח הטוב שהריח, נפתח שכלו לחידושי תורה עי' יומא עו, ב.

1 ברכת היין / הסכנה שבשכרות

2 כל דבר גשמי, כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, לא רק שאינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי שלהם. אבל כאשר הגשמיות נעשית עיקר, היא דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים, ולכן סכנתו גדולה במיוחד. והמתמכר לתאוותו ושותה ממנו יתר על המידה, נעשה שיכור ובזוי, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות, בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

3 בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין ברא"ר לו, ד. ואף עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" סנהדרין ע, א. ואף על בני אהרן הכהן אמרו, שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין ויק"ר יב, א.

4 ואף בספרי הנביאים למדנו תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בעוון היין ברא"ר לו, ד. בעשרת השבטים נאמר עמוס ו, ו-ז: "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף ולא הצטערו מנבואת הפורענות. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר ישעיהו כח, ז: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ".

5 וכן הוזהרנו במשלי כג, כ-כא: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ יעשה עני ורש…" ועוד נאמר שם, כט-ל: "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי למי צעקה ויללה, לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם למי קטטות פצעים ומכות… – לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן למרבים לשתות עד מאוחר לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" למחפשים אחר יין טוב.

6 וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון עי' סנהדרין ע, א; ויק"ר יב, ה.

7 וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו. כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל יומא עא, א, שכיום, לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

8 וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שהערו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהאמונה בה' היא עיקר חייהם, ומסרו את נפשם עליה – אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית במד"ר יג, ב.

9 ולכן עניינו של היין קשור לסוד עי' עירובין סה, א, כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה, ומגלה את פנימיותו הטובה פנה"ל זמנים טז, יב. ולעתיד לבוא יתגלו הסודות הטמונים בשמחה הגשמית בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם ח"א קלה, ב: "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

1 ברכת היין / ברכת היין

2 המשקה החשוב ביותר לאדם הוא היין, שהוא מזין ומשמח, ולכן תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן". שלא כמו מיץ תפוזים ואשכוליות ושאר מיצי הפירות, שכיוון שהפכו מפרי למשקה, איבדו את מעלתם כפרי, ומברכים עליהם את הברכה הכללית ביותר – 'שהכל'. ושלא כמו הענבים שמברכים עליהם 'העץ', שהיא הברכה הכללית שמברכים על כל פירות העץ. על היין, שנתעלה ממצבו הקודם, תקנו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן", כדי להוסיף שבח והודאה לה' על היין המשמח.

3 השותה יין כשיעור 'רביעית' 75 מ"ל, כיוון שהוא משבעת המינים, מברך אחריו ברכה אחת מעין שלוש, אלא שהואיל והיין התעלה ממצבו כענבים, במקום לומר: "על העץ ועל פרי העץ" כפי שאומרים על פירות שבעת המינים ובכללם ענבים, על היין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

4 עוד דין נובע מחשיבותו של היין, שברכת 'המוציא' על הלחם אינה פוטרתו, והרוצה לשתות יין בסעודה, מברך עליו 'הגפן'. וזה ההבדל בין יין לשאר משקים, שכל שאר המשקים שאדם שותה בתוך הסעודה נעשים טפלים ללחם ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל היין, גם כאשר שותים אותו בתוך הסעודה, מפני חשיבותו אינו נעשה טפל ללחם ואינו נפטר בברכת 'המוציא', ולכן צריך לברך עליו 'הגפן'.

5 אמנם ברכת המזון שאחר אכילת לחם פוטרת גם את היין ששותים בסעודה, מפני שעל היין הרי צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש, ואילו ברכת המזון כוללת בתוכה את שלוש הברכות עצמן באופן מלא שו"ע או"ח קעד, סעיפים א, ו, ז.

1 ברכת היין / ברכת היין פוטרת את שאר משקים

2 כשם שהלחם הוא ראש לכל המאכלים המשביעים, כך היין ראש לכל המשקים. ייחודו של היין שהוא גם מזין, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך הוא משמח, שהחיוניות שהוא נותן לאדם מלוּוה בשמחה שבגוף.

3 וכשם שברכת 'המוציא' שעל הלחם פוטרת את שאר המאכלים שבסעודה לעיל ג, ו, כך ברכת 'הגפן' שעל היין פוטרת את כל המשקים. ובתנאי שאותם המשקים יהיו לפניו בעת שיברך על היין, או שיחשוב לשתותם בעת שיברך על היין, או שהוא רגיל לשתותם באותה שעה, שאז הוא פוטרם גם בלא שחשב עליהם במפורש שו"ע או"ח קעד, ב.

