פני יהושע על שבועות ז׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על שבועות ו׳ ע״ב פני יהושע על שבועות ח׳ ע״א »

1 עוֹלֶה וְיוֹרֵד נַיְתֵי – מִידֵּי דְּהָוֵה אַשְּׁמִיעַת קוֹל וְאַבִּיטּוּי שְׂפָתַיִם!

2 אָמַר קְרָא: ״בָּהּ״; ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי תְּרוּמָה.

3 אֵימָא: ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ; דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּקׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן קָבוּעַ!

4 קָרֵי רָבָא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי: דּוֹלֶה מַיִם מִבּוֹרוֹת עֲמוּקִּים.

5 דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי ״חַיָּה״; ״בְּהֵמָה״ לָמָּה נֶאֶמְרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, אַף כָּאן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ.

6 אַשְׁכְּחַן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, טוּמְאַת מִקְדָּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – אִיתַּקַּשׁ מִקְדָּשׁ לְקוֹדֶשׁ.

7 אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי – דְּאָמַר מָר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – לְרַבּוֹת אֶת הַתְּרוּמָה!

8 הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהּ״. אֵימָא ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ! מִסְתַּבְּרָא מִקְדָּשׁ לָא מְמַעֲטִינַן, שֶׁכֵּן בְּכָרֵת כְּמוֹתָהּ.

9 אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֲטִינַן – שֶׁכֵּן אֲכִילָה כְּמוֹתָהּ!

10 אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא,

11 הֱוֵי אוֹמֵר: טוּמְאַת קוֹדֶשׁ. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ.

12 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ! דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לִדְבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין.

13 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דְּבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת מִשּׁוּם טוּמְאָה; לְאֵיתוֹיֵי חַטָּאת הַפְּנִימִית. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִשּׁוּם טוּמְאָה נָמֵי לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּמִיחַיַּיב.

14 אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בְּתוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא,

15 הֱוֵי אוֹמֵר טוּמְאַת קוֹדֶשׁ; וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ.

16 וְהַאי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ – אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִכְתַּב כָּרֵת לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתַב נָמֵי טְמָאוֹת, דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּלָאו הָכִי!

17 אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״; כְּתִיב הָכָא: ״לְכֹל טוּמְאָתוֹ״,

18 וּכְתִיב הָתָם: ״טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ, אַף כָּאן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ.

19 וְאֶלָּא ״בָּהּ״ לְמָה לִי?

20 לְרַבּוֹת נִבְלַת עוֹף טָהוֹר.

21 הָא אָמְרַתְּ: ״בָּהּ״ מִיעוּטָא הוּא! מִשּׁוּם דְּמִיעוּטָא הוּא – אִיַּיתַּר; כְּתִיב: ״אוֹ כִּי יִגַּע״ – דְּבַר נְגִיעָה אִין דְּלָאו בַּר נְגִיעָה לָא, וּכְתִיב ״בָּהּ״ – מִיעוּטָא; הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

22 יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ –

23 יֵשׁ לִי בְּעִנְיָן זֶה לְהָבִיא שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת: טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְטוּמְאַת גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְטוּמְאַת שְׁפִיכוּת דָּמִים.

24 בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא אוֹמֵר: ״לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי״; בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת וְגוֹ׳ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם״; בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא אוֹמֵר: ״וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ״. יָכוֹל עַל שָׁלֹשׁ טְומָאוֹת הַלָּלוּ יְהֵא שָׂעִיר מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא כׇּל טוּמְאוֹת.

25 מָה מָצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב מִכְּלַל כׇּל טוּמְאוֹת – הֱוֵי אוֹמֵר טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; אַף כָּאן – בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

26 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת״ – מִטּוּמְאוֹת שֶׁל קוֹדֶשׁ.

27 יָכוֹל עַל כׇּל טוּמְאָה שֶׁבַּקּוֹדֶשׁ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״ – חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים; מָה פְּשָׁעִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי קׇרְבָּן, אַף חֲטָאִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי קׇרְבָּן.

28 וּמִנַּיִן לְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שֶׁשָּׂעִיר זֶה תּוֹלֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ – חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת בַּמַּשְׁמָע.

29 אָמַר מָר: יֵשׁ לִי בְּעִנְיָן זֶה לְהָבִיא שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת – טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְטוּמְאַת גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְטוּמְאַת שְׁפִיכוּת דָּמִים.

30 הַאי עֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי בְּמֵזִיד – בַּר קְטָלָא הוּא! אִי בְּשׁוֹגֵג – בַּר קׇרְבָּן הוּא!

31 בְּמֵזִיד – וְלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, בְּשׁוֹגֵג – וְלָא אִתְיְידַע לֵיהּ.

פירוש פני יהושע על שבועות ז׳

1 בגמרא אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דליכא לאוקמי בתרומה כיון דלא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ותיפוק ליה דעיקר עולה ויורד שייך אפי' בלאו גרידא כמו בשמיעת קול וביטוי שפתים אלא דנראה דמעיקרא הוי סבר דשמיעת קול וביטוי שפתים אע"ג דלית בהו לא כרת ולא מיתה אפ"ה חמירי טפי אפי' מתרומה דהוי באיסור מיתה וכ"ש משאר חייבי לאוין והיינו משום דאיסור שבועה חמיר טפי שכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה בחורב ובשבועה נאמר לא ינקה ומה"ט איכא למ"ד בשלהי מסכת יומא דיום הכיפורים ושעיר המשתלח מכפרין על כל עבירות שבתורה חוץ מלא תשא ע"ש וכן כתב בשאלתות פרשת יתרו וכדאמרינן נמי לקמן בפ"ג דאע"ג דכתיב נמי ונקה גבי שבועה היינו שב"ד שלמטה מנקין אותו ע"י מלקות אבל ב"ד של מעלה אין מנקין אותו כלל ומש"ה שפיר י"ל דאחמיר רחמנא בשגגתן יותר מבשאר עבירות אלא דהמקשה דהכא דקאמר אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוה אשמיעת קול היינו משום דלפ"ז שפיר אית לן לאוקמי נמי בתרומה דהוי מיהא דומיא לשמיעת קול וביטוי שפתים בהך מילתא דלית ביה כרת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר קושית ואימא תרומה היינו נמי דוקא תרומה ולא קדשים ולא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע ומש"ה אית לן לאוקמי קרא דדחיק ומוקי נפשיה ברווחא דאיירי בתרומה והוי שפיר דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דאיתקשו להדדי בהך פרשה גופא כנ"ל בישוב הסוגיא:

2 אלא דקשיא לי טובא בעיקר מילתא דפשיטא ליה לתלמודא הכא ובכמה דוכתי בטמא שאכל תרומה ליכא קרבן כיון דלא אשכחן מיתה דחייב עליה קרבן אכתי אפ"ל דליחייב אשם בג"ש דחטא חטא ממעילה כי היכי דילפינן לכולה מילתא דמעילה מתרומה במס' מעילה פרק הנהנה ובפסחים דף ל"ג וממילא דאית לן למילף נמי תרומה ממעילה דאין ג"ש למחצה וכמ"ש התוס' שם בפסחים להדיא דאפי' לרבנן ע"כ אית להו הך ג"ש דחטא חטא אפי' למילף תרומה ממעילה לכל מילי אלא דהא דס"ל לרבנן הזיד במעילה באזהרה משום דבתרומה כתיב ומתו בו למעוטי מעילה וא"כ לענין קרבן שפיר אית לן למילף הך ג"ש דהוי באשם. מיהו למאי דמסקינן דאיצטריך קרא למעט תרומה מעולה ויורד אי ממיעוטא דבה ולא בתרומה או מג"ש דרבי דבהמה בהמה ומג"ש דרבא דטומאתו טומאתו דודאי כל הני ג"ש לא איצטריך אלא למעוטי תרומה מעולה ויורד כמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דאיכא בתרומה חיוב אשם תו לא איצטריך למעוטי תרומה כלל מעולה ויורד:

