פניני הלכה, ברכות י׳:ג׳

מהדורה: פניני הלכה, ישיבת הר ברכה

« פניני הלכה, ברכות י׳:ב׳ פניני הלכה, ברכות י׳:ד׳ »

3 ביאור הלכה פתח ↗

מספק - עיין מ"ב מש"כ דעת הט"ז וש"א לענין דיעבד דדעתם דכדי שלא ישאר בלי ברכה אחרונה כלל מותר להוסיף. ודע עוד דלהפוסקים שהבאתי לעיל סט"ו במ"ב דאם בירך על היין בפה"ע יצא בדיעבד שהיא ברכה כוללת כמו פה"א שכוללת ג"כ העץ וא"כ בודאי ה"ה בברכה אחרונה אם בירך על היין על העץ ועל פרי העץ דיצא בדיעבד וכ"כ בנ"א ע"ש בכלל נ' וא"כ אף אם ננקוט שלא כדעת הט"ז ג"כ יש לו תקנה דהיינו שיברך רק על העץ ועל פרי העץ ויכוין בהדיא להוציא גם הספק יין ששתה מקודם:

4 משנה ברורה פתח ↗

נה להרא"ש - קאי על סעיף הקודם דהביא פלוגתא בזה וקאמר דלמעשה פשוט דנקטינן כדעה ראשונה לברך שהכל דיוצא בזה גם לדעת הרא"ש דהא בלא"ה על כל הדברים אם אמר שהכל יצא ובברכה אחרונה ג"כ אין נ"מ בכל הפירות דהא ברכה אחרונה שלהן אינה אלא בורא נ"ר אבל בפירות של ז' מינים כגון צמוקים ותאנים שמברכין עליהם באחרונה מעין ג' בזה יש להסתפק היכי נעביד דאם יש להמים דין הפרי יש לברך עליו מעין ג' באחרונה ואם אין להם דין הפרי בעצמם אין לברך עליו אלא ב"נ ובאלו אין האחת פוטרת חברתה אפי' דיעבד:

5 משנה ברורה פתח ↗

א דהוי כחצי ביצה - בינונית עם קליפתה ודעת הרמב"ם דכזית הוא כשליש ביצה ועיין במ"א וביאור הגר"א מש"כ בזה. ולענין דינא במצוה דאורייתא כגון במ"ע דאכילת מצה יש להחמיר ולאכול עכ"פ כחצי ביצה אם לא שהוא חולה וקשה לו לאכול כחצי ביצה יכול לסמוך על הרמב"ם ולענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה אך לכתחלה כיון שצריך לברך על המרור נראה דאין להקל בזה אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו יכול לסמוך ולאכול רק כשליש וכנ"ל. ולענין בהמ"ז ששיעורו מד"ס בכזית וכן לענין ברכה אחרונה ספק ברכות להקל ולא יברך עד שידע שאכל כחצי ביצה. ולכתחלה נכון ליזהר שלא יכניס עצמו בספק ברכות ויאכל כחצי ביצה או פחות הרבה משליש ביצה פמ"ג ולענ"ד נראה דנכון לכתחלה שיאכל כביצה פת דאל"ה יש חשש ברכה לבטלה על הברכה שבירך מתחלה על הנטילה לאיזה פוסקים וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ב עי"ש. ועתה נחזור לעניננו דע דמש"כ המחבר כזית כחצי ביצה לאו מלתא פסיקתא היא בזמנינו דיש מאחרונים שהוכיחו דביצים המצויים בזמנינו נתקטנו הרבה עד למחצה מכפי שהיו בימים הקדמונים שבהם שיערו חכמים ולפ"ז בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה צריך לשער בכביצה בזמנינו ועיין בשע"ת שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן כגון מרור בזה"ז ואפיקומן וכוסות ונמצא לפ"ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה ומרור יצא בדיעבד אף אם לא אכל רק כשליש ביצה וכנ"ל ועיין במש"כ לעיל סימן רע"א בבה"ל בד"ה של רביעית:

6 פניני הלכה, ברכות פתח ↗

ויש אומרים, ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים ממאפה המזונות, ואף שבדרך כלל אין שבעים משיעור כזה, מכל מקום לדעתם, על שיעור זה כבר רגילים לקבוע סעודה. למעשה, אין פוסקים כשיטה זו, והאוכל ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים, כל זמן שלא אכל כשיעור שרגילים לשבוע ממנו בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. אולם לכתחילה, עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק. אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות'; או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.2ברכות מב, א, לגבי מאפה מזונות, שהוא פהב"כ, אמרו: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך", היינו המוציא וברהמ"ז. שתי שיטות עיקריות בהגדרת "קובעים עליו סעודה": שיטה ראשונה, קביעות סעודה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. כ"כ הטור ושו"ע קסח, ו, ועוד רבים. ונחלקו הראשונים לפי מה משערים. לתר"י והרא"ש, לפי המקובל אצל רוב האנשים. ולראב"ד והרשב"א, אם זה שאוכל רגיל לקבוע על פחות משיעור שאחרים קובעים סעודה – יברך 'המוציא' וברהמ"ז על מה שהוא רגיל. ונפסק בשו"ע קסח, ו, כתר"י והרא"ש. אבל לגבי זקנים וילדים, כתב בבאו"ה קסח, ו, 'אע"פ', שכיוון שטבעם לשבוע משיעור קטן מהמקובל, הולכים אחר המקובל אצלם.שיטה שנייה: שיעור 'פרס'. כ"כ הרמ"ע מפאנו, מהר"ם בן חביב, בית דוד או"ח פב, לפי המבואר בעירובין פב, ב, שזה שיעור הלחם שהיו אוכלים בסעודה בינונית. לרש"י שיעור 'פרס' הוא ד' ביצים, ולרמב"ם ג' ביצים. ואף שרוב האנשים אינם שבעים משיעור זה כפי ששבעים בסעודה רגילה, לדעתם אין צריך להיות שבעים מפהב"כ כשביעה של סעודה רגילה, אלא רק שיאכלו ממנה כשיעור הלחם שאוכלים בסעודה רגילה, ויש מזה שביעה חלקית, וזו כוונת הגמרא: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה". וכדעה זו כתבו רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים. ורבים מיוצאי ספרד בדורות האחרונים נהגו לחשב את שיעורי כזית וביצה לפי משקל מים חיד"א במחזיק ברכה קסח, ו, כה"ח מה-מו. ולחשבונם על פי שיעור ר' חיים נאה משקל ד' ביצים 224 גרם, ולחישוב המדויק 200 גרם. במאפים יוצא שמשקל 200 גרם הוא בנפח של כתשע ביצים תלוי בדחיסות המאפה. ובשיעור כזה כבר נעשים שבעים. הרי שבפועל על ידי חישוב המשקל השוו את שיעור ד' ביצים לשיעור שביעה. אולם מוסכם שהשיעורים הם לפי נפח כמבואר להלן י, ו, ולבעלי השיטה השנייה שיעור קביעות הוא באכילת נפח של 'פרס'.ויש לדעת שהטעות בדין זה אינה חמורה כל כך, שכן להרבה פוסקים אם בירך 'מזונות' ו'על המחיה' על לחם – יצא שועה"ר קסח, ח, ח"א נח, א, יבי"א ח"ב או"ח יב. וכן אם בירך על פהב"כ 'המוציא' וברכת המזון – יצא נשמת אדם לז, א, משנה ברורה רח, עה, כה"ח קסח, מג. וכך סיכם בברכ"ה ח"ב ג, 2, 69. וראו לעיל ד, 3.אלא שבמקום של ספק, כאשר לשיטה השנייה קבע סעודה, שאכל פרס, ולשיטה הראשונה לא קבע, כי לא שבע, מברכים 'על המחיה', שספק ברכות להקל, ו'על המחיה' היא ברכה אחת לעומת ברהמ"ז שכוללת ארבע ברכות דרישה. ולכתחילה טוב שלא לאכול שיעור שיש לגביו ספק. ואף שלרמב"ם ג' ביצים הוא שיעור 'פרס', מ"מ כיוון שלשיטה הראשונה שהיא דעת רוה"פ צריך גם לשבוע, יש לחוש לשיטה השנייה רק בד' ביצים כדעת רש"י. וכ"כ במ"ב קסח, כד. ומ"מ הרוצה לצאת ידי כולם, יזהר שלא לאכול נפח פהב"כ משיעור ג' ביצים ועד שיעור שרגילים לשבוע בו.ואם הוא אוכל פהב"כ כנפח 'פרס' שמשביע אותו, אלא שספק לו אם גם אחרים רגילים לשבוע בשיעור כזה, יברך 'המוציא' וברהמ"ז. ראשית, יש צד לומר שהוא ספק דאורייתא ויש להחמיר מ"א ודעימיה, כמובא להלן בהערה 9. שנית, יש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א הובאו בשיטה הראשונה, הסוברים שהולכים אחר שביעתו של זה שאוכל.