4 וכן המשתתפים בקידושא רבא, שעורכים בעלי שמחות אחר תפילת מוסף של שבת, ושמעו את הקידוש ושתו מהיין, אינם צריכים לברך על שאר המשקים, שכבר נפטרו בברכת היין.

5 ולכתחילה טוב שישתו מהיין כשיעור מלא לוגמיו כ-50 מ"ל, כרבע כוס רגילה, מפני שיש סוברים, שרק אם ישתה כשיעור זה, ייחשב היין לעיקר וכל שאר המשקים שמתכוון לשתות יהיו טפלים לו וייפטרו בברכתו באו"ה קעד, ב. אבל למעשה, גם אם לא שתה מלא לוגמיו, יכול לשתות משקאות אחרים בלא ברכה, שכך היא דעת רוב הפוסקים.

6 מי ששמע את הקידוש ולא שתה כלל מהיין, אף שיצא בשמיעתו ידי קידוש, המשקאות שישתה אינם נעשים טפלים ליין, וצריך לברך לפניהם 'שהכל' ואחריהם 'בורא נפשות'.

7 השותה מהיין כשיעור המחייב ברכה אחרונה להלן י, י, בברכת 'מעין שלוש' שמברך על היין פוטר את שאר המשקים שו"ע או"ח רח, טז. אבל אם לא שתה מהיין שיעור המחייב ברכה אחרונה, ואילו משאר המשקים שתה שיעור המחייב ברכה אחרונה, יברך עליהם 'בורא נפשות' סבה"נ לגר"ז, א, כא.

1 ברכת היין / יין שעירבו בו מים

2 בעבר היו היינות חזקים ולא היו ראויים לשתייה בלא מזיגה במים. והרכב המזיגה המקובל היה – רבע יין ושלושה רבעים מים ב"ב צו, ב. ואף אם היין היה רק שישית מהתערובת, כל זמן שטעמו היה כטעם יין, היו מברכים עליו 'הגפן', ולאחר שתיית 'רביעית' 'מעין שלוש'. אבל אם שיעור היין היה רק שביעית – בירכו עליו 'שהכל' רמ"א או"ח רד, ה, יו"ד קלד, ה. ויש שנוהגים כך עד היום.

3 אבל לדעת הרבה פוסקים, היינות שלנו חלשים יותר, ורק כשהיין הוא רוב כנגד המים מברכים עליו 'הגפן', ואז גם המים מצטרפים לשיעור 'רביעית' לברך 'מעין שלוש'.

4 וכיוון שיש יקבים שבהם מערבים מים ביינות המתוקים והזולים, יש להיזהר שלא להוסיף ביינות המתוקים הפשוטים מים רבים, שמא על ידי תוספת המים יהיו המים רוב כנגד היין ולדעת פוסקים רבים לא יוכלו לברך עליו 'הגפן'. אבל מעט מים שכמעט ואינם משנים את טעם היין – אפשר להוסיף גם בהם.

1 ברכת היין / יין מבושל ומיץ ענבים

2 גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

3 וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' שו"ע או"ח רב, א. וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו באו"ה שם.

4 וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח – הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' שו"ע או"ח רב, א, ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו במיץ הענבים קצת מים, כל זמן שטעמו לא השתנה, עדיין ברכתו 'הגפן' אול"צ ח"ב כ, יח.

1 ברכת היין / ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

2 תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. הכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

3 דין זה מיוחד ליין, שאם היו אוכלים לחם, ואח"כ באו לאכול סוג אחר של לחם, אין מברכים עליו ברכה מיוחדת אלא בברכה שבירכו על הלחם הראשון פטרו גם את השני. וכן הדין בסוגים שונים של בשר, שבברכה אחת כולם נפטרים. ורק על יין תקנו ברכה על ריבוי סוגיו, משום שיש בו סגולה מיוחדת, שבנוסף לכך שהוא משביע הוא גם משמח, ולכל יין ויין אופי משלו, וכששותים עוד סוג של יין בצוותא, השמחה מתרבה, ועל כן תקנו לברך על ריבוי היין ברכות נט, ב, תוס' ורא"ש שם.

4 אין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהוא גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' שו"ע או"ח קעה, ב; ו.

5 היו לפניהם שני יינות, האחד טוב והשני פחות טוב באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב יותר, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' שו"ע או"ח קעה, ג, ועי' משנה ברורה יד.

