פני יהושע על פסחים ו׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על פסחים ה׳ ע״ב פני יהושע על פסחים ז׳ ע״א »

1 הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ ״לֹא יִמָּצֵא״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמָמוֹן דָּמֵי — ״לֹא יִמָּצֵא״ לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְכִי אִיתֵיהּ הָדַר בְּעֵינֵיהּ — לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי, קָמַשְׁמַע לַן.

2 בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרָבָא: בֶּהֱמַת אַרְנוֹנָא חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, אוֹ אֵין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה? כֹּל הֵיכָא דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ בְּזוּזֵי — לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן דְּחַיָּיב.

3 כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן — הֵיכָא דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ בְּזוּזֵי, מַאי? אֲמַר לְהוּ: פְּטוּרָה. וְהָתַנְיָא: חַיֶּיבֶת! הָתָם דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ.

4 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: בֶּהֱמַת אַרְנוֹנָא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאַף עַל גַּב דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ. עִיסַּת אַרְנוֹנָא חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ.

5 מַאי טַעְמָא: בְּהֵמָה אִית לַהּ קָלָא, עִיסָּה לֵית לַהּ קָלָא.

6 תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹי שֶׁנִּכְנַס לַחֲצֵירוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּבְצֵיקוֹ בְּיָדוֹ — אֵין זָקוּק לְבַעֵר. הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ — זָקוּק לְבַעֵר. יִחֵד לוֹ בַּיִת — אֵין זָקוּק לְבַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

7 מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב פָּפָּא: אַרֵישָׁא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ — זָקוּק לְבַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

8 רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם אַסֵּיפָא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: יִחֵד לוֹ בַּיִת — אֵין זָקוּק לְבַעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְהָא לָאו דִּידֵיהּ הוּא, דְּגוֹי כִּי קָא מְעַיֵּיל — לְבֵיתָא דְנַפְשֵׁיהּ קָא מְעַיֵּיל.

9 לְמֵימְרָא דִּשְׂכִירוּת קָנְיָא?! וְהָתְנַן: אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר — לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכוֹ עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּשְׂכִירוּת קָנְיָא, כִּי קָא מְעַיֵּיל — לְבֵיתֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָא מְעַיֵּיל?

10 שָׁאנֵי הָכָא, דְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן ״לֹא יִמָּצֵא״ — מִי שֶׁמָּצוּי בְּיָדְךָ, יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּיָדְךָ.

11 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמּוֹצֵא חָמֵץ בְּבֵיתוֹ בְּיוֹם טוֹב — כּוֹפֶה עָלָיו אֶת הַכְּלִי. אָמַר רָבָא: אִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא — אֵינוֹ צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא — מִיבְדָּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ.

12 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חֲמֵצוֹ שֶׁל גּוֹי, עוֹשֶׂה לוֹ מְחִיצָה עֲשָׂרָה טְפָחִים מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא — אֵינוֹ צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא? מִיבְדָּל בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ.

13 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמְפָרֵשׁ, וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא, קוֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם — אֵין זָקוּק לְבַעֵר, תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — זָקוּק לְבַעֵר. אָמַר אַבָּיֵי: הָא דְּאָמְרַתְּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — זָקוּק לְבַעֵר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר, אֲבָל אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר — אֵין זָקוּק לְבַעֵר.

14 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִי דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר, אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמְרַתְּ קוֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין זָקוּק לְבַעֵר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר, אֲבָל דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר — אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה זָקוּק לְבַעֵר.

15 וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רָבָא: הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר, קוֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם — אֵין זָקוּק לְבַעֵר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — זָקוּק לְבַעֵר.

16 וְקוֹדֶם שְׁלֹשִׁים נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ, אֲבָל דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ — אֲפִילּוּ קוֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם נָמֵי זָקוּק לְבַעֵר.

17 הָנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם, מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? כִּדְתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא —

18 שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּפֶסַח רִאשׁוֹן, וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״.

19 וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָךְ: אַיְּידֵי דְּאַיְירִי בְּמִילֵּי דְפִסְחָא, מַסִּיק לְהוּ לְכׇל מִילֵּי דְפִסְחָא.

20 מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ, וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, וּכְתִיב: ״דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וְגוֹ׳״.

21 מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבְּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בְּחַמְשָׁה בְּיַרְחָא קָאֵי?

22 אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, מֵהָכָא: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב: ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״. הָכָא נָמֵי, מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבְּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בְּחַמְשָׁה בְּיַרְחָא קָאֵי?