7 משנה ברורה פתח ↗

ח י"א וכו' וי"א - ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:

8 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

האוכל פחות מכזית מה דינו. ובו ב סעיפים:האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל ויש מסתפקים לומ' שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רימון שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית: הגה ולא מיקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי ברי' הר"י פרק כיצד מברכין וב"י בשם רשב"א ויש מסתפקין עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותו על כזית לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית:

8 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

משנה: כֵּיצַד מְבָ‍רְכִין עַל הַפֵּירוֹת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. חוּץ מִן הַיַּיִן שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר בּוֹרֵא פְרִי הַגֶּפֶן. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. חוּץ מִן הַפַּת שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בּוֹרֵא מִינֵי דְּשָָׁאִים. הלכה: כְּתִיב לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ. הַנֶּהֱנֶה כְּלוּם מִן הָעוֹלָם מָעַל עַד שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ הַמִּצְוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. הָעוֹלָם כּוּלּוֹ וּמְלוֹאוֹ עָשׂוּי כְּכֶרֶם. וּמַהוּ פִדְיוֹנוֹ בְּרָכָה. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַרְתְּ לַיי יי אַתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. אִם אָכַלְתָּ וּבֵירַכְתָּ כִּבְיָכוֹל כְּאִילּוּ מִשֶּׁלָּךְ אָכַלְתָּ. דָּבָר אַחֵר טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ מְבַלֶּה אֲנִי טוֹבָתִי בְּגוּפָךְ. דָּבָר אַחֵר טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. יְבַלְלוּ כָּל הַטּוֹבוֹת וְיָבוֹאוּ עָלֶיךָ. אָמַר רִבִּי אָחָא מַהוּ בַּל עָלֶיךָ. שֶׁאֵינִי מֵבִיא טוֹבָה עַל הָעוֹלָם מִבַּלְעָדֶיךָ. כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר וּבַּלְעָדֶיךְ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ. תַּנִּי רִבִּי חִיָיא קוֹדֶשׁ הִילּוּלִים מְלַמֵּד שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. מִיכַּן הָיָה רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא יִטְעוֹם אָדָם כְּלוּם עַד שֶׁיְבָרֵךְ. רִבִּי חַגַּיי וְרִבִּי יִרְמְיָה סָ‍לְקוּן לְבֵּי חַנְוָותָא קָפַץ רִבִּי חַגַּיי וּבֵירַךְ עֲלֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה יְאוּת עָ‍בְדַת שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה. וּמְנַיִין שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה. רִבִּי תַּנְחוּמָא רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. הִקִּישׁ תּוֹרָה לְמִצְוָה. מַה תוֹרָה טְעוּנָה בְרָכָה אַף מִצְוָה טְעוּנָה בְרָכָה. רִבִּי יוֹחָנָן נְסַב זֵייתָא וּבֵירַךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וַהֲוָה רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בַּבְלָיָא לָמָּה אַתְּ מִסְתַּכֵּל בִּי. לֵית לָךְ כָּל שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. אִית לֵיהּ. וּמַה צְרִיכָה לֵיהּ. מִפְּנֵי שֶׁגַּלְעִינָתוֹ מְמַעַטְתּוֹ. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן שֶׁגַּלְעִינָתוֹ מְמַעַטְתּוֹ. מַה עֲבַד לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם בִּירְיָיה. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָ‍מְרָה שֶׁכֵּן אֲפִילוּ אָכַל פְּרִידָה אַחַת שֶׁל שֶׁל עֵנָב אוֹ פְּרִידָה אַחַת שֶׁל רִימּוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. יַיִן בִּזְמַן שֶׁהוּא כְּמוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. בִּזְמַן שֶׁהוּא מָזוּג אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין חַי בֵּין מָזוּג אוֹמְרִים עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אוֹבְדַּן אוֹכְלִין. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ שֶׁמֶן זַיִת אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר פַּפָּא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וּמַתְנִיתָא אָ‍מְרָה כֵן. חוּץ מִן הַיַּיִן שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר בּוֹרֵא פְרִי הַגֶּפֶן. וְיַיִן לָאו שָׁחוּק הוּא. לָא מַר אֶלָּא חוּץ מִן הַיַּיִן הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחוּקִין בְּעֵיינָן הֵן. רִבִּי אַבָּא אָמַר רַב וּשְׁמוּאֵל תְּרַוֵּיהוֹן אָ‍מְרִין יֶרֶק שָׁלוּק אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. רִבִּי זְעוּרָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל רָאשֵׁי לִפְתּוֹת שֶׁשָּׁ‍לְקָן אִם בְּעֵינָן הֵן אוֹמֵר עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. שְׁחָקָן אוֹמֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וּמַתְנִיתָא אָ‍מְרָה כֵן. חוּץ מִן הַפַּת שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּפַת לָאו שְׁחוּקָה הִיא. לָא מַר אֶלָּא חוּץ מִן הַפַּת הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחוּקִין בְּעֵינָן הֵן. רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן זַיִת כָּבוּשׁ אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. רִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן יֶרֶק שָׁלוּק אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת. אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין אִם בְּעֵיינָן הֵן אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֶי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא מַאן יְדַע מַשְׁמַע מִן רִבִּי יוֹחָנָן יֵאוּת רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא אוֹ רִבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת. לֹא רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא. וְעוֹד מִן הֲדָא מִן מַה דַּאֲנָן חֲמִיָין רַבָּנָן רַבְרְבָיָא עָלוּן לְאַבְרִיָיתָא וְנָ‍סְבִין תּוּרמוּסִין וּמְבָ‍רְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְתוּרְמוּסִין לָאו שְׁלוּקִין הֵן. אִין תֵּימַר שַׁנְיָיא הִיא שֶׁאָ‍מְרָה הַתּוֹרָה מְרוֹרִין תּוּרְמוּסִין כֵּיוָן שֶׁשָּׁ‍לְקָן בָּ‍טְלָה מָרָתָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן וְלֹא פְלִיגִין. זַיִת עַל יְדֵי שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָכֵל חַי אַף עַל פִּי שֶׁכָּבוּשׁ בְּעֵינוֹ הוּא. יֶרֶק כֵּיוָן שֶׁשָּׁ‍לְקוֹ נִשְׁתַּנֶּה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר אִיתְפַּלְגּוּן רִבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רִבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְרַבָּנָן אָ‍מְרֵי מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַתְיָיא אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּאִינּוּן פְּלוּגְוָותָא. לֶפֶת רִבִּי חִינְנָא בַּר יִצְחָק וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִימִּי חַד אָמַר לֶפֶת לָא פַת הָיְתָה. וְחָרָנָה אָמַר לֶפֶת לָא פַת הִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת. יְהִי פִיסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים. רִבִּי יִרְמְיָה בְּרִיךְ קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ וְקַלְּסֵיהּ. מַה כְּרִבִּי נְחֶמְיָה שֶׁלֹּא לְעָרֵב רָאשֵׁי אוֹתִיוֹת. מֵעַתָּה הַמִּן הָאָרֶץ. שֶׁלֹּא לְעָרֵב רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ רִבִּי נְחֶמְיָה הַבּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנָן בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רִבִּי זְרִיקָן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא בָּעֵי אֲהֵן דִּנְסַב תּוּרְמוּסֶא וּמְבָרֵךְ עִילוֹי וְנָפַל מִינֵיהּ מַהוּ מְבָ‍רְכָה עִילוֹי זְמָן תִּנְיָינוּת. מַה בֵּינוֹ לְבֵין אַמַּת הַמַּיִם. אָ‍מְרִין תַּמָּן לְכַךְ כִּיוֵּן דַּעְתּוֹ מִתְּחִילָּה. בְּרַם הָכָא לֹא לְכַךְ כִּיוֵּן דַּעְתּוֹ מִתְּחִילָּה. תַּנִּי רִבִּי חִיָיא אֵין מְבָ‍רְכִין עַל הַפַּת אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵס. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא הֲדָא אָ‍מְרָה אֲהֵן דִּנְסַב עִיגּוּלָא וּמְבָרֵךְ עִילוֹי וְהָכָא לֹא אָתִי בְיָדֵיהּ צָרִיךְ מְבָ‍רְכָה עִילוֹי זְמָן תִּנְיָינוּת. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בַּר יוּדָן צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עַד כַּמָּה יִפְרוֹס. רִבִּי חִנְנָא וְרִבִּי מָנָא חַד אָמַר עַד כְּזַיִת. וְחָרָנָה אָמַר עַד פָּחוֹת מִכְּזַיִת. מַאן דָּמַר כְּזַיִת. כְּיַי דְּתַנִּינָן תַּמָּן וְכוּלָּן פְּתִיתִין כְּזַיִת. מַאן דָּמַר עַד פָּחוֹת מִכְּזַיִת תַּנִּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲפִילוּ מַחֲזִירָהּ לְסוֹלְתָהּ. תַּנִּי כָּל שֶׁאוֹמֵר אַחֲרָיו שְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת אוֹמֵר לְפָנָיו הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵין אַחֲרָיו שְׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֵין אוֹמֵר לְפָנָיו הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. הֲתִיבוּן הֲרֵי פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי אֵין אוֹמֵר לְאַחֲרָיו שְׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. מֵעַתָּה לֹא יֹאמְרוּ לְפָנָיו הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר לִשְׁאָר הַמִּינִין נִצְרְכָה. רִבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַב מְסוּבִּין אֲסוּרִין לִטְעוֹם כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַמְבָרֵךְ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שׁוֹתִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁתָה. מַה פְּלִיג. מַה דָּמַר רַב כְּשֶׁהָיוּ כּוּלָּם זְקוּקִין לְכִכָּר אֶחָד מַה דָּמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֶׁהָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹסוֹ בְיָדוֹ. תַּנִּי הַמְבָרֵךְ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִילָּה אֶלָּא אִם רָצָה לַחֲלוֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בַּתּוֹרָה הָ‍רְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַב כַּד הֲוָה קְצִי הֲוָה טְעִים בִּשְׂמָאלֵיהּ וּמַפְלִיג בִּימִינֵיהּ. רַב הוּנָא אֲמַר אֲהֵן דָּמַר סַב בְרִיךְ סַב בְרִיךְ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם הֶפְסֵק בְּרָכָה. הַב אַחֲוָונָא לְתוֹרָיָיא יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם הֶפְסֵק בְּרָכָה. רַב הוּנָא אָמַר הֲדָא שְׁתִיתָא וַהֲדָא מוֹרֶתָּא שְׁחִיקְתָּא אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. רַב הוּנָא אָמַר הֲרֵי שֶׁנָּתַן לְתוֹךְ פִּיו וְשָׁכַח וְלֹא בֵּירַךְ אִם הָיוּ מַשְׁקִין פּוֹלְטָן. אִם הָיוּ אוֹכְלִין מְסַלְּקָן לִצְדָדִין. רִבִּי יִצְחָק בַּר מַרִי קוֹמוֹי רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ אוֹכְלִין פּוֹלְטָן דִּכְתִיב יִמָּלֵא פִי תְּהִילָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ. הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטִּים אוֹמֵר עֲלֶיהֶן בּוֹרֵא מִינֵי זֶרְעוֹנִין. אָ‍פְיָין וּבִישְּׁלָן בִּזְמַן שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָימוֹת אוֹמֵר עֲלֵיהֶן הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָימוֹת אוֹמֵר עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּמְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. עַד כַּמָּה יְהוּ פְרוּסוֹת. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן כַּהֲנָא בַּר מַלְכִּיָּה בְּשֶׁם רַב עַד כְּזֵיתִים. הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי זֶרְעוֹנִים. אָפְייוֹ וּבִישְּׁלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָימוֹת אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאֵינוֹ צָרִיךְ אַחֲרָיו לְבָרֵךְ. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. בַּר מְרִינָה בְּרִיךְ קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא וְקוֹמֵי רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא אוֹמֵר בּוֹרֵא מִינֵי מַעֲדָנִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן וְלָא פְלִיגִין מַאן דָּמַר בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת בְּהַהִיא דַּעֲבִיד בּוּל. מַאן דָּמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה בְּהַהוּא דִּבְרִיר. מַאן דָּמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ בְּהַהוּא דִּשְׁלִיק. וּמַאן דָּמַר בּוֹרֵא מִינֵי מַעֲדָנִים בְּהַהוּא דִּטְרִיף. עַד כְּדוֹן בַּתְּחִילָּה. בְּסוֹף רִבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא אֲשֶׁר בָּרָא מִינֵי מַעֲדָנִים לְעַדֵּן בָּהֶן נֶפֶשׁ כָּל חַי בָּרוּךְ אַתָּה יי עַל הָאָרֶץ וְעַל מַעֲדָנֶיהָ. רִבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יִצְחָק רוּבָּא רִבִּי כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ בֵיצָה הָיָה אוֹמֵר אֲשֶׁר בָּרָא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת לְהַחֲיוֹת בָּהֶן נֶפֶשׁ כָּל חַי. בָּרוּךְ אַתָּה יי חַי הָעוֹלָמִים. עַד כְּדוֹן בְּסוֹף. בִּתְחִילָּה אָמַר רִבִּי חַגַּיי בּוֹרֵא מִינֵי נְפָשׁוֹת. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵי וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא. עַל הַחוֹמֶץ וְעַל הַגּוֹבָיי וְעַל הַנּוֹבְלוֹת הוּא אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. וְהָדֵין גּוֹבָיי לֹא מִין נֶפֶשׁ הוּא. אַתְיָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא כְּרִבִּי וְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶן כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנִּי זֶה הַכְּלָל שֶׁהָיָה רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל כָּל שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה וְאֵינוֹ מִמִּין דָּגָן מִין דָּגָן וְלֹא אָפָאוֹ פַּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִמִּין שִׁבְעָה וְלֹא מִמִּין דָּגָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא כָּל שֶׁהוּא כְּעֵין סוֹלֶת וּכְעֵין חֲלִיטָה וּמֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וְכָל שֶׁהוּא כְעֵין סוֹלֶת וּכְעֵין חֲלִיטָה וְאֵינוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. אָמַר רִבִּי יוֹנָה שָׁלַח רַב זְעוּרָא גַּב אִילֵּין דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי וְאָ‍מְרוּן לִי. לֵית אֲנָא יְדַע מַה אָ‍מְרוּן לִי. מִי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִסְתַּבְּרָא שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי הָדֵין דְּאָכַל סוֹלֶת מַהוּ לְמִיבְרְכָה בְּסוֹפָהּ. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָכֵן לָא אֲכַל רִבִּי יִרְמְיָה סוֹלֶת מִן יוֹמוֹי. לֵית צוֹרְכָה דְּאִי לֹא. לָמָּה הוּא חוֹתֵם בָּהּ בָּאָרֶץ. נַעֲשֵׂית כְּבִרְכַּת פּוֹעֲלִים. דְּתַנִּי הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה עִם בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ מְבָ‍רְכִין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְכוֹלְלִין שֶׁל יְרוּשָׁלַםִ בְּשֶׁל אָרֶץ וְחוֹתְמִין בְּשֶׁל אָרֶץ. אֲבָל אִם הָיוּ עוֹשִׂין עִמּוֹ בִּסְעוּדָן אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת אוֹכֵל עִמָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מְבָ‍רְכִין אַרְבַּע. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי עָ‍בְדִין לָהּ כְּמַטְבֵּעַ בְרָכָה. מַהוּ לְהַזְכִּיר בָּהּ מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. אָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא רִבִּי זְעִירָא הֲוָה מַזְכִּיר בָּהּ מֵעֵין הַמְּאוֹרָע. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה הוֹאִיל וְחָשׁ לָהּ רִבִי זְעִירָא צְרִיכִין אָנוּ מֵיחוּשׁ. תַּנִּי מְבָ‍רְכִין עַל הַדָּגָן כְּשֶׁהוּא מִן הַמּוּבְחָר. קָלּוּסְקִין וּשְׁלֵימָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר עַל הַקָּלּוּסְקִין. פְּרוּסָה שֶׁל קָלּוּסְקִין וּשְׁלֵימָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר עַל הַשְּׁלֵימָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. פַּת חִיטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין אוֹמֵר עַל שֶׁל חִיטִּין. פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּים וּשְׁלֵימָה שֶׁל שְעוֹרִים אוֹמֵר עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין. פַּת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְמִין אוֹמֵר עַל שֶׁל שְׂעוֹרִין. וַהֲלֹא שֶׁל כּוּסְמִין יָפָה מִמֶּנָּה. אֶלָּא שֶׁזּוּ מִמִּין שִׁבְעָה וְזוּ אֵין מִמִּין שִׁבְעָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָא דְּרִבִּי יוּדָה הִיא דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מִמִּין שִׁבְעָה עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ. פַּת טְמֵאָה וּפַת טְהוֹרָה רִבִּי חִיָיא בַּר וָוא אָמַר אוֹמֵר עַל הַטְּהוֹרָה. פַּת נְקִיָיה טְמֵאָה וּפַת קִיבָר טְהוֹרָה. רִבִּי חִיָיא בַּר אָדָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא עַל אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יְבָרֵךְ. קוֹרָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל אוֹמֵר עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. תַּנָּא רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ. תַּנִּי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בּוֹרֵא מִינֵי דְּשָָׁאִים. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָא פְּלִיגָא עִילוֹי וְאֵילּוּ הֵן מִינֵי דְּשָׁאִים הַקִּינַרַס וְהַחֲלִימָה וְהַדְּמוּעַ וְהָאָטָד.