1 ברכת היין / תנאים בברכה

2 אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה – 'הטוב והמטיב' – הטוב לו והמטיב לחבירו. גם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד שו"ע או"ח קעה, ד.

3 ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו עי' שו"ע או"ח קעה, ה, ו; ריג, א; ולהלן יב, ז; יג, ח.

4 אם נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר, אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאו אותו מפני שנגמר להם היין הראשון משנה ברורה קעה, ג. אמנם נראה שאם יש להם בבית עוד בקבוק סגור מאותו סוג, אם יפתחו יין מסוג אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'.

5 היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה. אולם נכון שבעת שמברכים על היין השני 'הטוב והמטיב', לא יהיו על השולחן יינות נוספים שרוצים לברך עליהם אח"כ 'הטוב והמטיב'. מפני שיש סוברים, שאם היו על השולחן, ברכת 'הטוב והמטיב' שבירכו על היין השני חלה גם עליהם.

6 קידשו על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין ממש, אין מברכים עליו 'הטוב והמטיב', מפני שלדעת כמה פוסקים אין מחשיבים את מיץ הענבים ליין ראשון, מכיוון שאינו משמח. ואם עירבו בו יין, והרגישו בטעמו, יברכו על היין השני 'הטוב והמטיב', ובתנאי שיהיה שונה מהיין שעירבו עם מיץ הענבים.

7 יש מחמירים מאוד בדין זה, וחוששים לכל השיטות, וכך יוצא להם שכמעט ואינם מברכים 'הטוב והמטיב' על יין, וראוי להם שלכל הפחות יהרהרו בליבם את ברכת 'הטוב והמטיב'. אולם להלכה, כמעט כל האחרונים הורו למעשה, שמברכים 'הטוב והמטיב' על יין נוסף.

1 שמות רבה פתח ↗

זְכֹר לְאַבְרָהָם, פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא תהלים פ, ט: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן אֶלָּא מָה הַגֶּפֶן כְּשֶׁבְּעָלֶיהָ מְבַקְּשִׁין שֶׁתַּשְׁבִּיחַ מָה הֵם עוֹשִׂין עוֹקְרִין אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ וְשׁוֹתְלִין אוֹתָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְהִיא מַשְׁבַּחַת, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹדִיעַ יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מֶה עָשָׂה, עֲקָרָן מִמִּצְרַיִם וֶהֱבִיאָן לַמִּדְבָּר וְהִתְחִילוּ מַצְלִיחִים שָׁם, וְהִתְחִילוּ מְקַבְּלִין הַתּוֹרָה וְאוֹמְרִים שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל טז, יד: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ. דָּבָר אַחֵר, גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם, אַתָּה מְפַרְנֵס כָּל אוֹתָן הַדֵּעוֹת הָאֲמוּרוֹת בּוֹ בראשית מ, ט: וְהִנֵּה גֶּפֶן לְפָנָי, גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, וּבַסּוֹף אַתָּה מְפַרְנֵס, מָה הַגֶּפֶן הִיא חַיָּה וְנִשְׁעֶנֶת עַל עֵצִים מֵתִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים וְנִשְׁעָנִין עַל הַמֵּתִים, אֵלּוּ הָאָבוֹת. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כַּמָּה תְּפִלּוֹת הִתְפַּלֵּל אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁתֵּרֵד הָאֵשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר מלכים א יח, לז: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְלֹא נַעֲנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים וְאָמַר מלכים א יח, לו: ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, מִיָּד נַעֲנָה, מַה כְּתִיב מלכים א יח, לח: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה'. וְכֵן משֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עָמַד וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְלֹא נַעֲנָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים מִיָּד נַעֲנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב שמות לב, יד: וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה, הֱוֵי כְּשֵׁם שֶׁהַגֶּפֶן הַזֹּאת חַיָּה וְנִשְׁעֶנֶת עַל עֵצִים מֵתִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל חַיִּים וְנִשְׁעָנִים עַל הָאָבוֹת כְּשֶׁהֵם מֵתִים, הֱוֵי: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל.