3 שם אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה כו' קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר כו' אשכחן קודש מקדש מנ"ל. לפי פשט לשון הסוגיא משמע דהא דקאמר אימא בה למעוטי מקדש היינו נמי למעוטי קודש אלא דחדא מינייהו נקט דהא בתרוייהו שייך האי טעמא שישנן בקרבן קבוע כמו כל חייבי כריתות דמ"ש וא"כ ע"כ דפרשת עולה ויורד ליתא אלא בתרומה לחוד ועוד דבהכי הוי שפיר דומיא דאינך דלית בהו כרת אלא דלפ"ז קשיא לי טובא חדא דא"כ מאי האי דקרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים בהא דיליף רבי ג"ש שאין אדם לומד מעצמו ומאי עדיפא הך ג"ש מכל ג"ש שבתורה ועוד דכיון דמקשה מתרוייהו ונקט מקדש משמע דפשיטא ליה טפי כמו שאבאר א"כ מאי האי דקמשבח ליה רבא האי ברייתא דרבי כיון דבהך ג"ש לא ילפינן אלא קודש ואכתי מקדש לא ממעט ליה רבי כלל דהא מהדר רבא מסברא דנפשיה לאוקמי בכמה אוקימתות ולא מיתוקמא ליה אלא כמסקנא מג"ש דטומאתו טומאתו והך ג"ש עדיפא הוא לאוקמי בעולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מג"ש דרבי כמ"ש התוס' עכ"פ בהך ברייתא דרבי אין רמז למילף ממנה טומאת מקדש ועוד דמאי מקשה סתמא דתלמודא אמימרא דרבא אשכחן קודש מקדש מנ"ל הא ודאי שפיר ילפינן נמי מהך ברייתא לענין טומאת מקדש דכיון דאשכחן מיהא דשייך עולה ויורד בקודש אע"ג דשייך ביה קרבן קבוע וא"כ לא דמי נמי לאינך לשמיעת קול וביטוי ואפ"ה חייב א"כ ממילא דאית לן לחייב במקדש טפי מבתרומה דהא לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ועוד דהא גופא תיקשי מאי האי דנקט המקשה במילתיה למעוטי מקדש ושביק לקודש והא בכולה ברייתא ובסוגיא דשמעתין במכילתין בפירקין ובאידך פירקין נקט לשון דטומאת מקדש וקדשיו. והנלע"ד בזה ליישב כל הקושיות חדא מגו חדא בסגנון א' והיינו דהמקשה לא פסיקא ליה להקשות דנימעט קודש ולאוקמי בתרומה לחוד מהטעם שאבאר בסמוך גבי ואימא ה"נ תרומה ועוד דמסברא פשוטה איכא למימר דפרשת קרבן עולה ויורד איירי בטומאת קודש חדא דכיון דאשכחן דפרט הכתוב בעולה ויורד כל הנך פרטי דטומאת נבילה ושרץ ואדם והנך שלש טומאות גופייהו פרט הכתוב ג"כ בפרשת צו בטמא שאכל את הקודש במקום כרת דידהו משא"כ בתרומה ואפי' למאן דיליף תרומה מקרא דלא יאכל בקדשים עד אשר יטהר מדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב אפ"ה מה"ט גופא משמע דפרשת עולה ויורד לא איירי בתרומה כיון דהתם לא כתיב נבילה וכתיב בעל קרי ואילו בפרשת עולה ויורד לא נזכר מצורע וזב ובעל קרי ואם כן ממילא דאית לן לאוקמי קרא בקודש טפי מבתרומה ואי משום דאשכחן קרבן קבוע בטמא שאכל את הקדש כמו בשאר חייבי כריתות או מהיקישא דריב"ל דיליף מתורה אחת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז או מג"ש דרבי דיליף ג"ש דעליה עליה מאחות אשה שחייבין כרת א"כ האי עליה דחטאת נמי איירי דוקא במקום כרת אפ"ה אית לן לאוקמי האי קרא שפיר בטמא שאכל את הקודש היכא דליכא כרת כגון בטבול יום ומחוסר כיפורים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש בהלכות פסולי מוקדשין מש"ה לא פסיקא ליה למעט קודש מבה משא"כ במקדש קשיא ליה בפשיטות דאית לן למעט מקדש טפי מתרומה כיון דבמקדש לא כתיב שום פרט וכלל בכרת דידיה כ"א בטומאת מת לחוד ועוד דבכל ענין שייך ביה קרבן קבוע אפי' בטבול יום ומחוסר כיפורים דהא בהאי קרא גופא דפרשת חוקת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מסיים בסיפא דקרא טמא יהיה עוד טומאתו בו ודרשינן מיניה טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים כן נראה לי בסברת המקשה ואהא קאמר רבא שפיר דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים מדיליף בג"ש לענין קודש לחוד ושביק מקדש אלמא דמקדש פשיטא ליה טפי לחיובא בקרבן עולה ויורד אי משום דרבי לטעמיה דהא דחייב חטאת קבוע' בדבר שזדונו כרת דוקא יליף לה מג"ש דעליה ומאחות אשה וכתבו התוספות בפרק קמא דיבמות דלרבי דיליף לה מעליה אינו חייב קרבן קבוע אלא היכא דאיכא לאו וכרת כמו באחות אשה. ועוד דבהאי קרא דונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב להדיא אשר לא תעשינה והיינו לאו וכמו שכתבו התוספות ג"כ להדיא בפרק כלל גדול ע"ש ואם כן לפ"ז כיון דבמחוסר כיפורים דכתיב גבי מקדש לא אשכחן לאו וממילא דלא שייך ביה חטאת קבוע אם כן יש לנו לומר דחייב בעולה ויורד דלפוטרו בלא כלום אי אפשר דודאי מקדש חמיר מתרומה שזה בכרת וזה במיתה. וכ"ש אם נאמר דרבי סבר כר"ש רבי' כדאמרינן במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל דס"ל ברפ"ב דהוריות דלר"ע ציבור וכהן משיח פטורין מקרבן עולה ויורד כיון דלא שייך בדלי דלות ור"ש קאמר בהדיא דמשיח פטור מטומאת מקדש וקדשיו ואמרינן בגמרא דטעמיה מדכתיב בביאת מקדש ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא משיח שאין חטאתו שוה לקהל דהנך בשגגת מעשה ואיהו בהעלם דבר וממילא דכ"ש דציבור פטורין מטומאת מקדש מה"ט גופא שאין בהם העלם דבר ועוד דדרשינן התם להדיא לאשמת העם הרי משיח כציבור נמצא לפ"ז בטומאת מקדש דכתיב מתוך הקהל פטרינן משיח וציבור מקרבן קבוע וליתנהו בכלל ג"ש דעליה לחייב בחטאת קבוע דהא עיקר ג"ש דעליה בציבור כתיב אם כן מש"ה ודאי פשיטא דשגגת יחידים בשגגת מעשה בביאת מקדש חייבו רחמנא קרבן עולה ויורד טפי מבתרומה כיון דאית בהו כרת והיינו דלא איצטריך ליה לרבי לאתויי ג"ש אלא אטומאת קודש בלבד דלא כתיב ביה מתוך הקהל נמצא שפיר קאמר רבא דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים. אלא דאפ"ה מקשה סתמא דתלמודא שפיר אתנא דברייתא דלעיל דמוקי לעולה ויורד במקדש וקדשיו דנהי דבקודש פשיטא ליה מהן ג"ש דרבי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא והיינו דקאמר אשכחן קודש אכתי מקדש מנ"ל והיינו לדידן דלא קי"ל כרבי בהך ג"ש דעליה אלא כדריב"ל כדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס ובפרק כלל גדול אמרינן דפלוגתא דרבי ורבנן תליא בפלוגתא דמונבז ורבנן וע"ש בתוס' וא"כ מנ"ל הא דפשיטא לן בכולה תלמודא דשייך עולה ויורד במקדש כמו בקודש כנ"ל נכון בעזה"י ואולי מקום הניחו לי מן השמים ועיין עוד בסמוך:

4 שם דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה כו' לקמן דף י"ט הקשו התוספות בד"ה מדבעי למכתב בהמה וחיה לכדרבי משמע דלא קשיא ליה לרבי בהמה למה נאמרה אלא משום דבהמה בכלל חיה ותיפוק ליה דבלא"ה תרוייהו מייתרי דמבכל דבר טמא לחוד איתרבו להו ע"ש מה שתירצו ובאמת שיש לדקדק למה לא הקשו קושיא זו הכא בשמעתין אעיקר מילתא דרבי ומלבד זה יש לתמוה לכאורה אקושייתם דהתם דפשיטא להו דכולהו פרטי מייתרי כיון דכתיב בכל דבר טמא ומאי קושיא הרי בת"כ דריש לכל הנך פרטי דחיה ונבילה בהמה ושרץ וטומאת אדם כל חד וחד באפי נפשיה דאתא לרבות כמה ענייני טומאה דשייך בכל חד ע"ש אלא דאפשר דמשמע להו להתוס' מסוגיא דהכא ודלקמן דף י"ט דע"כ רבי לית ליה הנך דרשות או דלא הוו אלא אסמכתא בעלמא דאי לדרשא גמורה ה"ל למיכתבינהו בעיקר פרטי דיני טומאה ולא לגבי עולה ויורד כך נראה לי בכוונת התוספות וכמו שאבאר לקמן דף י"ט. מיהו בהך דרשא דדריש התם בת"כ מקמי היאך וז"ל נפש כי תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טמאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה יצא דבר שאין אב הטומאה ע"כ ואם כן ודאי משמע דדרשא גמורה היא כיון דמפשטא דקרא דכי תגע בכל דבר טמא הוי משמע דאפי' אם נגע בולד הטומאה נמי חייב ואפשר עוד דה"א דדוקא בנגע בראשון ושני חייב קרבן עולה ויורד משא"כ באב הטומאה לא סגי ליה בעולה ויורד אלא בחטאת קבוע' כמו בכל חייבי כריתות כדמשמע בשמעתין ואם כן לפ"ז ממילא דאליבא דרבי דקיימינן הכא שפיר צריכי כל הנך פרטי להך מילתא גופא דהא אשכחן לרבי דדריש בעלמא כללי ופרטי כדאיתא לעיל דף ד' ואם כן לפ"ז אי הוי כתיב נבילה לחוד הוה דריש לה בכלל ופרט וכלל דבעינן כעין הפרט ממש שיהא דומה לנבילה בכל צדדיו משא"כ הנך טומאות דקילי מנבילה כגון שרץ שאין מטמא במשא ה"א דפטור והנך נמי דחמירי מנבילה כגון מת וזב ומצורע שטמאין שבעה ה"א דלא סגיא ליה בקרבן עולה ויורד שכן מדת כלל ופרט וכלל בכל מקום ועוד דאפילו בהנך דחמירי נמי איכא למיפרך טובא שיש בטומאה אחת מה שאין בחבירתה מש"ה איצטריך למיכתב כל הנך פרטי וא"כ לפ"ז אכתי לא ידעינן הך ג"ש דרבי כיון דכולהו איצטריכו אלא דעיקר ילפותא דרבי אינו אלא מיתורא דבהמה למה נאמרה כיון דבהמה בכלל חיה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' לקמן דף י"ט ושם אבאר יותר באריכות. אלא דלכאורה אכתי איכא למישדי ביה נרגא ולמימר דהך דרשא דת"כ לענין אב הטומאה נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאפילו מנפש כי תגע בכל דבר טמא לחוד נמי ידעינן שפיר דאיירי באב הטומאה דוקא דהא קי"ל בפשיטות בכל הש"ס דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא דלאחר העיון נראה לי דאדרבה בהך מילתא גופא דלינא חספא ואשכחנא מרגניתא תותא משום דעיקר מילתא דפשיטא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה לא אשכחן להדיא בש"ס מהיכא פשיטא לן הכי דהא לענין כלים דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ילפינן לה מקרא בפרק קמא דחולין מאויר כלי חרס ובדוכתי טובא משא"כ באדם ואף על גב דבשילהי פרק קמא דפסחים כתב רש"י בד"ה ת"ל מכל האוכל והאריך בהך מילתא טובא לענין כלים בהא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה והיינו מהך דרשא דמייתי הש"ס התם וסיים רש"י וז"ל וכן אדם לא מצינן לו טומאה אלא מאב הטומאה כגון ע"י שרץ ונבילה ושכבת זרע וזב ונדה וטמא מת עכ"ל ע"ש מכל מקום היא גופא קשיא דמ"ש כלים דבעו קרא אף על גב דלא אשכחן להו טומאה במקום אחר ומ"ש אדם דלא בעי קרא אלא מדלא אשכחן ואי משום דבכלים לא אשכחן פרטי ובאדם אשכחן כל הנך פרטי דמייתי רש"י שם והיינו מקרא דפרשת אמור נראה לי דאדרבה מהנך קראי משמע להיפך דהא קחשיב התם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע דהיינו בעל קרי שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטומאה כדאיתא בפרק כל הכלים ופשיטא לן כן בכולה תלמודא ואפ"ה כתיב בסיפא דהאי פרשה ונפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ופשטא דקרא ודאי משמע דאכולהו טומאות דהך פרשה קאי דהא דכתיב בלשון יחיד היינו משום דכולה פרשה כתיב' בל' יחיד איש ונפש א"כ ממילא יש במשמע דמי שנוגע באיש אשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו בעל קרי נמי טמא טומאת ערב א"כ אכתי מנא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל למאי דפרישית מברייתא דת"כ גבי עולה ויורד אתי שפיר טובא דכיון דכתיב ברישא דקרא נפש כי תגע בכל דבר טמא ואפ"ה כתיב כל הנך פרטי עד שסופינו לרבות כל הטומאות אפילו נבילת עוף טהור כדמסקינן בשמעתין וא"כ ע"כ דהאי כללא דנפש כי תגע בכל דבר טמא וכל הנך פרטי לא אתו אלא לאשמעינן שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה"ט גופא לא כתיב בעל קרי בהאי פרשה ומהכא הוא דשמעינן דהא דכתיב בסוף פרשת אמור נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב לאו אכולה פרשה קאי אלא אמקרא שלפניו אטומאת אדם דסליק מיניה כגון טמא מת וזב ומצורע ולאפוקי מי שנגע בבעל קרי ונוגע בטמא שרץ כן נ"ל נכון ולפ"ז ודאי יפה קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים כיון דכל הני הלכתא רברבי שמעינן ממילתא דרבי במה שהוצרך לומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה וגם זה נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