9 משנה ברורה פתח ↗

מג בכדי אכילת פרס - פרס הוא חצי ככר של עירוב י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה וכזית הוא חצי ביצה ומשערינן בו כל האיסורים שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אינו מצטרף למלקות ולחיוב חטאת וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן אין מצטרף השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס וא"כ אינו מברך בהמ"ז אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז:

3 ברכה אחרונה / מדיני ברכה 'מעין שלוש'

4 נכון להקפיד לברך את ברכת 'מעין שלוש' במקום שבו אכלו ובישיבה, שיש סוברים שדיני ברכת 'מעין שלוש' כדיני ברכת המזון שו"ע או"ח קפג, י; קפד, ג. וראו לעיל ד, יג-יד.

5 אכל מזונות, שתה יין, ואכל פירות משבעת המינים, מזכיר בברכה את שלושתם לפי סדר חשיבותם: מזונות, יין ופירות שו"ע או"ח רח, יב. שכח להזכיר אחד מהם, לפעמים מה שהזכיר כולל את מה ששכח ופוטרו בדיעבד, ולפעמים אינו כולל, ועליו לחזור ולברך.

6 אכל מזונות כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ופרי משבעת המינים או יין בשיעור שיש ספק אם התחייב בברכה אחרונה. כיוון שממילא הוא צריך לברך 'מעין שלוש' עבור המזונות, טוב שיזכיר בברכה גם את הפירות והיין כדי לצאת מספק ט"ז רח, יט.

7 אכל מזונות וחבירו אכל מזונות ופירות משבעת המינים, אם זה שאכל מזונות אינו זוכר היטב את הברכה, יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו, למרות שחבירו מזכיר גם את הפירות, שהזכרת הפירות אינה נחשבת הפסק לגביו ברכ"י ריג, א.

8 האוכל כשיעור כ'זית' פרי משבעת המינים ופירות עץ נוספים שאינם משבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ופוטר גם את שאר הפירות, שהואיל והוא מודה בברכת 'מעין שלוש' על הפירות, פוטר את כל פירות העץ שאכל. אבל אם אכל פרי משבעת המינים ופרי אדמה, מברך 'מעין שלוש' על פרי העץ ו'בורא נפשות' על פרי האדמה.

9 שתה יין ושאר משקים, כשם שלפני השתייה ברכת 'הגפן' פוטרת את שאר המשקים לעיל ז, ד, כך לאחר השתייה ברכת 'מעין שלוש' שעל היין פוטרת את שאר המשקים שו"ע או"ח רח, טו.

3 משנה ברורה פתח ↗

סד ושתה יין - ואפילו להפוסקים שסוברין דבחתימה שבברכת היין מסיים על הארץ ועל הפירות כנ"ל בסעיף י"א מ"מ כיון דפתיחה הוא מזכיר רק גפן אין תפוחים בכלל ואינו יוצא מ"א ויש מאחרונים שכתבו דאם סיים בברכת היין על הארץ ועל הפירות אפשר דיוצא גם על התפוחים. וע"כ יש ליזהר היכא שאוכל תפוחים ושותה יין שיברך תחלה בנ"ר על התפוחים או שיסיים בברכת היין על הארץ ועל פה"ג:

4 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

עט שם לא ישתה אלא בתוך הסעודה. ואם שתה שלא בתוך הסעודה מברך בנ"ר כמ"ש הכנה"ג סימן ר"ח ואע"ג דהא"ר שם לא הסכים עמו כבר הגו"ר כלל א' סימן ט"ו הוכיח דהרי"ף והר"י ס"פ כ"מ ס"ל דברכת בנ"ר פוטרת מעין ג' יעו"ש והאגור סימן רצ"ד הביא מחלוקת הרשב"א והרא"ש וכתב דהולכים אחר המקל כיון דברכת שהכל פוטרת יעו"ש. ער"ה אות ו' מיהו המ"א סס"ק כ"ו כתב על דברי כנה"ג הנז' וצ"ע וטעם הצ"ע פי' המחה"ש משום כיון דלהרא"ש אינו יוצא בברכת בנ"ר איך יכניס את עצמו בספק ברכה לבטלה עכ"ל וכ"מ מדברי מ"א ססי' ר"ח יעו"ש. אמנם מסתברא דלא שייך בכה"ג ברכה לבטלה שהרי ברכת בנ"ר היא ברכה כוללת שפיטרת כל מידי הן פרי עץ שאינו מז' מינים הן פרי אדמה הן משקין והויא כמו שהכל שפוטרת את הכל ואיך שייך לומר אם בירך אותה במקום מעין ג' דהויא לבטלה ולמה יגרעו ז' המינים משאר דברים דפוטרת אותם אלא דוקא לכתחלה אין לברך אותה על ז' המינים משום דאית להו עילוייא וצריך לברך עליהם ברכה הראויה להם אבל היכא דלא אפשר לברך מעין ג' כמי בנידון דידן דמשום די"א בנ"ר מברך בנ"ר ויוצא כדי שלא ליהנות מעה"ז בלא ברכה. ועיין עוד לקמן סימן ר"ד אות ל"ח מ"ש בשם האר"י ז"ל וסימן ר"ח אות כ"ט ומחה"ש רסי' ר"י ודוק:

6 פניני הלכה, פסח פתח ↗

מי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כ’זית’, ואף יברך לפני אכילתו “על אכילת מצה”. שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל – עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה.20סוגיית שיעור כ’זית’ ארוכה ונתבארה בפניני הלכה ברכות י, ה-ו, ובהרחבות שם, וזו תמציתה: בשו”ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס’ שכ’זית’ הוא כחצי ביצה. ובשועה”ר תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס’, ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב”ם שכ’זית’ הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ”ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כ’זית’, יש להחמיר כתוס’, שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ולא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכל הדעות יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כ’זית’ המצה, צריך להחמיר כתוס’. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכ’זית’ ‘כורך’ והכ’זית’ ל’אפיקומן’ אפשר להקל כרמב”ם. וכ”כ במ”ב תפו, א.שיטת ה’נודע ביהודה’ נתבארה בבאור הלכה לסי’ רעא, יג. וכתב במ”ב תפו, א, עפ”י שע”ת, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ’נודע ביהודה’, וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ’נודע ביהודה’. ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ”ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה’נודע ביהודה’ אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס’. ומנהג יוצאי ספרד שלא לחוש כלל לשיטת ה’נודע ביהודה’, מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה.שתי דעות ישנן בשיטה המחמירה ששיעור כ’זית’ כשיעור ביצה שלנו: למ”ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו”א בלי קליפתה. ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.כל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כ’זית’ שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ”כ במ”ב תפו, ג פניני הלכה ברכות י, ו.לפי המדידות, יצא ששיעור כ’זית’ לפי התוס’, שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה’נודע ביהודה’ לפי הסברו המחמיר של המ”ב, ששיעור כ’זית’ הוא כשיעור ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ולשיטת ‘חזון איש’ הוא מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה, לכל החשבונות, יצא על פי השיעור המחמיר ביותר משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם.ואוכלים שיעור שני ‘זיתים’ אחר הברכות, כפי שכתב בשו”ע תעה, א, עפ”י רא”ש ומרדכי, כ’זית’ אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת ‘המוציא’, וכ’זית’ אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת ‘אכילת מצה’. ואמנם בבאו”ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא כתבו זאת. מ”מ כך נוהגים כפי שנפסק בשו”ע. אלא שאין צריך להחמיר בשיעור שני ‘זיתים’ אלו, ולכן אם אכל שיעור כ’זית’ לפי ה’נודע ביהודה’ כבר אכל שני ‘זיתים’ לפי השיעור המקובל לתוס’, ויותר משלושה ‘זיתים’ לרמב”ם.מי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך “על אכילת מצה”. שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור ‘חזון איש’ זולת תלמידי החזון איש. ולעניין שצריך לאכול שני ‘זיתים’ אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים. בנוסף לכך, בשליש מצת מכונה יש קרוב לשני ‘זיתים’ לפי רמב”ם, ויותר ‘זיתים’ לפי הגאונים. ואם כן יקח כשליש מצה – חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה.

7 מנחת חינוך פתח ↗

עוד צריך אני להתלמד דמבואר בר"מ כ"פ דהשיעור הוא כג' ביצים ובודאי אין הכוונה כשיעור שאוכל ג' ביצים ממש דזה לא נזכר בש"ס, ובש"ס הוא נקרא אכ"פ ופרס היינו חצי ככר רק עפ"י החשבון החצי ככר הזה הוא גדול כמו ג' ביצים ובודאי הכוונה בר"מ גם כן כן. והנה בש"ס כ"פ מבואר בעירובין ובסוכה גבי הנכנס לבית המנוגע דשיעור שהייה בכא"פ פת חטים ולא פת שעורים והוא מבואר במשנה וכ"פ הר"מ הט"צ ופירש"י דפת חטים ממהרים לאכול אם כן השיעור קטן מא"פ פת שעורים ע' תוי"ט בנגעים על כל פנים למדנו מדברי הש"ס דאין כל מיני אכילה שוים דפת חטים אינו שוהה כמו שעורים אם כן ה"ה כל המינים שבעולם בודאי יש חילוק בשהיית הדבר הנאכל ובנגעים הוא הל"מ או מקרא דחטה דהשיעור הוא פרס פת חטים ומסיב ואוכל בליפתן דהוא הכל ממהר באכילתו ע"ש ברש"י אם כן גבי כל האיסורים נראה דכל מאכל ומאכל והן לענין יוה"כ כל מין מאכל משערינן כ"א בדידיה בכמה זמן נאכל פרס מן המאכל האיסור שאוכל כזית אם כן לפ"ז ניחא מה שלא ביארו חכמינו זכרונם לברכה כמה הוה כא"פ בבינוני כי אין שיעור לדבר רק כל