1 פניני הלכה, ברכות פתח ↗

תקנו חכמים לברך את ברכת המזון על כוס יין, כדי שתיאמר בחגיגיות ושמחה, וכוס זו נקראת 'כוס של ברכה'. המיוחד ביין שהוא גם מזין וגם משמח. וכאשר מברכים לה' על כוס יין, מראים בכך שהברכה שלימה, שאנו מודים לה' גם על המזון שנתן לנו, וגם על התוכן האלוקי שמעניק משמעות ושמחה לחיינו. ואכן בברכת המזון אנו מבטאים את התוכן האלוקי של קיומינו בעולם הזה, לגלות שכינה בארץ הטובה שנתן לנו, על ידי הברית והתורה, ירושלים, מלכות ישראל ובית המקדש. ויש שאינם עומדים על העניין הזה, ומתייחסים לברכת המזון כעול המוטל על האדם, שאחר שנהנה, חובה עליו לשלם 'מס' – ברכה לה'. אך האמת שברכת המזון היא שיאה של הסעודה כולה. שעל ידי ששבענו ואף נהנינו מן האוכל, אנו יכולים להגיע למדרגה הרוממה שבה אנו מודים ומברכים לה'. וכשאנו עושים זאת על כוס יין, הרי שהשמחה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בברכת המזון מתגלה גם בשמחה גופנית, שאחר שזכינו לברך לה' אנו שותים מהיין ושמחים לפני ה'.