5 שם אשכחן טומאת קודש טומאת מקדש מנ"ל. קשיא לי טובא דלמאי דלא אסיק אדעתיה השתא היקישא דמקדש לקודש מקרא דבכל קודש ולא מג"ש דר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין דיליף טומאתו טומאתו אם כן תיקשי ליה טפי אהא דפשיטא לן בכולה תלמודא דעל ביאת מקדש חייב כרת וקרבן בכל הטומאות כמו בטומאת מת דהא בביאת מקדש לא אשכחן כרת אלא בפרשת חקת דאיירי בטומאת מת לחוד וכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי מי נדה לא זורק עליו ועוד דאפילו בטומאת מת גופא משנה ערוכה מצינן בנזיר סוף פרק כהן גדול דאמר ר' יהושע כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו חייב על ביאת מקדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ואם כן כל שכן דיש לנו למעט כל שאר טומאות וכל שכן דקשה נמי בהא דאמר ליה ר"מ לר' יהושע לא תהא קלה זו מן השרץ ואכתי שרץ גופא מנ"ל ואי משום דאשכחן בנבלת עוף טהור דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ופירש"י והרמב"ן בחומש דהאי ונשא עונו היינו כרת ללמדינו שעל רחיצת גופו ענוש כרת בטומאת מקדש וקדשיו וכן הוא בת"כ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש הא ודאי נראה ברור דכל זה היינו לפי המסקנא דאיתקש קודש למקדש להדדי אי מהיקישא דבכל קודש דהכא או מג"ש דר' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין אבל כל כמה דלא קים לן דאיתקשו מקדש וקודש שפיר מצינן לאוקמי האי קרא דונשא עונו בפרשת אחרי לענין אכילת קודש לחוד וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דלא שייך האי שקלא וטריא בשמעתין לענין טומאת מקדש טפי מבכמה דוכתי. ונראה דוחק לומר דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה הך היקישא אלא דאפ"ה מקשה שפיר משום דבעי לאקשויי א"ה תרומה נמי וא"כ לא שייך הך קושיא בעלמא לענין טומאת מקדש אלא דהא נמי ליתא למאי דמסיק רבינא בזבחים דף ל"ד דהאי היקישא דבכל קודש לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת וע"ש ובתוס' וא"כ ע"כ דמה שחייב כרת בביאת מקדש וקודש על כל הטומאות היינו מג"ש דטומאתו טומאתו בפרק אלו הן הלוקין דאיתקש מקדש לקודש והנך טומאתו טומאתו דהתם גבי כרת כתיבי אם כן הכא בשמעתין נמי לא מקשה מידי דכיון דמג"ש דרבי איתרבי לענין עולה ויורד בקודש ממילא ילפינן נמי למקדש בהך ג"ש דטומאתו טומאתו. והנלע"ד בזה דודאי המקשה דהכא לא אסיק אדעתיה הן ג"ש דרבי יוחנן ולא היקישא דריש לקיש כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה ואימא אף תרומה וכדפרישית נמי לעיל בתחילת הסוגי' אלא דאפ"ה אתי ליה שפיר הא דחייב כרת וחטאת קבוע' בביאת מקדש בכל הטומאות משום דפשיטא ליה טובא דביאת מקדש חמיר טובא מאכילת קודש שהרי קדושת קודש גופא אינה אלא ע"י מקדש וכדמשמעות לישנא דמקדש וקדשיו וקדושתו קדושת עולם וכ"ש משכן שנמשח בשמן המשחה ועוד דאפילו בביאה במקצת באצבע קטנה חייב וכ"ש לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דטבול יום ומחוסר כיפורים חייבין כרת על ביאת מקדש משא"כ באכילת קודש וכה"ג כמה מעלות אשכחן בביאת מקדש יותר מבקודש אם כן לפ"ז מצינן למימר דלענין כרת בכל הטומאות שפיר ילפינן מקדש מקודש בק"ו דכתיב כרת בכל הטומאות ואפי' למ"ד אין עונשין מן הדין אפ"ה איכא למימר דגילוי מלתא בעלמא הוא דבכה"ג לכ"ע עונשין כדאיתא בכמה דוכתי בסנהדרין ובמכות ומש"ה לא קשיא ליה אלא בסוגיא דהכא דוקא לענין חיוב עולה ויורד בביאת מקדש אשכחן קודש מקדש מנ"ל דמה"ט גופא דמקדש חמיר מקודש אית לן למימר דלא סגי ליה בקרבן עולה ויורד אלא בקרבן קבוע כנ"ל נכון ומוכרח בעזה"י ודוק היטב:

6 בגמרא אי הכי תרומה נמי וכתב מהרש"א ז"ל דיש מקשים דהיאך אפשר לומר דעולה ויורד שייך בקודש ובמקדש ובתרומה דאם כן נישתוק מג"ש דרבי ונילף כולהו מהאי בנין אב דברייתא דלעיל דענש והזהיר ובה ל'ל וע"ז תירץ דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש ענ"ל ע"ש ולע"ד אין מקום לקושיא זו כלל דודאי אי לאו ג"ש דרבי ומיעוטא דבה ה"א דעולה ויורד בקרא היינו בתרומה לחוד דוקא משא"כ בטומאת מקדש וקדשיו לא סגי ליה בקרבן עולה ויורד דהיינו קושיין ונראה שהקשה כן לפמ"ש התוס' לעיל בקושי' קמיתא דהא דקאמר ואימא תרומה היינו אימא תרומה נמי דלא שייך להקשות אימא תרומה לחוד אלא משום מיעוט דבה דהא ודאי ליתא דאפילו לסברת התוספות לעיל דקושי' קמייתא היינו ואימא תרומה נמי היינו כל כמה דלא אשכחן שום טעמא לאוקמי עולה ויורד בתרומה טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ומש"ה מוקמינן סתמא דקרא בכל הטומאות שענש והזהיר משא"כ לבתר דמקשה הש"ס דמקדש וקדשיו מסתבר דלא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע דלא גרעו משאר כריתות ומקשה נמי דאית לן לאוקמי דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דליכא כרת ואם כן מקשה הכא שפיר דמהך ג"ש דרבי ומהיקישא דבכל קודש כ"ש דאית לן לאוקמי קרא בכולהו מיהו אי לאו הך ג"ש והיקישא הוי מוקמינן בתרומה לחוד מהנך סברות גופייהו שהקשה המקשה לעיל וכ"ש השתא דקושי' זו אליבא דרבי קאי וא"כ פשיטא דמסברא לא שייך להקל במקדש וקדשיו טפי מבשאר חייבי כריתות לפוטרו מקבוע דהא לקושטא דמלתא לרבי מקדש וקדשיו חמיר טפי מבשאר חייבי כריתות דהא בכולן לא בעינן ידיעה בתחילה ועוד דכיון דהשתא מיהא דכתיב בה דמשמע מיעוטא וא"כ ע"כ דקושית המקשה דפריך ואימא תרומה נמי היינו דכיון דאיכא ג"ש והיקישא לחייב בשלשתן דמאי חזית אם כן ע"כ אית לן למימר דבה אתי לדרשא אחריתי ואם כן אי לאו ג"ש והיקישא לא הוי מוקמינן לדרשא אחריתי אלא למעוטי חד מהנך ולמאי דקשי' ליה למהרש"א נמי לאו שפיר משני דמ"ש דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש חדא דטמא ששימש לא נזכר בשמעתין כלל ועוד דלמאי דס"ד דבתרומה איכא עולה ויורד טפי ממעשר ועל כרחך היינו כיון דאיכא חיוב מיתה ואם כן טמא ששימש נמי אית לן לרבויי מג"ש דחילול חילול כי היכי דמחייבינן מיתה מהך ג"ש אלא בהא איכא למימר דכיון דתרומה לא בעי למילף השתא אלא מהיקישא דבכל קודש כמו שפירש"י וכדמשמע לשון אי הכי אם כן תו לא מהני הך ג"ש דלענין חילול לחייב נמי טמא ששימש דהא קי'ל בפרק איזהו מקומן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש משא"כ במקדש ותרומה שפיר איכא למימר מהיקישא דקודש דאף על גב דקודש גופא לא אתיא אלא מג"ש דרבי אפ"ה הא קי'ל דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל קושיא קמייתא קשיא על מהרש"א וצ"ל כדפרישית מיהו כל מה שכתבתי בזה היינו לפי מאי דמשמע מלשון התוס' ומסוגיא דשמעתין דנהי דקושיא קמייתא דלעיל דקאמר ואימא תרומה היינו תרומה נמי וכמ"ש התוספות וכ"ש קושי' בתרייתא דהכא דאמרינן בהדיא ואימא ה"נ תרומה מ"מ הך קושיא מציעתא דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש היינו למעוטי נמי קודש דלא סגיא ליה ולפי זה על כרחך לא אשכחן עולה ויורד אלא בתרומה לחוד מה שאין כן למאי דפרישית דהא דמקשה נמי אימא בה למעוטי מקדש היינו מקדש לחוד אבל קודש חייב בעולה ויורד כמו בתרומה והיינו שאין נראה לו סברא כלל לומר דעולה ויורד לא שייך אלא בתרומה לחוד דאם כן אין עולה ויורד נוהג אלא בכהנים וקרא סתמא כתיב נפש כי תגע ומסתמא איירי בכל ישראל דומיא דשמיעת קול וביטוי וכל הנך קרבנות דלעיל מינייהו דילפינן עליון מתחתון וכל היכא דאיירי בתרומה כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכדאמר רבא נמי בפרק הערל מה"ט דהא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב מוקמינן לה בתרומה שאינו נוהג אלא בזרעו של אהרן משא"כ הכא דסתמא כתיב מש"ה אית לן לאוקמי פשטא דקרא עכ"פ בביאת מקדש דנוהג בכל ישראל או באכילת קודש דנוהג נמי בישראל בשלמים וקדשים קלים אלא דאפ"ה אפשר דאיירי נמי בתרומה כיון דקרא סתמא כתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם משמע לכל חד במאי דשייך ביה חטא כדפרישית בתחילת הסוגיא דעיקר בנין אב אתא למימר דבעינן נמי ענש והזהיר ולאפוקי מעשר וטומאת כהנים נמצא דלפ"ז מתיישב כל הסוגיא בפשיטות כמו שפירשתי והיינו נמי דמקשה הכא ואימא ה"נ תרומה דכ"ש השתא דמג"ש דרבי ידעינן קודש ומקדש ותרומה מהאי היקישא דבכל קודש ולפ"ז ע"כ דבה אתי לדרשא אחריתי ועל זה משני שפיר דאי אפשר לומר כן דטפי אית לן למימר דבה אתי למעוטי תרומה כיון שאינו בכרת אם כן על כרחך דהיקישא לא אתי אלא למקדש לחוד וע"ז מקשה שפיר אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן אכילה כמותו וכיון דהי מינייהו מפקת ממילא דהיקישא לתרווייהו אתי וע"כ בה לדרשא אחריתי וכל זה היינו כיון דאיכא ג"ש והיקישא מה שאין כן אי לאו ג"ש והיקישא הוי מוקמינן מיעוטא דבה לחד מהנך כנ"ל ודו"ק:

7 בתוספות בד"ה ואימא אף תרומה כו' משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימא דסוגיא דמכות מוכחת דלא מיירי בתרווייהו כו' וי"ל דסוגיא דהכא כברייתא דת"כ כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דאין מקום לקושית התוספות כלל דודאי התם במכות דאיירי לענין מלקות דאמתניתין דאלו הן הלוקין קאי דקחשיב טמא שאכל את הקודש מש"ה הוצרכו ר"י ור"ל לאהדורי אלאו מיותר באכילת קודש ואם כן אי מוקמינן קרא דבכל קודש בכל מידי דאיקרי קודש הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכמ"ש שם מה שאין כן לבתר דאשכחן לאו בקודש לחוד ולאו בתרומה לחוד מסוגי' דהתם ומסוגיא דפרק הערל אם כן ודאי מקשה הכא שפיר דלענין עולה ויורד שפיר אית לן לאוקמי הך היקישא דקודש ומקדש מקרא דבכל קודש לא תגע דאתרומה נמי קאי משום דאיקרי קודש:

8 בגמרא אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' מדקאמר אלא אמר רבא משמע דהשתא הדר ביה מהיקישא דקודש למקדש מקרא דבכל קודש אי משום דלית ליה האי היקישא כר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין מדתני ברדלא הך ג"ש דטומאתו דקודש לטומאתו דמקדש או משום דאפילו לר"ל דהתם דאית ליה האי היקישא דתניא כוותיה אפ"ה איכא למימר דהאי היקישא דבכל קודש היינו לענין לאו לחוד דאיירי ביה קרא ולא לענין כרת ועולה ויורד דלא כתיבא בהאי עניינא ואין לתמוה בכך דהא בזבחים דף ל"ג מסיק רבינא אליבא דר"ל גופא הכי גבי ביאה במקצת דאתיא נמי בהאי היקישא דבכל קודש אפ"ה לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת כמ"ש רש"י והתוספות שם ע"ש אם כן לפ"ז ה"ה הכא לענין עולה ויורד מצינו למימר הכי דמשמע ליה לרבא השתא דלא אתיא בהאי היקישא ולפ"ז א"ש טובא לישנא דאלא אמר רבא וכל שכן לגירסת הספרים שלנו דגרסינן לעיל אי הכי תרומה נמי דאהך קשי' גופא משני רבא שפיר דמהאי ילפותא דג' כריתות לא שמעינן אלא מקדש לחוד דהוי נמי בכרת דאיירי ביה האי קרא מש"ה מרבינן נמי לעולה ויורד וממילא נמעט תרומה דמה"ת לחייב כיון דלית ליה היקישא ובכה"ג גופא משמע נמי הא דאמרינן במסקנא אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו והאי לישנא משמע להדיא דהדר ביה מהנך שינויי דלעיל וממילא דלית ליה האי היקישא ואם כן מעתה אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה אתיא טומאתו טומאתו דקשיא להו אם כן ג"ש דרבי ל"ל נילף קודש מדאיתקש למקדש כיון דעל כרחך לרבא לית ליה האי היקיש' כלל כר' יוחנן דפרק אלו הן הלוקין ולריש לקיש נמי לא איתקש אלא ללאו למלקות לחוד כנ"ל ברור מתוך הסוגיות דהכא ודפרק אלו הן הלוקין ודזבחים דף ל"ג ודברי התוס' צ"ע:

9 בגמרא וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש. משמע הכא להדיא דבביאת מקדש אפי' מחוסר כיפורים חייב בעולה ויורד דהא האי עוד טומאתו בו דרשינן ליה בגמרא בכמה דוכתי דאתי לרבות מחוסר כיפורים והיינו לכרת דכתיבא בהדיא בהאי קרא גופא ועוד דלאיסורא ודאי לא איצטריך דמפרשת יולדת ילפינן לה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה נמצא ממילא דהאי טומאתו דעולה ויורד נמי איירי אפי' במחוסר כיפורים דהכא כתיב קרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו ודרשינן מינה בת"כ דהאי לכל טומאתו לרבות טומאת מגע זבין וזבות נדות ויולדות והנך כולהו מחוסרי כפרה נינהו וא"כ לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' דהשתא דאיכא ג"ש דטומאתו טומאתו למאי איצטריך ג"ש דרבי ולמאי דפרישית א"ש טובא דאפי' אם נאמר דרבא אית ליה האי היקישא דבכל קודש וג"ש דר' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין דיליף טומאתו דקודש מטומאתו דמקדש אפ"ה איצטריך נמי הך ג"ש דאי מחד מהנך ה"א דטבול יום ומחוסר כיפורים נמי חייבין בעולה ויורד כמו במקדש מש"ה איצטריך האי ג"ש דרבי למימר דלענין עולה ויורד לית לן למילף קודש ממקדש בשום ילפותא אלא דלקודש איצטריך ג"ש באפי נפשה וממילא אימעטו טבול יום ומחוסר כיפורים מעולה ויורד כיון דבאכילת קדשים ליכא כרת בהנך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דבפ"ג בהלכות ביאת מקדש כתב להדיא דחייב כרת בטבול יום ומחוסר כיפורים ובהלכות פסולי מוקדשין כתב להדיא דטבול יום ומחוסר כיפורים אין בהם חיוב כרת ולע"ד שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה כיון דלכ"ע אית להו ג"ש דרבי ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל חילוק דין זה דטבול יום ומחוסר כיפורים בהלכות שגגות לענין עולה ויורד יבואר לקמן בריש פרק ב' אי"ה כן נראה לי נכון ודו"ק:

10 בתוספות בד"ה אתיא טומאתו טומאתו ואע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפרשת אמור כו' וא"ת לר"ל דלא גמר ג"ש דטומאה כדאמר בפרק בתרא דמכות מנ"ל וי'ל דאתי' ליה מהיקישא כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו להתוספ' דשפיר אית לן למימר דנהי דלא יליף ריש לקיש הך ג"ש דטומאתו למילף קודש ממקדש היינו משום דע"כ קסבר ר"ל דהאי טומאתו דקודש איצטריך לדרשא אחריתי וטומאתו דמקדש איצטריך למחוסר כיפורים משא"כ הך ג"ש דטומאתו טומאתו דהכא שפיר מצינן למימר דריש לקיש נמי אית ליה דהיינו טומאתו דעולה ויורד מטומאתו דמקדש דע"כ הך טומאתו דעולה ויורד מופנה להך ג"ש ועוד דודאי ניחא לן למילף טומאתו מטומאתו ממאי דנילף טומאתו מוטומאתו דהא בתרומה וקודש כתיב וטומאתו וכה"ג אמרינן בכמה דוכתי ואם כן אין מקום לקושיית התוספות ועוד דלמאי דקשיא להו נמי לאו שפיר משני דלמאי שתירצו דלר"ל אתי' ליה עולה ויורד דקודש מהיקישא דבכל קודש לא תגע כבר כתבתי דבסוגיא דזבחים דף ל"ג מסיק רבינא אליבא דר"ל גופא דהאי היקישא דקודש למקדש מבכל קודש לענין מלקות לחוד איירי וצ"ע ודו"ק:

11 בא"ד וא"ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי"ל דברייתא נמי כו' ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות עכ"ל כבר כתבתי בתחילת הסוגי' דלשון לאפוקי משאר עבירות לא ידעתי לפרשו דהא בכולה פרשה כתיב להדיא כי תגע בכל דבר טמא וכה"ג טובא דכולה איירי בנגיעת טומאה ואף שראיתי שבעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא הרגיש בזה והאריך לפרש בכוונת התוספות דלאפוקי ע"ז וג"ע וש"ד איצטריך האי בנין אב ולדעתי דבריו תמוהים יותר חדא מה"ט גופא דפרישית דכי תגע כתיב ועוד דאם נפרש הך ברייתא בהכי אם כן מאי קאמר הואיל וענש והזהיר דהא ודאי כל שכן דבע"ז וג"ע וש"ד ענש והזהיר בכרת ומיתת בית דין והנלע"ד בכוונתן אפשר דמ"ש לאפוקי שאר עבירות היינו אכילת נבילה ושקצים גופייהו דכתיב בהו לשון טומאה בפרשת שמיני ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם ולא תטמאו את נפשותיכם וכולהו לענין אכילה איירי כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ובפירש"י פרשת שמיני ואם כן ס"ד דבין לענין טומאה דנבילות ושרצים ובין לענין אכילתן לעולם חייב עולה ויורד דאע"ג דלית בהו כרת אפ"ה מידי דהוי אשמיעת קול וביטוי שפתים ובהא מסיק שפיר הואיל וענש והזהיר דהיינו עונש כרת כי היכי דמפרשינן לה לענין תרומה כנ"ל בכוונת התוספות. אמנם השתא דאתינא להכי נראה שאין אנו צריכין לדוחק זה אלא דבלא"ה א"ש לישנא דברייתא בהא דקאמר הואיל וענש והזהיר והיינו כרת לא פשיטא ליה אלא לבתר דקים לן מג"ש דרבי ומג"ש דטומאתו טומאתו היינו לאשמעינן דעולה ויורד בכרת דוקא תליא מלתא וכדפרישית דאי לאו האי בנין אב ה"א דאפילו היכא דליכא כרת אלא מלקות נמי חייב בעולה ויורד ואפ"ה איצטריך קרא דקודש ומקדש לאשמעינן דסגי ליה בעולה ויורד מש"ה מהני האי בנין אב דלית לן לרבויי בעולה ויורד אלא בהנך דדמו להדדי והיינו עונש כרת דלפ"ז הוי כמו כל בנין אב שבתורה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

12 בא"ד ומיהו תימא ל"ל ג"ש דרבי תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קודש נמי דרשינן ליה בפ"ב דמכות עכ"ל. והניחו בקושי' ולמאי דפרישית לעיל בסמוך אין כאן מקום תימא דאדרבה משמע איפכא דמאן דאית ליה הך ג"ש דטומאתו דמקדש מטומאתו דעולה ויורד על כרחך לית ליה הך ג"ש דטומאתו דקודש מטומאתו דמקדש כיון דתו לא מופנה וצ"ע והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