מאכל יש לו שיעור אחר ולא יספיק הדיו והקולמוס לחשוב כל מין מאכל בעולם לאדם בינוני ע"כ איזה מין מאכל שאדם אוכל משערינן באדם בינוני כמה צריך לשהות לאכול המאכל הזה אם יאכל כג' או כד' ביצים וזה נלע"ד אמת וברור כיון דלא מצינו בש"ס שיעור ידוע כמה זמן אכ"פ ולא מצינו ג"כ באיזה מין ע"כ בודאי בכל מין ומין משערינן בדידי' דהיינו מין מאכל זה לאדם בינוני והשיעור לאדם בינוני כבר כתבתי ראיות לזה וזה ודאי דאין כל מאכל נאכל בשוה חוץ מה שהבאנו גמ' מפורשת לענין חטים ושעורים אך גם החוש יגיד זה דרך משל אם אוכל כזית נבלה ועל נבלה חייב בין מבושל ובין חי דהוי דרך אכילה כמבואר בפסחים פ' אלו דברים דחי אינו יוצא משום שמחה נראה דוקא שמחה אינו יוצא אבל הוי כדר"א והארכנו לעיל. אם כן ז"פ דאם בשר מבושל כמו ג' ביצים נמשך זמן אכילתו רביעית שעה בודאי בשר נבלה חי נמשך זמן אכילתו יותר אם כן כיון שאין כל המאכלים אכ"פ שלהם שוים בזמן אם כן באיזה דבר ישערו ע"כ בודאי ברור דמשערינן כל מאכל במינו ואם אכל כזית נבלה מבושל כמה הי' יכול לאכול כג' ביצים ממבושל וביותר אינו מצטרף ואם אכל נבלה כזית חי הוא זמן יותר ומצרף בזמן מרובה יותר. ואל יקשה לך דבר זה דיאכל דבר א' מלאו א' שני פעמים ועל האחד לא יהיה חייב בזמן הזה דהוא יותר משיעור צירוף ועל השני יהיה חייב כי כך הל"מ וגזה"כ. ובזה נלע"ד מה שנסתפק המ"ל פ"ג מהלכות ברכות לענין שתיית הקאווי דדרך לשתות מעט מעט ויש מתחלת השתייה עד סוף השתייה רביעית או יותר דדעת קצת גדולים כיון דדרך שתייתו בכך מצטרף אף יותר מרביעית או כא"פ והוא ז"ל דחה דבריהם ממ"ש הר"מ ספ"ח מהאה"ט אשה שהיא מניקה את בנה והיא ראשון לטומאה בנה טהור כו' שאפילו ינק רביעית אפשר שיש מתחלה עד סוף יותר מכא"פ והרי גבי ילד דרך להניק בכך ומכל מקום לא מצטרף הרי דל"א דרך שתייתו בכך ע"ש. ודברי הר"מ הם בש"ס דכריתות ולפמ"ש נראה דהדין עם הגדולים כיון דכל מין מאכל ומשקה באותו מין משערין שיעורי אכילה ושתיה דיליה אם כן בקאווי שהיא חמה ורביעית שוהין ב"א יותר מכא"פ היינו דהשהייה היא יותר מאכילת ג' ביצים אבל קאווי עצמה אם שותה רביעית דהיינו ביצה ומחצה שוהה זמן אכילת ג' ביצים אם כן שתיית קאווי הפרס כגון ד' ביצים קאווי השהיי' בכפל ויותר ולמ"ד פרס ג' ביצים אם כן שוהה כמו אכילת ששה ביצים ד"מ אם כן דרך שתיית קאווי הפרס שלו יותר אם כן אם שותה רביעית כדרכו הוי תוך אכילת פרס מקאווי כי בכ"א משערין באותו מין וכדרך שתייתו א"י לשתות בזמן כזה רק רביעית דהיא ביצה ומחצה אבל לא פרס אם כן אם שותה קאווי רביעית אף דהיא שוהה הרבה מכל מקום הוא תוך א"פ לקאווי כי המיני אכילה אינם שוים כמו שעורים אכ"פ ביותר מחטים כמ"ש לעיל. אם כן אין ראיה כלל מהנקת התינוק לפי מ"ש לעיל דמשערין באדם בינוני אם כן אדם בינוני בודאי בכדי הנקת התינוק כזית או רביעית יכול גדול לשתות יותר מפרס אם כן גבי קטן אינו מצרף כי אנחנו משערים באדם בינוני אבל גבי קאווי דאדם בינוני שוהה הרבה בהפרס מחמת חומו וא"כ ממילא שוהה הרביעית בתוך א"פ לבינוני באותו המין עצמו כגון קאווי ע' היטב ותבין. וראיתי בס' תוס' יה"כ שמפלפל ג"כ בדין זה דקאווי ומביא ג"כ ראיית המ"ל מכריתות וכבר כתבתי דאין ראי' כלל. וגם מביא ראיה מפסחים סוגיא דמשרת דאמרינן שם הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ אי אכיל בעיני' בטלה דעתיה אי משטר קשטר לי' לית בי' כא"פ דשוהה יותר מוכח דלא אמרינן דרך שתייתו בכך. ולפמ"ש ג"כ אין ראיה דשם צריך בכא"פ החמץ עצמו והחמץ עצמו נאכל בכא"פ בזמן כזה ועתה נאכל החמץ בזמן יותר אבל כאן הקאווי הפרס שלה נשתה בזמן מרובה אם כן הרביעית נשתה בתוך אכ"פ שלה. וכל מין מאכל בדידי' משערינן כי לא מצינו שום שיעור שנתנו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזה ולא ילפינן מבית המנוגע דהל"מ אין למדין זמ"ז ובפרט שלא הוזכר בשום מקום דאכ"פ היינו מסיב ואוכל בליפתן ע"כ דלא ילפינן אם כן כ"א בדידי' משערינן אם כן אין חילוק בין רעבתן לאדם אחר כי הכל משערין באדם בינוני במאכל זה או במשקה זה כנלע"ד. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי בס' מג"א סי' פ"א סק"ב שכתב אהא דמבואר בש"ע קטן שיכול לאכול כזית כ' הגהות סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפא ול"נ דבפפא משערינן כפי מה שיכול לאכול הגדול פרס פפא עכ"ל. מבואר מדבריו ג"כ דבכל מאכל משערינן שיעור דידי' וכ' בפרי מגדים שם ז"ל אם לומר דשיעור פרס כפי המאכל ההוא כי יש מאכל שפרס שלו נאכל מהר ויש מאכל שאין פרס שלו נאכל מהר צ"ע בזה וע' מ"ל פ"ב מהלכות ברכות בענין שתיית הקאווי כו' עוררו במ"ש והנאני מאוד ובעזה"י כתבתי הנלע"ד והדברים ארוכים בש"ס ופוסקים לברר וללבן. ולפמ"ש צ"ע מאוד ביה"כ שמאכילין החולה כל מאכל ולשער באדם בינוני וכל מאכל בפ"ע וצריך שקידה רבה לזה ורז"ל אשר מפיהם אנו חיים סתמו הרבה:

8 ברכות פתח ↗

בָּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא. אָמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ כְּזַיִת גָּדוֹל בָּעֵינַן? כְּזַיִת בֵּינוֹנִי בָּעֵינַן וְהָא אִיכָּא, וְהַהוּא דְּאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן זַיִת גָּדוֹל הֲוָה, דְּאַף עַל גַּב דְּשַׁקְלוּהָ לְגַרְעִינוּתֵיהּ פָּשׁ לֵיהּ שִׁיעוּרָא. דִּתְנַן: זַיִת שֶׁאָמְרוּ לֹא קָטָן וְלֹא גָּדוֹל, אֶלָּא בֵּינוֹנִי — וְזֶהוּ ״אֵגוֹרִי״. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא ״אֵגוֹרִי״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״אִבְרוֹטִי״ שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לַהּ ״סִמְרוֹסִי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״אֵגוֹרִי״ — שֶׁשַּׁמְנוֹ אָגוּר בְּתוֹכוֹ. נֵימָא כְּתַנָּאֵי: דְּהָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא. הֵבִיאוּ לְפָנָיו כְּרוּב וְדוֹרְמַסְקִין וּפַרְגִּיּוֹת. נָתַן בַּר קַפָּרָא רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶן לְבָרֵךְ, קָפַץ וּבֵרַךְ עַל הַפַּרְגִּיּוֹת. לִגְלֵג עָלָיו חֲבֵירוֹ. כָּעַס בַּר קַפָּרָא אָמַר: לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס. אִם חֲבֵירְךָ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם בָּשָׂר מֵעוֹלָם, אַתָּה עַל מָה לִגְלַגְתָּ עָלָיו? חָזַר וְאָמַר: לֹא עַל הַמְלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. וְאָמַר: אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן?! תָּנָא: וּשְׁנֵיהֶם לֹא הוֹצִיאוּ שְׁנָתָן. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דִּמְבָרֵךְ סָבַר שְׁלָקוֹת וּפַרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, הִלְכָּךְ חַבִּיב עֲדִיף, וּמְלַגְלֵג סָבַר שְׁלָקוֹת ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פַּרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, הִלְכָּךְ פֵּירָא עֲדִיף. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׁלָקוֹת וּפַרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, וְהָכָא בְּהַאי סְבָרָא קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר חַבִּיב עֲדִיף, וּמָר סָבַר כְּרוּב עֲדִיף, דְּזָיֵין. אָמַר רַבִּי זֵירָא, כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא אֲמַר לַן: הָנֵי גַּרְגְּלִידֵי דְלִפְתָּא, פַּרְמִינְהוּ פְּרִימָא רַבָּא — ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פְּרִימָא זוּטָא — ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. וְכִי אֲתָאן לְבֵי רַב יְהוּדָה אֲמַר לַן: אִידֵּי וְאִידֵּי ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְהָא דְּפַרְמִינְהוּ טְפֵי, כִּי הֵיכִי דְּנִמְתִּיק טַעְמֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי, כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא אֲמַר לַן: תַּבְשִׁילָא דְסִלְקָא, דְּלָא מַפְּשׁוּ בַּהּ קִמְחָא — ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. דְּלִפְתָּא, דְּמַפְּשׁוּ בַּהּ קִמְחָא טְפֵי — ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וַהֲדַר אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְהַאי דְּשָׁדֵי בַּהּ קִמְחָא טְפֵי — לְדַבּוֹקֵי בְּעָלְמָא עָבְדִי לַהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: תַּבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב, וְטוֹב לָעֵינַיִם, וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּיָתֵיב אַבֵּי תָפֵי וְעָבֵיד ״תּוֹךְ תּוֹךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי מַיָּא דְסִלְקָא — כְּסִלְקָא, וּמַיָּא דְלִפְתָּא — כְּלִפְתָּא, וּמַיָּא דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי — כְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַיָּא דְשִׁיבְתָּא מַאי? לְמַתּוֹקֵי טַעְמָא עָבְדִי, אוֹ לְעַבּוֹרֵי זוּהֲמָא עָבְדִי לַהּ? תָּא שְׁמַע: הַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵירָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִים. שְׁמַע מִינַּהּ לְמַתּוֹקֵי טַעְמָא עָבְדִי לַהּ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: פַּת צְנוּמָה בִּקְעָרָה מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: צָרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה עִם הַפַּת. מַתְקִיף לַהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא צְנוּמָה דְּלָא, מִשּׁוּם דְּכִי כָּלְיָא בְּרָכָה — אַפְּרוּסָה קָא כָּלְיָא? עַל הַפַּת נָמֵי, כִּי קָא גָמְרָה — אַפְּרוּסָה גָּמְרָה!