2 ויקרא רבה פתח ↗

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ ויקרא י, ט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כג, לא: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, מַהוּ כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתְאַוֶּה לְדַם נִדָּה וּלְדַם זָבָה, משלי כג, לא: כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, בַּכִּיס כְּתִיב, לָשׁוֹן נָקִי הוּא, כְּדִכְתִיב משלי א, יד: כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ משלי כג, לא: יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי וְאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ, אָמַר רַבִּי אַסֵּי אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא סוֹף שֶׁמְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וּמְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא. דָּבָר אַחֵר, אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, וַדַּאי מַסְמִיק לֵיהּ. כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, הוּא נוֹתֵן עֵינוֹ בַּכּוֹס וְחֶנְוָנִי נוֹתֵן עֵינָיו בַּכִּיס. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף דְּהוּא עָבֵיד בֵּיתֵיהּ מֵישְׁרָא, מַה הָדֵין קְדֵרָה דִּנְחשֶׁת עָבֵיד קְדֵרָה דְחַסְפָּא עָבְדָא, מְזַבֵּין לָהּ וְשָׁתֵי חַמְרָא בְּטִימִיתֵיהּ. רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר סוֹף שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת כְּלֵי בֵיתוֹ וְשׁוֹתֶה בָּהֶן יַיִן, אָמַר רַבִּי אַחָא מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹכֵר כְּלֵי בֵיתוֹ וְשׁוֹתֶה בָּהֶן יַיִן, אָמְרִין בְּנָיֵיהּ לֵית הָדֵין אֲבוּנָן שָׁבֵיק לָן כְּלוּם, אַשְׁקוּנֵיהּ וְשַׁכְּרוּנֵיהּ וְאַפְקוּנֵיהּ וְיַתְבוּנֵיהּ בְּחַד בֵּית עָלַם, עָבְרִין שָׁפְיָין בִּתְרַע בֵּית עָלַם, שָׁמְעוּן אַנְגַרְיָיא בִּמְדִינְתָּא, פָּרְקִין טְעוּנֵיהוֹן בְּגוֹ בֵּית עָלַם וְאָזְלוּן לְמֶחֱמֵי קָלָא בִּמְדִינְתָּהּ, אִתְעַר מִשְׁנָתֵיהּ חָמָא זִיקָא יָהַבְיָא לְעֵיל מִן רֵישֵׁיהּ שְׁרָא יָתֵיהּ וִיהֲב יָתֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. לְבָתַר שְׁלשָׁה יוֹמִין אָמְרִין בְּנַיָיא לֵית אֲנַן אָזְלִינַן וְחָזִינַן מַה הַהוּא אֲבוּנָן עָבֵיד, אָזְלִין וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ וְהָא זִיקָא יָהֵיב בְּפוּמֵיהּ, אָמְרִין אוֹף הָכָא לָא שָׁבַק לָךְ בָּרְיָיךְ, הוֹאִיל וִיהַב לָךְ לֵית אֲנַן יָדְעִין מַה נַּעֲבֵד לָךְ. עָבְדוּן בֵּינֵיהוֹן תַּקָנָה, כָּל חַד וְחַד הֲוָה מַשְׁקֶה לֵיהּ חַד יוֹמָא. משלי כג, לד: וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, כַּהֲדָא אִילְפָא דְּמִטַּרְפָּא בְּפִילָגוּת דְּיַמָא נָחֲתָא וְסָלְקָא נָחֲתָא וְסָלְקָא, וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, כְּהָדֵין תַּרְנְגוֹלָא דְּיָתֵיב בְּרֵישׁ חֲבַל, אָזֵיל וְאָתֵי אָזֵיל וְאָתֵי, כְּהָדֵין קַוּוֶרְנוּטִין דְּיָתֵיב בְּרֹאשׁ תֻּרָנָא אָזֵיל וְאָתֵי אזיל ואתי. משלי כג, לה: הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי, מְחוֹ לֵיהּ וְלָא מַרְגִּישׁ, משלי כג, לה: הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי, טְלַמִין לֵיהּ וְלָא יָדַע. שָׁתֵי שִׁיכְרָא חַמְשָׁא קִיסְטוֹן אָמְרוּ לֵיהּ עַשְׂרָא קִיסְטוֹן אִישְׁתֵּית, וְאִם תֹּאמַר מִתְעַר הוּא מִשִּׁנְתֵיהּ מִנְּשֵׁי לֵיהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר משלי כג, לה: מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד. משלי כג, כט: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ, רַב הוּנָא אָמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ עָמֵל בְּדִבְרֵי תוֹרָה. לְמִי מִדְיָנִים לְמִי דִּינִין, לְמִי שִׂיחַ לְמִי פִּיטָטִין, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי פְּדָעִין דְּמַגָּן, משלי כג, ל: לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה אָלֵיף לְמִשְׁתֵּי תְּרֵי עֲשַׂר קִסְטִין דַּחֲמַר בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, יוֹמָא חַד אִישְׁתֵּי חַד עֲשַׂר קִסְטִין, דָּמִיךְ וְלָא אָתָא שִׁנְתָא, קָם בַּחֲשׁוֹכָא אֲזַל לְגַבֵּי קְפֵילָא אֲמַר לֵיהּ זַבֵּין לִי חַד קִיסְטָא, אֲמַר לֵיהּ לָא פְּתַחְנָא לָךְ דְּהוּא חֲשׁוֹכָא וְצָרֵי לִי מִן נְטוֹרַיָא, תָּלָה עֵינֵיהּ וְחָזָא נוּקְבָא בְּתַרְעָא, אֲמַר לֵיהּ הַב לִי מִינֵיהּ בְּהָדֵין נוּקְבָא, אַתְּ מְפַנֵּי מִלְּגַאו וַאֲנָא שָׁתֵי מִלְּבַר, עָבַד לֵיהּ כֵּן, אִישְׁתֵּי וְדָמִיךְ קֳדָם תַּרְעָא, עָבְרִין עֲלֵיהּ נְטוֹרַיָא סְבוּרָנֵיהּ דַּהֲוָה גַּנָּב, מַחְיוּנֵיהּ וּפְדָעוּנֵיהּ, וְקָרוֹ עֲלֵיהּ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי פְּדָעִין דְּמַגָּן. לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם, לְמִי שֻׁמְשְׁמִין דְּעַיְינִין, כָּל אֵלֶּה לְמִי לַמְּאַחֲרִים עַל הַיָּיִן, זֶה שֶׁנִּכְנַס לְבֵי קְפֵילָא קַדְמָאי וְנָפֵיק בַּתְרָאי, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ, מִן דְּמִשְׁמַע הֵן אִית לֵיהּ חַמְרָא טָבָא דָּרֵיךְ בַּתְרֵיהּ, מַה כְּתִיב בּוֹ בַּסּוֹף משלי כג, לב: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וגו', מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כָּךְ הִפְרִישׁ הַיַּיִן בֵּין אָדָם לְחַוָּה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹתוֹ הָעֵץ שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן עֲנָבִים הָיוּ דברים לב, לב: עֲנָבֵמוֹ עִנְבֵי רוֹשׁ וגו', הַלָּלוּ הֵבִיאוּ מְרִירוּת לָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כָּךְ הִפְרִישׁ הַיַּיִן בֵּין נֹחַ לְבָנָיו לְעַבְדוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית ט, כא: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אָמַר בראשית ט, כה: אָרוּר כְּנָעַן. דָּבָר אַחֵר, וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, כָּךְ הִפְרִישׁ הַיַּיִן בֵּין לוֹט לִבְנוֹתָיו לְמַמְזְרוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית יט, לג: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ בראשית יט, לו: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. דָּבָר אַחֵר, כְּצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כָּךְ הִפְרִישׁ הַיַּיִן בֵּין אַהֲרֹן וּבָנָיו לְמִיתָה, דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת נֶאֱמָן, מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲנֻיּוֹת, וְהִתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתִיקָה, וּמִנָּה בֶּן בַּיִת אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה הָרַג אֶת הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לֹא תִכָּנֵס בְּפֶתַח חֲנֻיּוֹת, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ הָרַג הָרִאשׁוֹן, כָּךְ ויקרא ט, יב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה מֵתוּ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ ויקרא י, ט: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אָנוּ יוֹדְעִין מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁלֹּא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיָּיִן, לְכָךְ חִבְּבוֹ הַכָּתוּב לְאַהֲרֹן וְיִחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ.