13 פיסקא יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף כו' ת"ר וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל גו' יש לי בענין זה להביא ג' טומאות ע"ז וג"ע וש"ד כו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד לאפוקי פשטא דקרא ממשמעותיה דנהי דהני תלת אשכחן בשום דוכתא דאיקרו נמי טומאה מ"מ סתם טומאה האמורה בתורה לענין קרבן וכפרה היינו לענין טומאת מקדש וקדשיו לחוד שהוציאן הכתוב מכלל שארי חייבי כריתות לענין עולה ויורד שאין בהן קבוע משא"כ בכל חייבי כריתות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בתחילת פי"א וז"ל שינוי יש בטומאת מקדש וקדשיו מבכל חייבי כריתות כו' ע"ש וכל שכן לענין כפרה דאיירי בה הכא שהוציא הכתוב טומאת מקדש וקדשיו מכלל כל עבירות שבתורה שקבע להו כפרה מיוחדת בשעירי ר"ח ורגלים ואשכחן נמי בפ"ק דזבחים בשעירי עצרת שבאין לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה מעתה ראוין היו ישראל להביא בכל שעה אלא שחיסך הכתוב ובשארי קרבנות ודאי לא אשכחן כה"ג כלל וכ"ש ביום הכיפורים בפר החטאת ושעיר החיצון דפשיטא לן שבאין על טומאת מקדש וקדשיו והיינו נמי דומיא דשאר רגלים דיום הכיפורים נמי בכלל רגל הוא וא"כ ממילא אית לן למימר בפשיטות דפנימי נמי בא על טומאת מקדש וקדשיו והיינו מה"ט דאיתא בתוספתא בפ"ק דמכילתין היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחת וטומאת מקדש וקדשיו בל'ב שעירים ומייתי עלה ההוא מעשה דשני אחים כהנים שהביא הש"ס בריש פרק ב' דיומא שלמדנו ממנו דטומאת מקדש וקדשיו קשה עליהן יותר משפיכות דמים ומייתי כמה קראי טובא ע"ש א"כ מאי דוחקיה לאוקמיה בע"ז וג"ע וש"ד דלא אשכחן בשום דוכתא כפרה אחרת מלבד חטאת קבוע' ובשעיר המשתלח על לא הודע ועוד דכיון דאיכא היקישא דחיצון לפנימי לענין ידיעה וקיי"ל דאין היקש למחצה א"כ כ"ש דשייך האי היקישא גופא דפנימי לחיצון מה חיצון אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כו' כדפרישית. ועוד דלענין מזיד נמי נראה דוחק לאוקמי סתמא דקרא דמפשעיהם בלא אתרו ביה דוקא דהא לקושטא דמילתא היכא דשייך מיתה או מלקות שהן בדיני אדם מילתא דפשיטא היא דלא שייך בהו שום כפרה משא"כ לענין טומאת מקדש וקדשיו דאיכא למימר דיוה"כ מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו לפוטרו מכרת כדקתני במתני' לקושטא דמילתא ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הפנימי מכפר והיינו לפוטרו מכרת. והנלע"ד בזה דאדרבה מתוך הנך קושיות ודקדוקים גופייהו משמע ליה לאוקמי בהנך תלת והיינו לפי שראינו דקרבן טומאת מקדש וקדשיו משונה מכל שאר חייבי כריתות ויש בזה להקל ולהחמיר להחמיר בענין הכפרות שקבע להן הכתוב קרבנות קבוע לכפרה כדפרישית ולהקל נמי אשכחן בענין עיקר הקרבן דעולה ויורד דשאר חייבי כריתות בקבוע וזה בעולה ויורד אפילו את"ל שזה אינו קולא כ"כ דבעשיר קרבנם שוה אלא דאקיל רחמנא בעניים משום דמצוי או מאינך טעמים וכמו שאבאר בסוגיא שלפנינו מכל מקום אשכחן נמי קולא אחרת דבכל חטאות מחייבין אפילו בלא ידיעה בתחילה והכא בעינן ידיעה בתחילה דוקא כדקתני סתמא דמתניתין וא"כ ענייני הקרבנות דמקדש וקדשיו שחלוקין משאר קרבנות חטאות ועניני כפרות דידהו הם כסברות הפוכות דזה להקל וזה להחמיר ועוד דפשיטא ליה לתנא דברייתא דע"ז וג"ע וש"ד שהן מחייבי מיתות בית דין וחמירי מינייהו טובא וא"כ היאך נאמר דכפרה דידהו בין במזיד בין בשוגג בהודע ולא הודע יהיה בשעיר המשתלח שהוא מעשה חוץ ושוגג ומזיד דטומאת מקדש וקדשיו יתכפרו בשעיר הפנימי דחשיב טובא שהיא אחת בשנה ודמו נכנס לפני לפנים ועוד נראה לי דוחק לתנא דברייתא לאוקמי כפרת שוגג דפנימי לתלות בלבד והחיצון תכפר כפרה גמורה ומחמת אלו הקושיות הוי משמע ליה לאוקמי קרא דשעיר הפנימי בהנך תלת דוקא וכיון דחמירי טובא חשיב קרבן דידהו נמי לכפר כפרת מזיד בלא אתרו ביה אע"ג דשייך ביה מיתת בית דין ובשוגג ולא אתיידע דהא דמתכפר בחטאת קבוע היינו אין בה ויש בה ושעיר הפנימי מכפר על שיש בה ואין בה או אין בה ואין בה ובהכי א"ש נמי טובא הא דכתיב לכל חטאתם שהרי מכפר על ג' זדונות עבירות החמורות ועל ב' מיני שגגות דאין בה ולפ"ז דפשיטא ליה להחמיר בהנך תלת טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ע"כ הוי משמע ליה דחיוב עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו היינו משום דאקיל רחמנא לגבי דעני כדפרישית ואי משום ידיעה בתחילה הוי משמע ליה לתנא דברייתא דאה"נ דטומאת מקדש וקדשיו נמי לא בעי ידיעה בתחילה כר' ישמעאל או להיפך דבכל קרבנות בעי ידיעה בתחילה וכמ"ד דידיעת בית רבו שמה ידיעה א"כ תו לא משכחת בכל חייבי כריתות לפוטרן מחטאת היכא דאין בהו ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה ובהא מצינן למימר דתנא דברייתא ס"ל כמונבז דאפי' בע"ז נמי פטור ואפ"ה איצטריך בטומאת מקדש וקדשיו קרא דוהוא ידע לפטור תינוק שנשבה כי היכי דלא נימא דנהי דפטור משאר קרבנות מהיקישא דמונבז בפרק כלל גדול אפ"ה בעולה ויורד לחייב דלא שייך ביה הך היקישא כדפרישית לעיל קמ"ל דבעולה ויורד נמי פטור כנ"ל לפרש בהא דקאמר יש לי בענין זה להביא ג' טומאות כו' היינו הנך ג' טומאות דוקא וכל שכן דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף ד' גבי תרי ונעלם דהא דפשיטא לן שאין יום הכיפורים מכפר על מקדש וקדשיו דאתיידע ליה לאחר יה"כ אע"ג דלא כתיב ביה או הודע מ"מ אתיא לן שפיר מדכתיב לכל חטאתם חייבי חטאות במשמע אלמא דאתיא לכלל חטאת א"כ א"ש טובא דמה"ט גופא לא ניחא ליה לתנא דברייתא לאוקמא בכה"ג משום דמסברא אית לן למימר כיון דעולה ויורד קיל טובא מהני תרי טעמא דפרישית וקרבן דשעיר הפנימי חשיבא טובא שמכפר אף למזיד ודמו נכנס לפנים מש"ה יש לו לכפר אף על השוגג היכא דאתיידע ליה לאחר יה"כ ואי משום חטאים דומיא דפשעים הא אית לן למימר דקאי אהנך תלת דכתיב בהו או הודע ולאשמועינן דאין לחלק בין הנך תלת לשארי קרבנות בענין זה אע"ג שכפרתן בפנימי ולפי' זה יש לי ליישב כל הסוגיא בפשיטות אי"ה ודלא כמ"ש התוספות דאכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש כו' דבלא"ה קשיא לי בדבריהם דהא תרומה וטמא ששימש לא שייך אלא בכהנים וכהנים אינן מתכפרין בשעיר הפנימי כלל אליבא דכ"ע אלא בפר או שעיר המשתלח כדתנן במתניתין וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