23 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַתְיָא ״מִדְבָּר״ מִ״מִּדְבָּר״. כְּתִיב הָכָא: ״בְּמִדְבַּר סִינַי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״. מָה לְהַלָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ — אַף כָּאן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

24 וְנִיכְתּוֹב בְּרֵישָׁא דְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, וַהֲדַר נִיכְתּוֹב דְּחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה.

25 אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּתְרֵי עִנְיָינֵי, אֲבָל בְּחַד עִנְיָינָא, מַאי דְּמוּקְדָּם — מוּקְדָּם, וּמַאי דִּמְאוּחָר — מְאוּחָר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״כְּלָל וּפְרָט — אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט״, דִּילְמָא פְּרָט וּכְלָל הוּא!

26 וְתוּ, ״פְּרָט וּכְלָל נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט״, דִּילְמָא כְּלָל וּפְרָט הוּא!

27 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בִּתְרֵי עִנְיָינֵי נָמֵי! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר ״כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה — אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט״, שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

28 אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, הָנֵי מִילֵּי — בְּחַד עִנְיָינָא. אֲבָל בִּתְרֵי עִנְיָינֵי — אֵין דָּנִין.

29 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל. מַאי טַעְמָא, אִי נֵימָא מִשּׁוּם פֵּירוּרִין — הָא לָא חֲשִׁיבִי.

30 וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דִּמְינַטַּר לְהוּ אַגַּב בֵּיתֵיהּ — חֲשִׁיבִי, וְהָתַנְיָא: סוֹפֵי תְאֵנִים, וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבִים. סוֹפֵי עֲנָבִים, וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי מִקְשָׁאוֹת וּמִפְּנֵי מִדְלָעוֹת,

31 בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן — אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל, וְחַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר. בִּזְמַן שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן — מוּתָּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל, וּפְטוּרִין מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.

32 אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְצָא גְּלוּסְקָא יָפָה וְדַעְתֵּיהּ עִילָּוֵיהּ. וְכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבַטְּלֵיהּ!

33 דִּילְמָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבָתַר אִיסּוּרָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנֵי דְבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.

34 וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּאַרְבַּע, וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּחָמֵשׁ? כֵּיוָן דְּלָאו זְמַן אִיסּוּרָא הוּא וְלָאו זְמַן בִּיעוּרָא הוּא, דִּילְמָא פָּשַׁע וְלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

פירוש פני יהושע על פסחים ו׳

1 בגמרא בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא כו' לכאורה אין לו מקום לסוגיא דלעיל דשמעתין דאיירי בעיקר חמץ של עובד כוכבים אי הוי ברשות ישראל מטעם אחריות ולא תלי מידי במצי מסלק ליה והכא לענין בהמת ועיסת ארנונא איפכא ולקמן גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו הוי שייך טפי לאתויי דדמי להאי וכמו שאבאר לקמן אי"ה במקומו בענין מצי מסלק ליה. ולענ"ד נראה דאדסליק מיניה בשמעתין קאי והיינו במאי דפשיט' ליה לסתמא דתלמודא דהיכא דמצי מסלק ליה פשיטא לכ"ע דחייב ולכאורה ממימרא דרבא דלעיל מסוגיא דשמעתין הוי משמע להיפך דלא מיבעיא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דמטעם אחריות חשיב ליה כממונו וא"כ ה"נ אע"ג דמצי מסליק ליה מ"מ כיון דבאחריות עובד כוכבים נמי קאי הו"ל כאילו יש לו תפיסת יד בגוף הבהמה ופטור מבכורה אלא אפילו למ"ד בעלמא לאו כממון דמי אפ"ה כיון דרביניה רחמנא לענין חמץ דכממון דמי אם כן נהי דבעלמא לא ילפינן מיניה היינו משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משא"כ לענין בכורה וחלה דאיסורא נינהו איכא למימר דכממון דמי דמדאורייתא לא שייך לחלק בין קולא וחומרא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה מייתי הכא הא מילתא דאפ"ה פשיטא להו דהיכא דמצי מסליק ליה חייבת דדוקא בחמץ תליא במצוי בידך לכ"ע מטעמא דפרישית בסמוך כיון דאי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבי' ממש עובר הישראל בבל יראה משא"כ בשאר איסורין בתר עיקר אזלינן ושמעינן דאפילו לר"ש כיון דאיתא בעינא הדרא למרא ברשות בעלים קאי כנ"ל:

2 בתוס' בד"ה בהמת ארנונא כו' וקשה לרשב"א כו' עכ"ל. וכבר כתב מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה ליישב ושמצא בנוסחת הרי"ף ז"ל כשיטת רש"י ע"ש:

3 בפירש"י בד"ה ייחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו כו' עכ"ל. גם בזה עיין בס' מגיני שלמה מיהו ממה שהוכרח לרש"י לפרש משמע להדיא דס"ל דאי קיבל עליו אחריות אפילו בייחד לו בית חייב לבער ואם כן משמע דכ"ש במפקיד חמצו ממש אצל העובד כוכבים דהמפקיד חייב לבער כיון שעיקר החמץ שלו לא מהני מה שהוא בבית עובד כוכבים ודלא כשיטת יש מהגאונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והיא גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דהמפקיד פטור לבער אלא כשיטת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש והיא שיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא דבאמת מל' רש"י כאן אין הכרע דאפשר דקאי נמי בשיטת יש מהגאונים והרמב"ן ז"ל דהמפקיד פטור כיון שהוא בבית אחרים ממש אלא דהכא בייחד לו בית דהבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא אלא דפטור משו' שאין מצוי בידו וסובר רש"י ז"ל דהיינו דוקא בלא קיבל אחריות משא"כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא גם כן בביתו ולפ"ז משמע אדרבה להיפך דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא עיקר סברת הרמב"ן ז"ל דאל"כ בבתיכם למאי אתא כיון דאף בגבולין אסור אע"כ דאתא למעט היכא שחמץ שלו בבית אחרים שאין המפקיד עובר ולפ"ז צ"ל דהחולקים ס"ל דבכה"ג איצטריך להא כרב אשי בשמעתין והיינו כשיטת התוספת כאן דקיבל אחריות על חמץ של עובד כוכבים לא מיתסר אלא בבתיכם וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוס' וא"כ לפרש"י דלא איצטריך בבתיכם להכי אלא משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידך ממעטינן לה א"כ בבתיכם למאי אתא אע"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל:

4 מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דרש"י בשמעתין ובפירוש החומש היינו כשיטת המכילתא אם כן טובא איצטריך בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולין ברשותך וכדפרישית לעיל לענין כבשתו דאף במצוי לך בעינן בבתיכם וכן לענין נפלה עליו מפולת כיון שאין בידו לבערו לא הוי דומיא דבתיכם. כן נ"ל נכון. והואיל דאתא לידן הא מילתא צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל דשמעתין שהביא דעת רבינו יונה ז"ל דהמפקיד חייב לבערו והביא ראיה כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתב הרא"ש ז"ל על זה שלא הבין ראייתו. ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן דהא בפרק מרובה פליגי ר"ש ורבנן בגונב הקדש מבית בעלים דמחלק ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן וחכמים פטרי בכל ענין ומפיק תלמודא טעמא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דאע"ג שקיבל אחריות והן בבית בעלים ממש אפ"ה אמרינן דלא קרינן ביה בית האיש אלא בית הקדש והיינו ע"כ משום שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש דכייחד רשותו להקדש דמי וה"נ דכוותה כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד קרינן ביה שפיר בבתיכם דכמאן דייחד לו הנפקד מקום דמי וכדמסיק הרא"ש ז"ל גופא ודו"ק:

5 בתוס' בד"ה ייחד לו בית כו' ופי' ר"ת דאפילו באחריות כו' ור"פ אית ליה מסברא כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש דר"פ פשיטא ליה מסברא הלא מצינן למימר דר"פ נמי יליף להא מילתא מדכתיב בבתיכם משמע דקיבל אחריות על חמצו של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים מותר אלא הא דלא מפרש ליה ר"פ נמי אסיפא כמו רב אשי נראה משום דקשיא ליה לשון הבריית' דלא מייתי קרא דבבתיכם אלא לא ימצא לחוד ומשו"ה מוקי לה ר"פ ארישא ורב אשי ניחא ליה לאוקמי אסיפא דברייתא דעלה קאי ולומר דסמיך אסיפא דקרא בבתיכם. ולכאורה נ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוס' דבקיבל אחריות מיירי ואם כן למסקנא דרב אשי צ"ל דיליף מבבתיכם ואם כן העיקר חסר מהברייתא דלא מייתי בבתיכם אלא לא ימצא לחוד משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי בלא קיבל אחריות וא"כ למסקנא דרב אשי מלא ימצא לחוד יליף לה שפיר אלא דהמקשה דלא נחית להאי סברא הוי סבר דעיקר ילפותא דרב אשי מבבתיכם כדמשמע פשטא דלישנא ואם כן היה רוצה לומר דאיירי אף בקיבל אחריות ואפ"ה פטור והיינו דקשיא ליה למימרא דשכירות קניא מיהו למסקנא עיקר ילפותא מלא ימצא דאיירי שלא קיבל אחריות אלא רב אשי גופא מייתי נמי מבבתיכם לומר לך דאף בבתיכם בעינן מצוי אצלך. כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו ואין להאריך יותר:

6 בגמרא א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי ופי' רש"י כיון דלא חזי לטלטולי ואפוקי ואיירי בביטלו דלא שייך איסור בל יראה. ולכאורה קשה מכאן על השיטה שכתבתי לעיל דלא מהני ביטול בחמץ ידוע לענין עשה דתשביתו ושכן נ"ל עיקר וא"כ אכתי הא עבר מיהא בעשה ואם נאמר שהעמידו דבריהם במקום עשה דתשביתו ה"ה דהו"מ למימר שהעמידו דבריהם במקום לאו דבל יראה וליכא למימר דהכא בלא"ה לא מצי לקיים העשה דתשביתו כיון דרש"י ותוספת סברי דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואסור לשורפו בי"ט הא ודאי ליתא דהא שיטת רש"י ז"ל דלאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו שכתב לקמן במשנה דכיצד מפרישין חלה בי"ט ובמסכת ביצה פ' המביא גבי חלה שנטמאת הבאתיו לעיל דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה כגון בשריפת קדשים דאחשבה רחמנא דכתיב באש תשרף ה"ה דאסור לבערו מן העולם בי"ט כגון להשליכו לנהר או להאכילו לכלבים של הפקר ואם כן ה"נ בחמץ למאי דקי"ל כר"י דעיקר מצותו בשריפה דילפינן מנותר וא"כ הא אחשבה רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא היכא שלא מצא עצים לשורפו כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ כשמצא בי"ט היכא דאסור לשורפו ה"ה דאסור לבערו בי"ט אלא דאכתי היה צריך להוציאו מביתו מיהא שלא יאכל ממנו דלא הוי סגי בכפיית כלי היכא דאפשר לתקן יותר כדאיתא בסמוך דעושה מחיצה וכפרש"י בסמוך מש"ה הוצרך לפרש כאן דמשום דלא חזי לטלטולי ולאפוקי התירו לכפות הכלי דהם אמרו להחמיר בחששא דשמא יאכל והם אמרו לאסור הטלטול בי"ט אבל לעולם היכא דשייך בחמץ איסור דאורייתא לא העמידו דבריהם וכמ"ש בזה היכא שנתחמץ לו שום דבר בי"ט בחמץ גמור בענין דלא מהני ביה ביטול דמעיקרא ממילא דלשיטת רש"י ז"ל צריך להוציאו מביתו ולהניח במקום הפקר דנהי דלא מקיים עשה דתשביתו בכך אפ"ה מהני ליה דלא עבר מיהא בבל יראה ואינו חושש לאיסור טלטול דלא העמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא דאע"ג דבדוכתי טובא העמידו דבריהם היכא דאיתמר איתמר כן נ"ל ברור לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

7 שם ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מינה. משמע לכאורה דא"צ לשום דבר ויש לדקדק נהי דמיבדל בדילי מינה במקומו אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנינן מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהיה צריך בדיקה אחריו. ובשלמא לשיטת רש"י שם דעיקר החששא בכל הסוגיא דלקמן בחולדה היינו מחששא דבל יראה וכפרש"י נמי בריש מכילתין דעיקר הבדיקה אינו אלא משום בל יראה ואם כן לא שייך האי חששא הכא משא"כ לשיטת התוספת דהיינו משום דלמא אתי למיכל וכדמוכח גם כן מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה ואם כן בשל הקדש נמי יהא צריך בדיקה מה"ט וצריך מיהא להצניעו או לכפות כלי ואפשר דכיון דמסקינן לקמן דההיא דמה שמשייר יניחנו בצינעא היינו דוקא שמא תיטול חולדה בפנינו ואם כן הכא בשל הקדש אף אם תיטול בפנינו לא יהא צריך בדיקה מחששא דדלמא אתא למיכל דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מינה משום איסור הקדש ודוחק ולשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות ודו"ק:

8 שם ואמר רב יהודא אמר רב המפרש והיוצא בשיירא כו' תוך שלשים יום זקוק לבער כו'. והיינו נמי במי שאינו מניח שום אדם בביתו כמ"ש הפוסקים ולכאורה למאי דמסקינן בסמוך דהנהו ל' יום מדאורייתא נינהו אם כן איכא למימר שזה הדין גם כן מדאורייתא דכיון דדרשינן ראשון דמעיקרא משמע ופרישנא לעיל דאפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא דמעיקרא מוזהר ועומד שיהא מושבת החמץ מביתו לכשיגיע זמן איסורו ואם כן תוך שלשים חל עליו העשה כיון שא"א לקיים בזמנו וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל לקמן בפ' כל שעה דף כ"א ע"ב דעיקר פלוגתא דר"י וחכמים באין ביעור חמץ אלא שריפה היינו במפרש ויוצא בשיירא ע"ש. ולכאורה יש לתמוה דמהיכי תיתי יהא בשריפה שהרי יכול למוכרו ולמאי דפרישית א"ש דודאי אע"ג שמוכר כל החמץ שלו אפ"ה רוצה לקיים מיהא העשה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הפוסקים ומש"ה משייר איזה חמץ לקיים בו מצות שריפה כדינו ולברך עליו וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא הכא דקאמר חייב לבער ולא קאמר חייב לבדוק אלא ע"כ דאפילו לבער חל עליו החיוב והיינו לקיים מצות עשה דתשביתו והא דמקשה רבא בסמוך אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי אע"ג דלא שייך הא מילתא קודם ל' יום אפ"ה כיון דאביי מחלק בין דעתו לחזור ואי מה"ט דפרישית אפילו באין דעתו לחזור אדרבה יותר יש לחייבו אע"כ דלטעמא דאביי לאו מה"ט נחית לה אלא מחששא דשמא יראנו תוך הפסח ואם כן מקשה שפיר א"ה אפילו מר"ה נמי משא"כ למסקנא דרבא שפיר מצינן למימר דהוא מדאורייתא ומטעמא דפרישית ועיין עוד בסמוך:

9 בפירש"י אפילו מר"ה נמי כו' והאי שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה כו' וכשראהו עובר עליה עכ"ל. הא דלא כתב משום חששא דדילמא אתי למיכל מיניה נראה דרש"י לשיטתו דלא שייך חששא דדילמא אתי למיכל אלא בחמץ ידוע דוקא וא"כ לא הוי פסיקא ליה לרבא לאקשויי עליה דאביי דלמא הא דמחלק אביי בין דעתו לחזור או לא היינו לענין חמץ שאינו ידוע ובלא"ה נמי לא פסיקא להקשות כ"כ אפילו מר"ה נמי שיהא מחוייב לבערו משום דלמא אתי למיכל דחששא רחוקה היא לכך הוצרך לפרש משום חששא דבל יראה ומה"ט גופא פירש"י גם כן וכשראהו עובר עליה דאפילו את"ל דבחמץ שאין ידוע איירי אפ"ה כיון שבמקום שמכניסין בו חמץ איירי שדרך להמצא חמץ א"כ אם יראנו יעבור עליו משא"כ אם לא יראנו אין כאן איסור דאורייתא וכמ"ש לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י ודלא כשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל ודו"ק:

10 בגמרא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי תקשה רבנן בהנהו קראי דרשב"ג מאי עבדי להו שלא נאמרו פרשיות פסח אלא שני שבועות בלבד יש לומר דההיא דהחדש הזה לכם ליכא למשמע מינה כלל אליבא דרבנן כיון שעדיין הוה קודם מתן תורה ולא רמיא עלייהו חיובא כלל לשאול ולדרוש וכה"ג אמרינן בדוכתי טובא דאין למידין מקודם מתן תורה ומההיא דשנה שניה ויעשו את הפסח במועדו נמי לא תיקשי להו דמכיון שכבר היו יודעין כל דיני פסח וחמץ ומצה דבמצרים נאמר להם וממילא היו שואלין ודורשין בהם שלשים יום קודם פסח אלא דפרשת דויעשו בני ישראל את הפסח לא נאמרה אלא בשביל דבר שנתחדש במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה מיהו לדברי האומר שלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה וההיא דפסח מדבר ע"פ הדיבור הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהיו סבורין שלא נתחייבו בפסח לא היו שואלין ודורשין ואם כן למה לא נאמרה אותה פרשה דויעשו את הפסח שלשים יום קודם פסח דהא בפ"ק דעבודת כוכבים משמע דעיקר הנהו שלשים יום היינו בשביל קרבן דשכיחי מומין ע"ש. ונראה מזה דרבנן דהכא לא ס"ל כהאי תנא דלא נתחייבו בפסח מדבר אלא ע"פ הדיבור ורשב"ג נראה דס"ל כהאי תנא ויליף שפיר דא"צ אלא שתי שבתות והשתא בהא קמיפלגי כנ"ל:

11 בתוס' בד"ה שנאמר ויהי אנשים והא דאמר בהנזקין כו' לא כפ"ה כו' כדמשמע הכא כו' ע"כ. ובתוס' פ' הנזקין ביארו יותר דלפ"ה הו"ל למימר דשואלין ודורשין ששה שבתות ע"ש שהקשו עוד קושיא אחרת ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דילמא הא דקאמר רבי לוי בהנזקין שמנה פרשיות היינו אליבא דרשב"ג דבלא"ה משמע דהאי מימרא לאו אליבא דכ"ע מיתוקמא כמ"ש שם התוס' מפ' אחרי מות למ"ד אחרי מופלג. מיהו למאי דמשמע להו נמי לאוקמא האי מימרא דרבי לוי כחכמים דהכא נ"ל דאדרבה מהכא סייעתא לשיטת רש"י דלפי' התוספת היאך אפשר לאוקמי מילתא דרבי לוי כחכמים דאם כן תקשה היאך ילפו שלשים יום ותיפוק ליה דאדרבה יותר י"ל דשואלין ודורשין אפי' מראש השנה דהא פ' אחרי מות נאמרה בניסן ומזהיר על עשרה בתשרי מאי קאמרת שהוצרך להזהיר לאחר מיתת נדב ואביהוא שלא יבא אהרן אל הקדש בכל עת ולא ימות כדרך שמתו הם אכתי לא היה צריך לומר אלא אותו פסוק בלבד אל יבא בכל עת אל הקדש ותו לא אע"כ דאיידי דקאי בהא מילתא דאל יבא היה צריך לאסוקי לכולה פרשה דיוה"כ שנאמרה בה עינוים הרבה ונפישי מילי אם כן כ"ש דלא מצי למילף שלשים יום מפרשת פסח שני דמכיון ששאלו הטמאים והיה צריך לומר להם אל תעשו פסח כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך ממילא היה צריך לאסוקי לכולה מילתא דפסח שני ושפיר קאמר רשב"ג אע"כ שאם באנו לומר דת"ק אית ליה האי מימרא דרבי לוי אדרבה לשיטת רש"י יתיישב הכל לנכון דבלא"ה קשיא לן אמימרא דרבי לוי מה שאלו הטמאים למה נגרע והלא יכולין היו ליטהר כדאיתא בפ' הישן בסוכה וכעין זה הקשו תוספת שם בפ' הנזקין אדרבי לוי לפ"ה. אמנם כן לענ"ד נראה עוד דאדרבה אותן הטמאים לנפש ידעו כל דיני פסח שבא בטומאה לציבור ולא ליחיד שהרי כבר נאמר להם במועדו ואפילו בטומאה ונאמר להם ג"כ באותו יום וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דמינה ילפינן דטמא נפש עושה בטומאה אע"כ מדשאלו למה נגרע ע"כ מוקמי להנך קראי בציבור ולא ביחיד שכן האמת ואם כן אף אם נאמר דאדרבה זה עיקר שאלתם דמאחר שאמר להם באותו יום כל דיני טומאה ופ' וישלחו ואמר להם ג"כ שיעשו פסח ואמר להם ג"כ שיטמאו לנדב ואביהוא כמ"ד מישאל ואלצפן היו אם כן יפה אמרו למה נגרע שאמרת לנו לטמאות ובע"כ נדחו מפסח ואי תקשה יכולין היו ליטהר אף אתה אמור דבאותו שעה שאמרו למה נגרע אכתי לא נאמרה פרשת פרה כדמשמע מימרא דרבי לוי דקחשיב פרשת פרה לבסוף וכן נראה מסברא דודאי עיקר פרשת אמור אל הכהנים וכל הפרשיות דטומאה וטהרה ודאי הוצרך לומר להם בהשכמה קודם הקמת המשכן שיזהרו לקרב אל המשכן ופ' טמאים ששאלו ודאי לא היתה אלא לאחר מיתת נדב ואביהוא ופ' פרה לא הוצרך לומר אלא בסוף היום כדי שבשני לו ישרף הפרה כמבואר נמצא דבשעה ששאלו לא ידעו כלום מפרשת פרה וכן הוא להדיא במדרש דבשעה ששמע משה פרשת אמור אל הכהנים נתכרכמו פניו ואמר אם נטמא זה במה תהא טהרתו ולא השיבו הקב"ה דבר ולאח"כ כשהגיע לפ' פרה אמר באותה שעה לא השבתיך ועכשיו אני אומר לך זה טהרתך וכיון שמשה רבינו לא ידע הם מניין להם ומש"ה אמרו למה נגרע ואמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם וע"פ אותה שאלה ששאל משה אמר לו הקב"ה באותו יום פ' פרה ואמרה לישראל וא"כ לא היה צריך להשיב לטמאים שום דבר דבמה שאמר להם פ' פרה יכולין הם לטהר וטהרו באמת כמ"ש התוספת בלא"ה לקמן בפ' האשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמרי רבנן הכא דאע"ג ששאלו הטמאים בר"ח ניסן אפ"ה לא הוצרך להשיבם אלא פ' פרה לחוד ומה שאמר להם פסח שני אפשר שלא היה באותו יום אלא לאח"כ או אף שהקב"ה אמר בשעת מעשה משה לא אמר לישראל אלא לאחר ימים הרבה כמ"ש התוספת בד"ה ממאי מיהו עכ"פ מוכח מל' הפסוק דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש לכם או לדורותיכם אם כן משמע דלכם היינו פסח דשנה זו ולדורותיכם היינו שנוהג ג"כ לדורות וא"כ ע"כ נאמרה פרשה זו קודם פסח דלאחר פסח לא שייך כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה ומדלא נאמרה קודם פסח ילפי רבנן דשואלין ודורשין שלשים יום כנ"ל נכון:

12 בד"ה ומזהיר על פסח שני אע"ג שע"י שאלתו כו' מ"מ לא היה צריך להאריך כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך מה שנלע"ד בזה מיהו לשיטת התוס' ודאי קשה מנ"ל דלמא באמת לא האריך בעניני פרשה זו עד לאחר י"ט כמ"ש התוספת גופא בדיבור הסמוך ממאי ואפשר כיון שלא נזכר שום תשובה לטמאים ע"כ שכל הפרשה היא תשובתן אלא דאכתי קשיא לי במ"ש התוס' שלא היה צריך לומר אלא אל תעשו פסח שהרי היה צריך לומר חיוב כרת דפסח ראשון למי שהוא טהור ובדרך רחוקה לא היה ואפשר דלאו דוקא כתבו אל תעשו פסח אלא שלא היה צריך לומר פסוקים דאיירו בפסח שני ועוד יש ליישב ע"פ המדרש דבאמת לא מת שום אדם באותן הימים וכן נראה מפרש"י בחומש שהיה החשבון מכוון כפי שהיו בשעת נדבת המשכן ואם כן לא היה שום טמא לנפש ולא הוצרכה פרשה זו אלא לדורות כן נ"ל ודו"ק:

13 בד"ה ממאי דבריש ירחא קאי תימא דבשבת פ' ר"ע כו' עכ"ל. וליכא למימר דהא דפשיטא ליה לרבה בפ' ר"ע היינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מדבר ממדבר דשואלין ודורשין שתי שבתות ואם כן ע"כ החדש הזה לכם נמי ע"כ בר"ח נאמרה הא ליתא דאכתי מאי פשיטא ליה לרבה דכו"ע הכי ס"ל דהא לת"ק דהכא דשואלין ודורשין שלשים יום ממילא דע"כ ס"ל דההיא דהחדש הזה לכם לאו משום שואלין ודורשין הוא וא"כ איכא למימר דבד' בירחא או בה' בירחא ולפ"ז דלמא תנא דפ' ר"ע נמי ס"ל כת"ק אע"כ דהא דפשיטא ליה לרבה היינו מדאמרינן במנחות כדמסקי מכזה ראה וקדש מיהו מההיא דמנחות לחוד לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דלאו מילתא פסיקא הוא למידרש הזה להאי דרשא דכזה ראה וקדש דהא איכא למ"ד דמפיק לה לדרשא אחריתי זה ניסן ואין אחר ניסן. ועוד דאפילו אי דרשינן כזה ראה וקדש אפ"ה לא פשיטא לן כ"כ שהיה בר"ח דמאן יימר שהראה לו הלבנה ממש אלא אפשר שהראה לו כדמות לבנה בחידושה כדאמרינן נמי התם במנחות שהראה לו מנורה של אש ושקלים של אש וה"נ דכוותה ואדרבה נ"ל דעיקר קושיית הגמרא מנ"ל דבריש ירחא קאי היינו משום דקשיא ליה אי הוי בר"ח למה לא נאמר בהאי מילתא דבר אל בני ישראל כדכתיב בפסוק של אחריו כדי שיקיימו כל ישראל מצות קידוש החדש בר"ח ניסן לאמר מקודש מקודש דמשה ואהרן לא היו כ"א עדים בלבד כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד אע"כ שלא נאמרה בר"ח ממש אלא בד' או בה' בירחא והראה לו דמות לבנה כזה ראה וקדש בר"ח הבא אחריו ולדורות ולפ"ז לא שייך לומר בהא מילתא דברו שצריך לומר לישראל בתחלה דיני פסח שזמנו קודם הדרן למלתא דעיקר קושיית התוספת ממימרא דרבה ר"פ ר"ע דמוכח מינה דפשיטא ליה דכזה ראה וקדש תרתי שמעת מינה ושהיה בודאי בר"ח והראה לו הלבנה ממש בחידושה כן נ"ל ודו"ק:

14 בגמרא ונכתוב ברישא דחדש ראשון כו' רש"י בחומש פרש' בהעלותך פירש דלא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל ואפ"ה מייתי נמי הא דאין מוקדם ומאוחר משום דאכתי קשה דהו"ל למיכתב ברישא פרשת ויהי ביום כלות משה להקים המשכן דבזה שייך לפתוח הספר מיד אחר תורת כהנים ואח"כ פ' פסח ואח"כ דחדש שני אע"כ דאין מוקדם ומאוחר אלא דלא ניחא ליה לרש"י בפי' החומש האי מילתא לחוד דאין מוקדם ומאוחר דאפ"ה כיון שנזכר הזמן בפסוק לא שייך כ"כ טעמא דאין מוקדם להקדים המאוחר בפירוש ומש"ה צריך נמי לטעמא דגנותן כן נראה לי:

15 בפירש"י ונכתוב ברישא כו' לאו אשמעתין פריך כו'. וכבר צווחו קמאי ובתראי לפרש דאסוגיא דשמעתין פריך ואני ביארתי ג"כ בכמה דרכים אמנם הדרך היותר פשוט למאי דפרישית בשמעתין דאקרא גופא הו"מ למימר דלא שייך לכתוב ברישא פ' פסח ולפתוח הספר בזו כיון שהוא גנותן של ישראל שלא עשו כל ארבעים שנה במדבר אלא פסח זה בלבד אע"כ שנתחייבו לעשות משא"כ בשמעתין דיליף רשב"ג דשואלין ודורשין שתי שבתות ואי ס"ד דכבר נתחייבו א"כ כבר היו יודעין כל דיני פסח שבמצרים נאמר להם פסח דורות ולא נאמרה אותה פרשה אלא בשביל דינים שנתחדשו במועדו ואפילו בשבת ואפילו בטומאה ולא שייך בהא מילתא שואלין ודורשין ואדרבה משמע יותר כדברי חכמים דשואלין ודורשין ל' יום ואם כן כבר התחילו לישאל ולידרש אע"כ דרשב"ג סובר שלא נתחייבו במדבר כלל וא"כ אי לאו שאמר להם משה ע"פ הדיבור שיעשו לא היו שואלין ודורשין בו כלל והוצרך לומר בר"ח שנתחייבו כדי שישאלו וידרשו בכל דיני פסח מצרים ודורות ואם כן דלרשב"ג לא נתחייבו במדבר אלא על פי הדיבור תו ליכא שום גנות לישראל שלא עשו כ"א פסח זה בלבד ואם כן מקשה שפיר ונכתוב ברישא כן נ"ל ודו"ק:

16 בגמרא אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פירורין הא לא חשיבי כו'. וקשיא לי מאי איצטריך לאהדורי אטעמא ואמאי לא קאמר בפשיטות דאע"פ שבודק צריך לבטל דחיישינן שמא גיררה חולדה מבית לבית ואע"ג דתנן לקמן בהדיא דאין חוששין שמא גיררה חולדה מ"מ הא מסיק טעמא במתניתין גופא דא"כ אין לדבר סוף ואם כן משמע דהכי קאמר דאין חוששין להחמיר אף בביטול לשמא גיררה חולדה ודלמא אתו למיכל מיניה ולהצריכו לבדוק כמה פעמים דאם כן אין לדבר סוף משא"כ ביטול ודאי בעי משום חששא דחולדה דהא יש לדבר סוף לבטל ובשלמא לפי' הר"ן ז"ל בריש מכילתין בשיטת רש"י ז"ל דע"כ בימי המשנה לא היו צריכין לבטל כלל אלא רב הוא דתיקן לבטל ואם כן ע"כ דמתניתין דאין חוששין מיירי בלא ביטול משא"כ לשיטת התוס' דריש מכילתין וכמ"ש שם שהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל דרב יהודה אמר רב דינא קאמר ולא תקנתא דרב ואם כן בימי המשנה נמי הוצרך לבטל הדרא קושיא לדוכתא. ולכאורה יש ליישב דלפי המסקנא בסוגיא דאין חוששין משמע דאף בלא ביטול נמי אין חוששין דאיכא ספק ספיקא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן אלא לפמ"ש שם בחידושינו דאף בספק ספיקא איצטריך נמי לטעמא דאין לדבר סוף אם כן משמע דבלא ביטול חוששין דיש לדבר סוף ע"י ביטול ועיין בחדושינו לקמן גבי ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא ועי"ל דמשמע ליה דהא דקאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל משמע דמלתא דפסיקא הוא אפילו במקום שאין חולדה וברדלס מצויין ומשו"ה איצטריך לטעמא אחרינא ועדיין צ"ע:

17 שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה ופרש"י וחס עליה לשורפה. והקשו בתוס' אם כן מאי פריך וכי משכחת לה ליבטלה הא חס עליה לבטלה משמע שהבינו מפרש"י דדעתיה עליה ממש לזכות בה ויש לתמוה דא"כ מאי קס"ד דהיינו טעמא דרב יהודה אמר רב דמצריך ביטול בשעת הבדיקה ומאי מהני הביטול כיון שחוזר וזוכה בה אח"כ אע"כ דאין כוונת רש"י דחס עליה לבטלה דלאו ברשיעי עסקינן שיתכוון לזכות בחמץ בפסח אלא מ"ש רש"י דחס עליה לשורפה היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעובד כוכבים שאינו מכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליה כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

« פני יהושע על פסחים ה׳ ע״ב פני יהושע על פסחים ז׳ ע״א »