2 תלמוד ירושלמי מעשר שני פתח ↗

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר פִּתְרוֹנֵיהֶן חוּץ מִן הַיַּיִן. יֵשׁ שׁוֹתֶה יַיִן וְטוֹב לוֹ. יֵשׁ שׁוֹתֶה יַיִן וְרַע לוֹ. תַּלְמִיד חָכָם שׁוֹתֶה וְטוֹב לוֹ. עַם הָאָרֶץ שׁוֹתֶה וְרַע לוֹ.

4 ביאור הלכה פתח ↗

יין פוטר כל מיני משקין - ולפ"ז השותה קאוו"ע אחר שתיית יין א"צ לברך עליו ואף על הצוקע"ר שנוטל בפיו למתק השתיה ג"כ א"צ לברך דהוא נטפל להקאוו"ע והקאוו"ע להיין ת' ח"ס או"ח סימן מ"ז ועיין בח"א בכלל נ"ה בנשמת אדם שכתב דאינו פוטר אא"כ שתה תחלה ואח"כ לקח הצוקע"ר בפיו דאם יהנה תחלה מן הצוקע"ר לא יהיה טפל להמשקין ודעתו שם דיותר טוב שיקח תחלה מעט צוקע"ר ויברך עליו ויכוין לפטור המשקין עי"ש טעמו. ודע דהא דיין פוטר כל מיני משקין היינו אפילו לא כוון בעת ברכתו לפטור אותם אלא בסתמא אפ"ה אמרינן דממילא נטפלים לו ועיין בח"א ובנ"א שכתב דדוקא בשותה יין בקביעות אבל לא בשותה כוס אחד או ב' ואין בדעתו למשוך עצמו ביין וכ"ש כשמקדש ושותה רק כמלא לוגמיו דלא מהני לפטור המשקין אפילו היו המשקין לפניו בשעת ברכה. והנה אף שבמשנה ברורה סתמנו שלא כדבריו מפני שהרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בלא קבע לשתות יין ג"כ מהני לפטור שאר משקין כשעומדין לפניו בשעת ברכה מ"מ נראה דאין להקל רק כששתה עכ"פ כמלא לוגמיו שהוא שיעור חשוב דמייתבא דעתיה דגם לענין קידוש כמה גדולי ראשונים סוברין דאינו יוצא בפחות ממלא לוגמיו כמבואר בסימן רע"א סי"ד בביאור הלכה עי"ש ואף שאנו מקילין בדיעבד וסוברין דשיעור כולם מצטרף למלא לוגמיו היינו רק לענין לצאת ידי מצות קידוש אבל לא דלהוי זה הטעימת משהו שיעור חשוב שיהיו כל המשקין ששותה אחריו טפלין לו. והנה מדברי הדה"ח שהעתקתי דבריו במ"ב לענין המסובין שלא טעמו מן הכוס שצריכין לברך על המשקה ששותין מוכח דעתו דס"ל דאפילו בטעימת כל שהוא מן היין סגי לפטור עי"ז שאר המשקין ומ"מ לדינא צ"ע וכנ"ל ונכון לכתחלה שמי שירצה לפטור שאר המשקין ישתה עכ"פ מלא לוגמיו ובלא"ה יש ליזהר בזה כמ"ש בסי' רע"א סי"ד ואם לא שתה מלא לוגמיו יבקש לאחד שלא טעם כלל מן הכוס שיפטרנו בברכה על המשקין או שיברך על מעט צוקע"ר לפטור המשקין:

6 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

דיני ברכת פירות האילן. ובו יח סעיפים:על כל פירות האילן מברך בתחילה בורא פרי העץ חוץ מהיין שמברך עליו בפה"ג בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין: הגה ואם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב אם הרוב יין מברך בפה"ג ואם הרוב שכר מברך שהכל: ב"י בשם התשב"ץ:

« פניני הלכה, ברכות ו׳:י״ג פניני הלכה, ברכות ח׳:א׳ »