14 שם ת"ל מטומאות ולא כל טומאות מה מצינו שחלק כו' ויתכן ג"כ לפרש לפי מה שפירשתי בסמוך אמאי דבעי למימר מעיקרא דהנך תלת כיון דחמירי טובא יש לנו לומר דהפנימי מכפר במכ"ש מטומאת מקדש וקדשיו בהא מסיק שפיר ת"ל מטומאות ולא כל טומאות והשתא ליכא למימר דליכפר על כל חייבי כריתות החמורות כגון הנך תלת וע"כ דלא מיתוקמא נמי בחד מהנך תלת בהדי מקדש וקדשיו דהי מינייהו מפקת ועל כרחך דלא מיתוקמא קרא אלא במאי דמסתבר טפי והיינו טומאת מקדש וקדשיו דמצינו שחלק הכתוב להקל לענין עולה ויורד וכדמסיק הש"ס לקמן דאפי' בעבודת כוכבים לחוד לא מיתוקמא דהוי חלק להחמיר וכמו שאבאר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דקשיא לי דאכתי אמאי איצטריך קרא למיכתב מטומאות ולא כל טומאות ולאפוקי הנך תלת דלא מיתכפרין בפנימי במזיד ולא אתרו ביה ובשוגג ולא אתיידע ליה הא סוף סוף מתכפרין מיהא בשעיר המשתלח ונהי דלענין מזיד ולא אתרו ביה יש ליישב קצת מכ"מ בשוגג ולא אתיידע ליה לא איצטריך קרא למעוטי דמאי נפקא מיניה כיון דאין לו ידיעה לבסוף מאי אית ליה למיעבד וכי איצטריך קרא יתירא למעט דהיכא שלא נודע בהנך עבירות לא תכפר בפנימי להגן מן היסורין עד שנתכפר בשעיר המשתלח ומאי נפקא מיניה כיון דלית ליה תקנתא אבל למאי דפרישית נפקא מיניה טובא דאי לאו מיעוטא מטומאות ה"א דהנך תלת נמי מתכפרין כמו בטומאת מקדש וקדשיו וממילא דלפ"ז ע"כ בהך מילתא נמי שווין לענין ידיעה בתחילה. מיהו עוד נראה לי ליישב בע"א דכל הנך קראי וכולה שקלא וטריא דשמעתין עד סוף הפרק בענין הכפרות נ"מ לדינא לענין שיקרבו זה בזה וכמו שיבואר לקמן בעזה"י. עוד נ"ל לפרש לשון הברייתא ולשון הסוגיא בענין אחר יותר פשוט עד שמתוכן כמעט יתיישבו הקושיות והדקדוקים שהקשו התוספות והאריכו בהם מהרש"א בשם כמה מפרשים ולשנאת האריכות אבא בקצרה והיינו דהא דקאמר בברייתא יש להביא ג' טומאות עבודת כוכבים ג"ע וש"ד אע"ג דלענין הפר פשיטא ליה כמו שאבאר לקמן במקומו מ"מ לישנא דקרא הוה משמע ליה הכי דכיון דכתיב בהאי קרא לכל חטאתם לא ניחא ליה לפרש דלענין מקדש וקדשיו לחוד איירי דמאי לכל חטאתם שאין כאן אלא חטא אחד ולא ניחא ליה לפרש לשון לכל חטאתם לענין חילוקי כפרות דידיעות ביש בה ואין בה ומש"ה ודאי פשטא דקרא משמע ליה דה"ק שהשעיר מכפר על כל עניני חטאות היכא דשייך בהו לשון טומאה כגון הנך תלת ועל זה קאמר שפיר מטומאות ולא כל טומאות ולאו משום דפשטא מטומאות לשון מיעוט הוא דהא ודאי אורחא דקרא הוא כמו ונסלח מחטאתו וכפר מטומאתו אלא דעיקר כוונת התנא דברייתא היינו בענין זה דאי ס"ד כדקאמרת דהאי לכל חטאתם היינו משום דמכפר על כל עניני חטאות דמצינו בהו לשון טומאה א"כ ליכתוב איפכא וכפר על הקודש לכל טומאות בני ישראל ומפשעיהם ומחטאתם אע"כ מדלא כתיב הכי היינו משום דלקושטא דמילתא לא איירי בכל ענייני טומאות אלא בטומאת מקדש וקדשיו לחוד ואהא מסיק שפיר א"כ יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר והיינו נמי מדכתיב לכל חטאתם והיינו ל"ש יש בה ל"ש אין בה או אפשר דאפילו בחטאת ממש דבני קרבן נמי מכפר כמו שאבאר וע"ז מסיק חטאים דומיא דפשעים והיינו דלאו בני קרבן ואהא קאמר שפיר מנין ששעיר זה תולה ולשון זה יש לפרש באחד משני פנים או דמספקא ליה בהא דקאמר תולה דיותר ראוי לומר שמכפר כפרה גמורה או כדמסיק הש"ס לקמן דיותר ראוי לומר דנפיך מיפך כמו שאבאר לקמן במקומו ומעתה נבוא לבאר לשון סוגית הגמרא אחד אחד:

15 שם בגמרא אמר מר יש לי כו' האי עבודת כוכבים ה"ד אי במזיד כו' אי בשוגג בר קרבן הוא. כאן ודאי יש לתמוה מאי קשיא ליה לענין עבודת כוכבים טפי מטומאת מקדש וקדשיו דלקושטא דמילתא הכי הוא דאיירי דוקא בלא אתיידע ליה דאז לאו בר קרבן הוא כמו שהקשו התוס' אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דעיקר קושיית המקשה בענין זה דלא מיבעיא ליה למסקנא דברייתא דאיצטריך למיכתב חטאים דומיא דפשעים ואיצטריך נמי למיכתב לכל חטאתם ולא מחטאתם לאפוקי דלא נימא שמתכפר כפרה גמורה בין יש בה בין אין בה או בתרווייהו או חדא מינייהו דאם כן מלתא דפשיטא היא דלא מיתוקמא בענין אחר דא"כ כל הני קראי ל'ל למעוטי דלא ניכפר כפרה גמורה דהא מילתא דפשיטא היא כיון דעיקר חיוב חטאת בכל חייבי כריתות בפרשת שלח לך בעבודת כוכבים כתיבי וה"ה לכל חייבי כריתות וא"כ אטו מי נימא דבכל חייבי כריתות אם עבר עליהן יה"כ לא יתחייב חטאת איבע"א קרא איבע"א סברא קרא כדילפינן בשילהי כריתות דאפי' אתיידע ליה אחר יה"כ חייב מדכתיב או הודע וכ"ש אי אתיידע לפני יה"כ דילפי' מדכתיב ידיעה בנשיא וציבור כדמסקינן התם או משום דכתיב לפני ה' תטהרו דמשמע דוקא הנך שאין מכיר בהם ביה"כ אלא המקום כו' ע"ש ואיבע"א סברא כיון דקרא דפרשת שלח לך כתיב שוגג ומזיד וכיון דמזיד פשיטא לן דל"ש עבר יה"כ ל"ש לא עבר לא מיפטר ממה שנתחייב כבר בב"ד של מעלה ה"ה לענין שוגג וכ"ש למאי דקי"ל כריב"ל בפרק כלל גדול ובריש יבמות דהא דכתיב תורה אחת יהיה לכם היינו להקיש כל חייבי כריתות לעבודת כוכבים דוקא וא"כ כיון דלמאי דבעי למימר דבהנך תלת לחוד איירי קרא ולא בשאר חייבי כריתות הוי כסכינא חריפא דמפסקי קראי ועוד דיציבא בארעא דבשאר חייבי כריתות שלא נכתבו בלשון טומאה נאמר דיה"כ אין פוטרן מקרבן ובהנך תלת דחמירי נאמר דיה"כ פוטרן אע"כ דמהכא אית לן למשמע דאיירי דוקא בעולה ויורד ולא בהנך תלת ובהא ודאי יש סברא לומר דיה"כ פוטרן ומש"ה איצטריך כל הנך קראי ובזה א"ש נמי דהא דנקט המקשה בלשון קושייתו אי במזיד בר קטלא ואהא משני שפיר דלמאי דס"ד מעיקרא לאוקמי בהנך תלת דהכי הוה משמע ליה פשטא דקרא לכל חטאתם הוה אתי ליה שפיר טובא דאה"נ דלא דרשינן חטאים דומיא דפשעים כיון דלא מייתרא דלגופא איצטריך והא דכתיב מפשעיהם היינו ולא כל פשעיהם דלא מיפטר אלא מכרת בלא אתרו ביה אבל במיתה ומלקות לא מיפטר היכא דאתרו ביה ולכל חטאתם נמי לא מייתרא דאדרבה מהכא שמעינן דאיירי בכל מיני חטאות דכתיב בלשון טומאה והיינו היכא דלא אתיידע ליה דאי אתיידע ליה בלא"ה שמעינן מהנך קראי דשילהי כריתות דלא מיפטר מקרבן או מסברא כדפרישית וא"כ שפיר קאמר בברייתא יש לי לרבות ג' טומאות הללו ומסיק נמי שפיר דא"א לומר כן מדלא כתיב מכל טומאתם ומפשעיהם ומחטאתם כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י לפי מה שהראוני מן השמים ודוק היטב:

« פני יהושע על שבועות ו׳ ע״ב פני יהושע על שבועות ח׳ ע״א »