9 ביאור הלכה פתח ↗

עירב קמח דוחן וכו' - ולענין קמח אורז כשמעורב עם קמח חטים יש לעיין ונראה שתלוי זה בשיטת הפוסקים המבוארים בסימן תנ"ג ס"ב וע"ש בחק יעקב ועיין בפמ"ג ובדה"ח שמצדדים דלדינא יש לתפוס דאורז שוה לדוחן לעניננו אמנם במגן גבורים חולק ע"ז ע"ש: ואם עשה ממנו פת מברך המוציא - ומסתברא כל שיש לפניו פת מה' מיני דגן אפילו אינו נקיה ופת מעורב ויש בו כזית כא"פ מחטה אפ"ה עדיף טפי לברך על פת שאינה נקיה פמ"ג: וברכת המזון - עיין בפמ"ג שמסתפק לענין חיובא דאורייתא דבעינן כדי שביעה אם מצטרף יתר המינים להדגן לענין זה: אינו מברך לבסוף בהמ"ז - עיין בשע"ת שכתב דאם אכל כדי שביעה צריך לברך בהמ"ז ולא ביאר טעמו וספר בית אפרים שלו אין בידי ואולי משום דחשש לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא וסובר דגם לענין בהמ"ז שייך זה וע"כ החמיר בכדי שביעה דחיובו בעלמא מדאורייתא אמנם מדברי הגר"א באות ל"ד שכתב דהעיקר הוא דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ לכאורה לא משמע כן וכן מדברי המחבר שסתם בזה משמע דבכל גווני אינו מברך ברכת המזון: בקדירה - עיין מ"ב מש"כ דלאו דוקא תערובות קמח בקמח וכו' כ"כ הלחם חמודות והובא בשכנה"ג ואף דהמ"א בסוף סקט"ו כתב להיפך והעתיקו דבריו איזה אחרונים לא רציתי לסתום כן לדינא משום דהרבה אחרונים תמהו על דבריו ודעתם כהל"ח הנ"ל הלא המה המהר"מ בנע"ט בביאורו על המרדכי והמאמר מרדכי והנשמת אדם וכן מצדד ג"כ הע"ת והובא בא"ר ולפי הנראה שגם הא"ר הסכים לזה ע"ש וכן מביאור הגר"א בסקל"ה ד"ה ואם בשלו וכו' מוכח בהדיא דס"ל כהל"ח הנ"ל: מברך תחלה במ"מ - עיין במ"ב דבעינן שיהא בו טעם דגן כן מוכח מרהיטת דברי המחבר דאדלעיל קאי וכ"כ המגן אברהם בסימן ר"ד ס"ק כ"ה ע"ש ואף דהפמ"ג רוצה לדחוק שם בכוונת המגן אברהם דלא יסבור כן פשטיות לשון המגן אברהם משמע כמו שכתבנו וכן הוא דעת הא"ר ואף דמדברי הט"ז בריש סימן זה ובריש סימן ר"ב משמע דס"ל דלא בעינן שיהא בו טעם דגן והוכיח זה ממה שכתב המחבר אפילו עירב עמהם דבש וכו' כבר תמהו עליו בספר מטה יהודה ובספר נשמת אדם דאינו ראיה כלל דאפילו כשמעורב בדבש יוכל להרגיש קצת טעם דגן ע"ש ודעתם כמו שכתבנו במ"ב וגם בהגהת הגר"ח צאנזאר חולק על הט"ז וגם מדברי הרא"ש שכתב כל שעיקרו מחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר משמע דעכ"פ בעינן שיהא בו טעם דגן דאל"ה אין שייך כלל לקרותו לעיקר וכעין זה מצאתי ג"כ בספר אור זרוע בשם פי' ר"ח ע"ש היטב ובפרט שמצאתי דעת הרא"ה בחידושיו על הרי"ף שסובר דבלית כזית בכא"פ אינו חשוב כלל וגם בתחלתו אינו מברך בורא מיני מזונות ונהי דלדינא אין לזוז מדברי השו"ע שפסק כהאבודרהם בשם רבינו יונה דבתחלתו מברך בכל גווני במ"מ טעם דגן עכ"פ בעינן: ואחריו בורא נפשות - עיין בביאור הגר"א שדין זה תלוי בשיטת הראשונים שזה הוא לדעת רש"י ורבינו יונה והרא"ה שהבאנו למעלה והתוספות חולקים ע"ז. והנה מצאתי בתוספות הרא"ש שהעתיק ג"כ כקושית התוספות על רש"י ומ"מ לדינא משמע מדבריו דנקט לעיקר כפסק השו"ע דבאין בו כזית בכדי א"פ אינו מברך לבסוף רק בנ"ר. והנה בביאור הגר"א ד"ה בתחלה מקורו ממה שאמרו כל שיש בו מה' מיני דגן משמע אפילו לית ביה כזית בכא"פ ולפ"ז הרי"ף שסיים בדברי רב ושמואל אצל ריהטא דמחוזא ולבסוף מברך עליו מעין שלש ע"כ דס"ל ג"כ כשיטת התוספות הנ"ל אכן בגמרא שלפנינו ליתא זה בדברי רב ושמואל:

« פניני הלכה, ברכות י׳:ב׳ פניני הלכה, ברכות י׳:ד׳ »